שלום לכולם,

מצחיק אולי משעשע, אך ללא מעשה עגל הזהב לא היו לנו מועדי ה', מקראי קודש. כדי לפענח את המשפט הזה, צריך להזכר במעשה עגל הזהב, ואח"כ במקראי הקודש, ולהוכיח את הקשר בניהם.

בחודש סיון נתנו לוחות ראשונים לעם ישראל, לוחות ראשונים היו אצבע אלהים, ומכתב אלהים. תורה זו שנתנה בסיון היתה תורה של עולם אצילות, תורה הראויה לבעלי סוד, לאנשים שחיים מעבר לגבולות הזמן והחומר, לאנשים המעוניינים בחירות. בתורה הזו הכל טוב, כי יסודה בעץ חיים. אך את התורה הזו לא היה מוכן כל ישראל לקבל, שכן היא דקה מאוד עדינה מאוד ושקופה מאוד, לכן התמקם עם ישראל בתחתית ההר, ועשה בעזרת אהרון הכהן את עגל הזהב.

מהו עגל הזהב, האם זו תבנית גשמית של כמה אונקיות זהב, שהותכו באש ויצקו מהם עגל של זהב, כמו הסמל של הבורסה בוול סטריט ניו יורק? כמובן שלא, התורה איננה מדברת בנושאים גשמיים כלל וכלל, המדובר הוא בתפיסה של עגל זהב, כלומר עגל זהב מבחינה רעיונית קונספטואלית.

מהי תפיסה של עגל זהב, איך תופסים זהב במחשבה, ואיך תופשים עגל זהב במחשבה. כדי להשיב על שאלות אלו, נתבונן במונח עגל זהב. עגל מלשון גלוי, כלומר כל מה שהוא מגולה לעין השכל, וזהב מלשון זה - הב, כלומר את זה אני רוצה, כלומר התפיסה של עגל הזהב גורסת "תן לי כל מה שמתגלה בעין השכל", כלומר בדעת האנושית. ומעשה עגל הזהב פירושו שאנשים רוצים כל מה שהשכל שלהם תופס ולא למעלה מזה.

היות ומשה ירד מן ההר ובידו לוחות ראשונים שהם שייכים לעולם האצילות, שהם מעל לזמן ולחומר, אין להם שייכות עם אנשים שרוצים לתפוס הכל במסגרת הזמן והחומר, בתחום העולם הזה. לכן נאלץ משה לשבר את הלוחות הראשונים תחת ההר. כי תורה של עולם אצילות שהיא תורת הסוד, ועץ חיים, אין לה שייכות עם העולם הזה, לכן היה צריך משה להעלים אותה, ביחס לאנשים הנמוכים והשפלים של העולם הזה.

אך למרות שלא מגיע לאנשים שפלים תורה של עולם אצילות, בכל זאת מבקש עליהם משה רחמים, וכותב להם לוחות שניים, לוחות הראוייים למי שחי בתוך הזמן והחומר, לוחות שניים שיש בהם טוב ורע, אסור ומותר כשר וטמא, לוחות שניים מצד עץ הדעת טוב ורע, מה שמתאים לאנשים שפלים ונמוכים.

ובתוך הלוחות השניים כותב משה, את הדיבר הרביעי בנוסח הבא: "שמור את יום השבת לקודשו". לא זכור את יום השבת לקודשו, כי אם שמור, כי שמירה היא מצד עץ הדעת טוב ורע.

והיות ומעשה עגל הזהב מפיל את עם ישראל מעץ החיים, לארציות לגשמיות לעביות, לחומר, לעולמות הנפרדים והסגורים, הרי שה' בחסדי משה מרחם עליהם ונותן להם בתמורה, מקראי קודש ואלו הם:

א) שבת

ב) פסח, בארבעה עשר לחודש ניסן

ג) חג המצות, בחמישה עשר לחודש ניסן.

ג) שבעת ימי חג המצות, מקרא קודש

ד) שביעי של פסח, מקרא קודש

ה) בכורים, מקרא קודש

ו) בחודש השביעי באחד לחודש, שבתון זכרון תרועה, מקרא קודש (ראש השנה)

ז) בעשור לחודש השביעי יום כיפורים מקרא קודש

ח) חמישה עשר לחודש השביעי חג הסוכות, ביום הראשון מקרא קודש

ט) וביום השמיני של חג הסוכות מקרא קודש

כלומר כנגד תורה דאצילות שלא יכלו ישראל לקבל במתן תורה, ניתן להם תחליף, משהו קל יותר, מקראי קודש. כי היות שאינם יכולים להיות דבוקים בעץ החיים כל הזמן, ניתנו להם מועדי ה', מועדים מוסכמים וברורים בהם יוכלו לקרוא לקודש להתקרב אליהם.

כל טוב ושנה טובה לכולם

שלום לכולם,

מדוע היה הטלה אלוהי המצרים, מה מיוחד בטלה, שאין בשאר בעלי החיים והבהמות, ומדוע כדי לצאת ממצרים, היה צריך לשחוט אותו, כלומר מדוע כדי שה' יפסח על בתי העבריים במצרים, היו צריכים לסמן את המשקוף בדם הטלה, מה מסתתר מאחורי כל הסמלים הללו, והאם המצרים הם עם קדום שישב על גדות הנילוס באפריקה, או שמצרים היא תכונה הטבועה בנפש האדם פנימה, נשתדל להשיב על שאלות אלו אחת לאחת.

האם ארץ מצרים היא מחוז של חולות אינסופיים, גמלים העולים מן המדבר, עצי תמר השזורים לאורכו של הנילוס, או שמצרים הוא שם המעיד על תכונה פנימית. נתבונן בשם מצרים. לשם מצרים משמעות כפולה, כמו למשקפיים (כפל עדשות) לאופנים (ב' אופנים) לאבני ריחיים (ב' אבנים). כאשר נחלק את השם מצרים לב' חלקים, נראה את הדבר הבא: מצר - ים, כאשר החלק הראשון של המילה מעיד על השורש, צר, והחלק השני מעיד על היסוד הכפול, סיומת אַיִם, כמו במילים אופניים, מכנסיים, גרביים. כלומר המילה מצר - ים, מעידה על כפל צר, כלומר פעמיים צר, או מצר. לומר הפעם הראשונה של המיצר היא צמצום האינסוף לצורה, למשל כאשר ילד מצייר פרח. לפני שהוא מצייר פרח על הדף, הדף לבן. כאשר הוא מצייר צורה של פרח על הדף הלבן, הוא מצמצם את השטח של מה שהיה פעם לבן (משל לאור אינסוף ב"ה) היות שהציור של הפרח תופס מקום של מה שהיה פעם, לפני הציור, שטח לבן.

כלומר הציור של הפרח, הוא הצורה הראשונה, או הצמצום הראשון, כעת ההתסתכלות והמחשבה, כי הצורה הזו, היא בטוי יחיד לאינסופיתו יתברך, זהו צמצום שני, מצרים, כפל צר, או התפיסה למשל כי שמחזיק בפרח, מחזיק באינסופיותו למשל, זה סוג של "חשיבה מצרית".

בטוי נוסף ל"חשיבה מצרית", היא כל סוג של מחשבה שמנסה להצר את צעדיו של האדם בעולם. למשל אדם נולד למשפחה מסויימת, להורים מסויימים, לשכונה מסיימת קיבל חינוך מסוים, השפעה מסויימת. כל אלו יצרו או ציירו בו צורה, כאשר אדם מאמין שהצורה הזו אליה הוטבע היא "סיפור חייו", או ה"אמת", או "מצבו המוחלט", היא חשיבה מצירה שניה, זו היא למעשה תפיסת מצרים שבנו. "אני לא יכול לצאת מהסיפור שאני מספר לעצמי על עצמי, אלו הם הורי, אלו הם חיי, או מה שכתוב על דף קורות החיים שלי אלו הם חיי". כל  זהאינו אינו נכון בעליל, ולא רק שאינו נכון, אלא אף גורם לנו להשתעבד לסיפור המיצר את חיינו. וזאת לא הכוונה, הכוונה היא שנצא לחופשי "מסיפור חיינו", ממה שאנו מספרים לעצמינו, הכוונה היא שנצא לחירות, למרחבי הנשמה, למצב שבו לא אנחנו משמיעים, אלא למצב שבו אנו שומעים. כי במרחב השמיעה יכול אדם לצאת ממיצרי חייו, מצורת חייו, ויותר מכך מהאמונה הכוזבת כי ציור וצורת חייו הם הדבר האמיתי.

מדוע היה הטלה אלוהי מצרים

מה מיוחד בטלה? אומר האר"י הקדוש בשער הפסוקים, "טלה", גימטריה, "דם", דם בחילוף אותיות הוא מד, כלומר מהו טלה בפנימיות, כל מה שאנו יכולים למדוד. טמפ', נוזלים, משקל, מהירות, כל מה שאנו יכולים לספור ולמנות. כל מה שתופס שכל האדם. כלומר הטלה, מסמל את כל מה שיכול בר דעת, להשיג בדעתו. לכן היה הטלה אלוהי מצרים. ולא רק בעבר, או גם בהווה ממש עכשיו. אדם שחושב שהוא יכול למדוד, לשקול, לתפוס הכל בכח שכלו, מאמין באלוה שנקרא טלה, כי פנימיות השם טלה רומז על דם ומידה, שעניינו הוא שכל דבר אפשר למדוד לשקול ולאמוד, בסגנון של "הכל שפיט", ויותר מאשר הוא מאמין באלוה שנקרא "טלה", הוא נמצא במצרים.

לכן נתבקשו ישראל במצרים לשחוט את ה"טלה", שהוא מסמל את המידה, השקילה והמדתיות, המאפיינת את תפיסת אנוש בשר ודם, ולסמן בדם הטלה השחוט, את הכניסה לבתי העבריים במצרים, לומר, לנו אין תפיסה או מידה במופלא ממנו. כפי שכתוב פתח אליהו זכור לטוב, לית מחשבא תפיסא ביה כלל, לכן התנאי של פסיחת ה' על בתי העבריים במצרים, הוא הקרבת קורבן הפסח, כי באמצעות שחיטת הטלה, המסמלת את שחיטת אמת המידה האנושית של בשר ודם, יכול האדם להתקרב לה', למושכלות האלוקיות, למוחין דחירות. לכן נקרא חג הפסח חג החירות, חירות משיעבוד מצרים, משיעבוד לצורה המיצרה את מחשבת האדם ואמונתו.

כל טוב הצלחה וברכה

שלום לכולם,

ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם, יהודה, לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו.

ננסה לראות אם כן כיצד מופיעים המוטיבים המרכזים של סיפור מגילת רות בכל אחד ואחת מאתנו. אך כדי לעשות זאת נצטרך תחילה לפרק את כל המושגים המוכרים לנו, ולבנות אותם מחדש, כאבני בנין שקופות, המספרות ומאירות על שורש הדברים.

מספרים חכמינו, כי כל אימת שפסוק פותח במילה ויהי, כאשר אות ו' קודמת לאות י', אין הדברים מבשרים טובות, כי אות ו' מסמלת את הנהגת זעיר אנפין היא הנהגת המשפט, ואילו אותו י' מלמדת על הנהגת החכמה ועולם אצילות מלשון אצלו וסמוך לו, וכאשר מקדימה האות ו' לאות י', הדברים לא יהיו נעימים, ממש כפי שפותחת מגילת אסתר, ויהי בימי המלך אחשורוש, שבו מתגלה מזימת המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים.

ונחזור לענין, אם כן מה פירוש המלים ויהי בימי שפוט השופטים, מה בין מלך לשופט, הרי בראשית היו כל הסמכיות מאוחדות, המלך היה כהן והיה שופט, כיצד אנו למדים זאת, ממלכי צדק מלך שלם. מלכי צדק, היה מלך, והיה שופט את העם בצדק, לכן נקרא מלכי צדק, והיה כהן שכן כתוב "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד, יח).

מלכי צדק הוא מלך שמלך בימי אברהם, אך מי הוא אברהם אבינו, האם הוא דמות מקראית בלבד, או שדרך אברהם אבינו נגלית לנו תכונת החסד, כלומר כל פעם שמופיע שמו של אברהם אנו רואים לפנינו ציור של תכונת החסד. נמצא כי התכונה של מלכי צדק מלך שלם, להיות כהן מלך ושופט באחת, יכולה להתקיים רק בתנאי אחד, בימי אברהם, בזמן שהחסד שולט, בוטחים ברוח האדם, ונותנים לו קרדיט, אשראי.

אך מגילת רות פותחת במציאות שונה, במגילת רות כתוב ויהי בימי שפוט השופטים, כלומר המגילה מתארת מציאות נפרדת, שבה מופרדות הסמכיות, סמכות השיפוט נתונה בידי השופטים, ענין שמצביע על הפרדה וחוסר אחדות, כי פעם בראשונה היתה מציאות של מלכי צדק מלך שלם, מלך הכולל הכל, כי הכל שלם, ואילו עתה שופטים בלשון רבוי, ולא שופט בלשון יחיד כפי שאמר אברהם, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? לומר המציאות המתוארת במגילת רות, היא ראשית כל של פזור, כלומר אין מלך, שנית, יש רבוי של שופטים.

נשאלת השאלה, מה הבעיה בריבוי שופטים? אך לפני שנשאל שאלה זו, עלינו לשאול שאלה מקדימה, מהו שופט? מה תפקידו. ובכן לפני שופט מופיעים שני גורמים, כל אחד מהם מצייר ציור שונה והפוך של המציאות בפני השופט, והשופט צריך להכריע תמיד בין ב' קטבים, מי אשם מי זכאי, מי שחור מי לבן, וכו' וכו', נמצא כל שופט באיכות המשפט שלו רק מפצל ומפריד ושובר את המציאות ליותר ויותר חלקים, מדוע? כי שופט, לא יכול בהגדרתו, להביא את כלל הניגודים לידי שלמות אחת, מדוע? כי שליטתו נובעת מהנהגת המשפט, מאות ו' המהפכת הכתובה בספר בראשית בבטוי ועץ הדעת טוב ורע.

שלום לכולם,

אך אליה וקוץ בה, נכון שאליס ה"מוקטנת", יכולה לעבור דרך הדלת, אך מפתח הזהב שאמור לפתוח את הדלת, נמצא עדיין על השולחן שנשאר "גדול", ביחס לאליס ש"התקטנה". בעוד היא מהרהרת, מה מה לעשות, מוצאת אליס עוגה ואוכלת ממנה. בן רגע אליס גדלה גדלה למימדים עצומים.

אליס מבינה שלא תוכל יותר לעבור דרך הדלת. עד כאן סיפורה המופלא של אליס (בחלקו הקטן), אך איזה אוצר גלום בו? איזה שיקוי יכול להקטין את האדם, ואיזו עוגה יכולה להגדיל אותו, ומהי הדלת הקטנה, המובילה אל הגן המופלא שכל אחד, אם היה רואה אותו, היה רוצה להכנס אליו?

פענוח

השיקוי שיכול להקטין את האדם, הוא השקוי שמקורו בעץ החיים, מדוע? כי רק כאשר אדם מושקה מעץ החיים, כלומר מאינסוף ברוך הוא, הוא רואה שאין לו כלום משלו, שהכל ניתן לו כל הזמן תדיר, מצב כזה של הכרה, מצמצם מאוד את נפח חשיבותו העצמית של האדם, ולכן סגולת השקוי היא הקטנה של הדימוי העצמי והחשיבות העצמית.

העוגה, לעומת זאת, היא עגולה נפוחה ומלאה, לעוגה יש ציר מרכזי והכל נע בתנועת צנטרפוגה פנימה, העוגה היא סמל לאדם ששואב הכל לתוכו, באופן שהחשיבות העצמית שלו גדל  כל כך עד שהופכת להיות בעלת מימדים עצומים. העוגה היא סמל לעץ הדעת טוב ורע, כי כל האוכל ממנו, מיד מרגיש שהוא יודע משהו, ותחושת הידיעה מסבה לו עונג גדול, שעימה באה נפיחות יתר וחוסר פרופורציה ביחס של אותו אדם אל העולם, האדם הופך להיות בור שחור, שסופח אליו הכל.

הדלת הקטנה שדרכה נראה הגן, מסמלת את המעבר שבין העולם הזה, שבו כל פרט מרגיש נפוח וגדול, לעולם הבא, שהוא גן קסום, גן עדן, שהכל בו קיים בצורה הרמונית. כמו כל אדם, צריכה אליס לשתות את השקוי המקטין את החשיבות של מימדי גופה, באופן כזה שרק נשמתה תוכל לעבור דרך הדלת, אל הגן הקסום, גן עדן.

אליס שותה את השקוי, ומתקטנת למימדי הנשמה הקטנה והשקופה, אך המפתח הפותח את הדלת נותר על השולחן (שנשאר) גדול. מה מסמל אם כן השולחן? שולחן מלשון שולח ושלוחה. השולחן מסמל את כל מה שיש לעולם הזה לשלוח ולהציע לאדם, כי כל שיכול להיות מוצע לאדם, בא לידי בשולחן הערוך מולו.

נמצא כי מפתח הזהב, שפותח את הדלת הקטנה, המובילה אל הגן הקסום ואל מרחבי הנשמה, עדיין מונח על השולחן הגדול של העולם הזה. זו בעיה, אך בעיה שיש עימה פתרון. מהו? כניסה למרחבי הנשמה, אינה כוללת התנתקות מוחלטת מן העולם הזה, אלא אדרבא היא משולבת, הגוף נמצא בעולם הזה כמו השולחן הגדול, ואילו הנשמה שואפת תדיר להכנס דרך הדלת הקטנה אל עולם הבא, שכולו בינה. המתח הזה שבין שני הקטבים, השולחן הגדול מחד, והדלת הקטנה מאידך יוצרים בנו את תחושת החיים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

פירוש כללי: על ישראל חלה מצוה להעמיד עליהם מלך כפי שמלמד אותנו הפסוק מפרשת שופטים, שום תשים עליך מלך. באופן זה, נמצאים ישראל מקיימים את הפסוק ויהי בישורון מלך, הנאמר בפרשת וזאת הברכה. נשאלת השאלה מה הקשר בין הפסוק ויהי בישורון מלך לפסוק שום תשים עליך מלך? אומר הזהר כי בפסוק ויהי בישורון מלך, מתוארת מציאות ראשונית (ישורון לשון ראש ראשון וראשונה), בה מָלַךְ הכתר, וכל הספירות היו מונהגות לפי השפעתו, כאיברים המונהגים על ידי תנועת הנשמה, המתפשטת על כל אבר. מפני שכתר עליון שאתה (אדם) מתעטר בו, ע"י המלכת המלך, הקב"ה, בו עילת העילות, הוא כתר על הכל, חבוי וגנוז בפנימיותו, וממנו מתפשטת הנהגתו על כל הספירות, והוא מסדר אותן, מי יהיה גדול (חסד) ומי יהיה קטן (גבורה) ומי יהיה בינוני (תפארת), והוא מנהיג את הספירות לפי רצונו, ומאיר בהן, ומקשר אותן ומייחד אותן.

הרחבת הדברים: זהר פרשת קדושים מלמד אותנו כי שום תשים עליך מלך, אינו הכתרה של מלך בשר ודם, חס ושלום, אלא הכתרה והמלכה, של המלך שהיה בראשונה, בהתחלה, הוא ישורון, והכוונה היא לספירת כתר, שנתאצלה ויצאה מאינסוף ברוך הוא. כלומר ישראל מצווים לשום על עצמם, את אותו כתר, את אותו מלך, שהיה כבר לראשונה, הוא סיבת הסיבות, או עילת העילות, וכל זאת למה? כי הכתר מנהיג את העולם והספירות לפי רצונו, באמצעות שלושה קווים, חסד דין ורחמים, וע"י הנהגתו בהן, הוא מאיר את הספירות, קשור אותן ומייחד אותן.

נמצאנו למדים כי פרשת שופטים מלמדת אותנו לשום עלינו מלך, שהוא נסתר וגנוז בספירת כתר, ואינו מגושם במקום בזמן או תחום בגבול וצורה, כדי שאנו ע"י הכתרה זו, נוכל להווכח בהנהגת ייחודו, כלומר שאין עוד מלבדו, שרק הוא בעצמו עשה עושה ויעשה את כל המעשים כולם.

כלומר אין המדובר בהכתרה חדשה, אלא בהזכרות, לשון זכירה ולשון זכות, של מה שהיה כאן קודם, לפני שהגענו לעולם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

לאחר שנאמרו עשרת הדברות בספר שמות פרק  כ', פסוקים א' - י", מופיע הפסוק הבא: והעם רואים את הקולות. מסביר הרמח"ל כי "הקולות" הם פרצופים (במובן של פורציה, כלומר מידה ושיעור) שונים של הנהגת ה' יתברך המופיעים בזמן, והם חמישה: פרצוף א"א (אריך אנפין), פרצופי אבא ואמא, פרצוף זעיר אנפין, ופרצוף מלכות.

וכל זאת למה, הרי בקריעת ים סוף נגלה להם הקב"ה כאיש מלחמה, ואילו במתן תורה, נגלה להם כזקן מלא רחמים, אם כך מה הם פני ה' האמיתיים? אומרת התורה והעם רואים את הקולות, פירושו והעם מקבלים את הקולות, כלומר מקבלים את המידות והשיעורים של הנהגת הזמן.

נשאלת השאלה, כיצד הגיע רמח"ל למסקנה כי קול, הוא פרצוף אחד, או מידה אחת, או שיעור אחד, הרי כאשר אנו חושבים על קול, אנו חושבים על צליל, או מנגינה, קול אנושי, או תו מוסיקלי, רעש של מכונה, או המיית הגלים, כלומר איזו שהיא תנודה שהאזן האנושית קולטת.

אומר האר"י הקדוש כי "קול" גימטריה "צום", כלומר כל קול, הוא צמצום של הדממה שהיתה לפניו, כי קול בעצם הוא גלוי. למשל כאשר השכן מנגן על תופים, אנו שומעים את קול התוף, כלומר מתגלה לנו שיעור מסוים של האינסוף בסוף, הנקרא תוף. כאשר מישהו מנגן בחליל, נגלה לנו שיעור או מידה של האינסוף המופיע בזמן (בסוף) ונקרא קול חליל.

זאת אומרת שהרמח"ל קורא את המילה "קול" כצמצום של האינסוף, כלומר "קול" לפי רמח"ל הוא שיעור ומידה מסוימת, וכאשר כותבת התורה וכל העם רואים את הקולות, הכוונה היא: וכל העם רואים בעיני רוחם את חמשת ה"צמצומים", או חמשת הפרצופים, או חמשת השיעורים והמידות או חמשת האפשרויות, בהן יכול הקב"ה לנהיג את הזמן. כלומר לא שחס וחלילה הקב"ה עצמו הוא פרצוף א"א, או זעיר אנפין, או אבא ואמא או פרצוף מלכות, אלא שפרצופים אלו הם שיעורי הגילוי שלו בזמן, מדוע? כי בהקב"ה עצמו אין לנו מחשבה ותפישה כלל כפי שנאמר בפתח אליהו זכור לטוב.

נמצא כי חמש התפילות שאנו אומרים ביום הכיפורים עומדות כנגד חמשת פרצופי ההנהגה שנגלו לישראל בסיני, מדוע? כי כל תפילה הנאמרת ביום הכפורים היא בחינת קול אחד, או פרצוף אחד, וחמשת התפילות הן בחינת חמישה קולות, ותפילות אלו נאמרות דווקא ביום הכיפורים, כדי להזכיר לנו את מעמד הר סיני, בו נתנה לישראל קבל עם ועולם הנהגת הזמן, והנהגת ייחודו יתברך.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן