בס"ד

שלום וברכה לכולם,

תמונה Duncan David McColl

למה בכל ראש השנה מנסרים ומפרידים את הזמן מאינסוף? מדוע השנה היא נקבה ולא זכר? מדוע שורש הנבראים הוא בנוקבא? למה נדרשים עשרה ימים על מנת לנסר את הזמן מהאינסוף, מראש השנה עד יום הכיפורים, מדוע סיום יום הכיפורים נחתם בתפילת נעילה, את מה בדיוק נועלים ומדוע? למה יורדות נשמות לעולם הזה, אם פעם היו דבוקות באור העליון ב"ה ואכלו על שולחנו, איזה הגיון יש ברדת נשמה אל הגוף העכור הזה, הבא מטיפה סרוחה? ומדוע בהושענא רבא יוצאים הפתקים, מה הם מאחלים?

אור אינסוף ברוך הוא מתפשט ללא סוף וללא תכלית, באור אינסוף ברוך הוא, לית מחשבה תפיסא ביה  כלל, כך משיח לפי תומו אליהו הנביא בשעה שהוא נצב על מערת רבי שמעון בר יוחאי, ומתיר לרשב"י לגלות את סודות התורה הנפלאים והנוראים, לאחר שמת קיסר רומי ובטלה גזרתו (שבת ל"ג). אם בבורא אין מחשבה תופסת, הרי הוא נמצא מחוץ לגבול התפיסה שלנו, נמצא כי אנו יכולים לדבר בבורא בכל מה שקשור לפעולותיו ביחס אלינו הנבראים. אבל באשר הוא לעצמו, לא נוכל לדבר בו.

לדוגמא, ילד בן שלוש ואביו, הבן יודע שאביו אוהב אותו ודואג לו, אבל הבן לא מכיר את עולמו של אביו, חבריו עיסוקיו תחביביו ומחשבותיו. בשביל הילד, אותו אדם אשר הוא מכנה "אבא" קיים אך ורק ביחס אליו, אבל בפני עצמו כאדם בעל שם אינו קיים כלל.

פעם לפני רדת הנשמות להתלבש בעולם הזה העכור היו יושבות אל שולחן המלך ומתפעלות מזיו אורו יתברך, אך היו הנשמות יושבות אל שולחנו בבושת פנים, כעני היושב אל שולחן המלך. מה עשה האדון ברוך הוא, כדי שלא תהיה בושה לנשמות היושבות אל שולחנו, הוריד אותן לעולם הזה, כדי שתהיינה בעלות עבודה, כי מי שהוא בעל עבודה אין לו בושת פנים, הוא מרגיש ראוי לשבת אל השולחן, היות שהוא עַבד, ושכר עבודתו היא הישיבה אל שולחן המלך.

היות שהאדון ברוך הוא מרחם על הנבראים לא נתן להם לעבוד בפעם אחת, אלא כל שנה ושנה הוא קוצב את זמן ומשך עבודתם. כיצד הוא עושה זאת? הרי בתחילה אמרנו כי האינסוף ברוך הוא אין לא סוף ואין לו תכלית, אם כן כיצד הוא מופיע כשעון עצר וכקוצב זמן? לפי דברי רמח"ל, האינסוף ברוך סילק את האין תכליתיות שלו, ואם מסלקים את האין תכליתיות, פתאום יש תכלית. כמו אדם היושב בביתו וחושב, ופתאום הוא קם ומכין את הבית לקבל אורח, כלומר אותו אדם, עוזב את הבלתי תכליתי ונהיה בעל תכלית, תכליתו לארח אורח, הוא אוסף את חפציו, שוטף את הבית, יוצא לקניות ועורך שולחן ומחכה לאורח, כלומר פתאום האין תכליתיות הפכה לתכלית, שהיא אירוח האורח.

כך האדון ברוך הוא כדי לתת לנשמות את האפשרות להיות בעלות עבודה הוא נותן להן מרחב זמנים בו הן תוכלנה לעבוד, מרחב הזמן מתחדש ונולד מידי שנה בשנה. מדוע צריך הזמן להוולד? משום שלידתו והמצאותו נותן מקום עבודה לנשמות, שלא תהיינה בבושת פנים. ומדוע צריכה השנה שהיא הזמן להוולד או להתנסר בעשרה שלבים שהם עשרה ימים? מדוע לידת השנה היא כל-כך ארוכה ומפרכת? היות שהאדון ברוך הוא רוצה שהנבראים יקבלו את השפע המיועד להם, וכל שפע אמיתי בנוי ומיוסד על עשר ספירות שבהן מנהיג הברוך הוא את העולם, הרי דרושים עשרת ימי ניתוח ונסירה, בהם מפרידים את החסד, מן הדין, כי כאשר נולדת שנה חדשה החסד והדין מצויים דבוקים גב אל גב, כך כאשר הזכר שהוא חסד משפיע חסד ופניו כלפי חוץ, והנקבה שהיא דין משפיעה את הדין חוצה ממנה, נמצא כי שתי המערכות חסד ודין פועלות ללא איזון וללא הסכמה, וכל השפע המושפע מהם פונה החוצה ולא פנימה.

מה עשה האדון ברוך הוא, כל שנה בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נעשית נסירה בה מפרידים את החסד מן הדין, ואז החסד אינו דבוק גב אל גב עם הדין, אלא אדרבא, בתום ימי הנסירה, הוא נמצא פנים אל פנים עם הנוקבא, שהיא כלל הנבראים, כך יכול האדון ברוך הוא להשפיע את החסד אל מול פני הנוקבא, שהיא כלל הנבראים, באהבה, כך יודעים הנבראים מי משפיע אליהם, שלא כמו במצב הקודם, שבו היו דבוקים גב אל גב, בו אין קשר בין הזכר שהוא חסד (הבורא) , לנוקבא שהוא דין (הנבראים), וכל אחד מהם מנענע את המערכת ללא קשר וללא תיאום, והשפע נשפע החוצה, כעת, נמצאת הנוקבא (הנבראים) במצב של פנים בפנים עם הזכר (המשפיע, הבורא) שהוא החסד ואדרבא הוא משפיע לה חסד ברחמים רבים.

מדוע מסיימים את יום הכיפורים בתפילת נעילה, כי כמו בלידה שבראשיתה יוצא הראש ובסוף הרגליים, ולרגליים יש מנעלים, המלבישים אותם, כך תפילת נעילה נועלת את הנוקבא, היא כלל נשמות הנבראים, ברחמים גדולים.

ויש להבין כי יום הושענא רבא הוא יום כ"א בתשרי, והוא היום השביעי של חג הסוכות, וכאשר נלך מעט לאחור נמצא כי בריאת העולם היתה בכ"ה באלול, כאשר ביום השישי לבריאת העולם, הוא א' תשרי, נברא האדם. כעת, כאשר מונים את הימים מיום כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם, עד יום כ"א תשרי, הוא הושענא רבא, מקבלים עשרים ושישה ימים, או עשרים ושש הארות בו מתגלה שמו הגדול הנכתב ברחמים י', ה', ו', ה'. (כי גימטריה של שם השם י', ה',ו', ה', הוא עשרים ושש או כ"ו) כלומר יום הושענא רבא הוא יום של רחמים גדול בו נשלם הארת שמו ברחמים גדולים, לכן נהוג לאחל ביום זה בקהילות ישראל, "פתקא טבא", או פתק טוב בו למעשה מאחלים למאוחל שנה של חיים טובים ברחמי ה' הגדולים.

שנה טובה לכולם

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

מהו שאמר בעל התהלים כי בי חשק ואפלטהו, באיזה חשק מדובר, ממה הוא מורכב, ואיך הוא קשור לניקוד בו מנוקד שם ה', הוא שמו במידת הרחמים שבו. נתבונן בתיקוני זהר ע"מ נו, בעריכת משה צוריאל אשר הודפסה בבני ברק בשנת תש"ע.

יהו"ה שבא חל"ם קמ"ץ, שב"א איהו דינא, קמ"ץ רחמי שמאלא וימינא, דמתמן אורייתא איתייהיב, דאיהו עמודא דאמצעיתא. ובזמנא דאינון שב"א, קמ"ץ חל"ם, איהו רמוז כי בי חשק ואפלטהו, רק באבותיך חשק ה'.

שם ה' נכתב ד אותיות, י', ה', ו', ה' בסידור הוא נכתב מנוקד כך, שב"א למרגלות אות י', חל"ם מעל ה' ראשונה, וקמ"ץ למרגלות אות ו'. אומר התיקוני זהר כי ניקוד שב"א (שוא) יורה על דין היות ושתי הנקודות נמצאות בקשר של טור, או קו אנכי, בעוד שניקוד הקמץ יורה על רחמים שהוא שילוב של ב' קווים שמאלא וימין כי הקמץ כתוב אות ו' כתובה אופקית אשר למרגלותיה אות י' שהיא נקודה, אשר מקו אמצעי שהוא רחמים ניתנה התורה שהוא עמוד אמצעי. ובזמן (שמופיעים ג' צורות ניקוד אלו, שב"א (שוא) קמ"ץ חל"ם ראשי התיבות שלהם הוא חש"ק (ח'ולם, ש'בא, ק'מץ) אשר רמוז בפסוק מתהלים כי בי חשק ואפלטהו, ומהו בי חשק? הפועל חשק רומז על ג' האבות, החולם רומז לאברהם, כי חולם מלשון חלום, והוא בסיתום עיניים, ורק לאחר מילתו של אברהם אבינו ע"ה כתוב והוא יושב פתח האהל, כי בחולם ובחלום יש סיתום כי החולם נכתב מעל האות, והוא מעל לתפיסת האדם, השבא רומז ליצחק שהוא מצד הדין והגבורה, והקמץ רומז ליעקב אבינו ע"ה שהוא קו אמצעי ורחמים, ולזאת כיוון בעל התהלים כי בי חשק, כי בי אותיות י"ב הרומזים לי"ב שבטי ישראל שבו נקשרים שלושת האבות, כג' עלי ההדס, הנקרא עץ עבות (עץ אבות) ואז פירוש הפסוק הוא כי י"ב (שבטים) חשק (קשר בקשר אחד) ואפלטהו, כלומר קיום י"ב השבטים הנובעים מהקשר שבין שלושת האבות, נותנים מקום מפלט, עיר מקלט שבו יוכל לשכון ה'.

שנה טובה ומתוקה לכל בה יתגלה יחוד מלכותו

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

עץ חיים והשתלשלות הניקוד העברי ממנו

לאחר שלמדנו לקרוא ולכתוב באמצעות ניקוד אותיות ומילים בראשית דרכינו, הרי שבמהלך חיינו הפסקנו להשתמש בניקוד העברי בחיי היום-יום, ואנו משתמשים בו רק כאשר אנו רוצים לציין אבחנות מסיומות, או למען הסר ספק מן הקורא האם מדובר בשם עצם, מֶלֶךְ או בפועל מָלַךְ.

למרות שאפשר לדבר על הניקוד העברי מבחינה אקדמית, היסטורית, לשונית ורפואית, ברשימה זו אנסה לשוחח על הניקוד כעל מערך שלם הנובע מהשתלשלות העולמות הרוחניים. בעוד לאותיות נתנת היכולת להוציא לפועל מחשבות ורעיונות, הרי שללא מערך התנע של הניקוד, האותיות תשארנה עצורות כעיצורים באויר ללא יכולת הגשמה.

כפי שניתן לראות באיור המופיע לעיל, (והוא טנטטיבי) בעץ החיים נמצאות עשר ספירות והן כתר חכמה בינה, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד ומלכות. לכל ספירה ניקוד המשתלשל ממנה, כאשר שמה של התנועה מצביע על מהותה.

כתר - קמץ 

ספירת כתר היא הממצע בין האינסוף ב"ה לנבראים, הניקוד המשתלשל ממנו הוא קמץ, היות שהקמץ קומץ וסופר ומודד את כמות האור שיושפע לנברא לפי כליו. והיות שהכתר הוא ממוצע בין הבורא לנבראים מוכרח הקמץ כמתווך לתת את המנין הנכון לנברא בהתאמה אישית.

חכמה - פתח

היות שבכתר אין תפיסה כלל והוא נעלם מהשגתנו והבנתנו, הרי שבספירה הבאה אחריו, מופיע ניצוץ קטן כמו הבלחה של אור, כמו הברקה של ברק, זו תכונתה של ספירת חכמה, לכן הניקוד המשתלשל ממנה הוא פָּתַח, כי היא פתח לשאר הספירות כפי הפסוק פיה פתחה בחכמה.

בינה - צירה

מה שמופיע בחכמה כניצוץ, מתפתח בספירת בינה כהבנה, לכן הניקוד המשתלשל ממנה הוא צירה היות והיא מציירת או מעניקה צורה לרעיון, או לולד המצוייר במעיה, (היות שהבינה נקראת אמא, כי תקרא אם לבינה).

חסד - סגול

ספירת חסד נמצאת על הציר הימני בעץ חיים. תנועת החסד היא סגול, ב' נקודות מאוזנות ואחת למרגלותן במרכז, תנועת המשולש הנוצרת משלוש נקודות הסגול, היא הצורה הראשונה היציבה, ולכן בנין העולם מתחיל בספירת החסד ככתוב, עולם חסד יבנה.

גבורה - שוא

גבורה נמצאת על הציר השמאלי בעץ חיים, כלומר היא מצד הדין, והניקוד המשתלשל ממנה הוא שוא, נקודה מתחת לנקודה, שיוצרות קו ודין, כפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד, שויתי מלשון שוויון ושוא, כי כאשר האדם צריך לשוות ולהשוות, סימן שהוא נמצא בריחוק צורה מה', מכאן הוא צריך להתגבר על מנת לשוות צורה.

תפארת - חולם

ספירת תפארת נמצאת על הציר האמצעי בעץ החיים, הניקוד המשתלשל ממנה הוא חולם, נקודה מעל האות, כמו חלום המופיע עם שחר כאשר אדם מתעורר משנתו, לכן החולם מופיע כמשתלשל מספירת תפארת שכן הן החלום והן החולם, מבקשים להתגשם באמצעות שש הספירות המתפארות מספירת תפארת.

נצח - חיריק

ספירת נצח נמצאת על הציר הימני של עץ חיים, התנועה המשתלשלת ממנה היא חיריק, נוטריקון חי-ריק, כי מי שרוצה לחיות נצח, לא מקבל לעצמו כלום, רק כדי חיותו המינימלית וכל השאר הוא משפיע, לבורא, לאנשים.

הוד - שורוק

ספירת הוד נמצאת על הציר השמאלי של עץ חיים, הניקוד המשתלשל ממנה הוא תנועת השורוק, והיא מצויירת כנקודה במרכז האות ו' ומשמאלה, היא נקראת שורוק מלשון שריקה, וקשר, כי כאשר אנו שורקים אנו קושרים את השומע אלינו.

יסוד  - קובוץ

ספירת היסוד נמצאת על הציר האמצעי בעץ חיים, תכונתה היא שהיא אוספת ומקבצת את כל אורות הספירות שמעליה ומשפיעה אותן לספירת מלכות, לכן התנועה המשתלשלת ממנה היא קובוץ, שהן שלוש נקודות באלכסון, כאשר הנקודה השמאלית העליונה היא בבינה, הימנית התחתונה היא במלכות והנקודה האמצעית היא של היסוד, להודיע כי רק למלכות הממותקת בבינה שציורה אלכסון, ניתן להשפיע.

מלכות  - ללא ניקוד

ספירת מלכות נמצאת על הציר האמצעי בעץ החיים מתחת לספירת יסוד, היא נחשבת למקבלת בלבד, לכן אין לה תנועה והיא דוממת.

שנה טובה לכולם ואחיזה בעץ החיים

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

איור ויקימדיה

העין הרעה, היא זאת המבקרת כל פעולה, רואה בכל דבר חסר ולא שלם, וממה היא מפחדת?מהשלמות, מהטוב, מהרחמים, מהשלום, כי אם הכל טוב, איזה תפקיד יש לה, למעשה היא בטלה. וזה הוא בדיוק פחדו של בלק מלך מואב, כאשר הוא רואה את ישראל יוצאים ממצרים הוא חושש: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב) בלק חרד כי העם היוצא ממצרים, (ומצרים לשון משל, והנמשל הוא כי מצרים הם מיצרי הגוף המיצרים את תנועת התפשטות הנשמה, ומכחישים אותה) יכסה את עין הארץ, מהי עין הארץ, העין שרוצה הכל ואף פעם לא שבעה, ואף פעם לא נסגרת, נמצאת ברעב מתמיד, אם כן, מה הבעיה של בלק? שאותיות שמו הן ק,ב,ל, הוא חושש כי העם, או האדם, היוצא ממצרים ממצרי הגוף, יכסה את עין הארץ, יכסה ויסגור את עין שמאל כאילו היא לא קיימת, מה שלמעשה מעצים את עין ימין היא העין הטובה, עליה נאמר טוב עין יברך.

ואז כאשר יש רק טוב, לרע אין אחיזה והוא בטל מאליו, גם מילת ממלי שאומר בלק, עולה גימטריה ק"כ, הרומז לק"כ צירופי מילת אלקים שהיא בבריאה, כלומר שם אלקים יורה על דין, ומדוע אומר בלק ממלי, ברגע שאנו אומרים שמשהו הוא ממולינו, הכוונה שהוא מחוצה לנו אחרת לא היינו רואים אותו. זאת ועוד משהו שהוא חיצוני ניתן לינוק ממנו, או לצוד אותו מהצד, אך בפנימיות אין שום אחיזה, כי הכל אחד. לכן חשש בלק בעת שראה את ישראל יוצא ממצרים ומכסה את עין הארץ, כי כאשר מגיע אדם או אומה, אשר עוצמים ומכסים את אותה עין בעלת חסרון מתמיד, הכל שלם וטוב ונפלא, מכאן הרצון של בלק שבלעם יקב את עם ישראל, כלומר יתן, בו נקב, חסרון, שאז יוכלו לינוק ממנו השפע, ומה קרה לבסוף? בלעם, הגבר שתם העין, שתם את עינו הרעה וראה טוב וברך את ישראל בפסוק הידוע "מה טובו אהליך יעקב משכונותיך ישראל" (במדבר כ"ד).

שבת שלום לכולם ועין טובה הרואה טוב

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידת (במדבר י"ב, ח', פרשת בהעלותך)

מדוע נהוג ללמוד קבלה מאדם ולא מספר בלבד? ומדוע נאמר במשה אדון הנביאים, "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידת", מדוע נחשבת קבלה טהורה כתכונת "פה אל פה", מה מיוחד בחיבור שיש בין פה לפה שאין בחיבור למשל בין פה לאוזן? ומה פירוש המשנה משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

ולפני שאנו פורשים את היריעה נאמר כי כאשר אדם מדבר דבר מה, וחברו שומע, הרי שהדיבור, לאחר שנִדבָּר, נמצא יוצא מחוץ לפה של הדובר, מתלבש באויר הנמצא בסביבה, ומגיע לאוזנו של השומע, כך שבדרך העוברת משפתי הדובר החוצה אל האויר העוטף את השניים, ומשם אל אוזנו של השומע, יש תחנות רבות בדרך, מה שגורם לדברים להגיע לאוזן השומע באופן של טלפון שבור, כלומר חצאי דברים קטעי דברים, ניצוצות של רעיונות, הברות, הגיים, ולא הזכרנו כלל את רעשי הסביבה, כמו תנועה ערה של אוטובוסים ומכוניות, רחוב סואן, מכונת כביסה בסחיטה הכוללת שלה, מנועי מזגנים, תינוק בוכה, מישהו צועק, דפיקה בדלת, צלצלול טלפון, צללי אפליקציות, צופר של אמבולנס, שירים ברדיו, מסוקים, מטוסים קולו הסדוק של האלטע זאכן וכו' וכו', האמת שלא קשה לדמיין רעש בימינו כלל.

עד כאן תארנו מעבר בין פה לאזן, אך מה קורה במעבר שבין פה אל פה? בקשר שבין פה אל פה, יכולים להיות שני אופנים, האחד הוא קשר בין אוהבים, שהוא נשיקה, מה שמכונהה בציבור בשם נשיקה צרפתית, או מצב של החיאה, בו האדם המעניק טיפול החיאה לאדם שאינו נושם, מצמיד את שפתיו, אל שפתי המונשם, ונופח בו נשמת חיים.

מה משותף לשני המצבים? במצב האוהבים אין חציצה בניהם, ההבל הפנימי שנמצא בתוך פה הנושק, עובר בשלימות את תוך פה הננשק, במצב זה הבל הפה הפנימי של הנושק, עובר במלואו אל הפה הננשק, היות והנושק מעביר רוח מפיו אל פי הננשק, ורוח זו עדיין אינה מלובשת במילים היוצאות חוץ הפה, הרי שרוח זו היא נשמת אפו של הנושק, והיא רוח חיים, ובמצב זה הנושק מעביר אל הננשק את פנימיותו, את אור החיים שבו, כפי הכתוב בבראשית פרק ב' ויפח באפיו נשמת חיים.

גם במצב ההחיאה קורה אותו דבר, מה שגורם למונשם לחזור ולשוב לנשום, כפי שאנו רואים בהחיאה שהחיה אליהו הנביא את בן האישה הצרפית, (מלכים א', י"ז) ובהחיאה שהחיה תלמידו, אלישע הנביא, את בן האישה השונמית. (מלכים ב' ד').

כלומר בשני המצבים אין חציצה, האוהב והאהובה הם אדם אחד, המנשים והמונשם הם אדם אחד. וזו המשמעות של של הסמל המפורש "פה אל פה", להצביע על כך שאין שום חציצה, שום עיוות, שום עיקום, הכל עבר ביושר, והכל הוא בחזקת אור החיים הקדוש. לכן מדגשים במקורתינו את השתלשלות המסירה, כדי להראות שהכל עבר ביושר מה' אל משה, וממשה ליהושע וכו', להראות שלא היתה שום הפרעה בדרך והכל טהור כביום שנתנה תורה בסיני.

שנה טובה לכולם, שנזכה להיות אדם

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

מה הקשר בין אותיות ג' לד', מדוע לפי סדר האלף בית, ג' מופיעה לפני ד', מה משמעות האות ג', מה משמעות האות ד', מדוע דברי הגדה חשובים כל כך, ומה הקשר בין הדגים שאנו אוכלים בערב שבת כל זאת ברשימה הבאה, המיוסדת על דברי רמח"ל בזהר תניינא.

האות ג' ענינה גומל חסד, והיא האות השלישית באלף בית העברי. לעומתה האות דלת, שהיא האות הרביעית באלף בית, היא עניה ודלה, מדוע? דלית לה גרמיה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה לה ז"א בעלה, כלומר למלכות, אין לה משלה ולא כלום, אלא מה שמשפיע לה ז"א בעלה.

כדי להסביר את פנימיות הדברים נאמר כי כל מספר זוגי הוא בחינת דין, וכל מספר אי זוגי הוא בחינת רחמים ושלום, מדוע? כי כל מספר זוגי נבחן לשני אספקטים הסותרים זה את זה ועושים מלחמה, כמו שני כתובים המכחישים זה את זה, לכן בא הכתוב השלישי ומכריע בניהם, כלומר מיישב אותם ועושה שלום.

האות ד' כתובה שתי אותיות ו', אחת אופקית ואחת אנכית, וזה נמשל למצב צר של מלחמה, שאין בו שלום, לכן נזקקת האות ד' להשפעה של האות ג', שיש לה קו אמצעי ושלום. כי האות ג', היא אות השלישית באלף בית העברי, והמספר שלוש, כתוב בשתי אותיות ש', (שלש) כל ש' מורכבת מג' אותיות אותיות ו', לכן במספר שלוש, יש לנו שש אותיות ו', המקבילות לשש הספירות של ז"א, אותן הוא משפיע דרך ספירת יסוד את המלכות, לכן ציור האות ג' היא אות ו' נוטה באלכסון, ואות י' כתובה תחתיה, אות ו' כנגד שש ספירות חג"ת נה"י, ואות י' הכתובה תחתיה, היא אות ברית קודש, והארת עשר הספירות המושפעות למלכות.

כלומר בחיבור אותיות ג' ד' שהן גד, נמצא הקשר שבין ז"א למלכות, כאשר ז"א הוא אות ג', בחינת גומל חסד, וד' היא המלכות שהיא עניה ודלה. והקשר שבין ג' וד' הוא קשר של אמת, של משפיע ומקבל, לכן דברי הגדה הם דברי אמת.

ומה הקשר לדגים שאנו אוכלים בערב שבת, ובכן ערב שבת היא החוליה המקשרת בין ששת ימי השבוע, ליום השבת. ששת ימי השבוע שורשן בספירות חג"ת נה"י, חסד, גבורה תפארת, נצח, הוד ויסוד, שהן ספירות הז"א, ואילו שבת, נמשכת ממלכות שמים. ששת ימי השבוע הם ימי ההסתרה, כי יש לנו בהם טורח ועבודה, ואילו שבת הוא גילוי מהות הבריאה שהיא מנוחה. ובכן מה הקשר לאכילת דגים בערב שבת? כפי שדגים חיים מתחת למים, ואנו לא רואים אותם, כך במשך ששת ימי השבוע, מציאות האלוקות נסתרת מאתנו. כאשר אנו אוכלים דגים בערב שבת, סימן הוא שהוצאנו אותם מתוך המים, מבחינת הנסתר, לתחום הנגלה של היבשה, ערב שבת. ויש האוכלים דג המונח בצלחת ועינו פקוחה, לרמז על הנהגת הקב"ה, שהיא עינא פקיחא, כי כפי שהדג נמצא מתחת למים, כך הקב"ה נסתר מאתנו אך עינו פקוחא תמיד להטיב לנבראיו.

שנה טובה לכל בית ישראל