אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

כי שבעתים יוקם קין, על הקשר שבין קין לעץ הדעת, לשבעים אומות העולם, לשמיטה וליובל

שלום לכולם,

כי שבעתים יקם קין

מהו שאמר הכתוב כי שבעתיים יוקם קין? כפי שהראנו באחד המאמרים הקודמים ספירת יסוד מכונה בשם קין, כי תכונת היסוד שהוא קונה שמים וארץ, כלומר ספירת יסוד הוא הנושא לכל השפע הבא מכל הספירות שמעליו, חסד גבורה, תפארת נצח הוד, ומעביר אותם בצורה ממוזגת דרך קו אמצעי שלו למלכות.

לכן מכונה ספירת יסוד בשם קין, מלשון קנין, כי היסוד קונה (אוגד את כל השפע שיש בחמש הספירות של ז"א הנקרא שמים, ומשפיע אותם למלכות הנקראת ארץ, לכן נקרא היסוד "קונה שמים וארץ", שאת כל קנין השמים, הוא משפיע לארץ.

כאשר אנו מונים את הספירות ממעלה למטה, ספירת יסוד היא הספירה התשיעית: כיצד? כח"ב, חב"ד, נה"י, וכאשר אומר הכתוב שבעתיים יוקם קין, הכוונה היא ספירת יסוד שהיא התשעית מלמעלה למטה תוכפל בשבע אז נקבל 7*9 = 63 או בגימטריה שם ס"ג, שם ס"ג הוא שם הוי"ה במילוי יודין והוא נכתב כך: יוד הי ואו הי, והוא בספירת הבינה המכונה בשם אמא, ונקראת אדמה.

הפסקה מתודית  - שבע, טבע, שמיטה ויובל

את מחזור השמיטות אנו סופרים באופן הבא: שש שנים מעבדים את האדמה, ובשנה השביעית שומטים את היבול, כלומר לא אוספים אותו אלא מניחים אותו לעניים (לספירת מלכות הנקראת עניה, שאין לה משלה אלא שנותן לה ז"א בעלה). כאשר סופרים שבע שמיטות מקבלים ארבעים ותשע שנים, וביום הכיפורים של שנת הארבעים ותשע מעבירים שופר בארץ ומכריזים יובל, כלומר מכריזים של על שנת החמישים, שעניינה חופש ודרור.

איך קשור מחזור השמיטות והיובלים לדיבור הנאמר לקין, כי שבעתיים יוקם קין? הרי קין ספירת יסוד שיש לו שפע ספירות חג"ת נה"י אותן הוא משפיע למלכות, אך היות שהרג להבל אחיו, והאדמה קבלה אליה את דם הבל, הרי שכתוצאה מכך, כתוצאה מקבלת דם הבל, הופר הקשר שבין קין לאדמה, והאדמה לא תוסיף לתת כח לקין והוא יהיה נע ונד בארץ, הארץ שקבלה את דם הבל הפכה להיות דוממת, ואילו על מצחו של קין הוטבע אות ו' לבל יהרגהו כל מוצאו, אות ו' המוטבעת על מצחו של קין, מספרת לנו על שפע שש הספירות שהוא הולך איתן, אך לא יכול להשפיע אותן לאדמה כי ניתק הקשר, בעקבות מותו של הבל. וקין הופך נע ונד, כמונו במשך ששת ימי השבוע המחכים למנוחת השבת.

קין מנותק במשך ששה דורות מן האדמה, אשר לקחה את דם אחיו, מדוע ששה דורות כי ערך האות ו' הוא שש, כלומר על מצחו של קין מוטבע הקוד לאיכות הניתוק, ששה דורות, אך בדור השביעי יוקם קין - למך, צאצא שביעי לקין, הורגו בשוגג, וקין חוזר לאדמה.

כפי שיש לנו שבעה ימים בשבוע, ששת ימי המעשה, ושבת מנוחה, בה הכל שב למקומו, שבת מלשון לשבת אך גם מלשון לשוב, כך במעגל השנים יש לנו מחזור שמיטה, הכולל שש שנים בהן זורעים הארץ ואוספים את היבול, ובשנה השביעית שומטים ומניחים את היבול לעניים ולחיית השדה.

כלומר היחס בין ששת ימי המעשה, לשבת מנוחה, הוא כמו היחס שבין שש הספירות של ת"ת, ח"גת נה"י, לספירת מלכות, כי ו' הספירות משפיעות למלכות, שהיא מושרשת במספר שבע. כך באופן זה נחשב מחזור שמיטה, שש שנים זורעים את הארץ ואוספים את היבול ובשנה השביעית שומטים ומניחים הכל לעניי הארץ ולחיית השדה, כלומר שוב היסוד, הכלול משש, משפיע לשבע.

בכל ששת המעשה, או שש שנים של מחזור שמיטה יש תנועה, כפי שקין בספור הבריאה, הוא נע ונד, ועל מצחו אות ו', וביום השביעי, שבת מנוחה, ובשנה השבעית שמיטה, ובדור השביעי יוקם קין, כלומר הוא נהרג בשוגג ע"י למך וחוזר אל האדמה.

כך באותו אופן אנו מונים יובלים, אנו סופרים שבע פעמים שבע שמיטות, כי יש לנו שבע ספירות חג"ת נהי"מ שכל אחת כלולה מחברתה, ומקבלים ארבעים ותשע שנים, ובשנה הארבעים ותשע ביום הכיפורים מעבירים שופר וקוראים דרור בארץ, כלומר חירות, הארץ שבה לקב"ה, היא יוצאת משליטת בני אדם.

וזה הפירוש לפסוק כי שבעתיים יוקם קין, היסוד הוא בחינת קין והוא משפיע שפע למלכות או שבע, כי אותיות בומ"פ נחלפות, ושבע פעמים יוקם קין פירושו, שהיסוד שהוא אות ו' חוזר לאמא בינה הנקראת יובל, או דרור, כלומר מתחדש הקשר שבין ספירת יסוד וספירת בינה, הקשר שבין האות ו' לאות ה' ראשונה משם הוי"ה, בסוד בן י"ה, בן לאבא ואמא חכמה ובינה.

עוד יאמר כי שבעתיים יוקם קין

קין עולה גימטריה 160, כי שבעתיים יקם קין פירושו ז' פעמים 160 שהוא 1120 שהוא י' יק"ב, מקום בו מופק היין, שהוא פרי האדמה (לשון אודם, ודמיון).

פירוש הדברים: קין הקריב מפרי האדמה, שהוא יין משומר בענביו, כלומר מן האודם, מן הגבורות, והבל הקריב מן החסדים, מבכרות צאנו ומחלביהן. יין גימטריה שבעים, י' פעמים שבע, כנגד שבעים אומות, כנגד עץ הדעת טוב ורע, וזה פירוש כי שבעתיים יקם קין, שעץ הדעת טוב ורע בא לידי תקומה לשבעים שנה, ככתוב וימי שנותינו שבעים שנה.

ופירוש נוסף לפסוק כי שבעתיים יקם קין הוא, כי ז' פעמים קין, הוא י' פעמים יב"ק, שהוא המקם בו נלחם שרו של עשו ביעקב, כי שרו של עשו, הוא שר של ע' אומות העולם הנלחמות בישראל, ע' אומות התלויות בעץ הדעת טוב ורע (התלויות באודם היין) ומנסות לפגוע בעץ החיים, וזה פירוש כי שבעתים יקם קין, כי עץ הדעת טוב רע המושרש בקין, מוקם בכח השבעים להנקם מעץ החיים, הוא ישראל.

ולמך שבעים ושבעה, למך עולה גימטריה תשעים, כפול שבעים ושבעה הוא 6930, ואם נוסיף למספר זה שבעים שנה של נפילת האדם הראשון מעץ החיים נקבל שבעת אלפים 7000 שנה, שהוא האלף השביעי שכולו שבת.

שנה טובה לכל

מהו שאמר הכתוב וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם

שלום לכולם,

"וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם" (קהלת א ה)

מהו שאמר קהלת "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם". נתבונן בדברי האר"י הקדוש המובאים בשער הפסוקים קהלת סימן א' וזרח השמש ובא השמש וזו לשונו:

א) ירצה: וזרח השמש מאימא עילאה, כי משם זריחתו. ובא השמש, אל מדת המלכות, כי שם ביתו. וזה אינו אלא ביאה לבד, לשם איברים באיברים, סוד הנשיקין, ואין מאיר בה כ"כ. ואל מקומו שואף, ירצה: שהשי"ת רצה שיתנהג העולם בחסד ובדין. וברחמים הוא הת"ת, בדין הוא המלכות. ולכן נטרדה, לפי שהדין אינו מן הראוי לעשות לפני המלך, ולא שנטרדה ח"ו, כי הכל אחדות אחד, אבל בערך שהיא עשירית, נקראת טרודה. והדין נעשה לצרכנו, וז"ש חז"ל שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. א"כ כיון שמצדו נטרדה, להיותה מנהגת בדין, צריך שנתקן אותה. ומהו התיקון, לייחדה למעלה, ולא יחוד אברים באברים לבד, כי אין מזריח בה כ"כ. והם רחמים ודין כאחד, וע"ז נאמר, ה' הוא אלהים ולא נאמר ה' הוא ה', שעדיין הוא בדין. אבל בעת הזווג, שהוא בעת כניסת היסוד אליה, לתת בה הטיפה, אז זורח בה כ"כ, עד שמאירה כמותו ממש, ואין ביניהם בחי' עילה ועלול, אלא שניהם מאירים באור א"ס כאחד. וז"ש, ואל מקומו שואף, שהוא בחי' היסוד, הנשאב ונשאף בתוכה, והיא שואבת הטיפה, אז הוא זורח שם בעצם.

כדי להבין את דברי האר"י הקדוש נצייר לנגד עיננו את שם הוי"ה ברוך הוא שם בן ד' אותיות: וכעת נקרא את הפירוש: ירצה וזרח השמש, הוא אות ו' דשם הוי"ה, הזורח מאימא עילאה היא בינה (אות ה' ראשונה דשם הוי"ה) כי משם זריחתו (כי אות ו' זורח[נולד] מאמא עילאה היא ספירת בינה, אות ה' ראשונה דשם הוי"ה ב"ה.

ובא השמש (אות ו') בא אל ספירת המלכות, שהיא עשירית לספירות כאשר מונים מלמעלה למטה, כי שם ביתו, כי המלכות או אות ה' אחרונה משם הוי"ה, היא בית ונרתיק לאות ו' דשם הוי"ה, שהוא השמש, שנקרא כך על שום שמשמש ומאיר למלכות.

וזה אינו אלא ביאה לבד, לשם אברים באיברים, ואין מאיר בה כל כך, ומדוע אינו מאיר בה כל כך? אומר הפסוק כי אל מקומו הוא שואף, ומהי שאיפתו? רצה השי"ת שיתנהג העולם בחסד ודין ורחמים שהם ג' קווין ימין שמאל ואמצע, לכן נולדה ספירת תפארת המשולה לאות ו' דשם הוי"ה, שעיקר השפעתו הוא חסד ורחמים, ונולדה ספירת מלכות שהיא עשירית ואחרונה מכלל הספירות, ולכן נקראה טרודה, היות שהיא נטרדת ממקומה הגבוה אצל המלך ויורדת למקום הנמוך ביותר ובערך מה שהיתה קודם למה שהיא עתה נקראת שהיא טרודה, כלומר נטרדה וירדה ממקומה משם לכאן.

והמלכות נקראת דין, היות שיש בה תנועה, והדין הוא לטובת הנבראים, כפי שאמרו חז"ל כי אילולא מוראה של מלכות שמים, איש את רעהו חיים בלעו. אם כן כיוון שנטרדה מצד המלך להיות מונהגת בדין, עלינו, על הנבראים, לתקן אותה, ומהו התיקון? לייחדה למעלה ולא ייחוד אברים באברים לבד, כי אין מזריח בה כל כך. והם רחמים ודין כאחד לכן אנו אומרים ביום הכיפורים ה' הוא אלהים (בריבוי שהוא דין) ולא אומרים ה' הוא ה', כי עדיין ביום הכיפורים שולט הדין.

אבל בעת הזיווג, שהוא בעת כניסת היסוד אליה (אל המלכות) כאשר אות ו' דשם הוי"ה מזדווגת עם אות ה' אחרונה דשם הוי"ה, לתת בה את הטיפה, אז זורח בה כל כך, עד שמאירה (אות ה' אחרונה, ספירת מלכות) כמותו ממש (כמו אות ו', הנמשל לספירת תפארת) ואין בניהם בחינת עילה ועילול, כלומר קודם ונמשך, אלא שניהם (אות ו' דשםם הוי"ה ואות ה' אחרונה דשם הוי"ה) מאירים באור אינסוף כאחד.

וזה שכתוב אל מקומו שואף, שהוא בחינת היסוד הנשאב ונשאף בתוכה, והיא שואבת את הטיפה, אז הוא זורח שם בעצם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

 

 

 

 

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי

שלום לכולם,

מטבע רומי בו מוטבעות המילים יהודה השבויה ( Judea Capta) הוטבע ככל הנראה לאחר המרד הגדול, בשלישו הימני של המטבע מוטבע תומר אשר מימין למרגלותיו ישובה אישה, שראשה נתמך ע"י כף ידה השמאלית, ומרפקה מונח על ברכיה, כאשר מצידו השמאלי של התומר עומד מפקד רומי ומטה בידו. האישה הישובה רכונת הראש, נמשלת לממלכת יהודה התופסת כשליש מקומת המפקד הרומי (התמונה באדיבות מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה)

הפסוק הפותח את מגילת איכה שאנו קוראים ביום ט' באב פותח בפסוק "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס". הפשטנים מפרשים את הפסוק על העיר ירושלים, המוצגת כאלמנה, כאישה שאין לה בעל ומפרנס, ואת תדהמת המקונן השואל בבכי איך ייתכן כי מאישה מיוחדת ומוקדשת לבעלה, הפכה לאישה שאין לה יחוד ומייחד, ויתרה מזאת, עליה להעלות מס עובד, כאילו היתה עבד, כלומר לא רק שהיא נחשבת לאישה אלמנה ללא מפרנס, מייחד, מושיע ומגן, אלא בנוסף לכל היא איננה בת חורין, היא אבדה את החירות שלה, "היתה למס" הכוונה היתה למת.

עד כאן הפירוש הפשטני, נשמע מה אומר האר"י הקדוש על הפסוק: "א) פירושו, שם בן ארבע, במלוי יודי"ן, הג' יודי"ן עולה חשבונם ל'. עד כאן הציטוט משער הפסוקים מגילת איכה פרק א', אך למה מכוונים הדברים נראה ברשימה הבאה.

נסביר את חלקם הראשון של דבריו שנרמז ולא נכתב: הנה שם הוי"ה ברוך הוא נכתב ד' אותיות, הוי"ה, והוא שמו הפשוט במידת הרחמים. את השם הפשוט ניתן לכתוב במילוי האות י' והוא ייכתב כך: יוד הי ויו הי, גימטריה של שם הוי"ה במילוי יודין הוא ע"ב או 72.

אומר האר"י כי הפסוק איכה ישבה בדד, אינו מדבר בלבד על העיר הפיזית, ירושלים של מטה בלבד, אלא, הפסוק מדבר על שם הוי"ה ב"ה במילוי יודין הוא שם ע"ב, הנכתב ללא ג' היודין הממלאים את שמו, אז יראה השם כך: יוד ה וו ה, כלומר ללא ג' אותיות שערכן ל', (30) וגם שמו יהיה נכתב רק בשבע אותיות, יוד ה וו ה, כך ולא בעשר אותיות הנכתב כך: יוד הי ויו הי, אומר כי המילה בדד מכוונת לשבע אותיות יוד ה וו ה  ללא ג' היודין, ואלה שבע האותיות הן כנגד השבע ספירות תחתונות (ז"ת) ללא המוחין המעטרין שהם חב"ד (חכמה בינה ודעת) הנרמזין בג' האותיות י'. כלומר לעיר הרבתי יש לאחר חסרון ג' היודין שהם משל לחורבן, רק ז' ספירות הבנין של הגוף, אך אין לה ג' המוחין (חב"ד) שהם מוחין דחירות.

ואפשרות נוספת היא ויותר פנימית היא, כיצד הפכה העיר רבתי הוא שם בן ד' הפשוט, לשבע ספירות הבנין ללא ג' המוחין המייחדים אותה, אלו הן ג' אותיות י' הנרמזות בשם הקדוש, יוד בראשו, וב' אותיות יוד באמצעיתו וסופו שהן ב' רגלי האות ה' הראשונה והאחרונה משם ה'.

ומה פירוש הבטוי העיר רַבָּתִי עָם, העיר, הכוונה היא לייחוד שם הוי"ה ב"ה ושם אדני הנכתבים יאהדונהי שגימטריה שלהם אמ"ן, שיש בו ד' אותיות י' ראשונה של של שם ידוד, י' אחרונה של שם אדנ"י וב' אותיות י' המובלעות בתוך רגלי ב' אותיות ה', וזה ענין רבתי עם, שהיו בייחוד של שם הוי"ה ושם אדנ"י ד' פעמים י' ובזמן שאין יחוד, אין רבתי-עם, אין ייחוד של ד' אותיות י', ולא זאת, אלא זאת שהיתה פעם רבתי עם כלומר ניזונה מ ד' אותיות י' בייחוד, שלכל אות י' ג' קוצין, הרי שהיתה ניזונה מי"ב גבולי אלכסון, ועתה בדיוק ההפך היא אלמנה רבתי, היא אל-מנה י"ב פעמים, היא איננה ניזונת מי"ב גבולי אלכסון, ולכן היא רבתי בגויים, כי הגויים אינם ניזונים מי"ב גבולי אלכסון.

שרתי במדינות היתה למס, כלומר הראש נהיה לזנב, כי דרך העולם, שהקטן משרת את הגדול, וכאן רומז שרתי, על חודש תשרי שהוא החודש הראשון לבריאת העולם אשר הפך להיות החוודש השביעי לצאתם ממצרים. והחודש השביעי רומז לנשמה, נוטריקון שבי היא, כי הנשמה נסתרת ונעלמת היות שכוחות הגוף מכסים ומעלימים אותה. ואז שרתי היתה למס, הכוונה כי דווקא הנשמה השורה והשוררת באדם, שהיתה אמורה להיות עליונה ומושלת כשרה, מעלה כעת מיסים, כאילו היא כלל איברים נפרדים, ועל כך בוכה המקונן.

כל טוב לכולם וט"ו באב שמח

מהו שאמר רבי אלעזר בן עזריה, אם אין קמח אין תורה

שלום לכולם,

מהו שאמר רבי אלעזר בן עזריה אם אין קמח אין תורה

מדוע פותחת התורה את סיפור הבריאה בשם אלקים, מדוע מופיע שם אלקים שלושים ושתיים פעמים במעשה בראשית, מה בא ללמדנו שם אלקים, ומה בא ללמדנו שימוש התורה בו שלושים ושתיים פעמים, איך קשור פרק א' בספר בראשית לפרק ראשון בספר יצירה הפותח במילים "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור", לעובדה שלאדם הבוגר יש בפה שלושים ושתיים שיניים, האם שלושים ושתיים השיניים שבפה האדם הבוגר, הן שלושים ושתיים נתיבות פליאות חכמה המוזכרות בספר יצירה, או האם הן כנגד ל"ב פעמים בו מוזכר שם אלקים במעשה בראשית, האם ניתן לומר כי שיני האדם הן אבנים קטנות החותכות וטוחנות את כל מה שמוגש לפה, האם ל"טחנת הקמח" שיש בפה האדם, יש מקבילה גבוהה יותר במוח האדם? שכן אנו מכירים את השיר "The Windmills Of Your Mind" הרומז לטחנות הקמח שיש במחשבה, איך אפשר להשיב עלל כל השאלות הללו ברשימה אחת? ננסה.

האות א' נרמזת בשם הוי"ה ברוך הוא שהוא מעל לזמן והמקום, שהוא אור אינסוף ברוך הוא

נתבונן בציור האות א' הרומז לאלופו של עולם שהוא אחד. גימטריה של א' היא 1. לפי רבי עקיבא אות א' מורכבת מאות ו' כתובה באלכסון ולצידה ב' אותיות י', אחת מימין למעלה ואחת משמאל ולמטה. גימטריה של אות א' שכזו היא 26, כי אות ו' עולה שש וב' אותיות י עולות עשרים הרי עשרים ושש. עשרים ושש הם גם גימטריה של שם ה' כלומר הוי"ה, נמצא כי בכל אות א' נרמז שם הוי"ה ברוך שהוא שמול הגדול במידת הרחמים ככתוב שמי הוי"ה לא נודעתי להם. בשם הוי"ה נודע הקב"ה למשה במעמד הסנה הבוער. אך במעשה בראשית לא מופיע שם הוי"ה ברוך הוא אלא שם אלהים, מדוע? האם זו טעות סופרים או שיש הבדל מכוון בשם הוי"ה ושם אלקים, ואם כן מהו המקור להבדל?

שם הוי"ה הוא שמו הגדול במידת הרחמים והוא מעל זמן ומקום, לכן אנו מייחדים בכל יום "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". לקבל כי כל המקרים והארועים המופיעים בזמן ומקום מסויים מקורם הוא  - אחד - מעל הזמן והמקום (כי זמן ומקום מעידים על ריבוי, יש הרבה מקומות והרבה זמנים והרבה מקרים). נאם שם הוי"ה ב"ה הוא מעל הזמן והמקום והוא אינסופי, מדוע אם כן פותחת התורה את מעשה בראשית בשם אלקים שהוא סופי, כלומר בשם שיש יש לו תכלית, שתכליתו היא הכלת השמים והארץ וכל צבאם, ולא בשם הוי"ה, שהוא רומז לאינסוף, ומדוע הוא מוזכר שמו הסופי והתכליתי של הבורא במעשה בראשית שלושים וושתיים פעמים, מה מיוחד במספר שלושים ושתיים, ואיך התפשטה האחדות המופלאה והאינסופית לשלושים ושתיים נתיבות חכמה, נקרא במאמר הבא.

כפי שאמרנו לעיל, את האות א' ניתן לכתוב ע"י אות ו' ושתי אותיות יוד, כאשר גימטריה של אות א' בציור זה היא 26. את האות א' ניתן לכתוב בציור נוסף ע"י שתי אותיות ו' מונחות באלכסון ומקבילות אחת לשניה, כאשר מעל אות הו' הימנית נכתבת אות יוד אחת, ומתחת לו' השניה נכתבת אות יוד השניה. ערכה של אות א' בציור ב' אותיות ו' וב' אותיות י' הוא 32, כי ב' אותיות ו' עולות 12 ושתי אותיות י' עולות עשרים, לכן ביחד הן 32. כלומר ציור האות א' בשתי אותיות ו' מקנה לנו מעבר מהאחד האינסופי, לתחום שיש לו סוף ותכלית, ל-  32 נתיבות פליאות חכמה הן שלושים ושניים ערוצים בהן זורמת החכמה האלוקית ממרחבי האינסוף אל הסוף התכליתי, לכן חותם מעשה בראשית במאמר ויכולו, כלומר לשלושים ושתיים נתיבות פליאות חכמה יש תכלית, יש ייעוד, יש קו מטרה.

הפסקה מתודית

בסביבות גיל שנה מצמיח התינוק שיניים. בהיותו בעל שיניים הוא יכול להזין את עצמו באצמעות הכלים, השיניים, האבנים הקטנות, שבתוך פיו. הוא אינו תלוי בטפטוף נוזלים של תחליף חלב מבקבוק, או חלב האם (הנבחנים לחסדי הזולת) אלא הוא יכול לנגוס את האוכל המוצק וללעוס אותו בכוחות עצמו, במקביל לתהליך זה, התינוק יכול לבטא מילים ראשונות.

האם יש קשר בין שני התהליכים שהזכרנו לעיל? מחד היכולת לעבד מזון מוצק בכוחות שיניו, ומאידך יכולתו לחתוך ולבטא מילים מתוך פיו החוצה אל העולם? לפי ספרא דצניעותא יש קשר בין שני התהליכים. יכולת ההכנסה של המזון פנימה, באה במקביל עם היכולת להוציא מזון רוחני החוצה - המילים, השפה, התקשורת. מה שמבחין בין תינוק בן שנה לרך הנולד הוא המצאות שיניים, ויכולת לעמוד, תינוק בן שנה בדרך כלל מסוגל לעמוד ואפילו ללכת ממש כמו אדם בוגר, וכל זאת תוך שנה אחת מיום הוולדו, איך עושים מהלך כזה בשנה? האם שנה היא מילת קסם שיכולה לחולל פלאים, להעמיד עוללים, לגרום להם ללכת, לדבר ולאכול בכוחות עצמם?

מה מיוחד במילה שנה, מדוע היא נחשבת לחלק שהוא של הזמן, ומה הקשר שבין שנה לשיניים? את המילה שן, tooth כותבים ש' ן', את המילה שנה year כותבים ש' נ' ה', שנת, הוא קו מדידה כאשר מודדים נוזלים במשורה. כלומר לשן, לשנה או לשנת שהוא קו מידה יש יכולת לגזור ולחתוך חלק מן השלם.שן חותכת את המזון, השנה חותכת שניים עשר חודשים מן האינסוף, והשנת סופר כמה מ"מ גשם ירדו הלילה במטע.

כמו שהשן יכולה לחתוך ולעבד את המזון, כך גם השנה יכולה לחתוך שניים עשר חודשים מן האינסוף ובאמצעות שיניה, היא מחלקת את עצמה לחלוקות משנה: של עונה, חודש, שבוע, יום, שעה, דקה שניה, באופן שכל החלוקות הללו (שיני הזמן) באות להקנות לאדם  אפשרות לעבד את המידע ואת הנסיון שרכש.

השינים הן כעין אבנים הטוחנות את המזון, אם לאדם לא יהיו שיניים, הוא לא יוכל לעבד את המזון. באותו אופן ממש, כך במישור הנפשי, אם לאדם לא תהיינה "שיניים רוחניות", או ל"ב נתיבות חכמה, שלושים ושתיים אבנים הטוחנות את המזון הרוחני המוגש לו, באמצעות קריאה, משחק, ראיה, תחושה וכו' לא תהיינה לא אבחנות, ולא יוכל ללמוד תורה, כי ללימוד התורה דרושות אבחנות. וזה פירוש המשנה אם אין קמח אין תורה, כי אם אין שיניים, (מלשון שיני הזמן כי כל שן יכולה לתפוס נתח מהחיים) או אבנים, כי השן היא כמו אבן, כמו כלי, כמו אבחנה, אין מי שיכול לעבד ולטחון את המציאות לקמח לבן דק, אשר דרך דקיקותו וזכותו ניתן לראות דרכו את התורה שהיא אור.

וזה הפירוש המשנה של רבי אלעזר בן עזריה, "אם אין קמח אין תורה", כלומר אם אין מי שיטחן את המציאות הגסה לקמח דק דק, אין מי שיראה את האור, אין מי שילמד תורה, כי רק מי שמסוגל לטחון את המציאות הגסה לכדי אבקה דקה דקה שדרכה ניתן לראות את האור, הוא זה שמסוגל לתורה, וזה הפירוש אם אין קמח אין תורה.

ונחזור לענין

תכלית מעשה בראשית הוא להביא את הנבראים להכרה באינסוף לכן מזכירה התורה דווקא את שם אלקים שלושים ושתיים פעמים, כי המספר שלושים ושניים תחום במקום והזמן, בששת ימי הבריאה, ביום ולילה בין אור וחושך, בין מים שמעל לרקיע ומים שמתחת לרקיע, בין המאור הגדול למאור הקטן כאשר שם אלקים הוא המפתח לעולם החומר, לדברים שיש להם סוף. בעוד ששם הוי"ה ברוך הוא הוא המפתח אל הרוחניות, אל הנצחיות, אל האינסוף.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

 

 

האם קין והבל היו אנשים ממשיים, או אבות טיפוס שמהם התפתחה האנושות?

שלום לכולם,

עלו למטה שניים וירדו שבעה

במדרש רבא בראשית פרשה כב מתוארת לידת קין והבל באופן הבא: אמר לו רבי יהושע בן קרחה: עלו למיטה שנים, וירדו שבעה. קין ותאומתו, והבל ושתי תאומותיו. ותאמר קניתי איש את ה', חמת לה הא איתתא בנין, אמרה: הא קנין בעלי בידי.

מי הם השניים שעלו למיטה? אדם וחוה, ומי הם השבעה שירדו, חוה ואדם הרי שניים, קין ותאומתו הרי שניים, ביחד ארבעה, הבל ותאומותיו הרי שבעה. נשאלת השאלה האם במדרש זה מדובר באנשים ממשיים או שרבי יהושע בן קרחה מספר לנו על השתלשלויות של אייכויות רוחניות. האם ייתכן כי הבל, בנו של אדם, מצביע על אייכות מסויימת, ואם כן מה היא? האם ייתכן כי קין, בנו של אדם, מצביע על אייכות מסויימת ואם כן מה היא, איזו אייכות יש לאדם, ואיזו אייכות יש לחוה, מה מסמלת אותה מיטה שעלו עליה מבחינה רוחנית, מי הן תאומותיו של הבל ברוחניות, ומדוע קנא קין בהבל על תאומתו היתרה והרגו. איזו איכות למעשה הרג קין, ומדוע אמרה חוה, קניתי איש את ה', מדוע בנים הם קנין?

נתבונן בעץ חיים, בעץ חיים עשר ספירות, כתר חכמה בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. בקו ימין של עץ חיים ספירות חח"ן, חכמה חסד ונצח, בקו שמאל שלו בג"ה, בינה גבורה והוד ובקו אמצעי שלו דת"י, דעת, תפארת יסוד (ומלכות).

שניים שעלו למטה הם אדם וחוה, או ספירות חכמה ובינה, כי הזיווג בין חכמה ובינה נקרא בשם דעת. ודעת היא מטה בחשיבות, לכן לאחר שידע האדם את חוה אשתו, נתמעטו המוחין, וחכמה ובינה שלפני חטא הידיעה הפכו לספירות חסד וגבורה שאחרי הידיעה. כלומר השכלי, (חכמה ובינה) הפכו לרגשי (חסד וגבורה), לכן גם חסד וגבורה נבחנות בגוף האדם לזרוע ימין וזרוע שמאל המקבילות ללב, שהוא בעל אייכות מרגשת.

הבל נמשל לספירת תפארת, כי הבל אותיות הלב, ותפארת היא ספירה כנגד הלב, ב' תאומותיו הן ספירות נצח והוד, כאשר קין נמשל לספירת יסוד, ותאומתו האחת המלכות. נמצא כי במדרש של רבי יהושע קרחה אין המדובר באנשים בשר ודם אלא באייכות רוחניות. השניים שעלו למטה (לזיווג בדעת) הם חכמה ובינה, והשבעה שירדו הן שבע הספירות התחתנות המכונות בקיצור ז"ת.

ספירת תפארת משפיעה לספירות נצח והוד, בעוד ספירת יסוד משפיעה רק למלכות, לכן קנא קין בהבל על שיש לו שתי ספירות משופעות ממנו, ואילו לו יש רק ספירה אחת, לכן הוא הורג את הבל, כלומר מבטל את בחינתו, כי על הבל נאמר בוחן כליות ולב, כי הלב הוא הוא בעל שני חדרים, והכליות הם שתיים, כמו שההבל הוא כפול, יש הבל המצוי תוך הפה המשמש לנשימה, והוא האויר הטהור הנכנס אל הלב ויש הבל חם היוצא מן הפה כדי לדבר, והוא ההבל החיצוני המחומצן.

היסוד לא יכול לסבול אלמנט כפול, היות שהוא רואה עצמו המשפיע היחיד למלכות, לכן הוא הורג את הבל, כלומר מבטל את המיית הלב, את רחשיו, וגם את מוסר הכליות הנובע ממנו (תאומותיו של הבל), והיות שהוא מופיע לכאורה החיצוני בעץ החיים, כיסוד הבולט והמשפיע, הוא נע ונד כי לאדמה הוא לא יכול להשפיע כי גורש ממנה, ותנועתו הנמרצת מימין לשמאל מובילה אותו לבנות עיר.

נשאלת השאלה מדוע אומרת חוה את הפסוק, קניתי איש את ה', ואומר רבי יהושע בן קרחה, ראתה האישה כי יש לה בנים, אמרה זה קנין בעלי בידי. מה הקשר בין בנים לקנין בעלי בידי? לבנים יש אבר זכרות בולט בלשון הספירות הוא נקרא יסוד, היות שספירת היסוד מקנה לספירת המלכות כל מה שחסר לה, נבחן היסוד לקנין, כלומר הוא יכול להקנות הכל למלכות. כמו שברך מלכי צדק מלך שלם את אברם, בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. לכן אמרה חוה כאשר נולדו הבנים קניתי איש את ה', כי ראתה שיש להם ספירת יסוד הנקרא קנין, שהוא קונה שמים וארץ, לכן קראה שמו קין. ולפי רבי יהושע בן קרחה, כעת יש לה את אותו קנין שיש לבעלה, רק שהפעם היא היא הבעלים של הקנין, כי אלו בניה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ מה פירוש

שלום לכולם,

מה פירוש הפסוק בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ (ויקרא כה יג)? וכי המדובר בנחלה גשמית, במספר דונמים רבוע, האם אחוזתו היא נחלת אבות נחלת דודים או כתובת מסויימת באיזה ישוב? מה פירוש המילה אחוז המוזכרת בפרשת מטות, וכיצד אחוז, שכיום אנו מכירים בו מבחינה חשבונאית כחלק אחד ממאה, קשור אל האחוזה המוזכרת בפרשת בהר ואל האחוז המוזכר בפרשת מטות.

כדי לקשור את כל השאלות הללו יחד נתבונן בשורשן. שורש המילה אחוזה הוא אחז, והפירוש הוא תשובו איש אל אחוזותו, הוא תשובו איש אל אחיזתו ונשאלת השאלה באיזו אחיזה מדובר והתשובה היא אחיזתו בעץ החיים. והראייה שהאות ח' במילה אֲחֻזָּתוֹ מנוקדת קובוץ. הניקוד קובוץ משתלשל מספירת יסוד, ותכונת ספירת יסוד היא לאגד את כל שפע הספירות שמעליה ולהשפיע אותן למלכות. כי כל ענין ספירת היסוד הוא נתינה, הוא אינו משתמש לעצמו דבר, הוא משמש לצורך הארת המלכות.

אם כן מדוע מכונה שנת היובל הזאת? וכי לא יכלה התורה לכתוב בשנת היובל סתם, מדוע לכתוב בשנת היובל הזאת. וראשית יש לומר כי שנת היובל היא שנת החמישים. אם כן למה לומר שנת היובל הזאת, כי חמישים הוא כפולה של עשר בחמש, מספר עגול, למה אם כן לצרף למספר עגול את המילה זאת, שבה משתמשת התורה לציין דבר נפרד?

ואם כך הוא, מנין לנו כי התורה משתשמת במילה זאת להצביע על דבר נפרד? הנה בשעה שמגיעה נעמי לבית לחם, אחרי עשר שנות רעב בשדי מואב, לאחר שנתאלמנה מאשה ושכלה את שני בניה, מצביעות עליה השכנות ואומרות: "הזאת נעמי?" כלומר האם זו אותה אחת שהיתה נעימה טובה ויפה, נשואה לאיש עשיר וחכם ואם לשני בנים שחזרה משדה מואב אלמנה מאיש, שכולה מבנים ופרושה מכלתה? כלומר בפסוק זה, המילה זאת באה להצביע על גורם נפרד ונבדל, נעמי שהיתה אשת איש פרנס בית לחם ואם לשני בנים, חביבת העיר בחלוף עשר שנים חוזרת משדי מואב נפרדת, ללא איש ללא בנים, ללא קשר, ועליה מצביעות השכנות ואומרות "הזאת נעמי"?

ונחזור לענין המילה זאת, מדוע כותבת התורה בשנת היובל הזאת? האם שנת היובל היא נפרדת, הרי חמישים הוא מספר עגול, כפולה של עשר בחמש, ובמספר עגול אין שארית. זה נכון כאשר מסתכלים על המספר חמישים ככפולה של עשר בחמש. אך ניתן להגיע למספר חמישים בצורה שונה. והיא במחזור של שבע שמיטות. הנה מצווה אותנו התורה לעבד את האדמה שש שנים ובשנה השביעית לתת לה לנוח, שנת המנוחה לאדמה מכונה בשם שמיטה. ועוד מצווה אותנו התורה לספור שבע שמיטות, כלומר לספור שבעה מחזורים של שבע שמיטות מה שנותן לנו את המספר ארבעים ותשע, ובשנה לאחריה, היא שנת החמישים, ושנת היובל מצווה אותנו התורה לקרוא דרור בארץ. כלומר ניתן להגיע למספר חמישים ע"י כפולה של שבע בשבע, סופרים שבעה מחזורי שמיטה ומקבלים ארבעים ותשע שנים והשנה הבאה היא שנת החמישים.

באופן ספירה זה של ז' שמיטות צריך להוסיף עוד שנה כדי להגיע למספר חמישים, כלומר השנה החמישים היא הנפרדת, לכן כותבת התורה בשנת היובל הזאת. כי דווקא במה שנראה לאדם נפרד ונבדל, דווקא הוא מקום החיבור, דווקא בשנה הזאת שמגיעה לאחר שבע כפולות של שבע, שאי אפשר להכניס אותה למחזור השביעיות, כי איננה שייכת לתחום החומר והזמן, דווקא בשנה זאת מחוץ לזמן ולחומר יכול אדם להתקשר בעץ החיים, שהוא אחוזתו.

וזה ענין אחוז מן החמישים שנתבקש משה לקחת מן האדם ומן הבהמה ולתיתו ללווים שמרי משמרת משכן ה' בפרשת מטות. כי דווקא בהפרשת האחוז (האחד) מן החמישים ונתינתו ללווים נדבק כלל ישראל בעץ החיים, כי ללוים אין נחלה גשמית, אלא נחלת ה' נחלתם ועבודת הקודש, ומי שנותן להם אחוז, אחוז בעץ החיים.

וזה הפירוש תשבו איש אל אחוזתו, אל אחיזתו בעץ החיים, כי עץ החיים נותן ומשפיע, וכאשר תשובו איש אל אחוזתו, או אל אחיזתו בעץ החיים, תוכלו להשפיע כמו ספירת יסוד שאין לו קיום משל עצמו אלא רק להשפיע.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן