בס"ד

שלום וברכה לכולם,

ארץ ישראל מכונה בתורה בשם ארץ זבת חלב ודבש, ארץ מלשון רצון, זבת חלב, שלא צריך לחלוב אותה כי נותנת מעצמה, תמונה Benjamin Horn

כל מי ששרת בצה"ל, ואכל בחדר האוכל, או שעשה תורנות מטבח, יודע שיש הפרדה ברורה בין כלים חלבים לכלים בשריים. על הכלים החלביים כתוב בצבע תכלת, חלבי, ועל סירי הבשר כתוב בצבע אדום, בשרי. ויש מי שמכיר את ההפרדה בין ב' מערכות הכלים, מביתו, מבית הוריו, או מבית סבו, אך מה שורשה הרוחני של ההלכה הקובעת שיש להפריד בין כלים חלביים, לכלים בשריים.

ובכן הלכה זו נמשכת מאבחנה בתורת הסוד, הקובעת שיש ב' סוגי כלים: האחד, כלים זכים, הנושאים לאור, והשני, כלים עבים, הממשיכים את האור. כלים זכים נבחנים לכלי השפעה, כלי נתינה, וכלים עבים נבחנים לכלי קבלה. יכול הקורא לומר כי אבחנה זו היא יפה, ואולי מעניינת, אך כיצד היא קשורה לחיי היום יום שלנו, ואיזה ענין יש למטבח חלבי או בשרי עם כלים זכים או כלים עבים?

וכדי להשיב על שאלות אלו, נהתבונן בעומק הדברים. את החלב ומוצריו מספקות לנו הפרות החיות ברפתות ברחבי העולם. במשך כל יממה יש כך וכך חליבות, המאפשרות למשק החלב לייצר את מוצריו מחלב הפרות ולשווקם בשווקים.

הפרות החולבות, נגשות לחליבה כדי להקל מעליהן את עומסי החלב המצטברים בהן, לשון אחר, החליבה, אינה גורעת מחיי הפרות. הפרה נותנת חלב וממשיכה לחיות. ואנו נהנים ממוצרי החלב.
עד כאן הסיפור יפה ואפילו פסטורלי.

אך מה קורה בענין הבשר? כדי שאנשים יאכלו בשר, צריך לשחוט בעלי חיים ועופות. כלומר כדי לאכול בשר, צריך אדם ליטול את חיי הבהמות והעופות. ומה למעשה משמיענו הכתוב? א) החלב מסמל נתינה, והשפעה. ב) בשר ומוצריו מסמלים לקיחה וקבלה.

ענין הנתינה בחיינו, מתאפיין כמו החלב המגיע מן הפרה, אומנם צריך לחלוב אך הוא קיים ונמצא, כאשר אנו נותנים בחיינו, לא נגרע מאתנו דבר, אלא להיפך כל מה שניתן מיד מתמלא, ומיד מופיע שפע גדול יותר. זאת ועוד החליבה באופן מסורתי נעשתה באמצעות כפות ידיו של אדם. בעוד ששחיטת בהמות ועופות מצריכה כלים (ברז"ל, בחי"ד).

וזהו השורש להפרדת מערכות הכלים בגשמיות, מערכת כלים חלבית נמשכת מכלים זכים דהשפעה, ומערכת כלים בשרית נמשכת מכלים עבים דקבלה.

כל טוב

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

נהר הירדן הרוחני נמשך מג' קווין, חסד דין ורחמים. בגשמיות אנו רואים כי נהר הירדן נמשך משלושה מקורות מים שהם, בניאס חצבאני ודן, תמונה ארנון הדס

נהר הירדן הוא הגבול הטבעי בין ארץ ישראל, לעבר הירדן המזרחי. מקור השם ירדן נזכר במסכת בכורות נ"ה ומדרש שמו, יורד מדן. לירדן שלושה מקורות מים, בניאס חצבאני ודן, או בשמותיהם העבריים, נחל חרמון, נחל שניר, ונחל דן, שהם סוד ג' קויון, חסד, דין ורחמים ור"ת חד"ר.

מה שורשו הרוחני של נהר הירדן, אם אמרנו לעיל שהוא הגבול הטיבעי בין ארץ ישראל לעבר הירדן המזרחי? ובכן בתורת הסוד נחשב עבר הירדן המזרחי למשכנן של ג' ספירות ראשונות, שהן כתר, חכמה ובינה, הנבחנות כלפי הנבראים כנסתר, ואילו ארץ ישראל נבחנת לז' ספירות תחתונות שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שהן בחינת נגלה.

מבחינה רוחנית נבחן הירדן לגבול שבין אורות לכלים, בין נסתר לנגלה, בין בורא לנברא. זו גם הסיבה שבשלה הלכו בנ"י במדבר במשך ארבעים שנה, ונכנסו לארץ ישראל, לאחר שעברו את נהר הירדן, "וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַלכָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר" (יהושע ג ט"ו) ולא הגיעו לארץ ישראל מיד, לאחר שיצאו מארץ מצרים דרך ארץ פלישתים, וזאת, כדי שיהיו מוכשרים לנחול את ארץ ישראל הרוחנית בסוד רחמים וקו אמצעי.

~~

מקורות : אור הבהיר סימן חלוצים

~~

כמו כן יש לעיין בפירוש רש"י על בראשית י"ד ט"ו, "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" שפירש, עד חובה. אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה, על שם עבודת אלילים שעתידה להיות שם. (ודן הוא שורש לכלים, לכן נדרש שמו ירדן, יוד מדן, במסכת בכורות נ"ה).

בס"ד

שלום לכולם,

"אמרי נא אחותי את", כי החכמה ביחס לאמונה היא אחות, האור הבהיר סימן אחות, תמונה Blake Danger Bentley

המשל

בשל הרעב הכבד בארץ, אברם ושרי, אשתו, יורדים למצרים, לגור שם. כאשר הם מתקרבים למצרים אומר אברם לשרי אשתו, את הפסוקים הבאים:

"הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ"
(בראשית יב יא יג)

היות שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, ובה מתלבש הלובש, הוא הקב"ה, מה מסתתר מאחורי הפסוקים הללו, מה היא פנימיות הדברים?

הנמשל

אברם = הוא אב רם, אב האמונה, ובחינת נשמה שבאדם
שרי = מלשון סר ובא וסר, הוא הגוף, שהוא בן חלוף בעולם הזה.

לכן כאשר מתקרבים אברם ושרי למצרים, אומר אברם לשרי, אשתו, "אמרי נא אחותי את", ובזאת מתיר אותה לכל העולם. ויש להבין מה ההדבל בין אישה לאחות? אישה מותרת לבעלה, ואסורה לכל העולם, אחות אסורה לאחיה, ומותרת לכל העולם. כעת נשאלת השאלה מדוע מתיר אברם את שרי אשתו לכל העולם, מה הנמשל מהתרה זו?

ובכן, כפי שאמרנו לעיל, אברם הוא הנשמה שבאדם, והוא מתיר את שרי, אשתו, בחינת גופו ורצונו, לכל העולם, מה פירוש הדברים? ברגע שהנשמה מתירה, ומשחררת את רצונו של האדם מקשר הנישואין עימה, הוא נופל לעולם הזה, אל מיצרי הזמן והמקום הנקראים מצרים.

והוא שאמר אברם לשרי, אמרי נא אחותי את, התכוון לומר כי החכמה האלוקית, אשר בה מלובש הרצון להטיב לנבראיו, היא אחות לאמונה, ומתוקף היות החכמה מכונה בשם אחות, היא אסורה לאמונה, מטעם שהם ב' הפכים: כי האמונה היא מעל דעת, ותפיסת החושים, והחכמה מתקבלת בכלי הנקרא דעת, לכן אסר אברם את שרי, אשתו, לעצמו, והתירה לעולם, כי החכמה לא יכולה להתקבל בכלי זך שהוא אמונה, אלא רק בכלים עבים שהם כלי קבלה. ועוד, אי אפשר שתהיה חכמה במקום שיש אמונה, מטעם שהם ב' הפכים.

לכן מתיר אברם את שרי לעולם, שהוא בבחינת חכמה בגויים תאמין, ואילו פרעה, מלך מצרים, אליה נפלו ניצוצות החכמה בשבירת הכלים, חומד את החכמה מאוד, מאוד, וכותב לחכמה, היא שרי, כתובה, ובה הוא מעניק לה את ארץ גושן כאחוזה.

משמעות הכתובה שכותב פרעה לשרי

מה פירוש הכתובה שכותב פרעה לשרי? פרעה הוא מלך מצרים, הרצון לקבל לעצמו בלבד, הוא לא נותן לאדם אפשרות להאמין שיש זולת, שיש מציאות אחרת מעבר ליאור הזמן וגבולות המקום, שיש מציאות של טוב מוחלט, שיש מציאות של השפעה ונתינה, ואהבה, אם כן מה משמעות הכתובה שכותב פרעה לשרי, לנוכח הדברים שאמרנו לעיל?

הרצון לקבל לעצמו בלבד שבאדם, המכונה בשם פר-עה, כל היום מדבר רע על ההשגחה האלוקית, לא נותן לו להאמין שיש מציאות של טוב, כי כל היום מראה לאדם מציאות של רוע בכל אשר יפנה, ואם כן משמעות הכתובה שכותב פרעה לשרי, המעניק לה את ארץ גושן לאחוזה היא, כי הפה-רע, נותן לגוף, שהוא בחינת בשר בא -סר, החולף, הארעי, אחיזה בארץ מצרים, ארץ מלשון רצון, ומיצרים מלשון צר.

כלומר, לגוף המכונה שרי, מובטחת בכתובה שנותן פר-עה, אחיזה בארץ גושן. כי כל אימת שהאדם ינסה להצר ולקבע את החכמה האלקית לגבולות הזמן והמקום, הוא אומנם יתרבה ויעצם, כמו בנ"י בארץ מצרים (שמות א') אך הוא יהיה נעוץ ותקוע בארץ גושן, ברצון לגשם את החכמה האלוקית, כי כל הרצון לגשם את החכמה האלוקית נובע מהיות האדם נתון כבול במיצרי הזמן והחומר הנקראים מצרים, והוא חושב כי החכמה האלקית היא סופית וקבועה כמו גופו המתכלה.

אך לאחר שפרעה כותב כתובה לשרי, ומבטיח לה אחוזה בארץ גושן, עבדים ושפחות, מכה אותו ה' בעשרה נגעים, כנגד י' ספירות הארות החכמה האלוקית, עד שמבין פר-עה, כי הגוף, בחינת שרי, נשוי לנשמה, היא אברם, ומחזיר את שרי הוא הגוף, לבעליו, הנשמה.

המהלך בו נקט אברם עובד

כאשר חוזרת שרי, בחינת הגוף, לאברם, בחינת הנשמה, עם כל שלל העולם הזה, אנו מבינים כי מהמהלך בו נקט אברם, כי משתלם לוותר על רצונות הגוף, הוא הרצון לגשם אלוקות בכל מצב ובכל תנאי, בטווח הקצר, כדי לזכות בנשמה לטווח ארוך.

נמצא, דווקא כאשר אדם מחליט לחיות באמונה, שהוא בחינת אב-רם, ומתוקף עובדה זו, מתיר את השימוש בחכמה, בחינת שרי, לכל העולם, ולא לעצמו, דווקא אז חוזרת אליו שרי, שהיא בחינת חכמה בגויים תאמין, עם כל קישוטי החכמה של העולם הזה.

נמצא כאשר מחליט אדם ללכת באמונה מעל הדעת, ודבק בבורא, ומצמצם את השימוש שהוא עושה בחכמה, הוא זוכה בב' אופנים, האחד הוא דבקות בה', והשני הוא חכמה ומתנותיה, כי דוקא ע"י שנתרחק מן החכמה וקראה אחות, אפשר לה לרבות ולהתעצם בעולם הזה, וכאשר היא שבה אליו היא חוזרת אליו עם מתנות.

נמצא כי דווקא ע"י צמצום השימוש בחכמה זוכים ליותר, וזה סוד שאברם הקריב למצרים, אך לא ירד אליה כי בחינת אמונה שבאדם מרוממת אותו.

~~~

מקורות אור הבהיר, סימן אחות

פרקי דרבי אליעזר, פרק כ"ו

אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל, לאה וישראל אינן רק דמויות מקראיות שהסתובבו באזור, לבושות שמלות ונושאות כדי מים, כדי לספק השראה לבעלי מכחול ובעלי מפסלת מתקופת הרנסנס, אלא הם שמות, או כלים, או חסרונות, בהם מתלבש, או מופיע אור אינסוף ברוך הוא.

בכל אחד ואחת מאתנו נמצא גם משה רבינו, הוא הכוח המשה שבאדם, כעת נשאלת השאלה, כיצד אנו מזהים אותו פועל בתוכינו? הנה מספר פרמטרים:

1. כח המשיכה

תמונה Calsidyrose

היות שהשמות המופיעים בתורה אינם מקריים, גם לשם "משה", יש הוראה מיוחדת. מקור השם משה הוא מן הפועל, משה, שפירושו למשוך. אך למה למשוך? מי מושך? או מה מושך? הכח המשה שבנו, הוא המושך אותנו, ומעלה אותנו מעלה, מארועי היום יום המכאניים, וגורם לנו להתבונן על כל מה שנעשה סביבנו, ולהכריע כי כל מה שנעשה הוא פעולת הטוב המוחלט, גם אם לנו נראה, שהוא לא הוגן באופן זמני.

כפי שמשה נמשה מן המים, ע"י בת פרעה, וגם משָה ומשך את את בני ישראל משעבוד מצרים, יש משהו באדם המרומם אותנו מההתנהלות היומית-יומית שלנו, ומנהיג אותנו בעדינות לאיכות חיים אחרת, שאנו לא יכולים לראות אותה, מהמקום בו אנו נמצאים.

2. מציאת איזון בין שני קטבים

בחיי היום-יום שלנו, אנו מוצאים את עצמינו בכל מיני מצבים הפוכים, כאשר אנו שמחים, אנו לא יכולים לדמיין רגע עצוב, וכאשר אנו עצובים, אנו לא יכולים לדמיין רגע שמח. למעשה אנו נזרקים מרגע לרגע, ככדור על גבי גלי המציאות.

משה שבאדם, לא עולץ מתוך שמחה, ולא משתשטח מתוך עצבות, הוא מתבונן בתנודות שבתוכו, ויודע כי לא הוא זה אשר נע מקוטב לקוטב, אלא האור האלוקי שורה בו, ומיד ומסתלק ועולה, ומשה מתבונן בפלא המפליא בתוכו.

3. משה הוא בחינת האמונה שבאדם

אנשים חושבים כי המאמין אינו אדם ריאלי, מפני שהוא מאמין בדברים שאינו רואה, אינו שומע, ואינו חש, אך לא כך הם פני הדברים, המאמין הוא הריאליסט הגדול ביותר, להיותו מחובר לשורש החיים, היא האמונה, מטעם

הרגשתו את האמת. משה הוא הדג והדייג, הוא דג כלפי בת פרעה, והוא דייג כלפי בני ישראל

4. משה הוא האוייב הגדול ביותר שלנו

תמונה

"משה" אותיות "השם", והוא האוייב הכי גדול שלנו, כי הוא רוצה למשות אותנו מיאור הזמן בו אנו חיים, ולהשליך אותנו למדרגה רוחנית בה אין זמן ומקום, בה הכל נמתק באחדות מוחלטת.

כאשר אנו קוראים בתורה, אנו חושבים פרעה הוא מלך רשע, שאין לנו שום קשר איתו, אבל כפי שמשה חי בתוכינו, גם פרעה חי בתוכינו. זה בהחלט לא המקרה בעבר הרחוק, בו איזה שר או מלך רוצה למנוע מקבוצת מהגרים לעזוב את ארצו, אלא בכל רגע ורגע, אנחנו הם אלה המתנגדים לאפשרות של איכות חיים אחרת.

למעשה, מאוד נח לנו במצרים, עם חשבונות הבנק, המכוניות ומרכזי הקניות שלנו, אבל, כשלפעמים אנו מרגישים שכל הנפח הגדול הזה, אולי אינו ממלא אותנו, וייתכן שיש משהו אחר, אנו מיד דוחקים את האפשרות הזו מאתנו והלאה. זהו פרעה שבנו, וזה תלוי בנו, בכל רגע ורגע, למי אנו נותנים כוח, לכוחות השוק של העולם הזה, או לאפשרות של חיים בפרמטרים אחרים לגמרי.

כל טוב לכולם ברכה והצלחה במציאת משה הנח בתוך התיבה, היא המילה, הוא המסר המגיע אלינו מעולמות רווחניים גבוהים ואינם מורגשים.

שלום וברכה לכולם,

קצת פחות מעשור לאחר ששמענו ואהבנו את שירת היחיד של דון מקלין עם שירת הרבים של הקהל,  כותבת נעמי שמר שיר, בשם 'על נהרות בבל', אותו שרה שלישיית הגשש החיוור, המתאר מציאות של ישראלים החיים בארה"ב ומתגעגעים לחברים בארץ, סוג של גלות מודרנית, כאשר בלחן של נעמי, יש התייחסות וציטוט מוסקלי ללחן של דון מקלין.

אך האם גלות הוא ענין הסטורי בלבד, האם כל אדמה, מחוץ לארץ ישראל נחשבת לגלות, ביחס לארץ ישראל, או שגלות היא ענין פנימי יותר, המונח בנפש האדם פנימה, ללא קשר למקום הגאוגרפי בו הוא יושב?

על שאלה זו משיב הזהר הקדוש פרשת פנחס, אות יז, וזו לשונו:

יז) רבי ייסא פתח וכו': רי"פ, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. שואל, את ירושלים היה צריך לומר, רבי ייסא שואל שאלה מעניינת, ואומר כי הפסוק היה צריך להיות כתוב על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרינו את ירושלים, כמו שכתוב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, מהו בזכרנו את ציון. מדוע כותב מזמור קלז בתהלים בזכרינו את ציון, ככתוב בפסוק א', כאשר בפסוק ה' מדובר על ירושלים, היה למזמור לפתוח בפסוק בזכרינו את ירושלים, כפי שמחזק את הטענה פסוק ה', אם אשכחך ירושלים, ומשיב, רבי ייסא, בדומה לאדם שהיה לו היכל יקר נאה ויפה. באו שודדים ושרפוהו. צערו של מי הוא. אם לא, של בעל ההיכל הוא. כאן מדבר רבי ייסא באמצעות משל, כאשר ההיכל היקר והנאה, הוא השכינה הקדושה, והשודדים אשר שרפו את ההיכל, היא השכינה הקדושה, הם כוחות הקבלה והטומאה בנפש האדם פנימה.

אף כאן, במזמור תהלים קלז, השכינה בגלות, צערו של מי הוא. מי מצטער על גלות השכינה, או שריפת ההיכל יקר נאה ויפה, אם לא, של הצדיק הוא שהוא יסוד. כי הצדיק, הוא הקב"ה, הנבחן ליסוד, או לט' ספירות ראשונות, הרוצות להשפיע אור טובו יתברך לנבראים, שרוי בצער, מדוע, כי אין לו למי להשפיע, כי ההיכל שרוף, כלומר השכינה הקדושה, נטמאה בכוחות הקבלה, הנבחנים להיכל שרוף, ולצדיק, לקב"ה, אין למי להשפיע.

וזה הולך כמו שהעמידוהו. שכתוב הצדיק אבד, אבד ממש, כי כל פעולתו של היסוד הוא להשפיע, ואם השכינה בגלות, ואין לו למי להשפיע, הוא כמו שאינו בנמצא, והוא אבוד. כי מהות ספירת היסוד הוא להשפיע לשכינה הקדושה, היא המקבל, וברגע שנשרף ההיכל, זה נבחן שאין מקבל לכל הטוב המוכן לנשמות, וברגע שאין מקבל, מבוטל באחת המשפיע, כי כל עניינו של המשפיע הוא נתינה, ובאין מקבל הוא בטל, וזה הוא צערו העמוק, שאין מי שיקבל את הטוב והעונג שהוא מטרת הבריאה.

אף כאן, בזכרנו את ציון, פירושו, בזכרנו את הצער של ציון, שהוא יסוד, על חוסר הזווג, כי הצער, שלו הוא. לכן, מסביר רבי ייסא, נוקט הפסוק לשון, "בזכרינו את ציון", כי ציון הוא שמה של ספירת היסוד, המרכזת ומוסרת את כל השפע לשכינה הקדושה, היא המלכות, ובזכרינו את ציון, פירושו אנו זוכרים את צערו של ציון, של ספירת יסוד, על חוסר הזיווג שלו עם המלכות, כי באין זיווג, אינו יכול להשפיע שפע, וזה הוא צערו.

נמצא כי צערו של המשפיע גדול יותר, מחמת שאינו יכול להשפיע לנבראים, לכן אנו אומרים בזכרנו את ציון, כי המשפיע נבחן לזכר, לכן משתמש המזמור בפועל בזכרנו, שישראל הנמצאים בגלות, זוכרים את המשפיע להם כל טוב הנקרא, ציון.

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

מ"ה הוא המרחק בין ארץ לשמים, תמונה Karen Roe

דהנה שם ה' מבחינת הרחמים שבו, נקרא הוי"ה, ואלקים הוא שמו מבחינת דינים שבו, וכאשר מנסרים ומפרידים את שם אלקים משם הוי"ה, מפרידים למעשה את הדינים מהרחמים, שהדינים נבחנים כיורדים כלפי מטה, אל המלכות, והרחמים עולים ומסתלקים כלפי מעלה, כלומר עצם הסתלקות ועליית הרחמים מהכלת ואיזון כוחות הדין, גורמת באופן טבעי לירידת הדינים כלפי מטה, לארץ, למלכות.

והוא השורש הרוחני של המנהג הרווח בקרב קוסמים לנסר אישה לשניים. אותו מהלך מתרחש בעצם הימים הנוראים, כאשר 'מנסרים' את השנה, שהיא בחינת זמן ומקום, ובחינת צמצום ודינים, מאור אינסוף ברוך הוא, שהוא רחמים.

לכן נקראים ימי הניתוח וימי ההפרדה בשם 'ימים נוראים', כפי שאמר יעקב אבינו בחלום הסולם, "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים", (בראשית כח יז). ו'נורא' מתייחס לעניין הרחמים, שרוצים להיות מושפעים כל הזמן בנבראים, ובשל היות הנבראים לא מתוקנים בקו אמצעי, שהוא רחמים, אין שווי צורה בין משפיע למקבל, ולא ניתן למשפיע להשפיע רחמים, שהוא איזון בין חסד לחכמה.

לכן אמר יעקב, מ"ה נורא המקום הזה, (כי מ"ה הוא שם הוי"ה במילוי אלפין שהוא: יוד, הא, ואו, הא, גימטריה מ"ה, או אד"ם) כי מהות הרצון האלוקי הוא להשפיע טוב לנבראים, ובשל היות הנבראים מחוסרי תיקון ראוי בקו אמצעי, כלומר אין בהם איזון של חסד וחכמה הנקרא רחמים, לא יכול המשפיע להשפיע, וזאת הרגשה נוראה למשפיע, כי במהותו הוא טוב והוא רוצה לתת, אך לא יכול מפני שנתינתו תגרום מוות למקבל, כי המקבל יקבל לטובת עצמו, ויסתגר בתוך עצמו, ובאותו רגע יתנתק מהנותן, וזאת אינה כוונת הבריאה. אלא להודיע אלוקותו לנבראיו, כלומר שעצם ההטבה האלוקית היא בקיום הקשר שבין הבורא לנברא. וקשר כזה יכול להתקיים רק בתנאי שיש שווי צורה בין משפיע למקבל, ככתוב מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן