שלום לכולם,

מהי סדום ברוחניות, מהו צדיק ברוחניות, מדוע אומרים ה' הוא צדיק, ומדוע לחפש צדיקים בסדום? ננסה להשיב על שאלות אלו אחת לאחת.

כדי להשיב על השאלה מהי סדום ברוחניות נתבונן במילה סדום, בפרשת וירא כתובה המילה סדם ג' אותיות, ס' ד', ם'. אות ס' היא מעגל סגור, גימטריה של 60, כמו 60 דקות שיש בשעה, או ששים שניות שיש בדקה, המספר שישים מסמל את מוגבלות עולם החומר, כמו שש הפאות שיש בקוביה.

קוביה, משל לעולם החומר הסגור

אות ד' היא סמל למלכות (שהיא בסיס לנבראים) שהיא ענייה ודלה, שאין לה משלה אלא מה שנותן לה זעיר אנפין בעלה (הבורא), גם  ד' גיטמטריה ארבע לשון רבוי רבייה ורביעה, להבדיל מהבורא שהוא אחד, לכן האות ד' היא סמל לנבראים שהולכים ומתרבים וככל שהולכים ומתרבים מאבדים קשר עם הבורא האחד היחיד והמיוחד.

בעוד שלאות ד' מצב אחד של מקבל, הרי שלאות מ' שני מצבים, האחד - של אות מ' פתוחה המסמלת את מידת הרחמים, ושני של אות ם סתומה מסמלת את מידת הדין הקשה. רחם סגור שלא מסוגל לקבל טיפת זרע (שזרע הוא משל לחסד) אנו מוצאים בבטוי לםרבה המשרה בנביא ישעיהו (ט ו),

לעומת האות ם' הסתומה והסגורה המופיעה בישעיהו והנרמזת בספר שמואל בענין עקרותה של חנה ככתוב וה' סגר רחמה, אנו מוצאים את הבטוי ההפוך, "ויפתח את רחמה", שהפירוש הוא שאות ם' סתומה מכל עבריה עברה להיות מ' פתוחה, ואז מתעברת האישה מטיפת זרע חסד, כלומר לבית הרחם יש יכולת לקבל טיפת חסד המשול לזרע.

נמצא כי הצרוף סדום הוא מצב סגור ומסוגר, האות ס' היא קופסא סגורה, האות ד' עניה, כי אינה מקבלת שום רוח, (של זעיר אנפין) וממה תתפרנס, ואות ם' סתומה, סגורה אינה מקבלת חסד, אז איך תרחם, נמצא השם סדם מעיד על מערכת סגורה שאין לה שום הזנה של חסד, וסופה להעלם.

מהו צדיק ברוחניות

שם ה' המפורש נכתב ד' אותיות, י', ה', ו, ה', כאשר אות ו' נמשלת לצדיק, מדוע? היות כי האות ו' משמשת לחיבור, למשל בבטוי כחול ולבן, אות ו' מחבר בין הצבע הכחול לצבע הלבן, פעמים רבות האות ו' משמש לנגד או להפֵּךְ, למשל בבטוי "עני ועשיר", בבטוי עני ועשיר האות ו' יכולה לשמש כחיבור בין עני ועשיר או כאמצעי לנגד את העני מהעשיר, מכאן לאות ו' תפקיד כפול.

נמצא כי תפקידו של הצדיק, הנמשל לאות ו', הוא לחבר בין שני מושגים, וגם לחבר בין שני הפכים כמו למשל בבטוי "שמים וארץ", כלומר האות ו' שהוא נמשל לצדיק לא רק שהוא מקרב אלמנטים הפוכים, אלא הוא מחבר אותם ומייחד אותם. זוהי גדולת הצדיק, לכן אומרים את הפסוק ה' צדיק (תהלים י"א ה').

על יסוד מה שהסברנו עד כה, ניתן להבין מדוע מבקש אברהם (בחינת חסד שבאדם) למצוא צדיקים בסדום, אברהם מבקש למצוא אלמנטים מחברים ומקשרים את עולם החומר עם עולם הרוח, עם האלוקות, וככל שמתקדמת השיחה בין אברהם לבין ה' מתחיל אברהם (בחינת החסד) להבין כי הסיכויים למצוא צדיקים (אלמנטים מחברים בין שמים לארץ בין משפיע ומקבל) קלושים ביותר בסדום, כי עצם השם סדום מורה על כלייה.

נמצא כי כדי ליצור כיס או תא קטן שבו יכול לשרות החסד בעולם, צריך להפוך את סדום, כפי שהופכים את האדמה לפני הזריעה, שהחלק הקשה העליון יורד מטה, והחלק הרך התחתון המסוגל להיות מופרה עולה מעלה, לכן גם מה שנשאר מהפיכת סדום הוא מלח, שהוא ג' הוויות, ג' פעמים שם הוי"ה ברוך הוא, וגם אותיות מחל, וג' הוויות (26 + 26 + 26) הן 78 כגימטריה של המילה חס"ד עם אות ו' הנמשל לצדיק.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

שלום לכולם,

ויאבק איש עמו

מנהג ישראל להעניק שם לרך הנולד בברית המילה, ביום השמיני להולדתו, כפי שאמר קהלת טוב שם משמן טוב, כלומר הפוטנציאל שיש בידיעת השם, הוא יותר טוב מאשר כל מעשה טוב הנבחן לשמן. כי השמן שהוא משל למעשים טובים, נותן כוח בערה לפתילה לדלוק, וזה משל לחיי האדם, שמעשים טובים יטעינו את חייו, כפי שבטריה נטענית מחשמל(ן), כך אדם יטעין את נשמתו ממעשים טובים. עד כאן הבנו מהו שמן טוב, אך מהו שם טוב זאת נראה ברשימה הבאה.

לאחר שחוזר יעקב מבית לבן הארמי בדרכו לארץ כנען, הוא מכין מנחה לאחיו עשיו, ושולח אותה אליו ארצה שעיר, כאשר את נשותיו שפחותיו ואחד עשר ילדיו הוא מעביר בלילה את נחל יבק מערבה, והוא יעקב נותר לבדו ממזרח לנחל. וכך אומר הכתוב: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". כלומר בעוד יעקב נצב לבדו ממזרח לנחל יבוק, נאבק עימו איש (מסתורי) עד עלות השחר. המאבק בין יעקב לאיש היה שקול, עד כי ראה האיש, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ.

ומה משמענו הכתוב בזה, במצב שבו נלחמים יריבים זה בזה ללא הכרעה, היות שהכוחות שקולים, דרושה תחבולה או מהלך מפתיע שיביא את אחד הצדדים ליתרון על חברו, וכך יבוא המאבק לידי הכרעה.

במהלך מפתיע שכזה נוקט האיש שנלחם ביעקב, הוא נוגע בכף ירכו, מהו כף ירכו, ומדוע נגיעה בכף הירך יכולה להביא לידי הכרעה בקרב? רבים מרבותינו פרשו מהו כף הירך וכולם יפים וטובים, אך הפירוש הפשוט הוא, כף גימטריה מאה (100) והיא רומזת לאמה הוא אבר הברית. כי הברית הוא אמצע הגוף (תפארת) ונחשב לכף המאזניים למכריע בין ימין ושמאל.

נמצא כי היריב המסתורי שנאבק עם יעקב כל הלילה, נגע באמת המים שלו, בברית, ולמעשה בהכרעת הקרב. כי באמת המים יש ב' נקבים, נקב אחד ממנו נכנסים המים העליונים להחיות זרע ולהוליד נשמות, ונקב שני להוציא מי רגליים עכורים, הנבחנים למי הנילוס.

כאשר משתחרר יעקב מן הלפיתה באמת המים שלו, כותבת התורה, וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כלומר ניתק הגיד כלומר הנהר המוציא מי רגלים עכורים ממקומו. או אז אמר האיש: "שלחני כי עלה השחר", והשיב יעקב: "לא אשלחך, כי אם ברכתני", כלומר לא אשלחך כי נצחון זמני, אינו חשוב בעיני, אני רוצה בכוח הברכה, כי ברכה גימטריה זכר, וזכר הוא מלשון זוכר, שהוא כוח הנשמה הזוכר באדם, לכן אמר יעקב כי אם ברכתני, שילוח, כן, אבל התנאי לשלוח הוא ברכה.

או אז התרצה האיש ושאל לשמו, כי הברכה צריכה לשרות במקום שלם, שהוא השם, ואמר, "יעקב", ויאמר האיש, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל, ומדוע יכול האיש היה לשנות שמו לישראל, משתי סיבות א) כי נגע באמת המים היא הברית, ובברית המילה ניתן השם לאדם, למדים זאת אנו מאברם, כי ביום שנאמר לו התהלך לפני והיה תמיםונתבקש למול את עצמו, נתנה לו אות ה' נוספת בשמו ונקרא שמו אברהם.

ב) בזה שהשתחחר יעקב מן הלפיתה באמה, והלפיתה במים התחתונים, הרי שנשארו לו ליעקב, מים עליונים, צנור להובלת נשמות, לכן הסביר לו האיש גם את מדרש שמו, כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל, כלומר התמודדת עם הרבוי, עם הרבבה והקטטה שיש בשם המשותף אלקים, ועם אנשים, עם לבן ועם עשיו, ותוכל, כלומר ותמיד תוכל לנצח בכוח הנשמה. לכן בקש יעקב לדעת, "הגידה-נא, שמך", כלומר בלשון הנהר המשפיע נשמות שהיא לשון הגדה והמשכה (נגיד ונפיק) ולא לשון אמירה שהיא רכה, אז השיב האיש, "למה זה תשאל לשמי", כי אין לו שם ככתוב בפתח אליהו, "וְאַנְתְּ לֵית לָךְ שֵׁם יְדִיעַ דְּאַנְתְּ הוּא מְמַלֵּא כָּל שְׁמָהָן וְאַנְתְּ הוּא שְׁלִימוּ דְּכֻלְהוּ", ואז ברך אותו שם.

והוא שכתבה תורה ויזרח לו השמש, לו ליעקב בלבד, מדוע? כי יעקב צולע על ירכו, משום שהופר האזון שבין שמים וארץ, השמים, כוח ההשפעה, כוח הנשמה, גבר ונצח את הגוף, לכן הוא צולע על ירכו, כי בנגיעת האיש באמת המים של יעקב, והשתחררות יעקב ממנה, ניתק כוח גיד הנשיה והשכחה, של מי רגליים עכורים ממנו. ונתנו לו חיי עולם הבא, לכן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, מטעם שהוא אינו חלקם, ישראל הוא הכוח הזכרי שבאדם הכוח הזוכר מנין הוא בא, כוח הנשמה, ואילו כוח השכחה וההכחשה אינו שייך לו, לכן אינו ניזון ממנו.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

שלום לכולם,

אנה הלך דודך היפה בנשים

בשיר השירים מופיע פסוק שאנו אומרים כל קבלת שבת, "אנה הלך דודך היפה בנשים, אנה פנה דודך ונבקשנו עמך". המילה אנה עניינה לאן, לאיפה, ואפשר לקרוא את הפסוק כך: לאן הלך דודך היפה בנשים, לאן פנה דודך ונבקשנו עמך". אומרים במסכת יומא (י"ז ב'), יהיו כל פניות שאתה פונה דרך ימין למזרח. למה הכוונה? הרבה פעמים ביום אדם שואל את עצמו, לאן לפנות מה לעשות, שאלה פנימית, מה הכי טוב לעשות כעת, מן שברירי שניות של החלטה, אומרים חז"ל, כל פניות שאתה פונה תהיינה לימין, למזרח, כלומר לטובת החסד, לטובת האור, בין אם זה במחשבה, במעשה או בדיבור, מדוע? כי הנטייה הטבעית של האדם היא להיות מרוכז בעצמו, כלומר לספוג הכל לתוכו פנימה, אומרים חז"ל, כאשר עולה שאלה שכזו, לאן לפנות, התשובה היא לימין, תפנה לימין, לאמונה, לנתינה, להשפעה ר"ת אנ"ה.

נשאלת השאלה מדוע מופיעה המילה "אנה" פעמיים, מדוע לא מסתפק בעל שיר השירים בפעם אחת? אומר רבי משה דוד ואלי, בפירוש שכתב על הדרך הסוד לספר קהלת, כי ב' פעמים "אנה", גימטריה יב"ק 112  שהוא רומז למעבר יב"ק שבו נלחם יעקב אבינו עם המלאך ויכול לו, כלומר מעבר יב"ק רומז למאבק שבין עץ החיים המיוצג ע"י יעקב אבינו, לבין עץ הדעת טוב ורע המיוצג ע"י המלאך.

גם יב"ק הוא הכולל של שלושה שמות של ה', שם הוי"ה (שגימטריה שלו כ"ו או 26), שם אדנ"י (שגימטריה שלו 65), ושם אהי"ה (גימטריה 21).

וכאן מסביר רבי משה דוד ואלי מדוע היה צריך להזכיר בעל שיר השירים את מילת הפנייה והשאלה "אנה" פעמיים, היות שהיא יוצרת שווי צורה רוחני עם שלושת שמות ה', ועם מעבר יב"ק, באופן שפסוק זה מרמז על מקום המצאו של הדוד, הוא הקב"ה, הוא תמיד נמצא לימיננו בעץ החיים.

אומר הרמח"ל, חברו הטוב של רבי משה דוד ואלי, כי גימטריה של המילה יב"ק עם הכולל שהוא אחד, או עם תוספת הערך אחד, המציין את החיבור לאלופו של עולם, נותן את המילה סליח"ה, וזאת התורה, כל הפניות שאנו פונים בתוכינו פנימה במהלך היום, ובכלל במחשבות, תהיינה על דרך ימין, על דרך ההשפעה והנתינה, לכיוון הסליחה, אל מעבר יב"ק, אל הזכות להקרא ישראל אותיות לי-ראש.

כל טוב לכולם ושבת שלום

שלום לכולם,

וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתנת פסים

מספרת לנו התורה (בראשית לז) "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקנים הוא לו, ועשה לו כתנת פסים". כתונת הפסים של יוסף היתה השראה למחזות רבים ושירים רבים, זאת ועוד, גם בסרטו של ססיל דה מיל, "עשרת הדברות", נראים בנ"י המתגוררים בארץ מצרים לבושים כתונת פסים, ואפילו השמיכה שבה עוטפת יוכבד את תינוקה לפני שהיא מכניסה אותו לתיבה, היא של פסים (ראו החל מדקה 10:03 לסרט) אך האם זה הכל, הרי גם מלכי מצרים הקדומים צנפו ראשם בבד מפוספס, מהו אם כן ההפרש שבין כתונת הפסים של יוסף למצנפת המפוספסת של מלכי מצרים, ומהי למעשה כתונת פסים ברוחניות, שממנה נמשכת הגשמיות.

כתנת פסים בגימטריה 1060 כאשר נחלק את המספר 1060 לעשר, שהרי כל דבר שלם הוא בעל עשר ספירות, לא תשע ולא אחת עשרה כפי שגורס ספר יצירה, הרי שנקבל 106, 106, היא גימטריה של המילה קו (הרומז על אור הקו עליו נדבר בהמשך), או ו"ק, הרומזים על ו"ק (ששה) קצוות, ד' רוחות שמים מעלה ומטה, או שש ספירות, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד.

בפסוק שכותבת התורה, מופיעה העובדה ראשונה, "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", לאחר מכן מופיעה הסיבה, מדוע אהב ישראל את יוסף מכל בניו, ואז אומרת התורה, כי בן זקונים הוא לו. כאשר בודקים את הנתונים בשטח, רואים כי יוסף אינו ממש בן זקונים של ישראל, כי אחרי יוסף נולד בנימין, אם כן למה רומזת התורה כאשר כותבת כי יוסף הוא בן זקונים, הרי כבר הבהרנו כי בן זקונים, איננו הבן הצעיר ביותר, אם כן, מהו בן זקונים ברוחניות? כי התורה איננה מדברת בגשמיות כלל וכלל.

ברוחניות ספירת חכמה מכונה בשם אבא, וספירת בינה מכונה בשם אמא, מקשר וחיבור של ספירות חכמה ובינה, או אבא ואמא, נולדות שאר הספירות, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. ספירת יסוד היא הספירה האחרונה מצד המשפיע היות והיא המרכזת את כל שפע הספירות שמעליה ומשפיעה אותן למלכות, שהיא העולם הזה. לפיכך נמצא כי הבhטוי בן זקונים סובב על ספירת יסוד, שהוא הבן הצעיר ביותר של ספירת חכמה המכונה בשם אבא, לכן אהב ישראל (אותיות לי ראש, שהן סובבות על המשפיע הנקרא ראש) את יוסף, את ספירת היסוד, מכל בניו, מכל שאר הספירות, מדוע? כי בן זקונים הוא לו, כי ספירת יסוד קנה את חכמת אביו, ומהי חכמת אביו, היא סוד ההשפעה לעולם הזה הנקרא מלכות. כי מכל שאר הספירות רק יסוד הנמשל ליוסף יכול להשפיע כל הטוב למלכות, לכן אהב ישראל את יוסף מכל בניו, כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ורק ספירת יסוד נקרא טוב, כי אינו דואג לעצמו, אלא רק להשפיע. לכן ספירת חכמה (ישראל ואבא) אהב את יוסף (יסוד) מכל בניו (משאר הספירות).

ומכאן בא גם המעשה ויעש לו כתונת פסים, שהוא לבוש העשוי פסים של אור, כמו שאנו רואים מבעד לתריסים אחר הצהרים, המדובר הוא על אור הקו, אור הבא בשיעור ומידה של קו, שרק באמצעותו יכול אור אינסוף ברוך הוא להשפיע לנבראים לאחר שצמצם את אינסופיותו. לכן אמרו רבותינו כי לכתונת הפסים של יוסף יש שייכות עם כותנות האור של אדם הראשון. כלומר עם לבושי המוחין שלו, כלומר עם מחשבתו של אדם הראשו שהיתה להטיב לכל הבריאה, כי אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, ונברא בצלמו ודמותו, וכפי שהקב"ה טוב ומיטיב כך היה אדם הראשון לפני החטא טוב ומיטיב, לכן היו לאדם ואשתו כתנות אור, כלומר מחשבות טובות של הטבה לכלל הבריאה. ויוסף שהיה בנו של יעקב, קבל מאביו כתונת הפסים, שהיא משל ליכולת הרוחנית לחשוב מחשבה טובה שכל ענינה להטיב לנבראיו. כי אותו אור שנאמר עליו במעשה בראשית וירא כי טוב, התגלגל ונמשך להיות כותנות אור, שהם לבושי המחשבה של אדם הראשון שנולד מהול וטוב, שהועברו במהלך הדורות ליעקב אבינו ע"י רבקה אמו, אלו הם בגדי החמדות, וכאשר עברו בגלגולם אל יוסף נקראו בשם כתונת פסים, והכל אחד שכל השמות והכינויים, כותנות אור, בגדי החמודות, כתנת פסים, כולם סובבים על מחשבה אחת שהיא להטיב לנבראיו.

שלום לכולם,

הפיחי גני יזלו בשמיו

אנו מכירים את הפסוק ממגילת שיר השירים "עורי צפון ובואי תימן", אך איזו משמעות רוחנית יש לו, נתבונן בתחילה בספר הזהר פרשת ויקרא, מאמר עשרה שמות:

אומר רבי אבא כי הבטוי "עורי צפון", מכוון לפעולה שפועל הקב"ה בנבראים, ששולח להם מחשבות נסתרות הצפונות בליבם. פעולה זו מכונה בשם "עורי צפון", כלומר כוח בנפש האדם המעורר את מחשבת הנסתר שבו. הכוח הזה פועל במחצית הלילה, ואין המדובר בלילה גשמי, אלא לילה הוא זמן שלא מאיר לאדם, לא מרגיש שמח, אדיש, עמום לו בפנים, זהו זמן קטנות לאדם, בו מסתלקים ועולים המוחין שלו, זמן זה נבחן לשינה רוחנית, כלומר הוא אינו נוכח ממש במתרחש, אז באמצע הלילה הזה העמום, הקב"ה מעורר אותו באמצעות שליחת מחשבות נסתרות מצפונות ליבו אליו.

מצב זה מתואר במשל המסופר על דוד המלך, שהיה כנור תלוי מעל מטתו, ובחצות הלילה היה רוח צפון מנשב, וכינורו של דוד היה מנגן מאליו, ומעיר אותו משנתו ככתוב, "חֲצוֹת-לַיְלָה--אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ: עַל, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ". (תהלים קיט סב).

ובואי תימן, לאחר שמתעורר האדם מהקטנות ע"י מחשבת לב, הוא בא לתימן, לדרום ששם החסד, כי בדרום נשחטים קרבנות שלמים, ואין המדובר בו בקורבנות חיצוניים חס ושלום, אלא הכל בנפש האדם פנימה, אלא לאחר שמתעורר האדם ע"י מחשבה הצפונה בלב, הוא בא לתימן, לדרום, ששם נשחטים השלמים, ורואה דרך הימין והחסד (תימן) כי הכל שלם. משום זה חביבים על הקב"ה השלמים, יותר מכל הקורבנות, מדוע? כי קורבן אשם וחטאת נאכל ע"י כהנים, כי רק הם יכולים לכפר, ואילו השלמים נאכלים ע"י הבעלים, כי בהקרבת קורבן שלם, הנשחט בדרום, מצד החסד, רק דרך עדשת החסד, יכול לראות אדם כי הכל שלם ולא חסר דבר, לכן קורבן שלמים חביב על הקב"ה יותר מכולם, כי הקב"ה שלם, והאדם שלם באמונתו כי הכל טוב, ומתקיים שווי צורה בין בורא לנברא.

הפיחי גני, סובב על בקשת הקב"ה שאדם ייחל לקשר איתו, אז יזלו בשמיו, כלומר אז יזלו מי השפע העליון, ומדוע לא כתוב יזלו מים, אלא יזלו בשמיו, ויש להבין כי מדרך הטבע מים נוזלים מן המקום הגבוה למקום הנמוך, מלמעלה למטה, כפי שפועל כוח המשיכה, ואילו בבטוי יזלו בשמיו, אנו מוצאים תנועה אינסופית, נזילת השפע הבאה מן השמים המשפיעים מעלה באדם תחושה של ריח טוב, ותחושה של ריח טוב גורמת לו לשאוף אויר ולהתבשם בו, באופן שהוא מתקרב יותר למשפיע, במצב יזלו בשמיו  יש תנועה מעגלית אינסופית, השפעת השפע גורמת לאדם הנאה של ריח, המביאה אותו להתקשר יותר עם המשפיע, וזה ממשיך לטפטף לו שפע וכו'.

וזה שאמר שלמה המלך, הפיחי גני, בלשון נקבה, כי כלל הנבראים נבחנים לנקבה ביחס לבורא, כי הם בעלי חסרון ונקב כלפיו. ובאמצעות הבטוי הפיחי גני, הוא מבקש מכלל הנבראים לייחל אליו, כי הבורא הוא מעבר למקום וזמן, וכאשר האדם מייחל לקשר עם הבורא שהוא מעבר למקום וזמן, הוא למעשה מנשים את הבריאה, כלומר נופח בה נשמה, ובעת שהנבראים מנשימים את הבריאה, כלומר מייחסים אותה לאינסוף, אז גם תגובת הברוך הוא בהתאם, אז יזלו בשמיו, אז לאחר ייחול הנבראים אליו, יבוא השפע העליון בצורת נוזלים המעלים ריח מבושם, וכאשר אדם מריח את הריח הטוב, האדם נהנה וכל הבריאה מתעלה עם כל נשימה שלו.

יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו - יבא ר"ת י'צירה ב'ריאה א'צילות, שהן משל לאותיות יה"ו, כי אות י' היא עולם אצילות, אות ה' ראשונה היא עולם הבריאה, אות ו' היא עולם יצירה, לכן מילת יבא ניתן לקרוא כאותיות יה"ו, דודי הוא ז"א, אות ו',  לגנו היא המלכות, ה' אחרונה דשם הוי"ה, שהיא שורש נשמות הצדיקים. ויאכל פרי מגדיו, כלומר הקב"ה, הוא הדוד, ייזון מפירות המגידים והמספרים את מעשה ידיו, ככתוב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. (תהלים יט ב).

מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון

שלום לכולם,

מה ההפרש שבין מנחת קין למנחת הבל ברוחניות, מדוע אע"פ שקין מופיע כיוזם הבאת המנחה, לא מתקבלת מנחתו, ואל מנחת הבל שועה ה', נתבונן בפסוקים:

בבראשית פרק ג' כתוב: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע יהוה אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה". מפרש רש"י "מפרי האדמה" - מן הגרוע ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה (ד"א מפרי מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר).

צמר מנחת הבל

אך האם זה הכל, נתבונן בערך הגימטרי של הבטוי "מפרי האדמה", הערך הגימטרי שלו הוא 385, כגימטריה של המילה "שפה", ומה פירוש שפה, כמו שאנו אומרים "אבן השפה" הכוונה היא לאבן המונחת בקצה המדרכה או בסופה לפני שמתחיל הכביש.

שפה היא גם תצורת היחיד של המילה שפתיים, שהיא למעשה שער או גבול בין ההבל (האויר) הפנימי הנמצא בחלל הפה, ובין ההבל (האויר) החיצוני הנמצא מחוץ לפה. השפתיים הן המוציאות לפועל של הדיבור, לכן כאשר אנו רוצים לתאר אדם המתאפק שלא להוציא דיבור מפיו, אנו שומעים את הביטוי "נושך שפתיים", באופן ציורי זה שומר אדם בכוח נשיכת השיניים, בכוח הלובן, שלא יצא הדיבור מפיו ויהיה מגולה בעולם.

זאת ועוד, שפה היא מלשון סוף (כי לש' שמאלית ולאות ס' יש אותו צליל) וחיץ, החוצצת בין ההבל (האויר) הפנימי הנמצא בחלל הפה, שאינו מלובש במילים, להבל (האויר) החיצוני היוצא ממנה המלובש במילים לחלל העולם. נמצא שקין הביא מנחה, מן הסוף, מן הקצה, מהחיצוני, ולא מן הפנימי שהיא הראשית, כמו שאנו מצטוים במצוות בכורים. והנה סיפור קטן, יום אחד נתבקש מלצר לחתוך עוגה שנאפתה בתבנית ארוכה, ולהגישה לאורח במסעדה. אותו מלצר החל לחתוך את העוגה כסדרה מן הקצה בשיטת הסלאמי, והניח את הפרוסות כסדרן על צלחת ההגשה. נזף בו בעל המסעדה ואמר, "לא מגישים את הקצה של העוגה לאורח, זה לא מכובד".

ונחזור לענין, מביא רש"י מדרש אגדה האומר כי מנחת קין היתה זרעי פשתן, בעוד שהבל הביא צמר, צמר הוא לבן וזרעי פשתן הם כהים, זו אבחנה אחת, אבחנה שניה, גימטריה של המילה "פשתן" עולה 830 בעוד גימטריה של המילה "צמר" עולה 330, ההפרש בין 830 ל - 330 הוא חמש מאות. אומרים רבותינו כי מהלך עץ חיים הוא חמש מאות שנה.

נמצא כי ההפרש בין מנחת קין למנחת הבל היא חמש מאות שנה, כמהלך עץ החיים, כי הבל הביא מנחה מעץ החיים, שהם בכורות צאנו וחלביהן, שהבכור הוא מצד החסד הנקרא ברא בוכרא, כלומר בן בכור, וחסד הוא בחינת אור ומים וצבעו לבן, כמו החלב והצמר, כי כאשר חולבים צאן, החלב לא גורע מחיי הצאן, אלא הצאן ממשיך לחיות ומשתבח, וכן כאשר גוזזים את צמרו הלבן, הגזיזה לא רק שאינה גורעת מאייכות חיי הצאן, אלא להיפך היא מקלה עליו בימות הקיץ החמים, ואילו הצאן כשלעצמו, ממשיך לגדל צמר לעונה הבאה. נמצא כי הבל הביא מנחה לה' מאינסוף, כי צמר וחלב לא נוטלים חיים, אלא להיפך, רק ממשיכים אותם.

פרח הפשתן

ואילו קין, לא רק שלא הביא מנחה מאינסוף, אלא הביא מהקצה, "מפרי האדמה", דבר שיש לו סוף, ואפילו לא צמח שלם של פשתן שפריחתו כחולה או סגולה, אלא זרעי פשתן, וזרע נוטריקון "זה - רע", והזרע הוא כהה ולא בהיר, וזרעים הם מפורדים ואינם בכלל האחדות, והם רק הפוטנציאל של הצמח, ולא הצמח כולו, כי כדי להגיע לקומת שכלול הצמח, צריך ראשית לזרוע את הזרעים באדמה, להשקות אותם, ולהמתין לכלל בשולם לצורתם השלמה, וקין שהיה קצר בזמן, זרק משהו מפורד, כהה ולא שלם שנוטריקון שלו "זה רע", שהמרחק שלו מעץ חיים חמש מאות שנה.

זרעי פשתן

מה פירוש שמהלך עץ חיים הוא חמש מאות שנה. שנה היא מידה, כמו השנתות המודפסות על גבי המסורה, בה אנו מודדים כמה מ"מ גשם ירדו השנה. ואילו מהלך עץ החיים חמש מאות שנה, פירושו כי משהו שלם שנותן חיים יש לו מהלך של ה' בחינות, ה' אמות, ה' מאות, כמו לכף יד אדם שיש בה ה' אצבעות, למעשה יש בה ה' מידות כי כל אצבע היא מידה, כי ה' אצבעות שיש לנו בכף יד נמשכות מספירות כח"ב תו"מ, שהן כתר חכמה בינה תפארת ומלכות. ואלו נמשכות מקוצו של יוד וד' אותיות שם הוי"ה ברוך הוא שהן יחדיו חמש בחינות.

נמצא כי הביטוי מהלך עץ חיים חמש מאות שנה, סובב על ד' אותיות שם הוי"ה ברוך הוא וקוצו של יוד, וזה למעשה ההפרש שבין מנחת קין למנחת הבל, כי הבל הביא מנחה משם הוי"ה ברוך הוא שאין לו סוף, לכן הביא בכורות, חלב וצמר, שאינם באים בכלל כליה, ואילו קין הביא מן הסוף, מן הקצה, מן הגרוע, מן השפה והחוצה, מן ה"זה - רע", הכהה והמפורד שמרחקו ממנחת הבל חמש מאות שנה.

מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון