שלום לכולם,

שלושה מועדים מכוננים מסמלים את שוב ישראל לארצו לאחר אלפיים שנות גלות ואלו הם: הצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917, הצעת החלוקה מיום כט' בנובמבר 1947  והקמת מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח. מה מיוחד בשלושת המועדים הללו ואילו רמזים אנו מוצאים להם בכתבי הקודש במאמר הבא שלפנינו:

נפתח בציטוט מהצהרת בלפור, "ממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה (של אריך אנפין) הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", אשר נתנה ביום ב' בנובמבר 1917 טו"ב חשוון, הוא החודש השני, בו החל המבול לרדת אליבא דרבי אליעזר, "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ".

לורד בלפור והצהרת בלפור יום ב' בנובמבר 1917, שחל ביום י"ז לחודש חשוון הוא יום תחילת המבול אליבא דרבי אליעזר הגדול

כאשר כנגדה עומדת החלטת של האו"ם על חלוקת א"י, שנתנה ביום טו"ב כסלו, שהוא נחגג כיום של קיבוץ גלויות ואשר נזכר מוזכר ע"י הנביא זכריה בפסוק אשרקה להם ואקבצם, (י' ח') שהשורוק (שתנועת השורוק) הוא (בספירת) בהוד, וממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה של אריך אנפין הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

והמועד השלישי הוא יום סיום המנדט הבריטי בא"י בו הוכרזה "עצמאות ישראל", ה' באייר.

המענין הוא הקשר בין שלושת המועדים הללו. טו"ב חשוון שבתורה מציין ראשית המבול אליבא דרבי אליעזר מחד, ומאפשר את בנין תיבת נח בא"י מאידך, היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

שלושים שנה לאחר הטיפה הראשונה של המבול (כי כל טיפה היא בסוד י' ושלושה קוצים שלה הרי ל', הרי ששלושים שנה לאחר הצהרת בלפור שנעשתה באמצעות העין היפה של אריך אנפין) ביום טו"ב כסלו נפתח הכיס של אומות העולם (שקבלו שוחד על הצבעתם באו"ם) ונפתח להם הלב (והצביעו בעד ישראל).

המענין מכולם הוא ה' באייר, הוא היום הכ' לספירת העומר, כי כ' רומז על כתר, גם רומז על כ' הדמיון, יום ה' באייר הוא כעין הבדולח כמו שוא מרחף בסוד מטי ולא מטי והוא ענין תיקוני זהר של רמח"ל שנאמרו על הפסוק ולכל היד החזקה, ר"ת יה"ו, שעולה שם אהי"ה, שעולה כ"א, כי אות כ' בסוד כתר, גם אות א'.

וזה ענין הפסוק היינו כחולמים, היינו כחוֹלָם הזה של ת"ת, בהנהגת הז"א, שהשינה כמו החלום נמשכים ממנו, מה שאין כן בא"א נאמר לא ינום ולא יישן שומר ישראל, יישן בכפל י', י' אחת לעולם הזה י' אחת לעלמא דאתי. כי לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה, כלא ימינא" (זהר חלק ג' דקכ"ט ע"א).

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

יעקב ורחל, יוליוס שנור פון קרלוספלד (1794-1872)

לאחר שמלבשת רבקה את יעקב בנה בבגדי עשו החמודות, ואת ידיו וחלקת צוואריו בעורות גדיי העזים, כדי שיקבל בחכמה את ברכת הבכורה מאביו יצחק כהה העיניים, רוגז עליו אחיו-תאומו עשו, וזומם להרגו. תגובה זו של עשו, גורמת לרבקה לבקש מיעקב לנוע אל בית אחיה ולמצוא שם מחסה עד יעבור זעם. יעקב יוצא אם כן, מבאר שבע והולך צפונה.

אך מה מסמלת באר שבע ברוחניות, ולאיזה מקום בנבכי נפשו פונה יעקב בברחו מפני אחיו עשו, ומדוע דווקא שם הוא מוצא את רחל, אהובתו, נתבונן בדברים:

כאשר כותבת התורה ויצא יעקב מבאר שבע, הכוונה היא כי יעקב יוצא מהעולם הזה, כי בעולם הזה מאירות שבע ספירות או שבע המידות, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. ואז כותבת התורה, "וילך חרנה", ומה פירוש יש לביטוי הזה? האם זהו מקום גשמי בלבד או שהתורה מתארת לנו אייכות רוחנית? המילה חרנה אותיות נהר ח, ומשמעותו הנהר השמיני, או ההארה השמינית. בעוד העולם הזה מצויין ומוכר בשבע או טבע, כלומר באמצעות חוקי הטבע, הרי שהעולם הבא מוכר באמצעות המספר שמונה, אותיות נשמה, ונחזור לעניין. יעקב אבינו הולך חרנה, כלומר אל ההארה השמינית (כאשר סופרים ממטה למעלה, מהעולם הזה לעולם הבא, הרי שסופרים, מלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד בינה) כלומר יעקב אבינו הולך אל ספירת הבינה, אלא שדינים מתערין מיניה כלומר ממנה, לכן פירשו רבותינו כי חרן הוא חרונו של עולם, וכל הפירושים טובים וישרים.

אך התורה לא מסתפקת בתאור המקום חרן, אלא ממשיכה ואומרת כך: וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, אך האם קדם הוא שם של מקום גשמי או שהוא תאור רוחני אליו מגיע יעקב?  הנה קדם נקרא פרצוף אריך אנפין שהיה שם לפני שהיה הז"א (העולם הזה), ובני קדם הם ז"ת דעתיק יומין המלובשים בא"א. וירא והנה באר בשדה, מלכות דאצילות דא שבת, והנה שם (באצילות) שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההיא (שבת) ישקו העדרים (עדרי הנשמות) והאבן גדולה על פי הבאר.

וג' עדרי הצאן הרובצים על האבן הם ג' הקווין ימין שמאל ואמצע, רובצים עליה, רוצים להשפיע אל הבאר הנקראת שבת, כי מן הבאר ההיא (העליונה) ישקו העדרים, והאבן גדולה על פי הבאר היא מסך (גימטריה ק"כ) מפריד בין עולם אצילות לעולם הבריאה (תלמוד עשר הספירות חלק ג' פרק ב' עמוד קח).

על שאלת יעקב מדוע אינם משקים את הצאן וממשיכים לרעות כי היום גדול (ארוך) משיבים בני קדם כי אין בכוחם לגלול את האבן, היא המסך המפריד בין הנשמות לשבת, טרם יאספו כל העדרים וכל הנפרדים אל מקום אחד.

עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא. ויהי כאשר ראה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

מהו הכח שהיה ביעקב לגל את האבן מעל פי הבאר, ולהשקות את העדרים לבדו, מה שנעשה בדרך הטבע ע"י כלל בני קדם? והנה הפרוש הפשוט, הנה יש *רל"א שערים, כלומר 231 פתחים בהן ניתן לבנות צרופי אותיות היוצרים את העולמות הנפרדים, וכאשר נוסיף להם את הבאר העליונה היא השבת, כלומר עוד שבע ספירות של עולם אצילות נקבל 238 כלומר רח"ל. נמצא בכח ראיית יעקב את רחל נתקבצו כלל הנפרדים אל מקום אחד, ונתקיים שווי צורה בין רח"ל (238) לבין כלל הנפרדים (231) והשבת העליונה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

......

*רל"א שערים הם מאתים שלושים ואחד צירופים שונים הנמנים בספר יצירה, שעל ידיהם יכול להיות החלקות עד אין שיעור, וכל ידיהם מתהווים בבחינת עולמות נפרדים.

בספר יצירה (פרק ב, משניות ז-ח) כתוב: "כב אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים, חזר גלגל פנים ואחור. "כיצד? שקלן והמירן: א' עם כולן וכולן עם א', ב' עם כולן וכולן עם ב', חוזרות חלילה, נמצאו יוצאות ברל"א שערים". ובהמשך מבארר את ענין ההתכללות של של כל אות עם כולם).

שלום לכולם,

לא אחת אנו מוצאים בתלמוד את הביטויים הבאים: כביצה וכזית. בעלי הלכה שבינינו פירשו מונחים אלו כשיעורי מידות של מוצקים ונוזלים, אך האם בכך מדברים חכמינו או שהצניעו במשל זה חכמה עתיקה? נתבונן בדברים.

הזית ביחס לביצה הוא קטן והוא משל לעולם אצילות ואות י' דשם הוי"ה, ואילו הביצה היא משל למדרגת הדומם, ולאות ה' אחרונה דשם הוי"ה. נמצא כאשר מדברים של שיעור כזית הכוונה היא על הכח, או על הפוטנציאל הטמון במשהו, ואילו כאשר מדברים על ביצה, מתכוונים לסוף התהליך, שהוא אות ה' אחרונה דשם הוי"ה.

מסקנה כאשר מדברים חכמינו על כזית הם מתכוונים לראשית התהליך, וכאשר הם מדברים על כביצה, הם מדברים על סופו של תהליך, ומתקיים הפסוק סוף מעשה במחשבה תחילה. כי הרגל של אות ה', היא למעשה אות י', וכך ניתן לראות בסוף מעשה את הראשית, את אות י' שהיא הכח, באה לידי בטוי בפועל, כלומר ברגל של האות ה'.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

עץ התמר הידוע במחוזותינו הוא עץ דו ביתי, כלומר יש בו זכר ונקבה, כאשר הזכר נושא את האבקנים והנקבה נושאת את השחלה. בעוד שתהליך ההאבקה עצמו מתבצע ע"י הרוח, שכן היא נושאת עימה את אבקת הזכר ומניעה אותה לכוון שחלת הנקבה, עד שברוות הימים יתפתח הפרי.

הפעם פתחנו בספור על התמר והדקל היות שהם מהווים משל להנהגת העולמות. וכשם שהתמר לא תשא פרי, אם קודם לכן לא תופרה או תאובק באמצעות הרוח, כך גם אנו הנבראים המשולים לתמר, לא נישא פרי אם לא נאובק ע"י הרוח. והוא שאמר הכתוב זאת קומתך דמתה לתמר, תמ"ר גימטריה שמ"ש, כלומר כאשר אנו הנבראים מאובקים ע"י הרוח, קומתינו הרוחנית דומה לתמר המתגבהה לראות מאוד את אור השמש פנים בפנים, כי השמש הוא משל לדעת אלוה ומוחין דגדלות.

פירוש נוסף זאת קומתך דמתה לתמר ר"ת דקל , שהוא הזכר ומשל לז"א, וכאשר נגבהת קומת הנוקבא היא התמר ומשתווה אל קומת הדקל היא ז"א אז נתקיים הפסוק וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא. (ישעיהו ל כ"ו)

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

ונוס של בוטיצ'לי

בשיר השירים פרק ז' פסוק ו' כתוב: רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים. היות שהפסוק פותח בלשון נקבה רֹאשֵׁךְ, הרי שהוא מתאר את השכינה הקדושה, שהיא ביחס לבורא נבחנת לנקבה, כלומר כל הברואים ביחס לבורא נבחנים לנקבה. אם כן מה פירוש המילים ראשך עליך ככרמל? כאשר אדם ממליך את הראש עליו, שהראש הוא העיקר שהוא מחשבת הבריאה שעניינה להיטיב לנבראיו, אז מתקיים הפסוק ראשך עליך ככרמל, שכרמל הוא נוטריקון כר מלא כל טוב, כלומר ברגע שאדם ממליך על עצמו ראש מחשבת הבריאה שהוא עניין ההטבה המוכנה לנבראים, אז ראשך עליך ככרמל, אז נשפע לו כל הטוב, הן חסדים והן חכמה (כל טוב) גם מילת ככרמל גימטריה 310 שהיא גימטריה של המילה יש, ככתוב להנחיל לאוהבי יש.

ודלת ראשך כארגמן, אל תקרי וְדַלַּ֥ת אלא דָּלֶת שהיא הקשר של תפילין (הנראה כאות ד') שהיא דֶּלֶת הנמצאת בעורף הנברא שהיא המבואה של הראש, כי כדי לשלוט בראש צריך לשלוט בעורף תחילה, ככתוב וידך בעורף אויבך. כארגמן גימטריה שדי, כלומר הדלת של הראש, או הפתח האחורי דרכו יכול להכנס השפע הוא שם שד"י, ואילו המלך הוא שם הוי"ה ברוך הוא שהוא בחינת הפנים, שהוא שם הוי"ה ב"ה, כלפי הנבראים הוא אסור ברהטים, כלומר הוא "קשור" או אסור כאסיר ברהטים, אלו ד' בתים של ד' פרשיות, הנקראים רהטים, שהם שקתות המים, בהן רץ שם הוי"ה ברוך הוא המשול למים ולאור. ומדוע המלך נמצא "אסור", כלומר מוגבל ברהטים, אלו ד' בתים, או ד' אותיות שם הוי"ה? כי כלפינו הנבראים המוגבלים הוא מופיע כשם בן ד', אך כמו שהוא בעצמותו, אין לנו מושג והגה בו. לכן הוא "אסור", כלומר הוא מגביל את עצמו כלפינו, כדי שנוכל להיות בקשר.

לדוגמה ביחסים שבין אבא ופעוט, האבא יכול להיות פרופסור לפיזיקה גרעינית הולך לכנסים כותב ספרים מלמד תלמידים, אך כלפי הפעוט הוא "אבא", כלומר זה שלוקח אותו מן הגן או משחק עימו, קונה לו גלידה, או צופה איתו בתוכניות לפעוטות. הפעוט אינו מכיר את אביו כמו שהוא בפני עצמו, כך אנו כנבראים אין מושג בעצמותו של הבורא, רק במעשים היוצאים ממנו, לכן כלפינו הוא נחשב כמלך, האסור ומוגבל לרוץ אך ורק בשקתות המים, אלו הם ערוצי השפע המוכנים לנבראים המתאימים לכלי הקבלה שלהם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

רובנו אם לא כולנו מתלבטים ושואלים כל מיני שאלות בכל מיני תחומים: מה ללמוד, במה לעסוק, כיצד לחנך את הילדים, אפילו שאלות קטנות שלא נראות על פניהן כל כך חשובות, כמו איפה לקנות מה, באיזו נתיב תחבורה כדאי להגיע לאיזה מקום וכו' וכו', ויש גם שאלות כבדות משקל, כמו האם לגשת לניתוח, או אצל איזה מנתח לערוך את ההליך, באיזה בית חולים, רבות השאלות וההתלבטויות העולות בגינן, ונדמה כי השאלה וההתלבטות אינן מעוז אנושי בלבד, אפילו אצל בעלי חיים נוכל למצוא היסוס והתלבטות, לפני שבועות ספורים ראיתי חתול פוסע אנה ואנה ומתלבט לאיזה כיוון עליו לצעוד כדי למצוא אוכל.

ככל שנעמיק להתבונן באנשים ובבעלי חיים נוכל לראות כי ההתלבטות או התנועה בין שני קטבים טמונה עמוק בשורשי הבריאה, בטוי נוסף לכך ואפילו ציורי ניתן למצוא בספר שכתב יו לופטינג -  ד"ר דוליטל. ד"ר דוליטל הוא רופא בהכשרתו ואמור לרפא אנשים, אשר בשל רחמיו הרבים על בעלי החיים, הוא מקבץ אל ביתו חיות שונות מטפל בהן ולומד את שפתן. לכל בעל חיים מעניק ד"ר דוליטל שם: ג'יפ הכלב, התוכית פולינזיה, טו- טו הינשוף וצ'י צ'י הקוף ורק לבעל חיים אחד בעל שני ראשים, שכל אחד מהם פונה לכוון אחר, מעניק ד"ר דוליטל כנוי: דחוףומשוך (במקור - push me pull you) או סליק דחיק.

הנה ציור של דחוףומשוך

את אותה התלבטות מפלגת שמייצג דחוףומשוך אנו מוצאים בתוכינו כאשר אנו פוגשים דלת זכוכית בכניסה לחנות או לבנק, השאלה הנשאלת באופן תת הכרתי היא האם למשוך את הדלת לכוון שלנו, או לדחוף אותה פנימה. בעלי החנויות פתרו את ההתלבטות בהציבם שלטים על גבי הדלתות אשר מצביעים על כוון התנועה הנכונה, הנה כך:

אך מה מקור ההתלבטות, ומה מקור התנודתיות אותנו אנו חשים ומניין נובעת חיוּתה של דחוףומשוך החיה בעלת ב' הראשים אותה הפליא לתאר מחבר הספר ד"ר דוליטל, יו לופטינג? נתבונן בספר התורה שלפנינו, התורה פותחת במילה בראשית, אומרים בעלי המדרש כי תיבת בראשית מורה על ב' ראשית, כלומר ב' התחלות, לאמור תופעת הבינאריות מושרשת עמוק במעשה בראשית, כדי להווכח בכך נתבונן בתיקוני זהר תיקון חד ועשרין (תקון כ"א) מאמר ק"ש חרבא ורומחא אות תקכג בפרוש הרב ברנדווין:

אך לפני כן מספר מושגים: האחד -  סגולתא והשני  - סגול. סגולתא הוא אחד מטעמי המקרא הנכתב מעל האות באמצעות שלוש נקודות: שתי נקודות מקבילות מעל האות, ושלישית חופפת עליהן ככתר הנה כך:

בעוד שהניקוד סגול נכתב מתחת לאות כשתי נקודות מקבילות אחת לשניה ושלישית באמצע תחתן הנה כך:

באמצעות המונחים הללו סגולתא וסגול וציורם מתוארים בתקוני זהר השתלשלות העולמות, הנה הדברים: תקכג) קם רבי שמעון וכו׳: עמד רבי שמעון פתח ואמר כשזורקים המלכות, ומסמיכים אותה לבינה הנקראת שופר, הולכת ונעשית סגולתא דטעמים. שהוא השורש של תקון ג׳ הקוים, וכאן (בבינה) קו האמצעי הוא למעלה מב׳ הקוים ימין ושמאל, שג׳ הנקודות דסגולתא רומזות לג׳ רישין דעתיקא אשר רישא דלא אתיידע מכריע ומייחד ב' הקוים ימין ושמאל שהם ב' רישין כתרא וחכמה סתימאה דא״א, בסוד שורש לתקון המתקלא (סגולתא) אבל בכל ג׳ הקוים שבעולמות חוץ מאלו בא קו האמצעי למטה מב׳ הקוים ימין ושמאל. [סגול] (ספרא דצניעותא אות ה׳ אדרא זוטא אות מ״ב ד״ה ויש פירוש) עמד רבי שמעון, ולקח שלש אבנים, שהן י׳ י׳ י', שה״ס ג׳ טפין דסגול והם נה״י דא״א שמהם נעשה ז"א, (תע״ס חלק י׳ אות קמ״ב) ואבן עליונה שהיא בקלע היינו מלכות שעלתה לבינה, שהיא הכתר בהחוט דהיינו הנקודה של הזרקא, הרי ארבע יודין וכל אחת כלולה מעשר שהם ארבעים, והחוט המקיף עליה, היינו על הנקודה היינו בּ וסוד הדבר: בראשית ב׳ ראשית.

לסיכום: מקור ב' הקווים ימין ושמאל מושרש בפרצוף עתיק יומין שהוא הפנימי ביותר והגבוה ביותר מכל הפרצופים, כאשר הראש הראשון בו הוא כתרא וקו ימין והראש השני בו הוא חכמא סתימאה וקו שמאל. והנה כי כן חברנו בן סיפור ידוע מוכר ואהוב לשורשי מעשה בראשית.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן