אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

אין הבור מתמלא מחוליתו

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

אין הבור מתמלא מחוליתו

אין הבור מתמלא מחוליתו

הנה מצאנו מקום לבאר את דברי הגמרא בסנדהדרין ט"ז עמוד א' "אין הבור מתמלא מחוליתו". כאשר אדם כורה בור, הוא נוטל כלי חפירה וחופר, ואת החול שהוא מוציא מן הבור הוא מניח בסמוך לו. אומרת הגמרא, "אין הבור מתמתא מחוליתו", כלומר, אם נרצה למלא את הבור בחול שכרינו ממנו, לא נוכל, וזה נמשך מעולמות רוחנייים.

מדוע? כי בור הוא הוא משל לחסרון, לגרעון, ואת החסרון לא ניתן למלא בחול, לשון חולין, כלומר בפזור ופרוד, אלא את הבור ניתן למלא במים, שהוא משל לחיים רוחניים. אומרים האמוראים, כי כל חסרון אע"פ שהוא מורגש בגשמי, מילויו הוא רוחני, משום שהחסרון המורגש מקורו בשינוי צורה.

ניתן משל לאדם רעב, הוא יכול לאכול ולאכול ולהשמין, אך אינו מלא, מדוע? כי מקור הרעב שלו אינו גשמי, הרעב שלו נמשך מעולמות רוחנים, לכן כאשר אדם אוכל בכוונה להשפיע לבורא, הוא פועל בשורש מקור הרעב (הרעב מקורו בשינוי צורה, בין בורא לנברא),  ואז המאכל הוא אמצעי, שבאמצעותו יוכל האדם לשמש את בוראו.

וזהו הפרוש הפנימי לדברי האמוראים, "אין הבור מתמלא מחוליתו", כלומר את הגרעון לא ממלאים בגרוע, אלא בשלם, הרוחני.

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

עיונים בזהר הקדוש לפרשת "צו" מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א בדרך בעל הסולם

בס"ד

זאת תורת העולה

זאת תורת העולה

בכל יום שלישי בשעה 20:00 בערב נותן הרב אברהם גוטליב שליט"א שיעור בזהר הקדוש לפרשת השבוע ע"פ דרכו של בעל הסולם ברשת מורשת, השיעור הנוכחי עוסק בפרשת צו למי שיש ספר מוזמן לפתוח.

ובנתיים סכמנו את השיעור בראשי פרקים למען ירוץ הקורא בו ואין הוא בא לשמש תחליף לשיעור השמע מבחינת עמקותו.

זאת תורת העולה, פרשה זו פותחת בקורבן עולה.

רבי שמעון פתח ואמר: "צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה". מקרא זה העמדנו אותו, כבר פרשו אותו, ולמדנו, בא וראה עולה זו היא מעלה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה. קורבן עולה הוא קורבן שכולו מוקטר כליל לה', יש קורבנות שהבעלים נוטלים מהם חלק, הכוהנים נוטלים חלק, אבל מקורבן עולה אף אחד לא לוקח שום חלק, אלא היא מוקטרת כליל לה', זהו רמז שאדם צריך להקדיש את עצמו למען הכלל, למען כלל ישראל, למען הזולת למען הבורא. זהו אידאל הפוך לגמרי ממה שאנו בדרך כלל רוצים ושואפים.

אדם מצד הטבע שלו שואף להעביר את שנות חייו במה שיותר סיפוק לעצמו, זוהי השאיפה הטבעית מה שיותר תענוג לעצמי, מה שיותר הצלחה לעצמי, וכו', אבל המושג הזה של של קורבן עולה בא לומר שהאידאל הנכון והאמיתי הוא הפוך, שאנו צריכים להקדיש את חיינו למען הזולת ולמען הקב"ה, זהו מה שאומר רבי רבי שמעון עולה זו היא עולה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה, בזמן שהאדם הולך לפי העקרון של קורבן עולה, אז הוא מתקשר ומתחבר לדביקות האלוקית, הדבקות של העולם הבא להיות הכל אחד, בקשר אחד בשמחה.

פירושו של דבר, השאיפה הנכונה ליצור האנושי, היא להתקשר, להדבק, להתחבר עם מלך כל היקום כולו, להיות איתו אחד, ובשמחה. כלומר היהדות גורסת שמחה ותענוג, לא האדם בא לעולם הזה בכדי לסבול, אלא כל האידאולוגיה הזו המדוברת, לגבי זה שהאדם צריך להקטיר את עצמו להקריב את עצמו, למען כלל ישראל, למען הזולת, למען הקב"ה, זה צריך להעשות בשמחה גמורה. כי אדם צריך להרגיש שהוא קטן, והזולת הוא חשוב וגדול, ויש תענוג גדול לקטן לשרת את הגדול, וככל שהוא מרגיש את עצמו יותר קטן, ואת השני יותר גדול, אז יש לו יותר תענוג, ולכן היהדות מדגישה עניין של שמחה.

כל ההליכה בדרך התורה והמצוות לא נועדה לשם סגפנות, וכאב ושום עניין של ייסורים, להיפך אנו צריכים להגיע למצב שנרגיש, שזאת השמחה האמיתית בחיים, ולא השמחה של לספק את עצמי, ולמלא את הרצון לקבל הנאה ותענוג.

שבת הזו שאנו עומדים לפניה, היא שבת הגדול, בה לקחו בני ישראל שה לביתם, לקורבן פסח. הרצון לקבל, הנקרא מצרים סוגד לבהמיות, ואת הרצון הזה מקריבים כקורבן פסח, זהו קורבן פסח בפנימיות. בחינת הנשמה לוקחת את אלוהי מצרים ומקריבה אותו קורבן פסח. אנו מכתרים את הקב"ה שהוא רוצה לגאול אותנו ממצרים, חיים של צרות עין וצרות הלב, חיים של אדם הדואג לעצמו, לכן מברכים ברוך... ונודה לך שיר חדש...גאל ישראל.

הנפש שלנו שבויה במצרים, ומזה אנו צריכים להשתחרר. בשבת הגדול מתכוננים לזה, אנו לא רוצים לחיות לפי נורמות מצריות, אלא לפי נורמות של חסד, כי גדול פירושו חסד. החמץ מרמז ליצר הרע של האדם, לאהבה עצמית, מכיוון שפסח הוא החג הראשון של שלושת הרגלים, הוא מוקדש לנושא הזה.

כל מועדי ישראל מרוכזים לנקודה הזאת, לבדוק ולהרגיש שאנו בתוך מצרים, שנפשנו שבויה במצרים, איך מרגישים זאת: בזמן שאדם רוצה להתיחד עם הקב"ה, לפי שיעור רצינות עבודת האדם, מתחיל להרגיש שהגוף שלו מתנגד לעבודה הזאת. תורה ומצוות צריכים להוציא אותנו מאהבה עצמית, לחיות בשביל זולתי, אדם צריך לתת עדיפות לאשתו וילדיו, כך לא יהיו מריבות, יהיה גן -עדן, וזה קשה, כי כל אחד רוצה לספק צרכי עצמו.לכן אדם צריך ללכת בדרך קורבן עולה, הזולת יותר חשוב ממני, ואהבת לרעך כמוך. רמב"ם אומר כדי לכופף ברזל לאמצע צריך לכופף אותו לכיון ההפוך.

אנו צריכים להתרחק, מהרצון לקבל, לבטל את עצמינו בפני אלהים ואדם, זאת תורת העולה, וזה קשה. כאשר אדם מתחיל ללכת בדרך זו, המוח והלב מתחילים להתנגד. כך אדם מרגיש שהוא נמצא בשיעבוד הנקרא מצרים. עם ישראל היה במצרים מאתים ועשר שנים, מלחמתנו להאמין בגדלות ה' ובאמונה באדם. ככל שהאדם יותר רציני בדברים הללו, הוא מרגיש יותר את השיעבוד, ואז מתפתחת באדם תפילה, מהעבודה הקשה.

פרש מורי ורבי הרב אשלג זצ"ל, שהמצרים אומרים לעברים הדרך שלנו היא דרך לבנה. ויעבידו אותם בפרך, מהו פרך, פה רך רק לטובתך אנו מדברים, אומרים המצרים, אתה מקבל על עצמך דרך של יהדות שכל עיקרה לתת לשני לדאוג לשני?תמיד מצרים שבאדם מכניס לאדם בתת ההכרה, מה אתה עושה, אתה חייב להרוויח בעולם הזה, או בעולם הבא, כמו כוח מאגי שלא נותן לאדם להשתחרר. אפילו אם מבחינה חזותית אנו דואגים לזולת, בתת ההכרה שוכנת קליפת מצרים שאומרת אסור לך לעבוד בלי לקבל. אז אדם מרגיש שהוא במצרים והוא מבקש לצאת ממצרים, ולזה מוקדש הלילה הזה.

שימו לב שזו הבעיה של החיים שלנו באופן פרטי ולאומי. לפי תפיסת חכמת הקבלה הבעיה היא שאדם דואג רק לעצמו. גם הבעיות הלאומיות של חברה כלכלה ואפילו בעיות בטחוניות, כולן מקורם בדאגה לעצמו, שהיא קליפת מצרים. לכן התורה שמה את חודש ניסן וחג הפסח, "ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" בגלל האבחון שאנו במצרים ורוצים לצאת ממצרים. לא מדובר על מאורע היסטורי אלא על מימד נפשי של כל אחד ואחד מאתנו היום, עכשיו.

למה אוכלים מרור, כאשר אדם הולך בדרך זו הוא מרגיש מרירות באהבת ה', כל פעולה ורצון לעזור לזולת הוא מרגיש מר ממות, לכן אוכלים מרור. חיים אלטרואיסטיים של אהבת הזולת זה חיים. אוכלים מצה, לחם עוני שטוח, מה ההסבר מבחינת תורת הנפש, יוצאים בחפזון? פעולות של קדושה צריך לעשות מהר, אחרת האגו מכריע אותנו, עד כי מתרחקים ממצרים מכריעים אותנו קולות במדבר ולכן רוצים לחזור למצרים, לכן צריך לעשות בחיפזון. כשעושים מעשים חיובים פועלים בנחישות.

לא נתנו לרצון לקבל להרים ראש, ויצאה מצה. הלחם עוני הוא אנטיתיזה של האני,  לומר אתה משהו, אני כלום, ללחם עוני, אין אגו. ומהי ההתלהטות להקריב קורבנות, אומרים רבותינו שהאדם יקטיר ויקריב את הבהמיות שלו ויקטיר את עצמו למען אלהים ואדם, זאת תורת העולה. שחיטתם על צפון, צפון הוא הרצון לקבל של האדם. להקטין את להבת האגו, ולהגביר את אהבת הזולת, זו דרך ארוכה שהיא קצרה, מה נשאר לאדם? מכל מה שלקח אדם לעצמו לא נשאר כלום, אותם רגעים וכוחות נפש למען אלוקים ואדם הם נשארים, למלכות הקדושה, זהו הנצח.

חג שמח ולהתראות

הנה קישור לשיעורים נפלאים על פרשיות השבוע לפי הקבלה של הרבי גוטליב שליט"א ע"ג דיסק בפורמט mp3 לחומשים ויקרא, במדבר דברים

דם הפסח שעל הפתח ואגודת אזוב

בס"ד

הים התיכון נשקף מנחל אזוב (צילום יאיר זיידנר אתר מפה)

הים התיכון נשקף מנחל אזוב (צילום יאיר זיידנר אתר מפה)

במצרים נחשב השה לאלהים, לכן נתבקש כל בית אב עברי במצרים, לקחת שה לבית אב בעשרה לחודש ניסן, לשמור אותו ארבעה ימים בבית עד שהלבנה מתגדלת להאיר, ואז לשחוט את השה בליל הארבעה-עשר שהוא ראש לחמישה עשר בו הלבנה במילואה. שחיטת השה, המסמל את אלוהי מצרים, נקרא פסח. בדם קורבן הפסח נצטוו בני ישראל במצרים לסמן את המזוזות והמשקוף, ובאופן הזה כאשר יגוף המשחית את בתי המצרים בלילה הזה, יראה את דם הפסח על המזוזות והמשקוף ויפסח על בתי העברים במצרים.

אך דם קורבן הפסח לא היה הדם היחידי בו סמנו בנ"י את המזוזות והמשקוף, יום הארבעה עשר בניסן היה היום בו מלו בני לוי את בנ"י שהיו במצרים, כי מפאת הגזרות שגזר פרעה במצרים בטלו ישראל המילה חוץ משבט לוי, ואילו על קורבן הפסח נאמר כל ערל לא יאכל בו, לכן בצהרי יום הארבעה עשר בניסן ערכו בני לוי מילה לכלל ישראל.

מלו אך לא פרעו, כי לא היה להם זמן להרפא מן הפריעה שלושה ימים, כי באותו הלילה היו צריכים לצאת ממצרים ולא יכלו להתמהמה. וכך למעשה אגודת האזוב שנתבקשו בני ישראל לטבול ב'דם היתה כפולה, כי שני דמים היו על הסף, דם הפסח, ודם המילה, שנאמר בדמייך חיי, בדמייך חיי, ב' דמים דם הפסח ודם המילה.

והענין הוא ב' קטבים בגלות מצרים, א' מיעוט חסדים (שבטלו המילה חוץ משבט לוי), ב' אחיזת הקליפות בהם, קוטב הא' נמשך מה' דמים טהורים שמועטים המה בסוד כלים בלי אורות, וקוטב ב' נמשך מה' דמים טמאים שדומה לניצוצי קרי דאדה"ר א' נמשך מהפלגה בסוד ומשם נפוצו ע"ד ומשם יפרד דד' נהרות (ממרן בעל הסולם זצ"ל, הגדה גלות וגאולה, שער הכוונות, ע' רנב).

דם המילה כנגד קוטב א', לגדל החסדים אפומא דאמה. דם הפסח כנגד קוטב ב' להעביר אחיזת הקליפות (וז"ס אשר פסח על בתי ישאל והבן זה) ממרן בעל הסולם זצ"ל.

ונראה כי טבילת אגודת האזוב בב' הדמים, היא גם תשובה על הקושיה השלישית שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים, טובלים את אגודת האזוב בדם המילה ובדם הפסח, שנאמר ב' דמייך חיי,  ב' דמים דם הפסח ודם המילה.

וטבילת אגודת האזוב שמפרש רש"י שלושה ענפים מאוגדים יחדיו הם אותיות יהו במילוי אלפין (יוד-הא-ואו, העולות בגימטריה ט"ל), וכאשר טובלים אותן בה' דמים טהורים מייחדים את שפע הט"ל בה' דמים טהורים מקבלים שם הויה במילוי אלפין העולה אדם, שנאמר אדם (דם המילה) ובהמה (דם הפסח) תושיע ה'.

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

YE0232242_wa (1)

ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, זמן חרותינו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים (צילום סי די בנק)

אנו אומרים בסדר הקידוש של פסח, "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, זמן חרותינו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים". הזה"ק מסביר את המושג מקרא קודש, כאילו לקרוא לקודש, כמו שקוראים לאדם שנמצא רחוק, "בוא הנה!", כך גם אנו צריכים לקרוא לקודש, להזמין את הקודש אלינו. הזה"ק מכנה בשפה הארמית למושג הזה של מקראי קודש, "זמיני מקודש", והענין הוא השבתות והימים הקדושים של המועדים נתנו לנו בכדי שנמשיך עלינו רוח של קדושה, בכדי שנקרא לקדושה שתבוא ותשרה עלינו.

מה מהותה של הקדושה?

מהות של הקדושה, היא השתעבדות לבורא, הפרישה של האדם מהרצון לקבל שלו, הביטול של השתמשות ברצון לקבל שלו, וההשתעבדות לבורא, הדבקות בבורא, ההתבטלות לבורא, מה כל העיכוב שהבורא אינו מגולה? תארו לעצמיכם שהישות האלוקית אשר מנהיגה את כל היקום כולו, מחייה את כל היקום כולו. מספיק אם נתבונן בכדור הארץ הגדול הזה, כל בני האדם, כל התופעות וצורות החיים למיניהם של דומם, צומח, חי, מדבר, את כל זה מנהיג הבורא בזמן אחד, בתוך כוונה אחת, מתוך השגחה אחת.

תארו לעצמכם שהישות האלקית הגרנדיוזית הזאת היתה מגולה, מי לא היה רוצה להתחבר אליה, להתבטל אליה, רק הענין הוא שהישות האלקית נסתרת, ומדוע היא נסתרת, כי הבורא יתברך חשב שזה יותר טוב בשבילנו, עבורינו, שנעבוד אותו באמונה.

אבל אנחנו צריכים לנצל את הימים הקדושים של המועדים, בכדי להזמין ולקרוא לקדושה שתחול עלינו, ומשמעות הדבר שאנו מבקשים שהבורא שיגלה לנו את מציאותו, שיגלה את מעורבותו בבריאה, את גדלותו את שלמותו, בכדי שנוכל לזרוק את כל השטויות שיש לנו בחיים, ולנצל את החיים שלנו, לצורך העיקרי הזה של התחברות עם מלך מלכי המלכים, זהו המושג של מקראי קודש.

זכר ליציאת מצרים, הימים הקדושים של המועדים בכלל ופסח בפרט, הם זכר ליציאת מצרים, אבל אנו צריכים לעשות זכר לזה שעם ישראל יצאו משיעבוד מצרים, בכדי שנדע כל אלו האנשים המפותחים, אשר רוצים לצאת משליטת הרצון לקבל של עצמם, אשר מכונה 'מצרים', בכדי שהאנשים המפותחים האלו ידעו שכפי שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים בעבר, כך בכל דור ודור ובכל אדם ואדם, יכולה להתקיים יציאת מצרים, בכוחו של הקב"ה שטבע את הטבע של הרצון לקבל באדם, להוציא אותו משליטת הטבע הזה, ולתת לו טבע חדש של רצון להשפיע.

פרט וכלל שווים 

והדברים האלו נכונים הן לאדם הפרטי והן לכלל עם ישראל. גם כלל עם ישראל שבוי היום בתרבויות זרות, ואין מי שיבוא ויכול לשחרר את עם ישראל מהשיעבוד הקשה הזה. אם רוצים לדעת מה המצב של עם ישראל, צריכים לפעמים לשמוע קצת חדשות, כששומעים חדשות אז שומעים על הרבה מאוד אלימות, יש אלימות בתוך המשפחה, התעללויות, יש אלימות סתם בין אנשים. מקרים של סכינאות הם מקרים של יום יום, בכל מריבה קטנה, על מקום בספסל בגן ציבורי, על מקום חנייה אנשים שולפים סכין ודוקרים.

יש אלימות כנגד קשישים, יש אלימות כנגד ילדים וכו' וכו' אלימות רבה. ממה זה נובע כל זה? עדיין לא שמעתי ממי שהוא שקם ואומר, וודאי את האנשים האלו שעשו את המעשים הנפשעים הללו בוודאי צריכים לעצור ולהעניש נקודתית, אבל עדיין לא שמעתי מישהו שאומר שבעצם האשם העיקרי בכל האוירה הזאת, זו היא התרבות הישראלית, שהיא בעצם תרבות של אומות אחרות, לא התרבות הישראלית המקורית, והתרבות הזאת משודרת בכל אפשרויות המדיה השונות, אלימות לכל סוגיה, אז אני לא כל כך מבין, באים ומגישים כתבי אישום נגד אנשים שונים שהתנהגו באלימות, ואני לא חושב שצריך להצדיק אותם, אבל האם האשם העיקרי הוא לא התרבות החילונית? האם זה לא האשם העיקרי ... (תוך הדברים בשיעור שמע המצורף למרגלות הכתוב)

... נקוה לה' שיעזור לנו, לכולנו, לצאת משעבוד מצרים, משיעבוד של הרצון לקבל, מעבדות לחירות, הן האיש הפרטי והן עם ישראל בכללו, שנגיע למצב של חופש, ואין לך בן חורין אומרים חז"ל, אלא מי שעוסק בתורה מי שמשתית את החיים שלו על עקרונות התורה, על העקרונות של ואהבת לרעך כמוך, הוא הבן חורין האמיתי מכל היצרים ומכל התאוות שלו, נקווה לה' שיעזור לנו להגיע לזה, כל טוב.

תוך הדברים משיעור 'זמן חירותנו' מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א 

ברית הלוי, אַשְׁרֵי כָּל-חוֹכֵי לוֹ.

בס"ד

שבוע טוב ומבורך לכל בית ישראל,

Circumcision_set

משבושש לרדת משה מן ההר, נקהל העם על אהרון בדרישה להקים אלהים אשר ילכו לפניו, כי לא ידעו מה היה לו למשה אשר העלה אותם מארץ מצרים. יש המבארים את הפועל בושש, מלשון איחור ועיכוב, יש המפרשים מלשון בושה, לחכות עד בוש. ומנסיוננו אפשר לומר כי כאשר אנו ממתינים לבואו של מישהו, זמן ההמתנה נראה לנו כנצח, וזאת משום שהממתין נחשב באותה סיטואציה לפאסיבי (למקבל), בעוד שהאדם לו ממתינים עסוק בדבר מה או נמצא בדרך, כלומר הוא אקטיבי באיזה שהוא אופן (משפיע).

אהרון המבחין במתח הבלתי נסבל בין העם הממתין פאסיבית למרגלות ההר, ובין פעילות משה על ההר, מבקש לפרוק את מתח ההמתנה ע"י פעילות, מהי, פריקת נזמי הזהב מעליהם (דע כי נזם אותיות זמן, אהרון פועל בעקרון של דומה בדומה מרפא, הוא נוטל את הנזם, מתיך את אותיותיו וקונה זמן, בכך הוא פועל להקהות את תחושת הזמן החולף המורגשת בעולם החומר).

מהי ההתרחשות בשטח? העם הממתין למרגלות ההר לא יכול להיות בתחושה שלה אי-ודאות לגבי משה, הוא דורש נראוּת וודאות הנקלטת בחושים החומרים, ותבנית של שור אוכל עשב, העולה מתהליך התכת הזהב בהחלט ממצה את תחושת החסרון שלו על הקרקע. רק שעל ההר, במקום בו נועדים משה והקב"ה, תמונת ההתעסקות בהתכת נזמים לזמנים, לא פועלת נחת רוח כלל וכלל, עד שלסיבתה נכתב המדרש הבא:

אמר לו הקב"ה למשה: לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.,

אמר לו משה לקב"ה : זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

אמר לו הקב"ה למשה: חייך משה, סלחתי כדברך, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית ומעמיד בכל דור ודור ל"ו צדיקים המלובשים בי' ספירות להעמיד בהם את העולם, ושֵּׁם אני נותן לה "ברית הלוי". ל"ו י' פעמים, הרי ש"ס (360), והריני מידע אותה בהא הידיעה, שהיא אות ידועה בניך וביני, הרי שס"ה (365) כמנין ימות החמה וכנגד שס"ה גידין כמצוות לא תעשה.

שהרי עתידים לחטוא מלפני דרי עולם בעגל בכל דור ודור ולומר "אלה אלהיך ישראל", כנגדם הנה אנכי כרת ברית, היא ברית הלוי, כי אותיות "אלה" עולות גימטריה ל"ו, עליהן אמר הנביא, "אשרי כל חוכי לו", הללו ל"ו צדיקים נסתרים שחיכו (לו) למשה, ולא חטאו בעגל, עליהם מעלה הכתוב "הנה אנכי כרת ברית", היא ברית הלוי.

כל טוב ברכה והצלחה,

קדש ורחץ יחץ כאשר אדם משכיל את האלקים הוא מקבל כח

בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

קדש ורחץ יחץ, כאשר אדם משכיל את האלקים הוא מקבל כח

קדש ורחץ יחץ, כאשר אדם משכיל את האלקים הוא מקבל כח

בעל ההגדה נתן כמה וכמה סימנים לשלבים של ההגדה. השלב הראשון הוא עניין של קדש, זה הקידוש, עניין של קדושה משמעותו שהאדם מקדש את עצמו בכך דרכיו, והולך על פי רצון ה' ולא ע"פ רצון עצמו. ע"פ חכמת הקבלה דווקא כשמאירים המוחין הגדולים, ההשכלות האלוקיות הגדולות, דווקא על ידם האדם מסוגל לקדש את עצמו.

כאשר אדם משכיל את האלקים הוא מקבל כוח, לקדש את עצמו בכל דרכיו, ולכן הקידוש נעשה על היין, כי היין בגשמיות, הוא מסוגל לשמח אלוקים ואנשים אם שותים במידה, ואם עוברים את המידה, הוא הופך את האדם לשיכור, ולתת אדם, בהמה, וזה רמז לעניין ההתקדשות בכל תחומי החיים, ואם האדם משתמש במה שצריך להשתמש, הגשמי והרוחני לפי רצון הבורא, זה אדם.

ומפריש את עצמו ממה שאינו לרצון הבורא, וזה מדובר בכל תחומי החיים, גשמיות יש עניין של תאוות הגשמיות, יש כסף כבוד וכו', ואדם צריך בכל ענייו ועניין לבדוק מה רצון הבורא, להשתמש בכל הדברים לפי רצון הבורא, אבל את זה אפשר לעשות ע"י ההשכלות האלוקיות, וזה עניין שפותחים בקדש, שהוא מרמז על האורות הגדולים שנתגלו, ועל ידם יצאו ישראל ממצרים, אחר כך רחץ, עניין רחיצת הידיים, שמרמז על טהרת הכלים דקבלה.

ואחר כך כרפס, מה זה כרפס? לוקחים ירקות בכדי שיראו התינוקות וישאלו. אומר האר"י הקדוש, כל העניין הזה של כרפס, מרמז על קטנות, התינוקות שואלים, וגם הכרפס בעצמו מרמז על קטנות, כי כרפס הוא בגימטריה הוא שם אלקים במילוי יודין, שהוא מרמז על דין ועל קטנות. רוצה לומר שהאדם על ידי קבלת האורות הגדולים של ליל פסח, הוא צריך להיות, כתוצאה מקבלת האורות הללו, מסוגל גם להתנהל בתכלית הקטנות, זה הרמז כאן, אפילו שהקב"ה מפעיל כלפיו מידת הדין גדולה, ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך.

ואחר כך יחץ, לוקחים את המצה האמצעית, שוברים אותה לשניים, חצי לברכת אכילת מצה וחצי מצניעים לאפיקומן. מצה אמצעית מרמזת על ישראל, יש ימין שמאל ואמצע, אברהם יצחק ויעקב. באברהם היה גם את קליפת ישמעאל שנדבקה אך ורק בהשפעה, בלי קבלה, ביצחק שהוא שמאל, היתה גם את קליפת עשו שנדבקה אך ורק בקבלה בלי השפעה, מה שאין כן יעקב, הוא הקו האמצעי הוא נקרא יעקב שלימתא, הוא נקרא בחינת מידת הרחמים שהוא מאחד בתוכו את שני הקצוות.

לכן רמז לזה שזה דרך ישראל, שוברים את המצה לשניים, זה בא לרמז על א) שדרך ישראל היא עשויה משני הופכים שונים, גם השפעה וגם קבלה, גם נשמה וגם גוף, גם אמונה בהשגחה פרטית וגם שכר ועונש, וכו' וכו' רבים ההופכים, גם זה מרמז שהאדם צריך להכניע את עצמו לה', לשבור את עצמו לפני ה' יתברך, ותוך כדי תשומת לב גדולה לאהבת ה', שמחמתה האדם צריך לקיים אך ורק את רצון הבורא, ולא את רצון עצמו.

ואחר מגיד אומרים את ההגדה, אבל צריכים לזכור מה שכתוב בפרשת יתרו, "כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל", מביא רש"י את המדרש, בית יעקב אלו הנשים, תאמר להם אמירה שהיא רכה, כי האישה שבכל אחד, משמעותה הרצון לקבל, והרצון לקבל צריך להגיד לו לשמור תורה ומצוות בצורה רכה, משהו שמתאים לרצון לקבל, משהו שמתאים לטבע האגואיסטי של האדם, אחרת הוא לא ירצה  לקבל על עצמו את התורה והמצוות, מה שאין כן, לבני ישראל אלו הזכרים שיש בכל אדם, הכוחות ההשפעה, כוחות הנשמתיים תגיד דברים קשים כגידים, שהאדם צריך לחיות עם הבורא, הבורא עליון והוא תחתון. הצרכים הנשמתיים עליונים, והצרכים הגופניים תחתונים, זה עניין של מגיד, לומר דברים קשים כגידים.

שבת שלום ומבורך ופסח שמח וכשר לכל בית ישראל

דברים מתוך שיעור לפסח מאת הרב אברהם גוטליב שליט"א

...

תמונה :  Chung Ho Leung