אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

מהו שורשו הרוחני של הסנה הבוער

שלום לכולם,

מדוע לא יבער הסנה, ציור של סבסטיאן בורדון 1616-1671 מוזיאון ההרמיטאג' סנט פטרבורג

מה מלמדנו מעשה הסנה הבוער, ומאיזה שורש רוחני הוא נמשך? הנה כתוב וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג' ב'), מדרך הטבע הוא שהאש יכולה לבעור כל עוד יש אויר המזין אותה, ברגע שכּלֵה האויר, האש דועכת ומשתתקת. במעשה הסנה הבוער אנו רואים כי יש כל הזמן אספקה של אויר המאפשרת לו לבעור ללא הפסקה, נשאלת השאלה מדוע מהווה מעשה הסנה הבוער אות ומשל ליציאת מצרים.

כפי שאמרנו לעיל חוקי הטבע פועלים בפשטות מידה כנגד מידה, במקרה שלנו האש תבער כל עוד יש חמצן המזין אותה, תם החמצן, או האשראי שניתן לה, והאש תפסיק לבעור. מעשה הסנה הבוער מלמדנו כי החסד האלוהי המלובש באויר שאין לו סוף לעולם לא יכלה. לכן בדיוק כשם שהאויר המזין את האש במראה הסנה הבוער אינו כלה, כך לא יכלה החסד האלוקי לעולם, לכן היה מראה הסנה הבוער אות ומשל ליציאת מצרים כי בזכות החסד האלוהי נגאלו משעבוד, כי הנהגת העולם הזה היא בפרצוף זעיר אנפין והיא הנהגת המשפט או הנהגת חוקי הטבע, בה מים רותחים במאה מעלות צלזיוס, או קופאים באפס מעלות, ובחוקי הטבע יכולים להווכח כל  חושי האדם.

אך בהנהגת החסד והאהבה שאין לה סוף, שהיא מעל הזמן ומעל החומר ואיננה כפופה לחוקי הטבע, לא יכולים להווכח החושים, כי שורש החושים בהנהגת המשפט, הנהגת העולם הזה, מה שאין כן הנהגת האהבה, היא הנהגת העולם הבא, והנהגה זו אינה גלויה לכל איש ואיש, ובוודאי שאינה גלויה לו בחושיו, היות שהיא איננה נתפסת בחושים, לכן היה מעשה הסנה אות וסימן ליציאת מצרים, כי מדרך הטבע שעבד הוא עבד, בניו ובני בניו יהיו עבדים, לעבד אין רצון משלו, העבד עושה רצון אדונו, והוא כמו צילו של האדון, האדון מתנענע גם הוא מתנענע, אין לו חיים משל עצמו, הוא אינו רשאי לדבר, להביע דעה או לנקוט עמדה, הוא כעין חפץ, הוא בטל ומבוטל מפני אדונו משעבדו, הוא רק נתון למרותו. אבל החירות אליה שואף העבד אינה באה מצד הנהגת חוקי הטבע, או הנהגת הזמן, שהיא הנהגת העולם הזה, אלא החירות מקורה באהבה אינסופית שרוחש הבורא לנבראיו, וזה האות שניתן למשה רבינו במעשה הסנה הבוער, אהבת ה' לנבראיו חיה קיימת ונושמת לעד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

השמים מספרים כבוד אל, מדוע חשוב לספר סיפור

שלום לכולם,

השמים מספרים

מהו סיפור, מהי מטרתו, ועל שום מה אנו נקראים עם הספר, כל זאת ברשימה הבאה: סיפור מלשון סְפִירָה שהיא לשון סַפִּיר ויהלום, שהיא אבן המאירה לאדם ניצוצות של אור, כלומר כאשר אנו מספרים סיפור, אנו יכולים להאיר לאדם השומע דרך הספירות המתנוצצות בסיפור, היות שהבריאה כולה נבראה בצלם אלהים, והיא אחת, הרי כאשר אנו אומרים את המילה "עץ", אז כל השומע את המלה "עץ" יכול לצייר אותה בעיני רוחו, או כל מי שקורא או שומע את המילה ציפור, יכול לצייר בעיני רוחו ציפור, אותו ציור המופיע בעיני הרוח של האדם, נשקף לו מבעד מראת נפשו שהיא החלון לנשמתו.

לכן חשוב לספר ככתוב "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב'), כי התכונה או היכולת לספר סיפור נובעת ממקום בנפש האדם, המכונה בשם שמים, והשמים מספרים ולא הארץ, כי תכונת השמים שבאדם היא להשפיע, והמספר הוא זה משפיע, לכו אנו מצווים לספר ביציאת מצרים, כי כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

אמרנו כי הסיפור מאיר בנפש האדם, כאשר הוא שומע אותו או קורא אותו, אך האם זה הכל, או שיש עוד היבט אחד מרכזי ליכולת לספר סיפור, ונאמר כי בעת שהסיפור משתקף באדם, הוא לא רק מאיר לו, אלא למעשה יוצר יחס ופרופורציה, בין חוויות שעובר האדם בזמן ובחומר, לבין אינסופיות האל יתברך. היחס או הפרופורציה נקראים באנגלית relativization שפירושה הוא להפוך את הרע היחסי המורגש אצל הנברא, לטוב מוחלט היוצא ונמשך מן הבורא, וזה הפירוש של המילה ר(ע)לטי(ו)ביציה, להפוך את הרע-לטוב, כלומר לסיפור תפקיד כפול, גם להאיר באדם, וגם ליצור בו יחס חדש למציאות, לכן יכול הסיפור לרפא, היות שהוא קובע מפת דרכים חדשה באדם,  שתחליף את זו שלא עובדת בו כיום, לכן אנו מצווים לספר ביציאת מצרים, כי סיפור עצמו הוא כעין מקוה רוחני, וכל הזמן מחזיר את הרע היחסי, לטוב האינסופי, לכן אנו נקראים עם הספר, עם שיכול לספר את סיפור הטוב והמוחלט ולהאיר באמצעותו לעולם.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

מהו שאמר הכתוב וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ

שלום לכולם,

ויוסף ישית ידו על עיניך

בפרשת ויגש מזמין יוסף את ישראל, אביו, לרדת אליו למצרים, ולהיות קרוב אצלו בארץ גושן כדי שיוכל לכלכלו בחמש השנים הבאות בהן לא יהיה חריש וקציר. ישראל נוסע על פי בקשת יוסף ובא אל באר שבע, מקריב זבחים לאלהי אביו יצחק, כאשר במראות הלילה אומר לו האלהים לא לחשוש לרדת למצרים, כי שם ייעשה לגוי עצום ורב, ועוד שתי הבטחות מבטיח לו הברוך הוא: "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ."

ההבטחה הראשונה ברורה אנכי ארד עמך מצריימה ואנכי אעלך גם עלה, אך מה פירוש ההבטחה השנייה, ויוסף ישית ידו על-עיניך, מדוע יוסף ולא בן אחר, מדוע על העינים ולא על מקום אחר, ומדוע דווקא ידו ולא איבר אחר?

ויש לומר כי עיני האדם מסמלות את העולם הזה, הדואלי, הכלול מטוב ורע, הדואליזם הגורס שכל דבר ניתן להבין מהיפוכו, החושך הוא העדר של אור, הקור הוא העדר של חום, היובש הוא העדר של לחות, הלילה הוא ההעדר של היום, וכאשר מבטיח האלהים ליעקב שיוסף ישית ידו על עיניו, הכוונה היא שהוא מבטיח לו שיוסף יכסה את עיניו, הרואות את הדואליזם של העולם הזה הכלול מטוב ורע, ובכך יבטל את שליטת עץ הדעת בו, כדי שיוכל להכנס לעולם הבא במצב של אַיִן, במצב של אחד, כעץ חיים השתול על פלגי מים.

ומדוע יוסף ולא בן אחר, וניתן לומר כי יוסף מלשון מאסף וסוף, הכוח המאסף אשר שם סוף לעולם הזה, לכן בקשה רחל יוסף ה' לי בן אחר, בן לעולם הבא, ונולד דוד (רמח"ל, אדיר במרום ע' שנ) כי רק יוסף יכול לתחום את העולם הזה, לכן מבטיח לו האלהים כי בעל היכולת הוא יוסף יקיים את ההבטחה, ומילת ידו עולה כ' שהיא מסמלת את הכתר, כלומר בזה שיוסף ישית ידו על עיני יעקב, הוא מבטל את ראיית העין ומעביר את אביו לתחום האין, הוא האינסוף היא ספירת כתר.

שבת שלום לכולם הצלחה וברכה

היחסים שבין יוסף ובנימין כמשל להנהגת העולמות באדם

שלום לכולם,

יוסף מתחבק עם בנימין, בתמונה ניתן לראות כיצד יוסף, המשל לאור המתפשט באדם גדול יותר מבנימין, האור המסתלק מן האדם, ומצוות אותו למעשים טובים, התפשטות האור והסלתקותו המה עושות הווית הכלים, הקשר שבין יוסף לבנימין בנפש האדם הוא זה אשר יוצר בנו כלים נפשיים להכלת אור האלוקות, תמונה ויקיפדיה

בפרשת השבוע פרשת ויגש, מתוודע יוסף אל אחיו לאחר שבע עשרה שנות ניתוק ובוכה במיוחד על צווארי אחיו בנימין ובנימין בוכה על צוואריו. מה מייחד כל כך את היחסים שבין יוסף לבנימין, לבד מהיותם בנים לאותו אב ולאותה אם.

מספר האר"י הקדוש, כי יוסף ובנימין אינם רק אחים בשר ודם, אלא שניהם יחדיו מהווים משל להנהגת העולמות באדם. נשאלת השאלה, כיצד פועלת הנהגת העולמות בנפש האדם פנימה, ומשיב לנו האר"י הקדוש ואומר כי אין יותר בעולם מאשר אור וכלי, האור הוא התענוג, והכלי הוא החסרון, הבית קיבול להכלת התענוג, אומר האר"י יותר מכך, לא תתכן מציאות של אור ללא כלי, כלומר לא ייתכן איזשהו תענוג בעולם, לפני שקדמה לו השתוקקות לתענוג, לא ייתכן שובע לפני שהיה קודם לכן רעב, כי הרעב הוא הכלי שאליו ימשך השובע, לא תתכן רוויה, לפני שיהיה צמאון, כי צמאון הוא כלי, מעין בית קיבול שאליו ימשכו המים, כי תכונת המים שהם זורמים מן המקום הגבוה אל המקום הנמוך לפי חוקי המשיכה.

נשאלת השאלה כיצד עושים כלים, או מי למעשה עושה את הכלים באדם פנימה, אומר האר"י הקדוש כי התפשטות האור והסתלקותו המה עושות הוויות הכלים. כלומר כאשר אנו מזכירים את המילה אור, אנו מתכוונים בשם כולל לכל תענוג, למשל כאשר אדם אוכל ארוחה טובה עם חברים ויש שיחה נעימה סביב השולחן, הארוחה אורכת מספר שעות והמפגש נעים, ובתום הארוחה כל אחד מן המשתתפים הולך אל ביתו, אותה ארוחה נעימה מותירה רשמים באדם. גם לאחר שנסתיימה הארוחה, האדם עדיין מהרהר בתוכן השיחה, הוא נזכר בתמונות שחלפו בו במהלכה, עוד שעות ארוכות לאחר תום הארוחה, כל כך נעים לאדם שהתקיים המפגש, כך שהוא חושב כיצד לקיימו שנית, כלומר התפשטות האור, הארוחה המשותפת, והסתלקותו, ההגעה הביתה בשקט ללא החברים, היא זו שעושה הווית הכלים, כלומר סיום הארוחה וההגעה לבד הביתה כבר יוצרת באדם השתוקקות למפגש הבא.

וכך בכל תענוג, אדם רואה סדרת טלויזיה נעימה, יש לו רשמים טובים ממנה, הוא חושב על הסדרה במהלך היום, הוא חושב מה יקרה לגיבורים, או שהוא מתרשם מן התמונות, אותו הרהור מצייר באדם מקום, מן חלל פנימי או בית קיבול נפשי בו יוכל יותר מאוחר להכיל את הפרק הבא של הסדרה.

כך למעשה פועלת הנהגת העולמות בנפש האדם פנימה, התפשטות האור מכונה בשם יוסף, והסתלקות האור מכונה בשם בנימין, אומר לנו האר"י הקדוש, כי יוסף ובנימין אינם רק בני אשתו האהובה של יעקב, ואינם רק אחים בשר ודם המתארים יחסים שהיו פעם בנקודת זמן הסטורית, אלא היחסים שבין יוסף לבנימין אמונים על בניית העולמות בנפש האדם פנימה.

כיצד מגיע האר"י הקדוש למסקנה שכזו? נתבונן בדברים: אומר האר"י הקדוש כי תופעת התפשטות האור באדם מכונה בשם יוסף, מדוע, כי מטבע הדברים האדם שואף לתענוג המכונה בשם אור, כי טרם שירדה הנשמה לעולם הזה היתה נזונה מזיו השכינה, והנשמה שואפת לחזור למקומה ושורשה, לכן האדם שואף לאור כעץ המתגבה השואף לאור השמש, אך יחד עם זאת זקוק האדם לא רק להתפשטות האור, אלא גם להסתלקותו המכונה בשם בנימין, כי יותר מדי אור יבטל את הכלי הוא האדם, לכן יש לנו מגנון אבטחה המכונה בשם בנימין, לפני שהכלי שלנו ישבר מיותר מדי תענוג, לפני שהספל הנפשי שלנו ימלא עד גדותיו, מסתלק האור באמצעות השם בנימין ומחזיר אותנו להיות דבוקים באמונה, שעניינה ימין, ומעשי חסד, ולא רק בגילוי התענוג הנקרא יוסף.

וכמו שאדם דורך על ב' רגליים וגופו נצב באמצע בניהם, כך אנו זקוקים לב' אופנים שיבנו בנו כלים נפשיים להמשכת אור אלוקותו יתברך. האופן האחד הוא התפשטות האור בנו, המכונה בשם יוסף, כי כאשר אדם מרגיש תענוג, הוא מטעם שיש לו בית קיבול להרגיש את התענוג, וכלים נבנים מקו שמאל באדם, כי הכלי עשוי מחסרון שהוא קו שמאל, כי כל הוספה (יוסף) היא מטעם חסרון, בעוד האופן השני בו פועלת הנהגת העולמות היא הסתלקות האור מהאדם המכונה בשם בנימין, שהוא קו ימין, בו נדרש האדם לעשות מעשים טובים, שהם מעשי חסד גם בתנאים שלא מאיר לו אור האלוקות, וזה נבחן ליד ימין היד הנותנת

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

גַּדְּלוּ לַיהוָה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו צרופו של חודש טבת

שלום לכולם,

שנים עשר חודשים בשנה, כשנים עשר שבטי ישראל כשניים עשר המזלות, כשנים עשר גבולי אלכסון, כשניים עשר צירופי שם הוי"ה ב"ה. לכל חודש משוייך שבט משבטי ישראל, מזל בשמים, ואחד מי"ב צירופי שם ה' יתברך המשפיע לו אור ומזל, מזל מלשון נזילה מפני שהאור נמשל למים.

היות שהקב"ה ברא את עולמו להטיב לנבראיו הרי שברא את ערוצי השפע בהם יוכל להחיות ולקיים את עולמו, היות שהוא אינסופי ואינו מוגבל מצוייר ומתוחם באיזה שהוא גבול, כיצד הוא יוצר קשר עם עולמות מתוחמים מוגבלים וסופיים? אומרים לנו חכמינו באמצעות י"ב גבולי אלכסון, ניתן לשאול מדוע משפיע הקב"ה את טובו באמצעות גבולי אלכסון ולא קווים ישרים, והתשובה היא כי קו ישר הוא תדר קצר, והוא דין קשה, אך היות שהקב"ה רוצה להטיב לנבראיו, הוא עושה זאת בדרך טובה ומתונה ולא בדרך קצרה וחדה, באמצעות אלכסון שהוא קו ישר הנוטה על צידו כסולם שרוצים לטפס עליו למקום גבוה יותר, אם נניח אותו אנך לקיר הטיפוס יהיה תלול ומסוכן, אך אם נניח אותו באלכסון ניצור בסיס רחב בשתוף הקרקע, באופן שכאשר אדם יטפס על הסולם, בסיסו יהיה רחב ויציב, ויבטיח לנו טיפוס יציב ומתון, כך עשה הקב"ה בעולמו, כדי להבטיח את קיום ההטבה המיועדת לנבראים באופן רחב ויציב שניתן יהיה לעמוד עליה, הוא שולח את ההטבה בצורה מתונה,ללא זעזועים, באמצעות שנים עשר סולמות הנוטים באלכסון והיוצרים נקודת מפגש באינסוף.

אותם סולמות נעלמים המגיעים מן האינסוף ברוך הוא הולכים ובאים לעולמינו מונחים באלכסון, הם י"ב צירופי שם הוי"ה ברוך הוא. היות שאמרנו בראשית דברנו כי לכל חודש מותאם שם הוי"ה ברוך הוא, הרי שלכל חודש מותאם סולם המיוחד לו המונח באלכסון במיוחד בשבילו כדי להשפיע לו את השפע המותאם לו.

כיצד בונה הקב"ה את י"ב הסולמות המבוקשים והנעלמים שאיש אינו רואה אותם, אך מרגיש במציאותם? זאת ועוד, כיצד בונה הקב"ה י"ב סולמות טמירים וגנוזים מד' אותיות ה' הפשוטות?

מובא בספר פרדס רימונים כי ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, במונח אבן התכוונו חכמים לאות, ודרשו כי באמצעות ארבע אבנים, המשולות לארבע אותיות, ניתן לבנות עשרים וארבעה בתים, כלומר עשרים וארבעה צירופים שונים, אך היות ושם הוי"ה ברוך הוא נכתב בשתי אותיות ה', מספר הצרופים שניתן להפיק ממנו נחלק בשניים ומצטמצם לשנים עשר צירופים. חכמינו מספרים לנו כי את י"ב הצירופים הקדושים, דרכם מושפע השפע לעולמות מסר לנו הקב"ה דרך פסוקי התנ"ך.

מספרים חכמינו כי צרוף שם הוי"ה המתאים לחודש טבת, הוא היה"ו כלומר להבדיל מחודש ניסן בו חל חג הפסח, ועליו נאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה, וצירופו הוא יהו"ה ביושר, הרי שצרוף אותיות השם של חודש טבת מופיעות בסדר הבא היה"ו, שאינו ביושר כמו בניסן, מדוע? כי בצרוף שם יהו"ה המתאים לחודש ניסן, מופיעות אותיות הזכר לפני הנקבה, כלומר אות י' היא מטעם הזכר המשפיע וכן גם אות ו' כך שבצרוף יהו"ה מופיעות האותיות המשפיעות י' ו' לפני אותיות הנקבה (אות ה'), ואילו בצרוף חודש טבת יש היפוך אותיות הנקבה מופיעות לפני אותיות הזכר, ה"י ה"ו, היות שאותיות הנקבה נכתבות לפני אותיות הזכר, הרי שבחודש זה מופיעים הכלים, החסרונות לפני האורות, כלומר ראשית מופיע החושך ואח"כ האור, חודש טבת הוא העשירי מניסן, לכן מופיעות בו אותיות הנקבה לפני אותיות הזכר, כי כל עשירי נבחן לנמשך מספירת מלכות, שאין לה משלה אלא מה שנותן לה זעיר אנפין בעלה, לכן גם חל בו צום י' בטבת שהוא היום העשירי בחודש העשירי, לכן נמנה חודש טבת על חודשי החורף בו ארוכים הלילות וקצרים הימים.

חודש טבת יונק את שפע מזלו (מזל מלשון נזילה, כי האור נמשל למים הזורמים מן המקום הגבוה למקום הנמוך לפי חוק המשיכה) מאותיות הפסוק "גַּדְּלוּ לַיהוָה' אִתִּי' וּנְרוֹמְמָה' שְׁמוֹ' יַחְדָּו" (תהלים ל"ד ד') כאשר סופי התיבות (המילים) יוצרים את הצרוף היה"ו, מזלו של החודש הוא גדי, גימטריה טו"ב, כאשר האות ע' משויכת אליו (ספר חכמוני פירוש לספר יצירה) וזאת כדי שנוכל לראות את המציאות בעין טובה, היא עין ימין.

אז חודש טוב לכולם

מדוע תועבת מצרים כל רעה צאן

שלום לכולם,

בפרשת ויגש יורדים ישראל ובניו מצריימה לשבור שבר אצל יוסף המשנה למלך מצרים, יוסף מכין אותם למפגש עם פרעה ואומר להם אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה; וְאֹמְרָה אֵלָיו, אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ; וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, הֵבִיאוּ. וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן.

כלומר יוסף לא מסתפק בהודעה שלו למלך מצרים על הגעת אחיו ובית אביו למצרים, כלומר "בעדכון חדשות", אלא הוא מכין אותם לשיחה ישירה עם פרעה, כמו עורך דין המנחה את מרשו לדבר בבית המשפט, ומסביר להם כי אם ישאל אותם פרעה למעשיהם, יאמרו כי הם אנשי מקנה מנעוריהם עד עתה וגם אבותם, כדי שישבו בארץ גושן, וכאן גם נותן יוסף טעם, כי תועבת מצרים כל רעה צאן.

נשאלת השאלה, מה פירוש בטוי "אנשי מקנה" אשר נוקט בו יוסף לתאר את משלח ידם של אחיו ואבותיו, מדוע הבטוי "אנשי מקנה" הוא מילת מפתח לישוב אחיו בארץ גשן, מהי ארץ גשן, מדוע היא מקום מושבם של רועי הצאן, ומדוע תועבת מצרים היא כל רעה צאן, נשתדל להשיב על שאלות אלו אחת לאחת.

כאשר משתמש יוסף בבטוי "אנשי מקנה" הוא למעשה רואה בבטוי "מקנה" שתי מלים מ"ה ק"נ, כלומר שם מ"ה הוא כעין קן שם מקנן המקנה, נסביר את הדברים: הנה ידוע שמו הפשוט במידת הרחמים נכתב ד' אותיות י' ה' ו' ה' וגימטריה שלו כ"ו, שם הוי"ה פשוט יכול להכתב במילוי האות א' והוא יכתב: יוד הא ואו הא, גימטריה של שמו במילוי האות אלף הוא 45 או מ"ה, או אד"ם, כלומר כאשר נוקט יוסף בבטוי "אנשי מקנה" הוא מתכוון לכך שאחיו ואבותיו הם אנשים העוסקים ומקננים כמו ציפור בשם מ"ה, הוא שמו הגדול במידת הרחמים הוא צלם אלקים, שהוא רוחניות גמורה ואין להם שום סיג ושיח עם העולם הזה, לכן הם וצאנם אינם מהוים איום על פרעה ומצרים, כי פרעה ומצרים מסמלים את צרות המוחין של של העולם הזה, מצרים, את מיצר הצורה, שכל צורה באשר היא ממעטת אינסופיותו יתברך, ופרעה אותיות ערף ה', מסמל את הניתוק שבין הראש והגוף כי הראש והגוף מחוברים בצוואר ובעורף, ופרעה אותיות ערף ה', שהוא עורף את הראש (שהוא משל למחשבת ה' שהיא להטיב לנבראיו) וכל חיותו באה מן הגוף הצר שיכלה וימות כמוצר שפג תוקפו ביום פקודה.

לכן אומר יוסף "אנשי מקנה היו עבדיך" היו בלשון עבר, הי"ו גימטריה כ"א שהוא שם אהי"ה שהוא בספירת כתר, וזאת אומר יוסף כדי ששום גורם לא יוכל לפגוע בהם, כי בספירת כתר לא משיג אף אדם, היות שהוא טמיר ונעלם.

מכאן גם ניתן להבין מדוע תועבת מצרים היא כל רעה צאן, כי כאשר פועה הצאן הוא פועה ומבקש "מֶה, מֶה", כלומר הוא פועה ומחפש את שם מ"ה בניקוד סגול, לכן חזקה על כל רועה צאן שיביא את צאנו אל הכלל הנרצה הוא שם הוי"ה במלוי אלפין, שם מ"ה, כי הצאן נקרא צאן על שום היציאה מן הקדושה ועל הרועה להחזירו ולהכניסו תחת שם מ"ה, לכן פועה הצאן ומבקש "מֶה, מֶה", לחזור אל הקדושה והרועה מביאו אל שם מ"ה הוא שמו הגדול במידת הרחמים, לכן תועבת מצרים כל רועה צאן, ומדוע נוקט יוסף כל רועה צאן ולא רועה צאן בלבד, כי מילת כל סובבת על היסוד הקדוש המחבר שמים וארץ ככתוב כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים א' כט י"א) ומצרים בזים את היסוד הקדוש המחבר שמים וארץ, כי הם רוצים רק את הארציות, רק את העולם הזה ותועפותיו, ואין להם חלק לעולם הבא, לכן הם בזים את הצאן הפועה המבקש "מֶה, מֶה", שהוא שם הוי"ה במילוי אלפין שהוא גימטריה אד"ם, שהוא רוחניות גמורה, ובזים עוד יותר כל רועה צאן, כל נסיון להחזיר את צאן הנשמות לקדושת שם מ"ה.

לכן בפרק מז ד' כאשר נפגשים אחי יוסף עם פרעה הם אומרים, "יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן", עבדיך וודאי, כי עבדי ה' הרועים את צאן הנשמות אל שמו הפשוט במידת הרחמים, נמצאים תמיד בשמחה ולכן ישבו נא בארץ גשן, שהיא מקומם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

נ.ב

לאה גולדברג שבקרה פעם באחד הקיבוצים אל מול הגלעד ונכחה בלינה המשותפת, שכאבה לה עד מאוד כתבה את השיר ערב מול הגלעד, הנה שורות מתוכו:

"ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם,
והכבשה תשק אותו,
והיא תקרא אותו בשם"

ואולי זה הענין, לקרוא בשם, כי כאשר אדם קורא בשם, הוא קורא בשם של מה או מי שחסר לו

כל טוב לכולם וחג אורים שמח