שלום וברכה לכולם,

מהו שכתוב בברכת אבות אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל? מסביר זהר פקודי אות תתא כך: ובגין דאתברכא וכו׳: ומשום שהמלכות נתברכה מכל אחד מהם מן חג״ת דז״א, צריכים להזכירה על כל אחד ואחד, דהיינו אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, שמזכירים השם, אלקי, שהוא מלכות על כל אחד ואחד מן האבות. ואחר כך מתאספים כולם בחבור אחד, ומתעטרים עמה, דהיינו האל הגדול הגבור והנורא, הרי כולם יחד להעלותה למעלה, לחג״ת, אשר האל הוא מלכות, הגדול הוא חסד, הגבור הוא גבורה, והנורא הוא ת״ת. והשם האל, שהוא מלכות, נאמר להעלותה אל כל חג״ת יחד, מתחילה, באלקי אברהם וכו', היתה מקבלת מהם מלמעלה למטה, מחג״ת אל המלכות, ועתה, בהאל הגדול וכו', היא נכללת בהם ממטה למעלה, לכלול אותם עמה, כי כיון שאמר, האל הגדול הגבור והנורא, הרי כולם נכללים בה, ואז היא עולה עם החג״ת לבינה, ואז, אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל. אשר אל עליון, הוא קו ימין דבינה, והוא גומל חסדים טובים לקו שמאל דבינה, וקונה הכל, הוא קו אמצעי דבינה, הקונה ב׳ הקוין יחד. שזהו כלל הכל. כי כל המוחין וכל המדרגות יוצאים מג' קוים אלו שבבינה.

הרחבת הדברים: ומשום שהמלכות נתברכה מכל אחד מהם מן חג״ת דז״א, כלומר משלושת הקווים, שהם חסד, גבורה ותפארת דזעיר אנפין, צריכים להזכיר את המלכות על כל אחד ואחד מהאבות, דהיינו אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, למשל, כאשר מזכירים אלקי אברהם, הכוונה היא שהמלכות נתברכה בחסד, כאשר מזכירים אלקי יצחק הכוונה היא כי המלכות נתברכה בגבורה, וכאשר מזכירים אלקי יעקב, המלכות נתברכה בתפארת. כוון הברכה מלמעלה למטה, כאשר מילת אלקי שהיא הכלי מקדימה לאור.

ואחר כך מתאספים כולם בחבור אחד, ומתעטרים עמה, דהיינו האל הגדול הגבור והנורא, הרי כולם יחד להעלותה למעלה, לחג״ת, אשר האל הוא מלכות, הגדול הוא חסד, הגבור הוא גבורה, והנורא הוא ת״ת. והשם האל, שהוא מלכות, נאמר להעלותה אל כל חג״ת יחד, מתחילה, באלקי אברהם וכו', היתה מקבלת מהם מלמעלה למטה, מחג״ת אל המלכות, בפרטות, כל ספירה לחוד, ועתה, בהאל הגדול וכו', היא נכללת בהם ממטה למעלה, בקשר אחד, לכלול אותם עמה, כי כיון שאמר, האל הגדול הגבור והנורא, (שלושה תארים ברצף, כאשר לפניהם מופיעה מילת האל, שהיא מלכות) הרי כולם נכללים בה, ואז היא עולה עם החג״ת לבינה, ואז אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל. אשר אל עליון, הוא קו ימין דבינה, והוא גומל חסדים טובים לקו שמאל דבינה, וקונה הכל, הוא קו אמצעי דבינה, הקונה ב׳ הקוין יחד. שזהו כלל הכל. כי כל המוחין וכל המדרגות יוצאים מג' קוים אלו שבבינה.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

פרשת מצורע, עוסקת במצורע, כלומר באדם שמוצא רע בכל דבר, והיות שהבורא יתברך הוא טוב ומיטיב, הרי שהמוצא רע, כלומר המצורע, נפרד ממנו יתברך בשל היפוך התכונה, הבורא עניינו להיטיב, והנברא עניינו למצוא רע בכל דבר וענין. נמצא, כדי לחזור ולהתחבר לבורא יתברך שמו, על המצורע להטהר, וכך מספרת לנו התורה על תהליך הטיהור:

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן: וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב". (ויקרא י"ד ב'-ד').

מסביר הזהר הקדוש, כי כל אחד מן האלמנטים הנזכרים בתהליך הטהרה, הוא כנגד ספירה מסוימת, ובחבורן יחדיו מתקיים האיחוד והיחוד בין הבורא לנברא.

הנה לשון המאמר באדיבוות אתר אור הסולם, זהר פרשת מצורע אות טז) ר' יהודה אמר וכו׳: רבי יהודה אמר, זאת שהיא (ספירת) המלכות תהיה ודאי כנגדו להפרע ממנו, מאותו מוציא שם רע, כי מצורע, הוא אותיות מוציא רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן, מה מלמדנו. הוא, שמי שיש בו לשון הרע אין תפלתו נכנסת לפני הקב״ה, כי מתעורר עליו רוח הטומאה. כיון שחזר בתשובה וקבל עליו תשובה, מה כתוב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו׳ וראה הכהן וגו׳.

הרחבת הדברים: רבי יהודה הנמשך מספירת המלכות (כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אור הבהיר) אומר על תיבת זאת, שהיא מכוונת לספירת מלכות, שהיא בחינתו, וב' תיבות זאת תהיה, פירושן כי המלכות המכונה זאת, תעמוד כנגד האדם המוציא שם רע כדי להפרע ממנו, כי כאשר האדם מוציא שם רע הוא נפרד מהבורא יתברך, ונבחן לו שהוא מפריד את אות ה' תתאה מאותיות יה"ו וגורם להפרדה בין המשפיע הנבחן לאותיות יה"ו, לבין המקבל הנבחן לה' תתאה, או ספירת המלכות. ומספר לנו רבי יהודה שמי שיש בו לשון הרע, אין תפילתו נכנסת לפני הקב"ה, כי תפילה פירושה תנועה ממטה למעלה, מן התחתון כלפי העליון, ומי שיש בו לשון הרע אין תפילתו נכנסת לפני הקב"ה, כי יש גורם המפריד בין התפלה העולה ממנו, לבין הבורא יתברך והוא רוח הטומאה, שהוא לשון הרע (מחיצת ברזל) כיוון שחזר אותו אדם בתשובה, וקיבל עליו תשובה, כלומר להשיב את ה' תתאה לאותיות יה"ו, כדי שיהיה יחוד קודשה בריך הוא ושכניתה, מה כתוב ביום טהרתו הובא אל הכהן, וגו' וראה הכהן, וגו'.

יז) וצוה הכהן ולקח למטהר וגו׳: ר׳ יצחק ור׳ יוסי היו מצוים לפני ר׳ שמעון. יום אחד אמר להם, עץ ארז הרי ידוע, שהוא תפארת, שכתוב, מן הארז אשר בלבנון, כי עץ ארז ההוא, שהוא ספירת תפארת, אין נטיעותיו משתרשות אלא בלבנון, שהוא ספירת בינה. וכבר למדנו זה. אבל אזוב, למה. ומה הוא.

הרחבת הדברים: רבי יצחק ורבי יוסי היו מצווים לפני רבי שמעון, הרי הם ביחד, שלושה, שהם תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא,  שב' הקוין ימין ושמאל שבבינה מחולם שורק, נקראים משאבים, וקול מחצצים שהוא ז"א הנק' יעקב, עולה אליהם ומכריע ביניהם בסוד המסך דחירק, שעי"ז נכללים ימין ושמאל זה מזה, ויוצאים שם בבינה ג' מוחין הנקראים חב"ד, הרי שג' מוחין חב"ד יוצאים מאחד, שהוא ז"א שעלה לבינה, ומתוך שז"א גרם גילוי ג' מוחין חב"ד אצל הבינה, זוכה גם הוא בהם, כי כל השיעור שהתחתון גורם להאיר בהעליון זוכה בו גם התחתון, ולפיכך חד שהוא ז"א, בתלת קיימא שזוכה גם הוא בג' מוחין הללו, שהם חב"ד בראש וחג"ת עד החזה בגוף (בראשית א' שס"ג).

יום אחד אמר להם, עץ ארז הוא ספירת תפארת, שכתוב מן הארז אשר בלבנון, כי עץ ארז ההוא, שהוא ספירת תפארת, אין נטיעתיו משתרשות אלא בלבנון שהוא ספירת בינה, מדוע? כי לבנון הוא: אותיות לב נון, לב בחינת ליבא והוא ספירת בינה כי בה הלב מבין (פתח אליהו ז"ל)  נון, הוא חמישים שערי בינה, באופן שגם מילת לב וגם מילת נון נבחנות לספירת בינה, שתיהן ביחד וכל אחת לחוד. אבל אזוב, למה ומה הוא.

יח) פתח ואמר ולקח וגו׳: פתח ואמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. בוא וראה, אדם העוסק בעבודת רבונו, ועוסק בתורה, הקב״ה שורה עליו והשכינה מתחברת עמו. כיון שהאדם בא להטמא, השכינה מסתלקת ממנו, הקב״ה מתרחק ממנו, וכל צד הקדושה של רבונו מתרחקים ממנו, ורוח הטומאה שורה עליו וכל צד הטומאה. בא לטהר עוזרים אותו ואחר שנטהר וחזר בתשובה, חוזר אליו מה שנסתלק ממנו, דהיינו הקב״ה ושכינתו, ושורים עליו.

הרחבת הדברים: פתח רבי שמעון ואמר, לקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. כאן מופיעים ב' קשרים משולשים: הקשר המשולש האחד הוא שתי ציפורים חיות ועץ ארז, ווהקשר המשולש האחד הוא שני תולעת ואזוב. אדם העוסק בעבודת רבונו ועוסק בתורה, הקב"ה שורה עליו והשכינה מתחברת עמו, שכתוב ברוך מתדבק בברוך. כיון שהאדם בא להטמא, שאין ארור מדבק בברוך, מחמת שינוי צורה, השכינה מסתלקת ממנו, הקב"ה מתרחק ממנו, וכל צד (זיו הארת) הקדושה של רבונו מתרחקים ממנו, כלומר אינם מאירים בו יותר, ואת מקום החלל הפנוי, תופס הצד האחר, ורוח טומאה שורה עליו, וכל צד הטומאה. בא לטהר מטומאתו, כלומר יש לו רצון להטהר, הנקרא הבא לטהר, עוזרים אותו, ואחר שנטהר וחזר בתשובה, חוזר אליו מה שנסתלק ועלה ממנו, דהיינו הקב"ה ושכינתו, ושורים עליו.

יט) ת״ח כתיב ולקח וגו׳: בוא וראה, כתוב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. שואל, כיון שאמר, שתי צפרים, איני יודע שהן חיות, ולמה כתוב, חיות. ומשיב, אלא, כבר העמידוהו, אמנם חיות, פירושו חיות ממש. כש״א וארא החיות, שהם כנגד המקום שיונקים משם נביאים הנאמנים, דהיינו נצח והוד, שנקראים חיות תחתונים. ועץ ארז כבר למדנו, שהוא ת״ת, ושני תולעת. הוא צד האדום דגבורה שבשכינה שנשתתפה עמו בתחילה (כנ״ל אות י״ח), ואזוב זו היא ו׳ קטנה, שהוא יסוד, שמניק את כנסת ישראל, שהיא השכינה, ומשום זה, עץ ארז ואזוב, שהם ת״ת ויסוד, הולכים יחד, כלומר שנחשבים כאחד. וע״כ ו׳ ו׳ נמצאים כאחד בשם הויה, כי ו׳במבטא היא ו״ו, אחת היא עליונה, דהיינו ת״ת, ואחת היא קטנה דהיינו יסוד, וקוראים אותה, ו׳ עליונה, ו' תחתונה. וכולם, הקב״ה, שהוא ת״ת ויסוד, והשכינה, חוזרים לשרות עליו כבתחילה (כנ״ל אות י״ח) משום שנטהר, וכנגד אלו, שחוזרים אליו, שהם ת״ת ויסוד והשכינה הם למטה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת הנמצאים בטהרה הזו, שתלוים מאלו ספירות העליונות.

הרחבת הדברים: בוא וראה אומר רבי שמעון כתוב ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, כיוון שאמר שתי ציפורים, מדוע כותב הכתוב חיות, ומסביר כי חיות פירושו חיות ממש, כשם שאמר וארא החיות (יחזקאל א') שהם כנגד המקום שיונקים משם נביאים הנאמנים, דהיינו נצח והוד, שנקראים חיות תחתונים, משום שהן הספירות התחתונות ביותר המאירות את אור החיים לספירת יסוד, לכן מכונות בשם חיות, על שום אור החיים שמשפיעות.

ועץ ארז כבר למדנו שהוא ספירת תפארת, ושני תולעת הוא צד אדום דגבורה שבשכינה שנשתתפה עמו בתחילה, ולפי האר"י הקדוש שני תולעת הן ספירות חסד וגבורה ככתוב, שער הכוונות א', מאמר דרוש ג' בענין תפילת השחר, "כי יש תולעת בקדושה, וה"ס פסוק אל תיראי תולעת יעקב, וה"ס שם אבגית"ץ, שהוא בגימטריא תולע, כי ה"ס החסד, המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בקר ובקר, כמבואר בזוהר. וכבר ידעת, כי שם הנזכר הוא בחסד. אמנם להיות שרשו בגבורה, שהוא שם בן מ"ב, אלא שהוא בבחינת החסד שבגבורות, ולכן נקרא תולעת שני. וכמבואר אצלינו בפסוק ותכלת וארגמן ותולעת שני, בפרשת תרומה קל"ו ע"א, כי גוון אדום בסוד תולעת שני, לפי ששרשו גבורה, אבל הוא בחינת החסד שבגבורה. ולהיותו משרש הגבורה, לכן נקרא ישראל על שמו, תולעת יעקב, לפי שהם מכלים את העכו"ם, בסוד הגבורה, כדמיון התולעת הרך, המרקיב ומכלה את העץ הקשה והחזק".

נמצא יש לנו עד כה שני קשרים משולשים המופיעים בסדר הבא: שתי צפרים חיות וארז, יוצרים משולש אחד, שבסיסו נצח והוד וראשו תפארת, ושני תולעת ואזוב,יוצרים משולש שני שבסיסו ספירות חסד וגבורה, וקודקודו הוא ספירת יסוד, אשר הוא מקבל את הארת הספירות שמעליו ומשפיע אותן למלכות המכונה בשם זאת. באופן שאת צורת הקשר הנכון בין הספירות, בין משפיע למקבל קובע הפסוק.

ואזוב היא ו' קטנה שהוא יסוד, שמניק את כנסת ישראל, שהיא השכינה, ומשום זה, עץ ארז ואזוב הם ספירות תפארת ויסוד , הולכים יחד ונחשבים כאחד. ועל כן ו' ו' נמצאים בשם הוי"ה  כי ו' במבטא היא ו"ו, אחת היא עליונה דהיינו תפארת, ואחת היא קטנה, דהיינו יסוד, וקוראים אותה, ו' עליונה, ו' תחתונה.

וכולם, הקב"ה שהוא תפארת ויסוד (בחינת משפיע) והשכינה (בחינת מקבל) חוזרים עליו כבתחילה (אות י"ח) משום שנטהר, וכנגד אלו, שחוזרים אליו, שהם תפארת ויסוד והשכינה למטה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת הנמצאים בטהרה הזו, שתלוים מאלו ספירות העליונות.

פסח כשר ושמח לכל בית ישראל

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

לאחר חטא עגל הזהב, פרשת כי תשא כתוב, "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.  אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ. וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב". (שמות ל"ג א' - ו').

מהו אותו עדי, אשר הצטרכו להסיר מעליהם בני ישראל לאחר חטא עגל הזהב מסביר זהר בראשית ב' אות שי) וזו לשונו:

שי) ת"ח כגוונא דא, כיון דחב אדם, נטל קב"ה מניה אינון זייני אתוון נהירין קדישין, דאעטר ליה קב"ה: בוא וראה, כעין זה, כיון שחטא אדם בעץ הדעת, לקח ממנו הקב"ה אלו עדיים, שהם אותיות מאירות קדושות, שהעטיר אותו הקב"ה. דהיינו האותיות של השם הקדוש, (כנ"ל דף קע"ג אות רצ"א) וכדין דחלו וידעו דהא אתפשטו מנייהו, הה"ד וידעו וגו', אז יראו וידעו כי נתפשטו מעדים. כמ"ש וידעו כי ערומים הם. בקדמיתא הוו מתלבשן באינון כתרי יקר מזיינין דאינון חירו מכלא, בתחילה היו מתלבשים בכתרי יקר מזוינים הללו שהם חרות מכל. כיון שחטאו, נתפשטו מהם אלו כתרי יקר, ואז ידעו כי המות קורא להם, וידעו שנתפשטו מאותה החירות מכל, וגרמו המות להם ולכל העולם.

הרחבת הדברים: כאן משווים בעלי הזהר את חטא עץ הדעת עם חטא עגל הזהב, ואומרים כי כשם שלאחר חטא עץ הדעת, לקח הקב"ה מאדם אלו עדיים, היינו התכשיטים, היינו בחינת היופי שבו, שהן אותיות מאירות הקדושות, כלומר שם בן ד' הוא שם הוי"ה מבחינת הרחמים שבו, ונשאר בו דין בלבד, כך לאחר חטא עגל הזהב, ראו בנ"י כי נתפשטו מעדיים, בלשון נפעל, כלומר הוסרו מהם אותיות מאירות הקדושות.

מה מהות האותיות הקדושות והמאירות? דיש לומר כי המדובר הוא באותיות שם בן ד', הוא שם הוי"ה מבחינת רחמים שבו, מדוע מאירות? כשם שכתוב, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ומדוע הוסרו מהם אותיות המאירות לאחר חטא עגל הזהב, והתשובה היא, כי לאחר חטא עגל הזהב, לא נמצאת הארת הפנים יותר, מדוע? כי פנים מלשון פנימיות, ושם הוי"ה, שהוא שם ה' מבחינת הרחמים שבו, הוא פנימי, והוא ממלא הכל, והוא חיות הכל, וכאשר אמרו ישראל, "אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", למעשה הצביעו על משהו חיצוני, שהוא מגולה בדעת, כי דעת האדם, היא חיצוני ביחס למחשבת האלוקות, שהיא רחמים גמורים, וברגע שהצביעו על עגל הזהב ואמרו, "אלה", למעשה ביטלו את הארת הפנים, שהיא רחמים גמורים, ולכן לא שייכים העדיים הללו אליהם כלל, כי העדיים, והרחמים הם פנימיים, ואילו הגלוי בדעת הוא חיצוני.

עד עתה ניסינו להסביר מדוע נסתלקו האותיות המאירות, אך מדוע נקראות אותיות אלו קדושות? ויש לומר כי הקדושה ענינינה להשפיע ולתת בלבד, ואילו עניינו של חטא עגל הזהב, הוא קבלה בלבד, כי זהב הוא נוטריקון זה-הב, כלומר תן לי את כל מה שמגולה, כי מילת "זה" יורה על גילוי, כפי שאנו מראים באצבע ואומרים "זה", ה"זה" הוא מגולה, כולם יכולים לראות אותו, ואילו הקדושה עניינה הבדלה והפרשה, כשם שאנו אומרים הקדוש ברוך הוא, אנו מתכוונים שהוא מובדל ומופרש מאתנו, מדוע כי עניינו רק לתת ולהשפיע, ואילו אנו ביחס אליו מקבלים.

לכן לא שייכות האותיות המאירות הקדושות, בבני ישראל לאחר חטא עגל הזהב, מחמת שינוי הצורה, כי אותיות המאירות הקדושות רוצות להשפיע, וענין עגל הזהב הוא הוא לקבל בלבד, נמצא שפועל כאן עקרון של ריחוק צורה (תכונה) בניהם, וזה שאמר הכתוב ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב, ויתנצלו לשון צל, כלומר הוסר מהם צל קדושת הרחמים, ומאירה בהם דעת עצמם, שמפרידה אותם מחיי החיים, לכן משווים בעלי הזהר את חטא עגל הזהב, עם חטא עץ הדעת.

ולבוגרי תנועות הנוער בכל הזמנים, ניתן להבין עד כמה מסוכן השיר, חולצה כחולה והיא עולה כל העדיים, והמשכיל יבין.

שלום וברכה לכולם,

תמונה Erlk

מדוע אמר ה' אלקים, לא היות האדם לבדו? על כך משיב רבי אחא בזהר פרשת תזריע אות מב וזו לשונו: ויאמר ה' אלקים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו, שואל, למה פתח הכתוב כך? ומשיב, אלא למדנו, שעל כן לא כתוב, כי טוב, ביום שני, משום שאדם עתיד להתחלק, דהיינו שיתחלק ממנו הצלע לבנין הנוקבא.

הרחבת הדברים: כאן קושר רבי אחא את הפסוק לא טוב היות האדם לבדו, עם יום שני דמעשה בראשית בו לא נאמר טוב, היות שהיתה בו חלוקה, ומשום שאדם עתיד להתחלק, כלומר שיתחלק ממנו הצלע לבנין הנוקבא, הרי שכתוב לא טוב היות האדם לבדו, כלומר ללא הנוקבא.

אות מג) שואל רבי אחא, וכי היה לבדו, והרי כתוב, זכר ונקבה בראם. ולמדנו שאדם הראשון נברא דו פרצופין, דהיינו ב' פרצופין זכר ונקבה דבוקים זה בזה, מאחוריהם, ואתה אומר, לא טוב היות האדם לבדו, ומשיב, אלא שלא השתדל בנוקביה, ולא היתה לו עזר כנגדו, משום שהיתה בצידו, והיו דבוקים יחד מאחוריהם, ואז היה האדם לבדו.

הרחבת הדברים: רבי אחא שואל, והכי היה האדם לבדו, הרי כתוב זכר ונקבה בראם, משמע היו שניים, ואיך ייתכן שהיה לבד, אלא משיב, כי אע"פ שאדם הראשון נברא ב' פרצופין זכר ונקבה דבוקים מאחוריהם, כיוון שהנוקביה שלו היתה דבוקה מאחוריו, ולא ראה אותה, נחשב לו לאדם, שהוא לבדו.

בגשמיות אנו רואים את הדוגמא הבאה, אבא משחק עם תינוק ומסתתר מאחורי ספר, התינוק, שלא רואה את פני אבא, סבור שהוא לבד, ופורץ בבכי, בשלב מאוחר יותר של צמיחת התינוק, הוא מבין שאבא המסתתר מאחורי הספר משחק עימו.

אות מד) אעשה לו עזר כנגדו, מהו כנגדו, ומשיב, פירושו כנגד הפנים, כדי שיתחברו זה בזה, פנים בפנים. מה עשה הקב"ה, נסר אותו ולקח את הנקבה ממנו,  זה שכתוב ויקח אחת מצלעותיו. מהו אחת, הוא הנוקבא שלו. כשם שאתה אומר אחת היא יונתי תמתי, ויביאה אל האדם, היינו שהתקין אותה ככלה, והביאה שתהיה כנגד פניו מאירים פנים בפנים. ובעוד שהיתה הנוקבא מתדבקת בצידו, היה האדם לבדו. ואח"כ עלו שניים ונזדווגו, וקמו שבע יחד, דהיינו, קין עם תאומתו, והבל עם ב' תאומות, הרי חמישה ועם אדם וחוה, הם שבעה.

מה) בא וראה, בשעה שחוה נתתקנה אל אדם, הקב"ה בירך אותם. זה שכתוב, ויברך אותם אלקים (בזו"ן) בז' ספירות, כמו חרב המברך את הכלה בשבע ברכות. מכאן למדנו, חתן וכלה כיון שנתברכו בשבע ברכות, מתדבקים יחד, כדמיון שלמעלה, שהמלכות מתברכת בז' ברכות, כלומר מספירות, חג"ת נהי"מ דז"א, (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות דזעיר אנפין).

שלום וברכה לכולם,

כרמי שלי לא נטרתי, כרמי שלי הוא כרם ה', "כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו", (ישעיהו פרק ה')

שואל הזהר הקדוש פרשת תזריע אות סג, מהו משמעות הביטוי שחרחרת, שחורה היה צריך לומר. ומשיב אלא שתי חשכות הן, אחת ששזפתני השמש, דהיינו שנסתלק ממני השמש, שהוא ז"א, להאיר בי, ולהסתכל בי. ואחת שבני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה על הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי.

כאן מופיע הפועל שזפתני, במשמעות של זפת שחור וחשכה.

סד) ששזפתני שזפתני וכו׳: ר' אבא שואל, אומר הכתוב ששזפתני, שזפתני היה צריך לומר. כלומר מדוע כופל הכתוב פעמיים ש' ששזפתני, יכול היה להסתפק הכתוב בפועל שזפתני, שבו כתובה ש' אחת, ומשיב, אלא רמז הוא שרומז בשש, כי ששזפתני הוא אותיות שש זפתני. כי בעת שמאיר השמש. שהוא ז״א, בשש אורות הוא מאיר, דהיינו בשש ספירות חג"ת נה״י. וכשמסתלק, כל אלו שש אורות מסתלקים. בני אמי, הם אלו הבאים מצד דין הקשה, לענוש על החטאים, נחרו בי, הוא כש״א נחר גרוני. ז"ש על צוארנו נרדפנו. כי כשבאו ישראל בגלות היו ידיהם קשורות לאחור, וריחים על צוארם, ולא יכלו לפתוח פה. והיינו שכתוב, נחרו בי.

כאן מסביר רבי אבא כי משמעות המילים, בני אמי נחרו בי, הוא ענין של אחוריים ודין, להבדיל ממצב של רחמים, שהוא מצב של פנים, כשם שכתוב, יאר ה' פניו אליך ויחנך (ברכת כהנים). כי נחרו אותיות חרון, הבאים מצד הדין הקשה לענוש על החטאים, נחרו בי, כשם אתה אומר נחר גרוני, כלומר יבש גרוני, או נשרף גרוני, מחוסר חסדים, הנמשלים למים, זה שכתוב, "עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ לא (וְלֹא) הוּנַח-לָנוּ" (איכה ה') כי כשבאו ישראל בגלות היו ידיהם קשורות לאחור, כלומר נטלה מהם היכולת לפעול חסד, כי ידיים מסמלות את היכולת לפעול בעולם, והפעולה הראשונה היא חסד, שנאמר חסד יסובבנו (תהלים לב), וריחיים על צווארם, שוב, ריחיים אותיות אחור, צוואר, אותיות צר-אור, שמנעו מהם לפתוח פה, ולהאיר דברים. כפי שכתוב, פתח פיך ויאירו דבריך (ברכות כב א'). כי כאשר הפה נמצא בגלות, (במצב של הסתרה, במצב סיתום האורות) הוא רך, כמו פה של תינוק שלא יכול לדבר, כי אין בו דעת, וזה סוד עבודת פרך של ישראל במצרים, שהוא פה-רך, שאין בו דעת אלוקות. מה שאין כן, בתפילת חנה נאמר, "רחב פי על אויבי".

סה) שמוני נוטרה את הכרמים: היינו ללכת בגלות, ולשמור שאר העמים בשביל ישראל שהם בתוכם בגלות. כרמי שלי לא נטרתי, כי איני יכול לשמור אותם כמו בתחילה. בתחילה נטרתי כרמי שלי, דהיינו ישראל, וממנו נשמרו שאר הכרמים, שהם האומות. עתה, אני נוטר שאר הכרמים, בשביל כרמי שלי, שיהיה שמור ביניהם.

באור הדברים: שמוני נוטרה את הכרמים, כרמים לשון רבים, ולא כרם לשון יחיד, כי כרם לשון יחיד, הוא כרם ה', שהוא *י' הוויות פשוטות, ואילו כרמים לשון רבים, פירושו, בחינות קבלה שבאדם שהן מרובות, לכן אומר רבי אבא, שמוני נוטרה את הכרמים, כלומר, שמוני לשמור את בחינות הקבלה שבאדם, המכונות בשם כרמים, שהן מרובות, בשביל להציל את בחינת ישראל שבאדם, שבחינת ישראל  נשבו בתוכם, ברצונות הקבלה לעצמם בלבד, בגלות. כי (כעת, לאחר שנפלו ישראל בגלות)  איני יכול לשמור אותם כמו בתחילה.

בתחילה, נטרתי כרמי שלי, שהוא כרם ה', וממנו נשמרו שאר הכרמים (שאר האומות, שאר בחינות קבלה שבאדם), הסבר: כרם ה' הוא הראש, שהוא ישראל, ככתוב, "כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו", (ישעיהו פרק ה'), וכאשר נוטר ישראל את כרמו שלו, שהוא כרם ה', מאותה שמירה, נשמרו שאר הכרמים, שהם שאר האומות, כלומר שאר בחינות קבלה שבאדם, כי הכל כלול בראש שהוא ישראל. עתה, לאחר שלא שמרתי את כרם ה,' הוא כרמי, אני נמצא בגלות ונוטר שאר הכרמים, בשביל להציל את כרמי שלי, הוא כרם ה'.

לסיכום: הביטוי שחרחרת מבטא ב' מיני חשכות אשר מקורם הוא א) בהסתלקות הארת ז"א מן המלכות (ששזפתני השמש) ב) באי שמירה על כרם ה' (כרמי שלי לא נטרתי).

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

~~~~~

* י' הוויות פשוטות: הוי"ה פשוטה נכתבת י,ה,ו,ה והיא כ"ו או 26 וי' הויות פשוטות הם 260 או גימטריה כרם.

שלום וברכה לכל בית ישראל,

עגלות צב, לפי רש"י הן עגלות מכוסות, לפי בעל הסולם צ"ב יורה על צמצום ב' (בחינת עשה טוב) ואורות דו"ק, אותן נשאו בני גרשון ובני מררי

כותב בעל הסולם בספר אור הבהיר סימן משא כך: "יורה על האורות החשובים מאד, שאינם מושגים זולת בקשיים מרובים. ולפיכך מכונה השגתם בשם משא כמו נושא משא כבד, וזסו"ה ולבני קהת לא נתן כי וכו' בכתף ישאו וזסו"ה ישא ה' פניו אליך, ומרמזים על השגת אור הפנים והג"ר הנישאים בכתף, ששם קשר של חוט השדרה הנושא את הראש. אכן בני גרשון ומררי נסתייעו בשש עגלות צב (צ"ב צבאות) שהמשיכו בזה רק אור דו"ק בסוד שש עגלות צ"ב והבן".

כאן מסביר הרב את ההפרש שבין עבודת קהת לבין עבודת גרשון ומררי, שהרי כולם לווים. גרשון ומררי ממשיכים את אור הו"ק, לכן קורבנם הוא בסוד שש עגלות צ"ב.  כי שש יורה על ו' קצוות, ד' רוחות ומעלה ומטה, ומילת צ"ב, יורה על צמצום ב' (עשה טוב). תכונת הצב באה לידי ביטוי כאשר הוא חש מאוים, הוא מייד מכניס את ראשו לתוך השריון ומעלים אותו, תופעה כזו תתואר בספר הזהר כביטול הג"ר, כלומר ג' ראשונות, כתר חכמה ובינה, באופן שנשארו רק ו"ק, ו' קצוות. לכן מייחס בעל הסולם, את שש עגלות הצב, לו"ק.

ואילו עבודת קהת, בנפש האדם פנימה פירושה עבודה במצב של קהות חושים, שהיא ענין של בטול מוחלט של הנברא כלפי הבורא, היות שהנברא אינו יכול להשיג כלל את גדלות הבורא, לכן מסוגלת עבודת קהת לשאת את האורות החשובים מכולם, ולכן מכונה השגת אורות אלה בשם משא, כי נשיאת אורות שאין בהם תפיסה כלל היא משא כבד לנברא, לכן כתבה התורה, ולבני קהת לא נתן (עגלות צ"ב) כי עבודת הקדש עליהם, שהיא השפעה מוחלטת, לכן אותה בכתף ישאו. ששם קשר של חוט השדרה הנושא את הראש.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה