גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה כיצד מקיים הברוך הוא הבטחה מילה במילה

זרע השמיר

בהגדה של פסח אנו אומרים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא חשב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה". ומפרש רש"י, משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב. ויעקב כשירד למצרים אמר (להלן מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו, הרי ארבע מאות שנה.

זרעך, מפרש רש"י, על יצחק, ככתוב, "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", (בראשית כא יב) זָרַע, האות ז' מנוקדת קמץ שהוא כתר כשם שאין אנו יודעים מה יש בידי אדם הקומץ את ידיו כך אין לנו הבנה בספירת כתר, ואילו האות ר' מנוקדת פתח, ופתח הוא בחכמה, ככתוב, "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה", (משלי ל') כי ספירת חכמה, בשתוף ספירת הבינה, מולידות את שאר הספירות, כאשר ספירת החסד, נחשב לבר בוכרא, כלומר לבן הבכור, של חכמה ובינה (הם אבא ואמא).

ועתה מתחיל רש"י לספור, "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם", (בראשית כה כו) וברדת יעקב למצרים אמר (בראשית מז ט) שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו, ככתוב "רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת", (בראשית מב ב) הרי ארבע מאות שנה.

וזה פרוש הכתוב גר יהיה זרעך בארץ לא להם,  כי זרע, הוא נוטריקון זה-רע, כפי שדורש רשב"י בספר הזהר, כלומר זה-רע,  הוא הרצון לקבל שבאדם, הוא רצון עצמי, יהיה גר, יתגורר באופן זמני, בארץ לא להם, כאן עובר הכתוב מיחיד לרבים:

כלומר, הזרע שהוא אחד, מתרבה מאוד בארץ לא להם, מהו ארץ לא להם, הרי לא נקט הכתוב באיזו ארץ מדובר, כלומר לשון פרט, אלא נקט הכתוב לשון כלל, כלומר ארץ לא להם. ארץ הוא לשון רצון, וארץ לא להם, הוא רצון שאין לו שייכות לרצון העברי. ומפרש האור בהיר, כי בארץ לא להם כי זהו ההיפך מהעברים שהם מטבור ולמעלה והמצרי מטבור ומטה. (אור הבהיר סימן עברי עמ' רנג טור ב').

כי לעברים יש רצון אחד, הוא להשפיע נחת רוח לאלקים ואדם, והיותם מתגוררים בארץ לא להם, פירושו שהם מתגוררים בארץ של רצונות דקבלה, מטבור ומטה, לכן נקראת לא להם, כי מה שיעד להם הברוך הוא רצון שמטבור ומעלה, (טבור לשון טוב-אור, טבור) הוא רצון עברי, כלומר רצון שנשתכלל בתיקונו ורוצה אינו אלא להשפיע נחת רוח.

"ואח"כ יצאו ברכוש גדול", כי כל היותם שם, בארץ לא להם, היא לשאול כלי קבלה מן המצרים שיוכלו לשמש בהם על מנת להשפיע, ורק אז כאשר יהיו מתוקנים בני ישראל ברצון אחד שהוא להשפיע, יוכלו להקרא עַם ישראל, עִם, שהוא לשון שותפות, עַם שהוא מיישר כוונה וקו עִם האל, הוא ישראל, או אז יוכלו לשוב לארץ המובטחת, המתוקנת באהבת אלקים ואדם, כי גם הם מתוקנים באותם התיקונים. באותה שעה יכנס עם ישראל, לארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו, ויתקיים היחוד, עם ישראל בארץ ישראל.

וזאת ההבטחה שנתן הברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים, כי לאחר כל החלקים, הניתוחים, הבתרים, והגזירות, מסתתר רצון אחד שלם וטוב, והוא להיטיב לנבראיו, וזה סוד הפסוק, "ואת הצפור לא בתר", הנאמר בברית בין הבתרים, כי ר"ת ה'צפור ל'א ב'תר הוא הבל, והבל הוא פנימי ואי אפשר לחלק אותו לחלקים, כי הוא פשוט, כרצונו להיטיב לנבראיו הנקרא בשם פשוט.

כל טוב ברכה והצלחה

כתיבת תגובה

השאר תגובה