בס"ד

שלום וברכה לכולם,

הכיוון מערב, הר ארבל ניבט ממערב לכנרת, מימין לו בוקע אור בקעת ארבל

בפרשת וזאת הברכה נכתב, "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה", אומר רבי שמעון בר יוחאי בזהר פרשת תרומה אות תתפח כך: משה לא מת. ואם תאמר, הרי כתוב, וימת שם משה. וכן בכל מקום קורא בצדיקים מיתה, מהו מיתה. מצדינו נקרא כן, אבל מצד העליונים, אדרבה שנתוסף לו חיים. דתניא אמר ר' שמעון, וכן למד, שמי שהוא בשלמות, שהאמונה הקדושה תלויה בו, אין מיתה תלויה בו ואינו מת. כמו שהיה ביעקב, שהיה בו אמונה שלמה. וע"כ יעקב לא מת. (תענית ה:)

הרחבת הדברים: רבי שמעון אומר כי משה לא מת, ואם נאמר הרי כתוב וימת שם משה, (אין כך הוא) כי בכל מקום שכתוב בצדיקים מיתה, המיתה נקרא מצד התחתונים, מצד המקבלים, המלובשים בגוף בשר ודם, אבל מצד העליונים, המשפיעים, אדרבא שנתווסף לו חיים, חיים רוחניים. שמי שהוא בשלמות, שהאמונה הקדושה תלויה בו, אין מיתה תלויה בו ואינו מת. כמו שהיה ביעקב, שהיה בו אמונה שלמה. וע"כ יעקב לא מת. (תענית ה:)

ניתן לראות את דברי רבי שמעון רמוזים בראשי ובסופי התיבות של הפסוק וימת שם משה, ו'ימת ש'ם מ'שה, ראשי תיבות שמו, וסופי תיבות התם, והפירוש הוא כי מה שנראה לתחתונים כמיתה, הוא בסך הכל הסתלקות ועלייה של הארת שמו השלם (התם) שם בן ד' שהוא י', ה', ו' ה', לעולם אצילות לכן המשך הפסוק מובן מאליו, לא כהתה עינו, היא עין ימין, עינא פקיחא, התלויה ברישא דלא איתידע (אדרא רבא אות מ- מה). ולא נס לחה, פירוש כי כי אות ל' נכתבת אות כ' ואות ו' מעליה כך שאות ל' ערכה הגימטרי הוא כ"ו, כאשר נוסיף אליה אותיות ח' ה', נקבל ט"ל, עליו נאמר בשיר השירים (ה' ב') שראשי נמלא ט"ל, כלומר בחינת ההשפעה של משה היא תמידית ועניינה שראשי שנמלא ט"ל שהן אותיות יה"ו דשם הויה במילוי אלפין, כי אות יו"ד, אות ה"א, אות וא"ו דשם הויה הן גימטריה ט"ל וזה פירוש לא נס לחה שהוא משפיע תדיר ללא הפסקה, שאין אור הפסק שולט בו.

שנה טובה לכולם כתיבה וחתימה טובה

....

(ראה מאמר נתינת התורה היא נצחית, שמעתי כרך ב' מועדים, מאמר פ"ו עמוד תרכ"ב)

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ

מדוע בבראשית פרק ב' כתוב "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ", על איזה ערום מדובר ומדוע אינו גורם בושה? נתבונן במילה ערומים הכתובה בפסוק, היא נכתבת "עֲרוּמִּים", ערכה הגימטרי הוא 366, כמנין שס"ה מצוות לא תעשה ועם הכולל שהוא אחד הוא שס"ו, כמנין משכו, המופיע בפסוק "משכו וקחו לכם צאן" (שמות י"ב). מילת משכו היא אותיות שם כ"ו, כלומר שמו הגדול במידת הרחמים הנכתב י', ה',ו', ה', שערכו הגימטרי הוא עשרים ושש, או כ"ו. שם בן ד' אותיות שהוא י', ה', ו', ה' שהוא בעולם אצילות בו נאמר לא יגורך רע, מדוע, כי  עולם אצילות נקרא מלשון אצלו, וסמוך לו. זאת ועוד עולם אצילות נמשך מאות י' דשם הויה, והוא כנגד ספירת חכמה, וזה פירוש שהאדם ואשתו היו ערומים ולא יתבוששו, כי מילת ויהיו עולה כמנין הבל, שהוא פנימי, לפני שהוא יוצא מהפה, לכן ולא יתבוששו, לשון שש, שהוא ו"ק, מה פירוש ולא יתבוששו, לא היו להם שש ספירות תחתנות, שהן חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מדוע, כי היו פנימיים בסוד הבל הפנימי שבתוך פי הבורא, ועוד לא יצאו לחוץ ממנו, כי טרם שיוצא ההבל מהפה, בעודו פנימי, אין בו אבחנות, מעלה ומטה, וד' רוחות, היות שהוא פנימי, לכן כתוב ויהיו גימטריה הבל שהוא פנימי, אדם ואשתו (טרם החטא) ערומים, שמילת ערומים עולה מנין שם כ"ו שהוא שמו הגדול במידת הרחמים, והוא בעולם אצילות, ולא יתבוששו, כי עוד לא יצאו לעולמות בי"ע, שהם מחוצה לפה שלו, ומחוצה לשמו הגדול במידת הרחמים.

לסיכום, מדוע לפני החטא היו אדם ואשתו ערומים ולא התבוששו, מפני שהיו בעולם אצילות, אצל הקב"ה והיו עוסקים בשם בן ד' הוא שמו במידת הרחמים, על כן ולא יתבוששו, כי היו פנימיים בסוד הבל הפנימי תוך הפה, וחיצוניות שהיא בחינת שש קצוות, לא שייך אצלם, לכן הצירוף לא יתבוששו, רומז למילים, לא יש בו שש, שעינינו ו"ק, כלומר ו' קצוות המעידים על חיצוניות. לומר כי היו אדם ואשתו פנימיים כאותו ההבל הנמצא בתוך הפה לפני הדיבור, ולא היתה בהם חיצוניות כלל, כי כאשר באדם יש חיצוניות בחינת שש, ב' ידיים, ב' רגליים, גוף וברית, הוא מתביש בשש הקצוות שלו ומתלבש, לכן נאמר בהם ערומים, שהוא ענין שאינם זקוקים לשום לבוש המכסה על בושת החיצוניות.

שנה טובה מלאה פנימיות לכולם

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

תמונה Duncan David McColl

למה בכל ראש השנה מנסרים ומפרידים את הזמן מאינסוף? מדוע השנה היא נקבה ולא זכר? מדוע שורש הנבראים הוא בנוקבא? למה נדרשים עשרה ימים על מנת לנסר את הזמן מהאינסוף, מראש השנה עד יום הכיפורים, מדוע סיום יום הכיפורים נחתם בתפילת נעילה, את מה בדיוק נועלים ומדוע? למה יורדות נשמות לעולם הזה, אם פעם היו דבוקות באור העליון ב"ה ואכלו על שולחנו, איזה הגיון יש ברדת נשמה אל הגוף העכור הזה, הבא מטיפה סרוחה? ומדוע בהושענא רבא יוצאים הפתקים, מה הם מאחלים?

אור אינסוף ברוך הוא מתפשט ללא סוף וללא תכלית, באור אינסוף ברוך הוא, לית מחשבה תפיסא ביה  כלל, כך משיח לפי תומו אליהו הנביא בשעה שהוא נצב על מערת רבי שמעון בר יוחאי, ומתיר לרשב"י לגלות את סודות התורה הנפלאים והנוראים, לאחר שמת קיסר רומי ובטלה גזרתו (שבת ל"ג). אם בבורא אין מחשבה תופסת, הרי הוא נמצא מחוץ לגבול התפיסה שלנו, נמצא כי אנו יכולים לדבר בבורא בכל מה שקשור לפעולותיו ביחס אלינו הנבראים. אבל באשר הוא לעצמו, לא נוכל לדבר בו.

לדוגמא, ילד בן שלוש ואביו, הבן יודע שאביו אוהב אותו ודואג לו, אבל הבן לא מכיר את עולמו של אביו, חבריו עיסוקיו תחביביו ומחשבותיו. בשביל הילד, אותו אדם אשר הוא מכנה "אבא" קיים אך ורק ביחס אליו, אבל בפני עצמו כאדם בעל שם אינו קיים כלל.

פעם לפני רדת הנשמות להתלבש בעולם הזה העכור היו יושבות אל שולחן המלך ומתפעלות מזיו אורו יתברך, אך היו הנשמות יושבות אל שולחנו בבושת פנים, כעני היושב אל שולחן המלך. מה עשה האדון ברוך הוא, כדי שלא תהיה בושה לנשמות היושבות אל שולחנו, הוריד אותן לעולם הזה, כדי שתהיינה בעלות עבודה, כי מי שהוא בעל עבודה אין לו בושת פנים, הוא מרגיש ראוי לשבת אל השולחן, היות שהוא עַבד, ושכר עבודתו היא הישיבה אל שולחן המלך.

היות שהאדון ברוך הוא מרחם על הנבראים לא נתן להם לעבוד בפעם אחת, אלא כל שנה ושנה הוא קוצב את זמן ומשך עבודתם. כיצד הוא עושה זאת? הרי בתחילה אמרנו כי האינסוף ברוך הוא אין לא סוף ואין לו תכלית, אם כן כיצד הוא מופיע כשעון עצר וכקוצב זמן? לפי דברי רמח"ל, האינסוף ברוך סילק את האין תכליתיות שלו, ואם מסלקים את האין תכליתיות, פתאום יש תכלית. כמו אדם היושב בביתו וחושב, ופתאום הוא קם ומכין את הבית לקבל אורח, כלומר אותו אדם, עוזב את הבלתי תכליתי ונהיה בעל תכלית, תכליתו לארח אורח, הוא אוסף את חפציו, שוטף את הבית, יוצא לקניות ועורך שולחן ומחכה לאורח, כלומר פתאום האין תכליתיות הפכה לתכלית, שהיא אירוח האורח.

כך האדון ברוך הוא כדי לתת לנשמות את האפשרות להיות בעלות עבודה הוא נותן להן מרחב זמנים בו הן תוכלנה לעבוד, מרחב הזמן מתחדש ונולד מידי שנה בשנה. מדוע צריך הזמן להוולד? משום שלידתו והמצאותו נותן מקום עבודה לנשמות, שלא תהיינה בבושת פנים. ומדוע צריכה השנה שהיא הזמן להוולד או להתנסר בעשרה שלבים שהם עשרה ימים? מדוע לידת השנה היא כל-כך ארוכה ומפרכת? היות שהאדון ברוך הוא רוצה שהנבראים יקבלו את השפע המיועד להם, וכל שפע אמיתי בנוי ומיוסד על עשר ספירות שבהן מנהיג הברוך הוא את העולם, הרי דרושים עשרת ימי ניתוח ונסירה, בהם מפרידים את החסד, מן הדין, כי כאשר נולדת שנה חדשה החסד והדין מצויים דבוקים גב אל גב, כך כאשר הזכר שהוא חסד משפיע חסד ופניו כלפי חוץ, והנקבה שהיא דין משפיעה את הדין חוצה ממנה, נמצא כי שתי המערכות חסד ודין פועלות ללא איזון וללא הסכמה, וכל השפע המושפע מהם פונה החוצה ולא פנימה.

מה עשה האדון ברוך הוא, כל שנה בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נעשית נסירה בה מפרידים את החסד מן הדין, ואז החסד אינו דבוק גב אל גב עם הדין, אלא אדרבא, בתום ימי הנסירה, הוא נמצא פנים אל פנים עם הנוקבא, שהיא כלל הנבראים, כך יכול האדון ברוך הוא להשפיע את החסד אל מול פני הנוקבא, שהיא כלל הנבראים, באהבה, כך יודעים הנבראים מי משפיע אליהם, שלא כמו במצב הקודם, שבו היו דבוקים גב אל גב, בו אין קשר בין הזכר שהוא חסד (הבורא) , לנוקבא שהוא דין (הנבראים), וכל אחד מהם מנענע את המערכת ללא קשר וללא תיאום, והשפע נשפע החוצה, כעת, נמצאת הנוקבא (הנבראים) במצב של פנים בפנים עם הזכר (המשפיע, הבורא) שהוא החסד ואדרבא הוא משפיע לה חסד ברחמים רבים.

מדוע מסיימים את יום הכיפורים בתפילת נעילה, כי כמו בלידה שבראשיתה יוצא הראש ובסוף הרגליים, ולרגליים יש מנעלים, המלבישים אותם, כך תפילת נעילה נועלת את הנוקבא, היא כלל נשמות הנבראים, ברחמים גדולים.

ויש להבין כי יום הושענא רבא הוא יום כ"א בתשרי, והוא היום השביעי של חג הסוכות, וכאשר נלך מעט לאחור נמצא כי בריאת העולם היתה בכ"ה באלול, כאשר ביום השישי לבריאת העולם, הוא א' תשרי, נברא האדם. כעת, כאשר מונים את הימים מיום כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם, עד יום כ"א תשרי, הוא הושענא רבא, מקבלים עשרים ושישה ימים, או עשרים ושש הארות בו מתגלה שמו הגדול הנכתב ברחמים י', ה', ו', ה'. (כי גימטריה של שם השם י', ה',ו', ה', הוא עשרים ושש או כ"ו) כלומר יום הושענא רבא הוא יום של רחמים גדול בו נשלם הארת שמו ברחמים גדולים, לכן נהוג לאחל ביום זה בקהילות ישראל, "פתקא טבא", או פתק טוב בו למעשה מאחלים למאוחל שנה של חיים טובים ברחמי ה' הגדולים.

שנה טובה לכולם

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

מהו שאמר בעל התהלים כי בי חשק ואפלטהו, באיזה חשק מדובר, ממה הוא מורכב, ואיך הוא קשור לניקוד בו מנוקד שם ה', הוא שמו במידת הרחמים שבו. נתבונן בתיקוני זהר ע"מ נו, בעריכת משה צוריאל אשר הודפסה בבני ברק בשנת תש"ע.

יהו"ה שבא חל"ם קמ"ץ, שב"א איהו דינא, קמ"ץ רחמי שמאלא וימינא, דמתמן אורייתא איתייהיב, דאיהו עמודא דאמצעיתא. ובזמנא דאינון שב"א, קמ"ץ חל"ם, איהו רמוז כי בי חשק ואפלטהו, רק באבותיך חשק ה'.

שם ה' נכתב ד אותיות, י', ה', ו', ה' בסידור הוא נכתב מנוקד כך, שב"א למרגלות אות י', חל"ם מעל ה' ראשונה, וקמ"ץ למרגלות אות ו'. אומר התיקוני זהר כי ניקוד שב"א (שוא) יורה על דין היות ושתי הנקודות נמצאות בקשר של טור, או קו אנכי, בעוד שניקוד הקמץ יורה על רחמים שהוא שילוב של ב' קווים שמאלא וימין כי הקמץ כתוב אות ו' כתובה אופקית אשר למרגלותיה אות י' שהיא נקודה, אשר מקו אמצעי שהוא רחמים ניתנה התורה שהוא עמוד אמצעי. ובזמן (שמופיעים ג' צורות ניקוד אלו, שב"א (שוא) קמ"ץ חל"ם ראשי התיבות שלהם הוא חש"ק (ח'ולם, ש'בא, ק'מץ) אשר רמוז בפסוק מתהלים כי בי חשק ואפלטהו, ומהו בי חשק? הפועל חשק רומז על ג' האבות, החולם רומז לאברהם, כי חולם מלשון חלום, והוא בסיתום עיניים, ורק לאחר מילתו של אברהם אבינו ע"ה כתוב והוא יושב פתח האהל, כי בחולם ובחלום יש סיתום כי החולם נכתב מעל האות, והוא מעל לתפיסת האדם, השבא רומז ליצחק שהוא מצד הדין והגבורה, והקמץ רומז ליעקב אבינו ע"ה שהוא קו אמצעי ורחמים, ולזאת כיוון בעל התהלים כי בי חשק, כי בי אותיות י"ב הרומזים לי"ב שבטי ישראל שבו נקשרים שלושת האבות, כג' עלי ההדס, הנקרא עץ עבות (עץ אבות) ואז פירוש הפסוק הוא כי י"ב (שבטים) חשק (קשר בקשר אחד) ואפלטהו, כלומר קיום י"ב השבטים הנובעים מהקשר שבין שלושת האבות, נותנים מקום מפלט, עיר מקלט שבו יוכל לשכון ה'.

שנה טובה ומתוקה לכל בה יתגלה יחוד מלכותו

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

עץ חיים והשתלשלות הניקוד העברי ממנו

לאחר שלמדנו לקרוא ולכתוב באמצעות ניקוד אותיות ומילים בראשית דרכינו, הרי שבמהלך חיינו הפסקנו להשתמש בניקוד העברי בחיי היום-יום, ואנו משתמשים בו רק כאשר אנו רוצים לציין אבחנות מסיומות, או למען הסר ספק מן הקורא האם מדובר בשם עצם, מֶלֶךְ או בפועל מָלַךְ.

למרות שאפשר לדבר על הניקוד העברי מבחינה אקדמית, היסטורית, לשונית ורפואית, ברשימה זו אנסה לשוחח על הניקוד כעל מערך שלם הנובע מהשתלשלות העולמות הרוחניים. בעוד לאותיות נתנת היכולת להוציא לפועל מחשבות ורעיונות, הרי שללא מערך התנע של הניקוד, האותיות תשארנה עצורות כעיצורים באויר ללא יכולת הגשמה.

כפי שניתן לראות באיור המופיע לעיל, (והוא טנטטיבי) בעץ החיים נמצאות עשר ספירות והן כתר חכמה בינה, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד ומלכות. לכל ספירה ניקוד המשתלשל ממנה, כאשר שמה של התנועה מצביע על מהותה.

כתר - קמץ 

ספירת כתר היא הממצע בין האינסוף ב"ה לנבראים, הניקוד המשתלשל ממנו הוא קמץ, היות שהקמץ קומץ וסופר ומודד את כמות האור שיושפע לנברא לפי כליו. והיות שהכתר הוא ממוצע בין הבורא לנבראים מוכרח הקמץ כמתווך לתת את המנין הנכון לנברא בהתאמה אישית.

חכמה - פתח

היות שבכתר אין תפיסה כלל והוא נעלם מהשגתנו והבנתנו, הרי שבספירה הבאה אחריו, מופיע ניצוץ קטן כמו הבלחה של אור, כמו הברקה של ברק, זו תכונתה של ספירת חכמה, לכן הניקוד המשתלשל ממנה הוא פָּתַח, כי היא פתח לשאר הספירות כפי הפסוק פיה פתחה בחכמה.

בינה - צירה

מה שמופיע בחכמה כניצוץ, מתפתח בספירת בינה כהבנה, לכן הניקוד המשתלשל ממנה הוא צירה היות והיא מציירת או מעניקה צורה לרעיון, או לולד המצוייר במעיה, (היות שהבינה נקראת אמא, כי תקרא אם לבינה).

חסד - סגול

ספירת חסד נמצאת על הציר הימני בעץ חיים. תנועת החסד היא סגול, ב' נקודות מאוזנות ואחת למרגלותן במרכז, תנועת המשולש הנוצרת משלוש נקודות הסגול, היא הצורה הראשונה היציבה, ולכן בנין העולם מתחיל בספירת החסד ככתוב, עולם חסד יבנה.

גבורה - שוא

גבורה נמצאת על הציר השמאלי בעץ חיים, כלומר היא מצד הדין, והניקוד המשתלשל ממנה הוא שוא, נקודה מתחת לנקודה, שיוצרות קו ודין, כפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד, שויתי מלשון שוויון ושוא, כי כאשר האדם צריך לשוות ולהשוות, סימן שהוא נמצא בריחוק צורה מה', מכאן הוא צריך להתגבר על מנת לשוות צורה.

תפארת - חולם

ספירת תפארת נמצאת על הציר האמצעי בעץ החיים, הניקוד המשתלשל ממנה הוא חולם, נקודה מעל האות, כמו חלום המופיע עם שחר כאשר אדם מתעורר משנתו, לכן החולם מופיע כמשתלשל מספירת תפארת שכן הן החלום והן החולם, מבקשים להתגשם באמצעות שש הספירות המתפארות מספירת תפארת.

נצח - חיריק

ספירת נצח נמצאת על הציר הימני של עץ חיים, התנועה המשתלשלת ממנה היא חיריק, נוטריקון חי-ריק, כי מי שרוצה לחיות נצח, לא מקבל לעצמו כלום, רק כדי חיותו המינימלית וכל השאר הוא משפיע, לבורא, לאנשים.

הוד - שורוק

ספירת הוד נמצאת על הציר השמאלי של עץ חיים, הניקוד המשתלשל ממנה הוא תנועת השורוק, והיא מצויירת כנקודה במרכז האות ו' ומשמאלה, היא נקראת שורוק מלשון שריקה, וקשר, כי כאשר אנו שורקים אנו קושרים את השומע אלינו.

יסוד  - קובוץ

ספירת היסוד נמצאת על הציר האמצעי בעץ חיים, תכונתה היא שהיא אוספת ומקבצת את כל אורות הספירות שמעליה ומשפיעה אותן לספירת מלכות, לכן התנועה המשתלשלת ממנה היא קובוץ, שהן שלוש נקודות באלכסון, כאשר הנקודה השמאלית העליונה היא בבינה, הימנית התחתונה היא במלכות והנקודה האמצעית היא של היסוד, להודיע כי רק למלכות הממותקת בבינה שציורה אלכסון, ניתן להשפיע.

מלכות  - ללא ניקוד

ספירת מלכות נמצאת על הציר האמצעי בעץ החיים מתחת לספירת יסוד, היא נחשבת למקבלת בלבד, לכן אין לה תנועה והיא דוממת.

שנה טובה לכולם ואחיזה בעץ החיים

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

איור ויקימדיה

העין הרעה, היא זאת המבקרת כל פעולה, רואה בכל דבר חסר ולא שלם, וממה היא מפחדת?מהשלמות, מהטוב, מהרחמים, מהשלום, כי אם הכל טוב, איזה תפקיד יש לה, למעשה היא בטלה. וזה הוא בדיוק פחדו של בלק מלך מואב, כאשר הוא רואה את ישראל יוצאים ממצרים הוא חושש: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב) בלק חרד כי העם היוצא ממצרים, (ומצרים לשון משל, והנמשל הוא כי מצרים הם מיצרי הגוף המיצרים את תנועת התפשטות הנשמה, ומכחישים אותה) יכסה את עין הארץ, מהי עין הארץ, העין שרוצה הכל ואף פעם לא שבעה, ואף פעם לא נסגרת, נמצאת ברעב מתמיד, אם כן, מה הבעיה של בלק? שאותיות שמו הן ק,ב,ל, הוא חושש כי העם, או האדם, היוצא ממצרים ממצרי הגוף, יכסה את עין הארץ, יכסה ויסגור את עין שמאל כאילו היא לא קיימת, מה שלמעשה מעצים את עין ימין היא העין הטובה, עליה נאמר טוב עין יברך.

ואז כאשר יש רק טוב, לרע אין אחיזה והוא בטל מאליו, גם מילת ממלי שאומר בלק, עולה גימטריה ק"כ, הרומז לק"כ צירופי מילת אלקים שהיא בבריאה, כלומר שם אלקים יורה על דין, ומדוע אומר בלק ממלי, ברגע שאנו אומרים שמשהו הוא ממולינו, הכוונה שהוא מחוצה לנו אחרת לא היינו רואים אותו. זאת ועוד משהו שהוא חיצוני ניתן לינוק ממנו, או לצוד אותו מהצד, אך בפנימיות אין שום אחיזה, כי הכל אחד. לכן חשש בלק בעת שראה את ישראל יוצא ממצרים ומכסה את עין הארץ, כי כאשר מגיע אדם או אומה, אשר עוצמים ומכסים את אותה עין בעלת חסרון מתמיד, הכל שלם וטוב ונפלא, מכאן הרצון של בלק שבלעם יקב את עם ישראל, כלומר יתן, בו נקב, חסרון, שאז יוכלו לינוק ממנו השפע, ומה קרה לבסוף? בלעם, הגבר שתם העין, שתם את עינו הרעה וראה טוב וברך את ישראל בפסוק הידוע "מה טובו אהליך יעקב משכונותיך ישראל" (במדבר כ"ד).

שבת שלום לכולם ועין טובה הרואה טוב