וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן

בס"ד

וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן

ריח

הוא מלשון ראיה הך, (ע"ע בי"ע) ותבינהו מסו"ה "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", הרי מפורש ששורש הנפש ה"ס הריח, שכן נקרא השפע הסוב המקובל לתוך אפו של האדם, והחשוב שבסימנים המעלים ריח הטוב הוא המור בסו"ה "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", וע"כ מכונה השי"ת בשם מורה כמ"ש "ולא יכנף עוד מוריך", "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל כ), כי כן עשה האדם לנפש חיה בסוד הריח שנפח לתוך אפיו, שה"ס צרור המור דודי לי.

וזסו"ה "והריחו ביראת ה'", שאמרו ז"ל לא כמשה שדן ע"פ הראיה שנאמר, "ואתה תחזה" (פרשת יתרו) ולא כשלמה שהיה דן ע"פ השמיעה שהחיות שבכסא המלוכה היו מכריזין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב והוא שמע וידע, אלא ע"פ הריח דמורח ודאין, (סנהדרין, צג ב).

שה"ס נייחא דרוחא: שיש רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ועליו נאמר לא ברוח ה' שאחריו יש רעש גדול, ולא ברעש ה' אלא קול דממה דקה אשר הרוח הזה הוא ריח טוב המביא נייחא דרוחא כשמגיע לתוך אפו של האדם, והוא משיב את הנפש: כלומר שבטרם יציאת השבת נאמר כי בו שבת וינפש, וכדחז"ל "וי אבדה נפש", כי בהגלות סוד השביתה על סופו כי נגמר כל מלאכתו נמצא שנאבדה הנפש היתירה.

ונק' נפש יתירה: מלשון למותר כי דבר הנפש ה"ס כח התנועה והעבודה שאותיותיה נף אש: תנופת אש, וזהו נצרך כל זמן שצריך למלאכה, משא"כ אחר גמר הכל על תכליתו בסו"ה וישבות אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, נמצאת הנפש הזאת לא נחוצה כלל והיא אך למותר תחשב וע"כ נק' נפש יתירה, כלומר שאיננה נצרכת שע"כ נתבטלה ממלאכתה, וז"ש "וי אבדה נפש", כי אין ענין של מותרות יכול להתקיים ברוחניות, וע"כ מריחים אז בשמים כדי להשיב את הנפש ולהכשירה למלאכה, אכן בנייחא דרוחא כנ"ל בסוד קול דממה דקה, כי כן מתגלה החכמה בסו"ה דברי חכמים בנחת נשמעים, נחת רוח שפירושו נייחא דרוחא, כי כן מתגלה התורה הנמשכת ממורה כנ"ל.

אור הבהיר, רבי יהודה הלוי אשלג, אות ריש סימן ריח.

תמונה AttributionNoncommercialNo Derivative Works Some rights reserved by pen3ya


כתיבת תגובה

3 תגובות בנושא “וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן

  1. אלא יפה אמרה, אבל הנה נא ידעתי, היא ידעה ולא אחר,
    משום שהיא היתה מתקנת מטתו
    בשעה ששכב בה בלילה ו
    בשעה שקם בבקר,
    ומה שאמרו שסדין לבן הטילה במטתו כן היה, ובו היתה יודעת,
    כי מדרך העולם הוא, שכיון שאדם קם ממטתו מעלה הסדין שישן עליו ריח מזוהם,

    וזה בשעה שהעלתה הסדין ממטתו היה מעלה ריחות כריחות שבגן עדן,
    אמרה, אם לא שהוא קדוש וקדושת אדונו עליו, לא היה עולה ריח קודש מן הסדין.

    (זהר בשלח ו')

השאר תגובה