בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור בארץ מצרים אני לא ושרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח, אני השם, אני הוא ולא אחר". תמונה OliBac

נתבונן קצת בהגדה "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולינו וירא את עוניינו ואת עמלינו ואת לחצינו" אז מה כתוב כאן ההסבר הזה, ואת לחצינו זו הדחק כמו שנאמר 'וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם'. מבחינה פנימית לחץ נובע מניגוד אינטרסים, בזמן שהאדם נמצא במצב שהקב"ה יקר לו, אבל מצד שני פועמים ומבעבעים אצלו גם כל מיני תאוות ויצרים, זה יוצר לחץ. הבחינת מצרים שבאדם שהם כל סוגי הרצון לקבל שבאדם, הם לוחצים, מדוע, בגלל שיש כאן ממש מלחמת קיום, אם ישראל גוברים אז למצרים אין קיום, ואם מצרים גוברים אז לישראל אין קיום, מכאן נובע הלחץ, המצרים לוחצים את עם ישראל שילכו בדרך מצרים, שיעזבו את דרך ישראל.

זה מתבטא בענין של עבודת פרך, זאת אומרת מבחינת הסיפור המקראי, הכוונה שלוחצים אותם לעבוד ולבנות, אבל מבחינה פנימית הכוונה, שהרצון לקבל לוחץ את האדם, שיעשה למען הקבלה, למען מילוי התאוות, לבנות פתום ורעמסס לבנות ערים יפות למי, לשליטה של הסיטרא אחרא.

"ויוציאנו ה' ממצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול, ובאותות ובמופתים", ארבעה לשונות יש כאן : יד חזקה, זרוע נטויה, מורא גדול, ואותות ומופתים, צריך לומר שזה נובע מד' הספירות, חכמה ובינה תפארת ומלכות שמכל ספירה וספירה נמשכת הנהגה מסויימת אשר מאירה לאדם ונותנת לו את הכח לצאת משליטת מצרים. יד חזקה זה לכאורה יד ימין, שהוא ספירת החכמה, זרוע נטויה זה יד שמאל, שזה בחינת בינה, במורא גדול בחינת תפארת, ובאותות ובמופתים שהם גילוי ה' המתגלה במלכות.

תפארת נקרא מורא גדול מפני שתכונתו חסדים והיראה מיוחסת לחסדים. "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני השם".

באופן כללי העניין הוא כך, למשל אדם חולה, אז הוא הולך לרופא, שם את מבטחו ברופא, הרופא הזה לא הולך, הוא הולך לרופא אחר, התרופות האלו לא מועילות, הוא מנסה תרופות אחרות, כל הזמן מנסה כל מיני דברים, אבל בזמן שאדם מגיע למסקנה ששום דבר לא עוזר לו, לא רופאים ולא תרופות ולא שום עצות ותחבולות, אז מה נשאר, נשאר רק הקב"ה. כדאי לאדם להיות חכם ולהבין מהתחלה ששום דבר בעולם לא יכול לעזור, רק הקב"ה, כפי שאומר הפסוק, "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו, ואם ה' לא ישמור עיר שוא שקט שומר". אז כדאי מההתחלה לדעת את זה, שאמנם האדם מצווה לנהוג במנהג של אדם פשוט מהשוק, לעשות השתדלות, אבל כל זה שאנחנו מצווים לעשות השתדלות גשמית פשוטה, זה רק בכדי שנמליך את הקב"ה על כל ההשתדלויות הללו ונאמר באמת ההשתדלויות האלו לא נותנות כלום, רק הקב"ה נותן.

אז מה שכתוב כאן, מדברים פה הכל כלפי האדם, לפעמים נדמה לאדם שאם הוא ילך לרופא הזה, או לבבא הזה, או לרב'ה הזה, ההוא יעזור לו, אז זה נקרא שאדם נמצא במצב שהוא סובר שיש לקב"ה שליחים, והוא יכול לקבל עזרה מהשליחים, הוא לא צריך לעמוד דווקא פנים אל פנים מול הקב"ה, אבל כשהאדם מגיע למצוקה נוראית, ושום דבר לא עוזר לו, ואף אחד לא עוזר לו, אז נשאר רק הקב"ה, וזה המצב של ההולכים בדרכי עבדות השם, שנמצאים בשיעבוד מצרים יומם ולילה, ומרגישים את שיעבוד מצרים יומם ולילה, ומנסים את התחבולות האלה ואת התחבולות האלה, עד שמגיעים למצב, שמבינים שרק הבורא יכול לעזור, שום דבר לא יכול לעזור, אף אחד לא יכול לעזור. רק הבורא, זה מה שכתוב כאן.

"ויוציאנו השם ממצרים לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה", במצב ההסתרה, "והכיתי כל בכור בארץ מצרים", אני יכה את הבכור, מה זה בכור, בכור זה הגדלות, מה שנחשב אצל הרצון לקבל דבר גדול דבר חשוב, זה יקבל מכות כמו שצריך, בכדי שהרצון לקבל יראה שהוא לא חשוב, מאדם ועד בהמה, כל סוגי הבכורים, לרצון לקבל יש לו דברים חשובים בגשמיות שזה נקרא בהמה ויש לו דברים חשובים ברוחניות שזה נקרא אדם, אז גם זה יקבל מכה, וגם זה יקבל מכה, 'בכל אלקי מצרים אעשה שפטים אני השם", זאת אומרת שהקב"ה נותן מכה לכל מה שחשוב לרצון לקבל, שהאדם ילמד מה באמת חשוב, מה שחשוב לקב"ה, לא מה שחשוב לרצון לקבל.

"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, אני ולא מלאך, והכתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא שליח, אני השם, אני הוא ולא אחר". זה צריך לבוא להרגשת האדם כל זה, זה לא סתם אינפורמציה, גם עכשיו בזמננו אנו יש מלחמות גדולות, על התורה ועל המצוות ועל הדת, עכשיו אנחנו אוחזים פה במצב של אחרי בחירות, מרכיבים ממשלה, אנשים צועקים נראה להם, יש אנשים שמגדירים את הממשלה הזאת כממשלת זדון, שהיא תלך ותעקור וכו', וכולם כולם מבינים שאם היו נבחרים, הנבחרים של המפלגות החרדיות, אז מי שיגן עלינו, אבל זה לא נכון, זה נכון רק ברמת ההשתדלות, אבל מצד האמת זה לא נכון, זה מה שכתוב פה, האנשים האלה יכולים לעזור לך, האנשים האחרים יכולים לעזור לך, כי באמת רק הקב"ה הוא זה שעוזר, ולא שום אנשים.

אנחנו פעמים רבות נסחפים יותר מדי לכיוון הזה של ההשתדלות עד שאנחנו שוכחים לגמרי את הבורא, שמים מבטחנו רק בשליחים, וזה לא נכון. נקודה נוספת אנחנו צריכים לזכור שהקב"ה מגלגל את כל התרחישים הללו והדברים הללו הם בכדי שכל אחד מאתנו יעשה חשבון נפש. כבר אמרו גדולי ישראל כל פעם שהיה כל מיני צרות וגזרות על עם ישראל, אז אמרו גדולי ישראל, זה לא הבעיה באלו שגוזרים את הגזרות הבעיה היא בנו.

הם רק מגלים לנו שיש אצלנו בעיה, ולכן הפתרון האמיתי של הבעיה היא שכל אחד ואחד צריך לעשות את חשבון הנפש, ועיקר חשבון הנפש אנחנו יכולים לעשות רק על ידי הכלים, שפנימיות התורה נותנת לנו. על ידי האור הגדול של פנימיות התורה, אנחנו יכלים להגיע לאמת הזאת, שהבעיה היא בנו ולא בשום אנשים, אלו או אחרים. הקב"ה ממליך אנשים אלו או אחרים בכדי לומר לנו, שאנחנו לא בסדר ואנחנו צריכים לתקן, אנחנו צריכים לאמץ יותר ויותר את העקרונות של פנימיות התורה, של האמונה וההשפעה על ידי כך גם יפתרו כל הבעיות והגזרות החיצוניות.

שתי נקודות חשובות, צריכים לדעת שהקב"ה פועל, 'אני הוא ולא שליח אני הוא השם ולא אחר, וממילא לדעת שאנו צריכים לעשות תשובה כלפי הקב"ה, בגלל זה שהוא מנווט ומוליך את כל המציאות הזאת. "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, אני ולא מלאך", צריכים לזכור בזמנים הקשים ביותר, גם קשים מבחינה לאומית, גם קשים באופן פרטי, לכל אחד ואחד יש את הבעיות שלו ואת הצרות שלו, אחד חולה במחלה קשה, השני יש לו בעיות של פרנסה, וכו' וכו' צריכים לזכור שהיחיד האחד המיוחד הוא הקב"ה, כמו שכתוב אני ראשון ואני אחרון, הוא זה שמביא את הבעיות הוא זה שצריך לפתור את הבעיות, אנחנו הולכים לשליחים רק בכדי להמליך את הקב"ה על ההשתדלות האנושית זה הכל.

אנו נסיים בזאת ונאחל לכל בית ישראל הצלחה וברכה

שיעור שמע 'אני ולא שליח' מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א ע"ד האמת בדרכו של בעל הסולם

...

בס"ד

"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם"

אנחנו נתמקד היום קצת בדברי הזהר הקדוש פרשת "בא", שבת זו, שבת חול המועד, בפסח היום טוב, קוראים בפרשת "בא" וכך אומר הזהר באות קע"ח, "וישא העם את בצקו", מצוה זו היא לבער חמץ, כי מצוה זו נמסרה להם לישראל, "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" וכתוב שאור לא ימצא בבתיכם, וכבר בארוהו החברים, ובארנו סוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים בכמה מקומות, שזה יצר הרע, וזה יצר הטוב, זאת אומרת הזה"ק רבי שמעון בר יוחאי מסביר מהעניין של השבתת חמץ ושאור, מפני שחמץ מרמז על היצר הרע, דהיינו הרצון לקבל הנאה ותענוג של האדם, לאהבה עצמית של האדם, ואת זה צריך להשבית, והמצה לעומת זאת, מרמזת על היצר הטוב.

אם נתבונן בחמץ, זה לחם יפה, מלא, והמצה היא לחם עוני היא בעובי של ס"מ, לא תואר לה ולא הדר לה, היא לא טרייה, בהתחלה אולי זה עוד נחמד לאכול אותה, אבל אחר-כך, ובכל אופן התורה בחרה לרמז על היצר הטוב, ע"י המצה הזו, על היצר הרע, בלחם, לחם שהוא חמץ.

והנמשל הוא שכך גם נראה בעיני האדם, כאשר הוא מסתכל על דברים שהוא יכול להרוויח, הרצון לקבל שלו, אז זה נראה לו דברים שיכול להשיג הנאה מרובה מהם, ונראה לו שכדאי להשקיע בהם, מפני שפה באמת יכול להרוויח הרבה, מה שאין כן, כשהאדם מסתכל על דרך הקדושה, על התורה על המצוות, על העקרונות שלהם, זה נראה כמו שאינו יכול להרוויח שום דבר, ללכת בדרך של 'ואהבת לרעך כמוך' מה כבר יכול לצאת לאדם מזה, יקריב את עצמו למען אחרים למען החברה, מה כבר יכול לצאת מזה.

הדרך של היצר הטוב, דרך של נתינה דרך של ויתור, של 'שלי - שלך' 'ושלך - ושלך', זה דרך משונה, אולי לשניים שלושה אנשים בכל העולם, אבל שאני אלך בדרך הזאת, מה פתאום, וכן באמת היצר הטוב נרמז במצה שהוא לחם עוני, כי בזמן שהאדם הולך בדרך של קדושה, של אהבת הזולת, הוא מרגיש את עצמו כעני, וזה עניין שכינתא בגלותא או שכינתא בעפרא, שכל אימת שהאדם רוצה ללכת בדרך של קדושה, הגוף שלו לא רק שהוא לא נהנה מזה, אלא הוא עוד מתייסר מזה, הוא סובל מזה, הוא לא רואה מה הוא יכול להרוויח מזה, לכן אנו אומרים ב'לכה דודי', 'התעוררי, התעוררי כי בא אורך, קומי אורי', זאת אומרת, כאן מדברים על השכינה הקדושה, שהיא מוטלת בעפר, מה פרוש שהיא מוטלת בעפר, אצל כל אחד מאתנו יש לה חשיבות של עפר, כפי שאמרתי, שאדם צריך לעשות משהו למען החברה, אז הוא מרגיש בזה טעם של עפר.

זה שאומר רבי שמעון בר יוחאי שהחמץ והמצה זה יצר הרע, ויצר הטוב. המצווה שלאחר זו, היא לספר בשבח יציאת מצרים, שהוא חוב על האדם לעולם לספר ביציאת מצרים, כך העמדנו כל אדם המספר ביציאת מצרים, ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזה אדם השמח בעוונו, והקב"ה שמח בסיפור ההוא שלו.

הענין של ספור יציאת מצרים, כפי שקבלתי ממורי ורבי הרב אשלג זצ"ל, הוא לא סיפור דברים באופן חיצוני, יושבים חבורה של אנשים, וקוראים טקסט מסוים, "עבדים היינו לפרעה במצרים, ואילולא הוציאנו הקב"ה משם, היינו משועבדים שם אנחנו ובנינו וכו'". הטכסט הזה אנו קוראים מדי שנה, זה לא הכוונה האמיתית בסיפור יציאת מצרים, אלא סיפור הוא מלשון ספיר, אחת מן האבנים הטובות הידועות, שהיו קבועות בחושן, היא ספיר, ובכל מקום שכתוב הענין של סיפור, הכוונה שזה צריך להאיר בלב האדם.

סיפור יציאת מצרים הכוונה, שיאירו אורות הגאולה כספירים בלב האדם, ובאמת אומר רבינו בעל הסולם, אין בעולם שישים רבוא נשמות, אלא יש נשמה אחת, כפי שהיה בתחילה נשמת אדם הראשון שהיא נשמה אחת, כך נשאר לתמיד נשמה אחת, אלא מה, כלפי הגופים, נדמה שיש כאן חלוקה לשישים רבוא נשמות, שישים רבוא אינדיווידואלים, אבל האמת, הרוחני אינו נחלק לחלקים, והאור העליון, אור האלוקות איננו נחלק לחלקים, והנשמה הרי היא אור אלוקי, והיא לא נחלקת לחלקים, לא שייך, אלא כלפי הגופים יש חלוקה, היות וכל אחד מאתנו מרגיש עצמו כישות בפני עצמו, והנקודה המרכזית של חייו זה האגו שלו,  והדאגה לספק את עצמו, ואין לו שום דבר בעולמו מלבד ד' אמותיו שלו, ממילא, הוא מפריד את עצמו מכלל ישראל והוא חי בתור אינדיוידואל, הוא לעצמו בלבד.

אבל בשיעור שאדם משתלם בעקרונות התורה, עקרונות של 'ואהבת לרעך כמוך', בשיעור שהוא משכיל לבטל את ישותו כלפי חבריו, הסובבים אותו, כלפי הקב"ה, בשיעור זה נופלות המחיצות שבינו לבין כלל ישראל, ואז הוא מרגיש שאין דבר כזה אני ואתה, אני ואתה וכל ישראל זה בעצם דבר אחד, יש שני דברים בעולם, לא יותר, הקב"ה ועם ישראל, אין הקב"ה ואני ואתה ואתה, לא, אנחנו כולנו חטיבה אחת, מסכת אחת, והקב"ה הוא אלוקינו, אשר בראנו לכבודו.

כלפי מה דברים אמורים, כלפי זה, שרבינו הרב אשלג, בעל הסולם זצ"ל, אומר שמכיוון שאין בעצם יותר מאדם אחד בעולם, לכן כל אחד מאתנו, הוא בעצם צריך לעבור, את כל ההיסטוריה של עם ישראל, כי למעשה מצד האמת אין אינדיוודואל בעולם, יש רק כלל ישראל. לכן אדם צריך לעבור את מה שעברו אברהם, יצחק, יעקב, השבטים הירידה למצרים, גאולת מצרים, ההליכה במדבר, קבלת התורה, כל התנ"ך כולו זה לא ספר היסטוריה חס ושלום, זה מסכת של מצבים בעבודת השם, שצריך לעבור כל אחד מאתנו, ולכן המשמעות של המצוה הזאת, שעליה מדבר רבי שמעון בר יוחאי כאן, בספר הזה"ק "פרשת בא", אות קע"ט, הסיפור הזה, הוא לא סיפור דברים חיצוני, אין הכוונה של רבי שמעון בר יוחאי לשום דבר חיצוני, הכוונה לעבור את המצבים הללו, לעבור את גלות מצרים, ולספר בשבח יציאת מצרים, זאת אומרת מקודם אנו צריכים לרדת לגלות מצרים, ואח"כ אנו יכולים גם להגאל ממצרים, לא שייך שנגאל ונרגיש עצמינו בני חורין וכו', אם לא היינו מקודם בשיעבוד.

ולכן הענין הראשון הוא, להרגיש את גודל השיעבוד, איך מרגישים את השיעבוד, בשביל להרגיש את שיעבוד, בכדי להרגיש את גלות מצרים, חייבים אנו לעסוק בחכמת הקבלה ופנימיות התורה. חכמת הקבלה ופנימיות התורה היא זו שמאירה לנפש האדם, ונותנת לו את האפשרות לגלות בתוך עצמו את אברהם יצחק ויעקב, לגלות בתוך עצמו את השיעבוד במצרים, ואת גאולת מצרים, זאת אומרת, כשלומדים חכמת הקבלה ופנימיות התורה, אזי סיפורי התורה אינם חס ושלום כמן מסכת היסטורית אלא זה מפתח למצבים נפלאים שאותם צריך לעבור, כל אחד מאתנו, ואז האדם באמת מרגיש מה זה חיים באמת, אז הוא מרגיש מה באמת הקב"ה הכין בשבילו, כי ע"י חכמת הקבלה ופנימיות התורה, מרגיש האדם את גדלותו של מלך מלכי המלכים, וההרגשה הזאת, לא ניתן להעביר אותה מאדם לאדם, אלא "טעמו וראו כי טוב השם", ככה צריך לעבור להרגיש את גדלותו של הבורא, ולרקום את היחסים בינו לבין הבורא.

כשאדם מרגיש את גדלות ה' אז הוא מתחיל להרגיש את הגלות, סיבת הדבר מפני שהוא רואה כמה הקב"ה גדול, אבל הוא מנוע מלהכנס במחיצתו בגלל האהבה העצמית שלו, ואז הוא מתחיל לראות איך שהוא נמצא בגלות, בתוך מצרים שלו. איך הוא נמצא בעבדות ובשיעבוד ולא עוזר לו שום דבר, אלא הוא נמצא בשיעבוד בחינת מצרים שבו.

אם כן הסברנו כאן שבעצם, כל סיפור יציאת מצרים, הוא סיפור שצריך להוות את סיפור החיים של כל אחד מאתנו. סיפור החיים של כל אחד מאתנו ושל החברה הישראלית בכללה צריך להיות סיפור של נסיון האדם לבוא לדבקות וחיבור במלך מלכי המלכים הקב"ה. הרי חיינו קצרים ונתנה לנו כאן הזדמנות לפעול בכדי להשיג מטרה נכספת שהיא נצחית ומי שיש שכל בקודקודו מבין שכדאי לו להשקיע את הכל בכדי להגיע לחיבור ודבקות במלך מלכי המלכים.

המשך שיעור שמע, זהר פרשת בא אות קע"ט "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א בדרך בעל הסולם זצ"ל.

מועדים לשמחה

...

תמונה : Some rights reserved by colinwhite

בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

אח"כ בזרוע נטויה זו החרב, כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו, נטויה על ירושלים", אומר רבינו בעל הסולם, חֵרֵב מלשון חרֵב, יובש, זה קו שמאל חכמה בלי חסדים שאז יש עניין של חורבה, יובש, אח"כ במורא גדול זהו קו אמצעי זה גילוי שכינה, כמו שנאמר, "או הניסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי" "במסות ובאותות ובמופתים, ובמלחמה וביד חזקה, ובזרוע נטויה, ובמוראים גדולים", כאן יש שבע מדרגות, "בכל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך", אז זה קו אמצעי מידתו של יעקב אבינו, הגדול הגבור והנורא, זה אברהם יצחק ויעקב, נורא ומורא זה אותן עניין, זה גילוי שכינה, זאת אומרת, שדווקא בחינת הקו האמצעי, אז מתגלה השכינה, ואז יש מורא גדול, מורא גדול הפרוש הוא כבוד גדול, כאשר יש גילוי שכינה.

הנה לא מזמן, לפני כמה ימים היה פה נשיא ארה"ב, איזה כבוד עצום, שנותנים לאדם בן תמותה, בגלל שהוא מנהיג של מעצמה. אנחנו צריכים ללמוד מזה, איך לתת כבוד לקב"ה, בתוך עצמינו אנו צריכים להריע בחצוצרות, ולעבור לדום בכל רגע מחיינו, מפני שהקב"ה הוא חי וקיים לנצח נצחים, הוא לא מנהיג של מעצמה, הוא מנהיג של כל היקום, וזה מנהיג לארבע שנים, וזה מנהיג נצחי, המנהיג האמיתי, אשר שולט באמת בכל המציאות כולה בצורה מדהימה, אז צריכים ללמוד מזה, הכבוד הגדול שנותנים לנשיא, אנחנו צריכים לתת לקב"ה, זה נקרא מורא גדול רספקט, וזה לא בגלל שהוא צריך את זה, בגלל שאנחנו צריכים את זה.

וזה קשה, כי כאן זה תלוי באמונה, אנחנו מסתכלים בחוץ, רואים עצים, ציפורים, הרים, אנשים, כבישים, את הקב"ה לא רואים, צריכים להאמין, שיש בורא רוחני שהוא הכוח העליון בבריאה, והוא מנהיג את כל המציאות הזאת. אנחנו צריכים להריע בחצוצרות בכל רגע ורגע לכבודו, לעבור לדום, להיות קשובים, מלאי כבוד, ורספקט.

מתי קורה את זה, בזמן גילוי שכינה, "או הניסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי" איך לוקחים גוי מקרב גוי, איך לוקחים את הישראל שבאדם מתחת שליטת מצרים שבאדם, איך עושים את זה, אז יש כל מיני טקטיקות, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה, ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, אבל הטקטיקה הזאת זה גילוי שכינה, בזמן שמתגלה השכינה הקדושה אז האדם מתאפס וקולט בשניה אחת את האמת.

דרך אגב, הזכרנו כאן את נשיא ארה"ב, אז בדרך אגב אני רוצה להתייחס לגעגועים הגדולים ולתפילה הגדולה שיש בכל עם ישראל לשחרורו של יהונתן פולארד, הקב"ה יעזור ובאמת ישחרר אותו בהקדם, במהרה, אבל אני מתייחס לזה, היתה עצומה מאתיים אלף איש חתמו עליה, וכבר תכננו כל מיני הפגנות פה  ושם, בכדי לעורר את ליבו של נשיא ארה"ב, אבל אני אומר זה בזבוז, זוהי מלחמה שלא במקומה, כפי שאומר לנו הזה"ק, כל מה שאנו רואים מחוץ לנו, זה שיקוף של מה שקורה אצלינו בפנים, אצל כל אחד ואחת, בתוך הנפש, יש אומות העולם, שזה כל סוגי הרצון לקבל, ויש את היהודי שזה הנקודה דקדושה, הנשמה, הרצון להשפיע שבאדם, וזה הרצון להשפיע, היהודי, נמצא בשבי, אצל הגוי. הרצון לקבל שולט על הרצון להשפיע שליטה גמורה, ולא רוצה לתת לו לצאת לחופשי, לא רוצה לעשות יציאת מצרים, שיצאו לחופשי, לא רוצה. אז שימו לב זו ממש אותה סיטואציה.

היהונתן פולארד הזה, זה היהודי שנמצא בנפש כל אחד ואחת, הוא נמצא בשבי כבר הרבה שנים, אצל הגויים, הגויים לא רוצים לשחרר אותו, כמו המצרים שלא רצו לשחרר את עם ישראל, ממש אותו דבר, אז איפה הבעיה, הבעיה היא בממשל האמריקאי? שהם אנטישמיים וכו' וכו', לא רוצים לשחרר את היהודי, לא. אומר רבינו בעל הסולם הבעיה היא אצלי, היות שאצלי הגוי שולט, והרצון לקבל שולט שליטה גדולה, והוא לא רוצה לשחרר את היהודי שבתוכי, הוא לא רוצה לתת לו חירות, לתת לו ביטוי, אז אם כן אצלי זה הבעיה, וגם אצלי צריך להיות הפתרון, לא יעזרו כל העצומות הללו וכל התחבולות, הלחצים האסטרטגיות, זה שום דבר לא יעזור, בגלל שכל אחד ואחת מאתנו מחזיק את היהודי אצלו בשבי ואנחנו לא רוצים לתת ליהודי לצאת, אנחנו לא רוצים לחיות חיים של רצון להשפיע, ושל אהבת הזולת, של אמונה, אנחנו לא רוצים את זה, אנחנו פשוט רוצים להנות מהחיים, כמו בהמות וחיות ויותר מזה לא מעניין אותנו.

אז מה אנחנו באים ומשתוללים בקשר ליהונתן פולארד, הוא יושב בכלא בגללינו לא בגלל הממשל האמריקאי אצלינו זאת הבעייה ואצלינו גם צריך להיות הפתרון. ואנשים לא קולטים את הנקודה הזאת הולכים וחותמים ומשתוללים ולוחצים, הבעיה היא אצלינו כך, לפי חכמת הקבלה. אין מה להתרגז על הממשל האמריקאי על לב האבן שלהם, אבל יש מה להתרגז על לב האבן שלנו.

"ובאותות זה המטה, כמה שנאמר, ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות". זוהי התופעה הרביעית כאן, בחינת תפארת, המטה הוא בחינת ספירת היסוד, שעל ידו נעשית ההשפעה לכלל ישראל. "במופתים זה הדם, כמה שנאמר. ונתתי מופתים בשמים ובארץ", זוהי ספירת המלכות המכונה בשם דם, דם מורה על אמונה מלשון, וידום אהרון, אהרון אחר מות שני בניו כתוב "וידום", קבל עליו את הדין, וידם אהרון, שקט, יושב בשקט הכוונה, מקבל עליו את הדין מתבטל לעליון יתברך. זה  גם רמוז כאן גם בענין של דם קורבן הפסח ודם המילה שנצטוו ישראל לשים על המשקוף ועל שתי המזוזות כסימן, שכאן גר יהודי.

אם כן אלו החמש הטקטיקות נקרא לזה, שצריכים לנקוט, הדבר זה דינים דנוקבא, החרב זה דינים דדכורא, קו שמאל, מורא גדול זה קו אמצעי שהם כתר חכמה ובינה, ואח"כ באותות זה המטה, זה תפארת ובמופתים זה הדם, זה בחינת המלכות.

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

....

שיעורים ושיחות על עניני חג הפסח מפי רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א

בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

אין אדם רשאי להפטר מסעודת ליל פסח, באכילה אחרת אחרי שאכל מבשר קורבן הפסח, שהוא עקר מצוותו של היום ובו מסתיימת סעודת ליל פסח, זה הפשט אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. לא רשאים לאכול שום דבר אחרי קורבן הפסח, ולכן קורבן החגיגה היה נאכל לפני קורבן הפסח.

ויש כאלה מפרשים "אין מפטירין אחר הפסח" אמור לו את כל הלכות הפסח, עד ההלכה האחרונה שבהן אסור לאכול אחר קורבן הפסח שום דבר. היום אנו מכנים את האכילה האחרונה בפסח, אפיקומן, אין לנו קורבנות, לכן יש לנו את אכילת המצה, שאוכלים באחרונה ויש לנו טעם מצה בפה ואסור לאכול אחר כך שום דבר אחר. אז בעצם אומרים לו את הכל עד ההלכה האחרונה.

הבנים האלו צריך לומר שהם כנגד ד' ספירות, חכמה ובינה תפארת ומלכות, חכם הוא כנגד ספירת החכמה, היות שבספירת החכמה, מתגלה כל חכמת התורה, שפנימיותה הקב"ה, לכן יש כאן ברור מה העדות והחוקים והמשפטים. מ"ה בגימטריה אד"ם, האדם מתעניין להבין את פנימיות העדות והחוקים והמשפטים, אשר צווה ה' אלוקינו אתכם, על הרמז כאן שהוא מתעניין לדעת בפנימיות של הדברים, כי אדם זה מלשון אדמה לעליון, הוא רוצה לדעת בכלל ומצוות הפסח בפרט, מקרבים את האדם לה' ומדבקים אותו בה', ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטרין אחר הפסח אפיקומן.

פירושו של דבר שהשורה התחתונה היא בזמן שבית המקדש היה קיים, היה אכילת קורבן הפסח, שזה מרמז על כך שהאדם צריך לזבוח את הבהמיות שלו וזה צריך להיות השורה התחתונה מכל העדות והחוקים והמשפטים, כל חכמת התורה בעצם צריכה להביא את האדם לזה, ועל ידי כך לזה שהקב"ה יתגלה אצלו ויהיה מורגש אצלו, שהוא מרגיש את גדלות ה' ונעימות ה'.

בימינו האכילה האחרונה היא מצה, אומר הזה"ק שהמצה מרמזת על עצם היצר הטוב, לכן המצה היא לא נפוחה כמו לחם, אלא היא דקה שזה מרמז על עניוות, ושפלות והכנעה, שהאדם עושה מסכים על הרצון לקבל שלו, לא נותן לרצון לקבל להשתולל, אלא הוא כנוע ומבטל את הרצונות שלו, את הישויות שלו, כמו המצה הזאת שכאילו אין לה ישות. וזה צריך להיות השורה התחתונה מכל העדות והחוקים והמשפטים, שאז המלך ה' יתברך יכול לשרות בתוך הכלי הזה, לכן קוראים לזה אפיקומן, אפיקו- מן, מנה זה כלי, על ידי כך האדם מכין כלי להשראת השכינה.

רשע, מה הוא אומר? רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל. אם כן הרשע נמשך מספירת הבינה, ספירת הבינה היא הספירה שמרגישה את הרצון לקבל כדבר פסול, ולכן העניין של רשַע נמשך מספירת הבינה, כי שם מורגש הרֵשע. ספירת הבינה אנחנו לומדים, שהרשע מורגש כל כך עד שהיא מבטלת לגמרי כל ענין של קבלה, ועוסקת רק בהשפעה. רק כאן הרשע הזה שנמשך מספירת הבינה, הוא שואל מה העבודה הזאת לכם, זאת אומרת בין כל ארבעת הבנים, זה בחינת הסטרא אחרא, כמו שכתוב "בינה דינין מתערין מינה", דינים מתעוררים מתוך ספירת הבינה, מדוע? היות אצלה מורגש הרשע וכשמורגש הרשע, אז יכול להיות לזה שני כיוונים או כיוון טוב, שמוביל לצדק, או כיוון רע, שהרשע מתפרץ ומשתלט.

כאן בהגדה, בעל ההגדה סדר את הצד השלילי שברשע שהוא מתנגד לכל עניין ההשפעה, מה העבודה הזאת לכם, כל עבודת האמונה וההשפעה מה יצא לכם מזה? זה שהאדם עובד בכדי שיהיה טוב לזולתו, בכדי שיהיה טוב לבורא, אך מה יצא לך מזה? לכם ולא לו, הרשע לא רוצה להיות שותף בסוג העבודה של הקדושה, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר, זאת אומרת יש אדם שרואה שהוא רשע, שהוא עושה רק מה שנוח לו, ולא טוב לו, הוא רוצה להשתנות, אבל הרשע, הוא טוב לו עם זה הוא צוחק על כל מי שעוסק בעניין ההשפעה והאמונה, והוא מבטל את כל עבודת היהדות, הוא אומר מה יצא לי מזה? אף אתה הקהה את שיניו, שיניו זה מלשון שינוניו, כלומר תן לו מכה בכל השנינה שלו, בכל החכמולוגיה שלו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

הקב"ה מוציא אותי ממצרים מתוך השליטה של הרשע, משליטת הרצון לקבל בשביל מה, בעבור זה כתוב במסכת סוכה שלעתיד לבוא הקב"ה עושה מחול לצדיקים וכל אחד ואחד מורה באצבע ואומר : "הנה אלוקינו זה קיוונו לו ויושענו". המושג זה מורה על גילוי, אז לכן זה מה שצריך לומר לו, מה העבודה הזאת, כל עבודת האמונה, בעבור זה, ואחר-כך יש לנו גלוי ה', ואנחנו דבוקים ומתחברים עם מלך מלכי המלכים, וזה כדאי לנו, "אילו היה שם, לא היה נגאל", אם הרשע היה שם לא היה נגאל, מה פרוש היה שם, מהמשפט הזה משמע כאילו הוא לא היה שם, זאת אומרת רשע כזה שצוחק מכל עבודת עניין האמונה והחסד, אז ממילא הגאולה לא שייכת לו, כי כל עניין הגאולה הוא רק בעניין הזה, כל עניין שיעבוד מצרים, הוא בזה שהאדם שועבד לרצון לקבל, ולא יכול לעסוק באמת בחסד ובאהבת הזולת, והגאולה הוא שכן יוכל להגיע למצב של אהבת זולתו, אבל לרשע זה לא נחוץ, לכן הגאולה אינה שייכת.

תם מה הוא אומר, תם, מה הוא אומר: "מה זאת?" ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.  התם נמשך מספירת התפארת מספירת הזעיר אנפין, הזעיר אנפין נקרא תם, כמו שכתוב יעקב איש תם, תם מראה על שלימות, שיש לו הן ימין והן שמאל, חכם נקרא בחינת ימין, ימין הוא בחינת הנושא לאור, ששם מתגלה אור ה', רשע הוא בחינת שמאל, בחינת העוביות, ששם צריך לעשות את המסכים, ולהקהות את שיניו, תם הוא כלול מימין ומשמאל, התם הזה מהו אומר, "מה זאת?" לפי פשט ההגדה הוא כאילו אחד כזה שלא יודע מה, טמבל כזה, לא יודע שום דבר, הוא רואה את הסדר וזה, שואל מה זה כל הדבר הזה.

החכם שרואה את הסדר מבין שיש פה חכמה עצומה, אז הוא מתעניין לדעת, מה העדות החוקים והמשפטים, הרשע שרואה את הסדר אומר מה העבודה הזאת לכם, מי צריך את כל זה בכלל, התם כאילו לא מבין לפי הפשט מה עושים פה, מה רוצים פה, אבל שתי המילים הללו רומזות שהוא כלול מימין ומשמאל 'מה' 'וזאת', שהוא ימין ושמאל, מ"ה כפי שאמרנו בחינת אד"ם, וזאת, היא בחינת אמונה שהיא מלכות, והיות שהוא כלול מימין ומשמאל, אז הוא אומר "מה זאת", ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים. בחוזק יד הזה מרמז על מהותו של התם, שהיא תיקון קו אמצעי, שהקו האמצעי ממעט את השמאל, השמאל זה בחינת מצרים עצמם, ממעט את השמאל ומרבה בימין, כידוע שבקו אמצעי יש שני תיקונים, יש תיקון המכונה מנעולא שממעט את האור, ויש תיקון המכונה מיפתחא שממשיך את האור, אבל בצורה המתוקנת ע"פ דרכי הקדושה.

הנה קישור לדיסק בפורמט mp3 העוסק בפנימיות חג הפסח, לפי הקבלה והחסידות מפי הרב גוטליב שליט"א

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

תמונה :  nickwheeleroz

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

אין הבור מתמלא מחוליתו

הנה מצאנו מקום לבאר את דברי הגמרא בסנדהדרין ט"ז עמוד א' "אין הבור מתמלא מחוליתו". כאשר אדם כורה בור, הוא נוטל כלי חפירה וחופר, ואת החול שהוא מוציא מן הבור הוא מניח בסמוך לו. אומרת הגמרא, "אין הבור מתמתא מחוליתו", כלומר, אם נרצה למלא את הבור בחול שכרינו ממנו, לא נוכל, וזה נמשך מעולמות רוחנייים.

מדוע? כי בור הוא הוא משל לחסרון, לגרעון, ואת החסרון לא ניתן למלא בחול, לשון חולין, כלומר בפזור ופרוד, אלא את הבור ניתן למלא במים, שהוא משל לחיים רוחניים. אומרים האמוראים, כי כל חסרון אע"פ שהוא מורגש בגשמי, מילויו הוא רוחני, משום שהחסרון המורגש מקורו בשינוי צורה.

ניתן משל לאדם רעב, הוא יכול לאכול ולאכול ולהשמין, אך אינו מלא, מדוע? כי מקור הרעב שלו אינו גשמי, הרעב שלו נמשך מעולמות רוחנים, לכן כאשר אדם אוכל בכוונה להשפיע לבורא, הוא פועל בשורש מקור הרעב (הרעב מקורו בשינוי צורה, בין בורא לנברא),  ואז המאכל הוא אמצעי, שבאמצעותו יוכל האדם לשמש את בוראו.

וזהו הפרוש הפנימי לדברי האמוראים, "אין הבור מתמלא מחוליתו", כלומר את הגרעון לא ממלאים בגרוע, אלא בשלם, הרוחני.

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

בס"ד

זאת תורת העולה

בכל יום שלישי בשעה 20:00 בערב נותן הרב אברהם גוטליב שליט"א שיעור בזהר הקדוש לפרשת השבוע ע"פ דרכו של בעל הסולם ברשת מורשת, השיעור הנוכחי עוסק בפרשת צו למי שיש ספר מוזמן לפתוח.

ובנתיים סכמנו את השיעור בראשי פרקים למען ירוץ הקורא בו ואין הוא בא לשמש תחליף לשיעור השמע מבחינת עמקותו.

זאת תורת העולה, פרשה זו פותחת בקורבן עולה.

רבי שמעון פתח ואמר: "צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה". מקרא זה העמדנו אותו, כבר פרשו אותו, ולמדנו, בא וראה עולה זו היא מעלה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה. קורבן עולה הוא קורבן שכולו מוקטר כליל לה', יש קורבנות שהבעלים נוטלים מהם חלק, הכוהנים נוטלים חלק, אבל מקורבן עולה אף אחד לא לוקח שום חלק, אלא היא מוקטרת כליל לה', זהו רמז שאדם צריך להקדיש את עצמו למען הכלל, למען כלל ישראל, למען הזולת למען הבורא. זהו אידאל הפוך לגמרי ממה שאנו בדרך כלל רוצים ושואפים.

אדם מצד הטבע שלו שואף להעביר את שנות חייו במה שיותר סיפוק לעצמו, זוהי השאיפה הטבעית מה שיותר תענוג לעצמי, מה שיותר הצלחה לעצמי, וכו', אבל המושג הזה של של קורבן עולה בא לומר שהאידאל הנכון והאמיתי הוא הפוך, שאנו צריכים להקדיש את חיינו למען הזולת ולמען הקב"ה, זהו מה שאומר רבי רבי שמעון עולה זו היא עולה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה, בזמן שהאדם הולך לפי העקרון של קורבן עולה, אז הוא מתקשר ומתחבר לדביקות האלוקית, הדבקות של העולם הבא להיות הכל אחד, בקשר אחד בשמחה.

פירושו של דבר, השאיפה הנכונה ליצור האנושי, היא להתקשר, להדבק, להתחבר עם מלך כל היקום כולו, להיות איתו אחד, ובשמחה. כלומר היהדות גורסת שמחה ותענוג, לא האדם בא לעולם הזה בכדי לסבול, אלא כל האידאולוגיה הזו המדוברת, לגבי זה שהאדם צריך להקטיר את עצמו להקריב את עצמו, למען כלל ישראל, למען הזולת, למען הקב"ה, זה צריך להעשות בשמחה גמורה. כי אדם צריך להרגיש שהוא קטן, והזולת הוא חשוב וגדול, ויש תענוג גדול לקטן לשרת את הגדול, וככל שהוא מרגיש את עצמו יותר קטן, ואת השני יותר גדול, אז יש לו יותר תענוג, ולכן היהדות מדגישה עניין של שמחה.

כל ההליכה בדרך התורה והמצוות לא נועדה לשם סגפנות, וכאב ושום עניין של ייסורים, להיפך אנו צריכים להגיע למצב שנרגיש, שזאת השמחה האמיתית בחיים, ולא השמחה של לספק את עצמי, ולמלא את הרצון לקבל הנאה ותענוג.

שבת הזו שאנו עומדים לפניה, היא שבת הגדול, בה לקחו בני ישראל שה לביתם, לקורבן פסח. הרצון לקבל, הנקרא מצרים סוגד לבהמיות, ואת הרצון הזה מקריבים כקורבן פסח, זהו קורבן פסח בפנימיות. בחינת הנשמה לוקחת את אלוהי מצרים ומקריבה אותו קורבן פסח. אנו מכתרים את הקב"ה שהוא רוצה לגאול אותנו ממצרים, חיים של צרות עין וצרות הלב, חיים של אדם הדואג לעצמו, לכן מברכים ברוך... ונודה לך שיר חדש...גאל ישראל.

הנפש שלנו שבויה במצרים, ומזה אנו צריכים להשתחרר. בשבת הגדול מתכוננים לזה, אנו לא רוצים לחיות לפי נורמות מצריות, אלא לפי נורמות של חסד, כי גדול פירושו חסד. החמץ מרמז ליצר הרע של האדם, לאהבה עצמית, מכיוון שפסח הוא החג הראשון של שלושת הרגלים, הוא מוקדש לנושא הזה.

כל מועדי ישראל מרוכזים לנקודה הזאת, לבדוק ולהרגיש שאנו בתוך מצרים, שנפשנו שבויה במצרים, איך מרגישים זאת: בזמן שאדם רוצה להתיחד עם הקב"ה, לפי שיעור רצינות עבודת האדם, מתחיל להרגיש שהגוף שלו מתנגד לעבודה הזאת. תורה ומצוות צריכים להוציא אותנו מאהבה עצמית, לחיות בשביל זולתי, אדם צריך לתת עדיפות לאשתו וילדיו, כך לא יהיו מריבות, יהיה גן -עדן, וזה קשה, כי כל אחד רוצה לספק צרכי עצמו.לכן אדם צריך ללכת בדרך קורבן עולה, הזולת יותר חשוב ממני, ואהבת לרעך כמוך. רמב"ם אומר כדי לכופף ברזל לאמצע צריך לכופף אותו לכיון ההפוך.

אנו צריכים להתרחק, מהרצון לקבל, לבטל את עצמינו בפני אלהים ואדם, זאת תורת העולה, וזה קשה. כאשר אדם מתחיל ללכת בדרך זו, המוח והלב מתחילים להתנגד. כך אדם מרגיש שהוא נמצא בשיעבוד הנקרא מצרים. עם ישראל היה במצרים מאתים ועשר שנים, מלחמתנו להאמין בגדלות ה' ובאמונה באדם. ככל שהאדם יותר רציני בדברים הללו, הוא מרגיש יותר את השיעבוד, ואז מתפתחת באדם תפילה, מהעבודה הקשה.

פרש מורי ורבי הרב אשלג זצ"ל, שהמצרים אומרים לעברים הדרך שלנו היא דרך לבנה. ויעבידו אותם בפרך, מהו פרך, פה רך רק לטובתך אנו מדברים, אומרים המצרים, אתה מקבל על עצמך דרך של יהדות שכל עיקרה לתת לשני לדאוג לשני?תמיד מצרים שבאדם מכניס לאדם בתת ההכרה, מה אתה עושה, אתה חייב להרוויח בעולם הזה, או בעולם הבא, כמו כוח מאגי שלא נותן לאדם להשתחרר. אפילו אם מבחינה חזותית אנו דואגים לזולת, בתת ההכרה שוכנת קליפת מצרים שאומרת אסור לך לעבוד בלי לקבל. אז אדם מרגיש שהוא במצרים והוא מבקש לצאת ממצרים, ולזה מוקדש הלילה הזה.

שימו לב שזו הבעיה של החיים שלנו באופן פרטי ולאומי. לפי תפיסת חכמת הקבלה הבעיה היא שאדם דואג רק לעצמו. גם הבעיות הלאומיות של חברה כלכלה ואפילו בעיות בטחוניות, כולן מקורם בדאגה לעצמו, שהיא קליפת מצרים. לכן התורה שמה את חודש ניסן וחג הפסח, "ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" בגלל האבחון שאנו במצרים ורוצים לצאת ממצרים. לא מדובר על מאורע היסטורי אלא על מימד נפשי של כל אחד ואחד מאתנו היום, עכשיו.

למה אוכלים מרור, כאשר אדם הולך בדרך זו הוא מרגיש מרירות באהבת ה', כל פעולה ורצון לעזור לזולת הוא מרגיש מר ממות, לכן אוכלים מרור. חיים אלטרואיסטיים של אהבת הזולת זה חיים. אוכלים מצה, לחם עוני שטוח, מה ההסבר מבחינת תורת הנפש, יוצאים בחפזון? פעולות של קדושה צריך לעשות מהר, אחרת האגו מכריע אותנו, עד כי מתרחקים ממצרים מכריעים אותנו קולות במדבר ולכן רוצים לחזור למצרים, לכן צריך לעשות בחיפזון. כשעושים מעשים חיובים פועלים בנחישות.

לא נתנו לרצון לקבל להרים ראש, ויצאה מצה. הלחם עוני הוא אנטיתיזה של האני,  לומר אתה משהו, אני כלום, ללחם עוני, אין אגו. ומהי ההתלהטות להקריב קורבנות, אומרים רבותינו שהאדם יקטיר ויקריב את הבהמיות שלו ויקטיר את עצמו למען אלהים ואדם, זאת תורת העולה. שחיטתם על צפון, צפון הוא הרצון לקבל של האדם. להקטין את להבת האגו, ולהגביר את אהבת הזולת, זו דרך ארוכה שהיא קצרה, מה נשאר לאדם? מכל מה שלקח אדם לעצמו לא נשאר כלום, אותם רגעים וכוחות נפש למען אלוקים ואדם הם נשארים, למלכות הקדושה, זהו הנצח.

חג שמח ולהתראות

הנה קישור לשיעורים נפלאים על פרשיות השבוע לפי הקבלה של הרבי גוטליב שליט"א ע"ג דיסק בפורמט mp3 לחומשים ויקרא, במדבר דברים