שלום וברכה לכולם,

תכונת ישראל שבאדם היא לעשות נחת רוח לאלקים ואדם, שהן אותיות ישר-אל, תכונה של יושר, ותמימות, כאשר כיוון תנועת התכונה הוא מהאדם אל העולם, בקו ישר, ללא עקמומיות עקלתוניות, ונפתוליות. מאידך, תכונת עמל"ק, (ע'ל מ'נת ל'קבל) שבאדם, עניינה הוא, לקבל לעצמו בלבד, כשכל מחשבתו של אדם, דיבורו ומעשיו, נתונים לגרום ולהביא לרווחיו ותועלתו האישית בלבד. כיוון תכונת עמל"ק שבאדם נראה או מורגש כך, האדם הנמצא במרכז המעגל שואב לתוכו הכל, הכל נבלע בו, כמו חור שחור הבולע כל צורה של אור.

נמצא, יש לנו ב' תכונות הפוכות: תכונת ישראל שבאדם משפיעה אור וכל טוב אל העולם ואל האדם, באשר הוא, ואילו תכונת עמל"ק שבאדם בולעת כל טוב וכל שפע, ומעלימה אותו לתוכה.

בעוד תכונת ישראל שבאדם, נמשלת לקו ישר, הרי שתכונת העמל"ק שבאדם, נבחנת לעיגול, ביטוי לכך נוכל למצוא בשירו של מאיר אריאל, "נשל הנחש", בשורה הבאה: "והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת", כלומר אדם הנמצא במרכזו של מעגל, ולא יודע לאן לפנות, היות שכל נקודה על היקף המעגל מושכת אותו, והוא נמשך לכל נקודה על ההיקף, מצב שכזה הורס את האדם, מפני שהוא מונע ממנו ללכת בקו ישר. כי קו ישר הוא תולדה של אור, וכאשר אדם נמשך אחר תשקותיו לכל מיני נקודות על היקף המעגל, הוא נמצא במצב של חשיקה וחושך.

בשיר השירים אנו מוצאים את התיקון למצב שמתאר מאיר אריאל בפסוק, "אני לדודי, ועלי תשוקתו", כלומר קודם אני כנברא רוצה להשפיע לדודי, הוא בורא עולם, והתולדה של אותה דבקות היא, ועלי תשוקתו, כלומר, הבורא חושק להשפיע לאדם שפע טוב ואור, בשל שיווי הצורה שיצר הנברא עם הבורא באמצעות הפסוק, אני לדודי, ראשי תיבות א"ל.

הנה השיר

כל טוב ברכה והצלחה

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

אברהם פוגש את מלכי-צדק מלך שלם, הוא שם בן נח, לאחר מלחמת ארבעת וחמשת המלכים. תמונה ויקיפדיה

בפרשת לך לך מספרת התורה, כי נשבה לוט, בן אחי אברהם, וזו לשונה, "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן". מהו לשון וירק המוזכר בפסוק, האם זו לשון ריקות וריקנות? האם לשון וירק מצביע על הצבע הירוק, או ירק כלשהו, או האם בכלל יש קשר בין ירק לירוק לריקנות והורקה?

מספר בעל הסולם בספר האור הבהיר, כי ירק, הוא לשון ריקנות, ובכן זה המקום לשאול, מה בין ירק לריקנות? אומר בעל הסולם, כי כאשר האריה, מלך החיות, אוכל את טרפו, הוא את החיה כפי שהיא, עם כל החיוּת שבה, עם הדם, ואילו כאשר בהמה לוכחת עשב ירוק, היא אוכלת למעשה עשב שהוא ריק מחיוּת, כי בירק הירוק אין דם, כפי שיש בחיה, אותה צד האריה, ואוכל.

זאת ועוד, בספר הזהר הקדוש מוזכר הצבע הירוק (אותיות השורש ירק), כקו אמצעי, תלמוד לומר, כאשר אברהם עורך מלחמה, כדי להחזיר את בן אחיו שנשבה, לוט, הוא קודם כל, מרכז את כוחותיו בקו האמצעי, המכונה בס' הזהר הק' בכינוי שלום, ובכינוי ברית. כי רק מכח האחדות ניתן להלחם.

כעת נשאל, מי הם חניכי אברהם, מדוע הם מונים שלוש מאות ושמונה עשר, על מה מרמז מספר זה, ומדוע? ועל כך באה תשובה כי התורה היא כולה שמותיו של הקב"ה, והבורא יתברך מלובש בהתורה, הוא וספירותיו מסתתרים בפסוקי התורה, מה שנותר לנו לעשות הוא להפשיט את לבושי התורה, ולראות את הלובש, הוא הקב"ה.

ולעבודה, גימטריה פשוטה מראה כי שלוש מאות ושמונה עשר, הוא גימטריה שי"ח, הרומז לג' הקווין המוזכרים בס' הזהר הק', כשמות בניו של נח, ש'ם י'פת ח'ם, ר"ת שי"ח. שם הוא כנגד קו ימין שהוא חסד, חם כנגד קו שמאל שהוא הדין, ויפת כנגד קו אמצעי. לדעת כי מספר חניכיו, ילידי ביתו של אברהם, הם בחינת ג' קווין, שהן ח'סד ד'ין ור'חמים, בחינת חד"ר, המאירים לאברהם במלחמה זו.

גם ניתן לראות את שי"ח (318) באופן הבא ש' מורכבת מג' פעמים ו', ו' היא סוד קו אמצעי, באשר ח"י הוא כינוי לספירת יסוד, כאשר הוא משפיע לספירת מלכות. כי רק השפעה נחשבת לחיים. בעוד שקבלה לעצמו בלבד, נחשבת היפך החיים.

וירדף עד דן, מדוע רודף אברהם את אויביו (כלי קבלה לעצמו בלבד) עד דן? מפני ששם דן יורה על בחינה ד', כלומר על הרצון לקבל לעצמו בלבד הנקרא בשם ר"ע או רצון עצמי, או בחינת הא תתאה משם הוי"ה, אם כן, מה משמעות הפועל רדף? ובכן, עד בחי"ג (או אותיות יה"ו משם הוי"ה) האורות רודפים בסוד רודף שלום שהוא קו אמצעי, ומדוע הרדיפה היא עד דן? כי דן הוא כינוי לבחי"ד (אור הבהיר) ובבחינה ד' הופכים האורות להיות נפרדים מהכלים מטעם היפוך הצורה, כי האורות רוצים להשפיע, ובחינה ד' רוצה לקבל לעצמה בלבד, מכאן נובע ההיפוך, וזה מה שכוון רש"י במקום, עד דן - שם תשש כחו (כנקבה, שהיא בחינה ד') שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל [לשון גילוי, נפרדות ועבודה זרה] (סנהדרין לו).

ויחלק עליהם, לילה, הוא ועבדיו, ויכם, וירדפם עד חובה, אשר משמאל לדמשק (בראשית יד טו). ויחלק עליהם, לילה מה פירוש? כותב זהר פרשת וירא אות שסא, "וזהו שכתוב בחשך ידמו. זהו לילה, דהיינו הנוקבא, שנקשר בחשך והרג אותם. אברהם רדף והלילה הרג אותם. וזהו שכתוב, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, ויחלק עליהם לילה, זהו הקב"ה, שחלק הרחמים מן הדין, כדי לנקום נקמת אברהם, ומשום זה כתוב, ורשעים בחשך ידמו. ויכם. ויכום היה צריך לומר, לשון רבים, כי אברהם ועבדיו הכו אותם. אלא זהו הקב"ה שהוא הכה אותם, כי לא בכח יגבר איש, כי הוא ואליעזר היו בלבדם. כי אליעזר בגימטריא שי"ח, והיינו שי"ח ילידי ביתו שאומר הכתוב.

וכותב רש"י כי "עד חובה" - אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה, על שם עבודת אלילים שעתידה להיות שם. הוא שכתבנו לעיל, כי חובה היא דן, היא בחינה ד', שהיא אות הא תתאה משם הוי"ה, והוא שדייקה התורה, עד חובה אשר משמאל לדמשק, כי ספירת היסוד מכונה בשם דמשק, שהוא נוטריקון דוֹלֶה ומשקה, דוֹלֶה ע"ש שדוֹלֶה, כלומר עושה עצמו דלי לאור הספירות שמעליו, ומשקה, ע"ש שמשקה אותן למלכות. ולכן פירוש המקרא, עד חובה, אשר משמאל לדמשק, הוא, עד ספירת מלכות, שהיא בחינה ד', שהיא משמאל (בשל היפוך הצורה שלה) לספירת יסוד, המכונה בשם דמשק.

כל טוב הצלחה וברכה

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

שובך יונים, באנגלית נקרא שובך בשם dovecote, והוא מזכיר את המונח העברי 'דבקות', תמונה sidebog7

בזהר פרשת לך לך שלפנינו, ישאל רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, מדוע כותבת התורה, "לך- לך" בלשון יחיד, ולא כותבת, "לכו-לכם", בלשון רבים, שכן כולם יצאו מאור כשדים יחדיו, לאחר שניצול אברהם מכבשן האש. גם נראה מדוע הומשל אברהם לאור בהיר בשחקים, מה הן שבע הברכות שקיבל אברהם ומה משמעותן.

הנה לשון הזה"ק ובאור הסולם שכתב הרבי יהודה לייב אשלג זצ"ל, מחבר תלמוד עשר הספירות.

לשון הזהר הקדוש: לד) ר' אלעזר, הוה יתיב, קמיה דר"ש אבוי, והוי עמיה, ר' יהודה, ורבי יצחק, ורבי חזקיה. א"ל ר' אלעזר, לר"ש אבוי. האי דכתיב, לך לך מארצך וממולדתך. כיון דכלהו נפקו למהך, אמאי לא אתמר ליה דכלהו יפקון.

באור הסולם: לד) ר' אלעזר הוה יתיב וכו': ר' אלעזר היה יושב לפני ר' שמעון אביו, והיה עמו ר' יהודה ור' יצחק ור' חזקיה. א"ר אלעזר לר' שמעון אביו, מה זה שכתוב לך לך מארצך וממולדתך, כיון שכולם יצאו מאור כשדים ללכת ארץ כנען, למה לא נאמר לו שכולם ילכו.

הרחבת הדברים: חמישה מבעלי הזהר יושבים בליבון השאלה ששואל רבי אלעזר, רבי שמעון בר יוחאי, אביו, רבי יהודה, רבי יצחק, ורבי חזקיה. חמשת בעלי הזהר המופיעים במאמר זה הם כנגד ספירות כח"ב תו"מ, כתר חכמה בינה תפארת ומלכות.

לשון הזהר הקדוש: לה) דהא אע"ג דתרח הוה פלח לע"ז, כיון דאתער באתערותא טב למיפק בהדיה דאברהם, וחמינן דקב"ה אתרעי בתיובתא דחייביא, ושרא למיפק, אמאי לא כתיב לכו לכם. אמאי לאברהם בלחודוי לך לך.

באור הסולם: לה) דהא אע"ג וכו': כי הגם שתרח היה עובד עבודה זרה, אבל כיון שנתעורר בהתעוררות יפה לצאת עם אברהם, וראינו שהקב"ה חפץ בתשובת הרשעים, והוא התחיל לצאת, למה לא כתוב. לכו לכם, למה רק לאברהם לבדו נאמר לך לך.

הרחבת הדברים: כאן שואל רבי אלעזר היות שכולם פנו לצאת מאור כשדים, מדוע לא כתוב לכו לכם, הרי הקב"ה חפץ בתשובת רשעים, והיות שתרח היה רשע והיה עובד עבודה זרה, הרי הקב"ה חפץ גם בתשובתו, מדוע אם כן לא כתוב לכו לכם בלשון רבים, הכוללת את הרשע (תרח) עם הטוב (אברהם)? מדוע יש פניה כאן לאברהם בלבדו, לך-לך?

לשון הזהר הקדוש: לו) א"ל ר"ש, אי תימא, דתרח כד נפק, מאור כשדים, בגין לאהדרא בתשובה הוה, לאו הכי, אלא כד נפק, לאשתזבא נפק, דהוו כלהו בני ארעיה, בעאן למקטליה. כיון דחזו, דאשתזיב אברהם, הוו אמרי ליה לתרח, אנת הוא דהוית מטעי לן, באלין פסילין, ומגו דחלא דלהון, נפק תרח, כיון דמטא לחרן, לא נפק מתמן לבתר, דכתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. ואילו תרח לא כתיב.

באור הסולם: לו) א"ל ר"ש אי תימא וכו': אמר לו ר' שמעון, אם תחשוב, כשתרח יצא מאור כשדים, היה זה כדי לעשות תשובה, אינו כן. אלא כשיצא רק להנצל יצא, כי כל אנשי ארצו היו רוצים להורגו. כי אחר שראו שאברהם ניצל מכבשן האש, היו אומרים לתרח, אתה הוא, שהיית מטעה אותנו בפסילים הללו, והיו רוצים להורגו, ומשום הפחד מפניהם יצא תרח. ולפיכך, כיון שהגיע לחרן, לא יצא עוד משם, כי כתוב, וילך אברם וגו' וילך אתו לוט, ואלו תרח לא נזכר בהכתוב.

הרחבת הדברים: רבי שמעון, אביו של רבי אלעזר משיב על שאלה זו ואומר, אם אתה חושב כי תרח יצא מאור כשדים לעשות תשובה, אינו כן, שכן תשובה פירושה עשה טוב. (כי טוב, תו'ב ושוב הוראתן שווה). תרח יצא מאור כשדים רק כדי להנצל, בחינת סור מרע, כי כל אנשי עירו היו רוצים להרגו, כי לאחר שיצא אברהם מכבשן האש, היו אומרים לתרח, אתה מטעה אותנו בפסילים הללו, והיו רוצים להרגו, ומשום הפחד שפחד מהם יצא תרח, ולא משום סיבה אחרת. ולפיכך כאשר הגיעו לחרן, היא התחנה השניה בדרך, לא יצא משם, כלומר נשאר בחרן,  שכן כתוב וילך אברהם וגו' וילך אתו לוט, משמע תרח לא יצא מחרן.

לשון הזהר הקדוש: לז) פתח ואמר, וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר. האי קרא אוקמוה, אבל, וימנע מרשעים אורם, דא נמרוד ובני דריה, דנפק אברהם מנייהו דהוה אורם. וזרוע רמה תשבר, דא נמרוד.

באור הסולם: לז) פתח ואמר וימנע מרשעים אורם וכו': מקרא זה כבר בארוהו. אבל וימנע רשעים אורם, זה נמרוד ובני דורו, שיצא אברהם מהם, שהוא היה אורם. וזרוע רמה תשבר, זהו נמרוד.

לשון הזהר הקדוש: לח) ד"א. וימנע מרשעים אורם, דא תרח ובני ביתיה. אורם: דא אברהם. האור, לא כתיב, אלא אורם, דהוה עמהון. וזרוע רמה תשבר. דא נמרוד, דהוה מטעי אבתריה, כל בני עלמא. ובגין כך כתיב לך לך. בגין, לאנהרא לך, ולכל אינון דיפקון מינך, מכאן ולהלאה.

באור הסולם: לח) דבר אחר וימנע וכו': פירוש אחר. וימנע מרשעים אורם, זהו תרח ובני ביתו. אורם זהו אברהם. כי האור לא כתוב אלא אורם, שהיה עמהם. דהיינו אברהם שהיה עמהם, ויצא מהם. וזרוע רמה תשבר, זהו נמרוד שהיה מטעה אחריו כל בני העולם. ומשום זה כתוב לך לך, כדי להאיר לך, ולכל אלו שיצאו ממך מכאן ואילך.

הרחבת הדברים: וימנע מרשעים אורם, סובב על תרח ובני ביתו, שנשארו בחרן, לכן נוקט הכתוב לשון אורם, כי אברהם היה האור שלהם, כי היה עמהם ומאיר להם. וזרוע רמה תשבר נמרוד, שהיה מטעה אחריו כל בני העולם, ומשום זה כתוב לך לך כדי להאיר לך וכל אילו שיצאו מכאן ואילך.

לשון הזהר הקדוש: לט) תו פתח ואמר. ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם. ועתה לא ראו אור, אימתי, בשעתא דאמר קב"ה לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. בהיר הוא בשחקים. דבעא קב"ה לאדבקא ליה לאברהם, בההוא אור דלעילא, ולאנהרא תמן.

באור הסולם: לט) תו פתח ואמר, ועתה לא ראו אור: ושואל אימתי היה זה. ואומר שזה היה, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם לך לך וגו'. כי לאחר שאברהם יצא מהם, לא ראו יותר אור, בהיר הוא בשחקים, סובב על אברהם שרצה הקב"ה להדביק את אברהם באור העליון שיאיר שם.

לשון הזהר הקדוש: מ) ורוח עברה ותטהרם. דהא לבתר תבו בתיובתא, תרח וכל בני מאתיה בני מאתיה, דכתיב, ואת הנפש אשר עשו בחרן. תרח: דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו'.

באור הסולם: מ) ורוח עברה ותטהרם, סובב על תרח ובני עירו, כי לאחר כך חזרו בתשובה, תרח וכל בני עירו. שכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, הרי שבני עירו עשו תשובה. תרח עשה תשובה, שכתוב ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ואם תרח לא היה עושה תשובה, לא היה אומר לו הקב"ה לאברהם, שיבא אל אבותיו בשלום.

הרחבת הדברים: ורוח עברה ותטהם סובב על רוח התשובה, כי לאחר כך חזרו בתשובה, תרח וכל בני עירו, שכן כתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן, הרי שבני עירו עשו תשובה. תרח עשה תשובה שכן כתוב בברית בין הבתרים, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו טו), ואם תרח לא היה עושה תשובה, לא היה אומר לו הקב"ה לאברהם שיבא אל אבותיו בשלום.

פירוש: אב פירושו רצון, מלשון אבה, כפסוק אם לא תאבה האישה (בראשית כד), ופרוש הפסוק ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, הוא כי אברהם יבוא אל הרצונות הראשונים שלו, אבותיו בשלום, כי השלום, הוא האיזון, הוא התשובה.

לשון הזהר הקדוש: מא) ואעשך לגוי גדול, האי ברכתא חדא. ואברכך, תרין. ואגדלה שמך, תלת. והיה ברכה, ארבע. ואברכה מברכיך, חמש. ומקללך אאור, שית. ונברכו בך כל משפחות האדמה, הא שבע. כיון דאתברכו באלין שבע ברכאן, מה כתיב, וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. לנחתא להאי עלמא, כמה דאתפקדא.

באור הסולם: מא) ואעשך לגוי גדול וכו': בכתוב הזה יש שבע ברכות. ואעשך לגוי גדול, אחת. ואברכך, שתים. ואגדלה שמך, שלש והיה ברכה, ארבע. ואברכה מברכיך, חמש. ומקללך אאור, שש. ונברכו בך כל משפחות האדמה, הרי שבע. ואחר שנתברך בשבע ברכות הללו, מה כתוב, וילך אברם כאשר דבר אליו ה', שפירושו, שהלך לירד לעולם הזה כמו שנצטוה. פירוש, כי אברהם הוא הנשמה (כמ"ש לעיל אות י"ג) ואחר שהנשמה נתברכה בשבע ברכות הנ"ל, יורדת לעולם הזה להתלבש בגוף.

הרחבת הדברים: יש אורות שהם בחינת רצוא ויש אורות שהם בחינת שוב, האורות הרצים הם אלו המגיעים אל הארץ, אל הנבראים, הם בחינת רצוא, ואילו האורות השבים להדבק בבורא עולם הם הנקראים בחינת שוב, מלשון שבע, אלו הם האורות הדבקים בבורא, וזו היא למעשה הברכה שקיבל אברהם, היא אור הדבקות. ולאחר שנתברך בשבע הברכות הללו, יכול אברהם, שהוא משל לנשמה, לירד לעולם הזה כמו שנצטוה, כי מובטח לו בשבע הברכות הללו, כי אע"פ שירד לעולם הזה להתלבש בגוף, ישאר דבוק באור השם יתברך בבחינת שוֹב, שהם שבע הברכות שנתברך בהן טרם התלבשות הנשמה הגוף.

כל טוב הצלחה וברכה

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

תמונה PROKent Landerholm

מהו חסד? דהנה מובא בכתבי האר"י כי חסד הוא אותיות ח"ס ד', אותיות ח"ס פירושן מרחם, והן גם גימטריה של שם אהי"ה הוי"ה אהי"ה, ונמצא כי שם אהי"ה הוי"ה אהי"ה (הוא גימטריה 68) חס ומרחם על המלכות, שהיא ד', שהיא הנבראים, וכאשר הקב"ה חס ומרחם על המלכות, על הנבראים, הוא משפיע להם מוחין שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה, ואז יש ייחוד בין משפיע שהוא ח"ס לד' שהוא המושפע, והזיווג של השפעת המוחין מכונה בשם חסד, וזה פירוש הפסוק חסד אל כל היום (תהלים נ"ב ג').

כל טוב הצלחה וברכה לכולם

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

תמונה The Traditional Faëry Tales of Little Red Riding Hood, Beauty and the Beast, & Jack and the Beanstalk, 1845

זהר  פרשת האזינו פותח במילים הבאות: א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, רבי יהודה פתח, פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר וגו׳, בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מה כתיב לעילא. אני ישנה ולבי ער וגו׳. אני ישנה, אמרה כנסת ישראל, אני ישנה, מפקודי אורייתא, בזמנא דאזלינא במדברא. ולבי ער, לאעלא לארעא, למעבד להו נימוסין דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. קול דודי דופק, דא משה דאוכח להו לישראל בכמה ויכוחין, בכמה קטטין. דכתיב, אלה הדברים וגו׳, ממרים הייתם וגו׳. ובחורב הקצפתם וגו׳. הה״ד דופק.

באור הסולם

שלום לכולם,

תמונה 190.arch (aka bymamma190)

משפט שלמה מספר את סיפורן של ב' נשים זונות שילדו במרווח של ג' ימים אחת מן השניה, ב' בנים.

הנה הסיפור:

"אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת--אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד, גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ--זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, קְחוּ לִי-חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַיי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה--גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ: הִיא, אִמּוֹ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ: כִּי רָאוּ, כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".

מלכים א' פרק ג' פסוקים ט"ז - כ"ח.

ספר הזה"ק פרשת תצוה סיפרא דצניעותא אות נד, מתייחס לפנימיות הדברים, נקרא את הזהר עצמו, ואת באור הסולם שכתב הרבי יהודה לייב אשלג זצ"ל.

הזהר אות נד) ויראו בני האלהים את בנות האדם, היינו דכתיב שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, מאי בנות האדם. דכתיב אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך. בגיניהון כתיב, כי ראו כי חכמתת אלהים בקרבו וגו'. אז תבאנה ולא בקדמיתא. בקיסטרא דקיטורי דפיגאן, תרין מתחבקן הווו לעילא, לתתא נחתו ירתו עפרא, אבדו חולקא טבא דהוה בהו. עטרא דחמלא, ואתעטר בקוסטא דענבא.

באור הסולם נד) ויראו בני האלהים וכו': ויראו בני האלהים את בנות האדם, היינו שכתוב, שנים אנשים מרגלי חרש לאמר. מהו, בנות האדם, שכתוב אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך. בשבילם כתוב, כיי ראו כי חכמת אלקים בקרבו וגו'. אז תבאנה, ולא מקודם לכן. בשליטת הצורה של פגה, דהיינו לאכולל פירות מטרם גמר בישולם, היו שנים מתחבקים למעלה, כשירדו למטה ירשו עפר. אבדו חלק הטוב שהיה בהם מעטרת הרחמים, ונתעטרו במדה ענבים.

פירוש. כי בני האלהים, מפרש (בהקסה"ז אות קנ"ז ובבראשית א' אות קע"ט) שהם עוזא ועזאל שנפלו מקדושתם, ששורשם הוא מבחינת אחוריים דאו"א הפנימים שהאירו בראש ז"א דנקודים. שמכח אחורים האלו נתפשטו ז"ת דנקודים ממעלה למטה, ומתו. ואח"כ קבלו תקון וחזרו ונפלו בחטאו של אדם הראשון, והיו לב' קליפות. ומקצתם נתקנו ע"י יהושע, שהם, סוד ב' מרגלי חרש.

מרגלים, נקראים להיות שורשם מאחורים דאו"א שהם נה"י המכונים רגלים. חרש, הוא התקון שהשיגו ע"י יהושע, שפירושו המשכת החכמה ממטה למעלה, באופן שלא ישמע למטה, שזהו תקון קו אמצעיי שקבלו אז. ואז נתקנה ג"כ רחב הזונה. אבל טרם המבול כתוב עליהם, ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, דהיינו בלי שום גבול, והמשיכו החכמה ממעלה למטה כדרך הקליפות.

וכן בנות האדם, הן בחינת אחורים של הנוקבא, שנפלו למטה ע"י חטא דעצה"ד, שע"כ נקראו על שמו של אדם, דהיינו על חטאו, ואחת מהן, דהיינו הימנית קבלה תקון, בימי יהושע כנ"ל ולא לגמרי שה"ס רחב הזונה. שתיהן קבלו תקון בימי שלמה, בסוד ב' נשים זונות. ששתיהן היו בבחינות שמאל, אחת היתה ימין דשמאל שכבר קבלה תקון בימי יהושע, והשניה שמאל דשמאל. ולפיכך נעשתה מחלוקת ביניהן.

כי אחר שמת בן של זונה השמאלית, מחמת שהחכמה היתה בלי חסדים, אז רצתה לעשוק את בן הזונה הימנית שהיה בו חסדים גם כן, מחמת תקונה בימי יהושע, ואמרה לה, לא כי בנך המת ובני החי, כי אמרה שחכמה שלה הנמשכת ממעלה למטה כדרך הקליפות הוא אור החיים, כי החכמה היא אור החיים, והכחישה שחוסר החסדים יזיק לו וימיתנו ע"כ אמר שלמה גזרו את הילד, כי ידע שאי אפשר שזונה השמאלית תרצה לקבל מצד החסדים של הילד הנמשך מקו אמצעי הממעט ג"ר דחכמה, ולפיכך צריכים לגזור הילד לשנים, שצד החסדים תקח הימנית וצד החכמה השמאלית.

וע"כ תכף הודתה הזונה השמאלית, כי אין לה חפץ בחסדים שאינה חפצה להתמעט לו"ק דחכמה, וגם לי וגם לך לא יהיה, גזרו. ואע"פ שזונה הימנית אמרה, תקח לה וגו', לא רצתה לקבל. אז נברר לכל שהימנית המתוקנת היא אמו, והשמאלית אינה ראויה לעשות פירות עד שתכנע לקו אמצעי דקדושה כמו הימנית. ובזה קבלה תקונה ממנו, וע"כ נאמר, כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו, דהיינו שתקן הקליפות והוציא מהם הארת החכמה, וחברה לקדושה.

וזה אמרו, ויראו בני האלהים את בנות האדם, שהם עוזא ועזאל, שזנו עם בנות האדם להמשיך החכמה ממעלה למטה, שע"כ נקראו על שם אדם, דהיינו על חטאו, היינו דכתיב שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, שקבלו תקונם ע"י יהושע בסוד חרש, שפירושו להמשיך החכמה רק ממטה למעלה, ולאא ישמע למטה. ושואל, מאי בנות האדם, מה נעשה מהן, ומשיב, דכתיב אז תבאנה שתים נשים זונותת אל המלך, שנתברר תקונם בסו"ה, גזרו את הילד כנ"ל, בגיניהון כתיב, כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו וגו' שע"י בירור הזה, הוציא החכמה מהקליפה וחברה לקדושה. אז תבאנה, ולא מקודם לכן, כי לא היוו ראוים לתקון מקודם לכן, לא בימי יהושע ולא לפני המבול.

הרחבת הדברים: בני האלהים (בראשית ו') הם עוזא ועזאל שזנו עם בנות האדם, להמשיך חכמה מלמעלה למטה, ולכן נקראו בנות אדם על שם חטאו של אדם הראשון שהמשיך את החכמה מלמעלהה למטה, אל תוך כלי הקבלה שלא היו מתוקנים וגרם לשבירת הכלים. (בסוד ויקחו להם להם נשים מ'כל א'שר ב'חרו ר"ת מא"ב, שהוא כינוי לחכמה הנקראת אבא) אחת מבנות אדם קבלה תיקון בימי יהושע ולכן נקראה רחב הזונה, זונה על שם שהמשיכה את החכמה למלעלה למטה, ורחב על שם החסדים שנתקנה בהם, אך לא לגמרי, לכן רחב הזונה תופיע שוב בימי שלמה, במשפט ב' הנשים הזונות, כאשר רחב הזונה תהיה אם הילד החי, ובת אדם השניה תהיה אם הילד המת.

שתי הנשים הזונות הן בחינת קו שמאל שהוא דין, הזונה האחת שהיתה בימי יהושע ונקראה רחב הזונה היתה מתוקנת בימין ולכן נקראה רחב על שם החסדים, לכן בנה היה חי, ואילו הזונה השניה היתה שמאל דשמאל לכן מת בנה, כי לא ייתכנו חיים מצד שמאל בלבד, ללא מיתוק החסדים, שמאל הוא גם כינוי לחכמה הנמשכת לכלי קבלה, ללא מעשי מיתוק (לבוש) של מעשי חסד.

סיכום:

המלך שלמה, הוא כינוי למלך מלכי המלכים, הקב"ה, שהשלום הוא שלו.

ב' הנשים הזונות, הן בנות האדם אשר זנו עימן עוזא ועזאל והמשיכו את החכמה האלוקית מלמעלה למטה, באופן לא מתוקן (ככתוב "ויקחו להם נשים מ'כל א'שר ב'חרו", ר"ת מא"ב כלומר לקחו נשים, מספירת חכמה, הנקראת אב שעניינה המשכת החכמה מלמעלה למטה, בראשית פרק ו') ומצא מן את מינו וניעור, כי עוזא ועזאל לא רק שנפלו מקדושתם עצמם, אלא לקחו בנות אדם, שגם הן נפלו מקדושה בחטא אביהם, אדם, וזנו עימן.

הזונה הימנית קבלה חלק מתקונה בימי יהושע ונקראה רחב הזונה בשל תיקונה החלקי במעשי החסד, היות שמלטה את מרגלי החרש ששלח יהושע לרגל את יריחו, לכן נקראה רחב, כי תכונת החסד היא רוחבית.

הזונה השמאלית קבלה את תקונה בימי שלמה, אז הוברר במשפט אינה מתוקנת בו"ק דחכמה, שעיקרה רבוי חסדים ומעוט חכמה, לכן מת בנה, כי אינה ראויה לפירות מטעם חסרון בחסדים.

ג' הימים שבין לידת ב' הבנים, נבחנים לג' הקווין, שהם חד"ר (חסד, דין רחמים)

כל טוב ובהצלחה בלימוד תורת הנסתר, שהיא מהותינו