וישא העם את בצקו טרם יחמץ

בס"ד

3272889820_b1e84b01e4_z

"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם"

אנחנו נתמקד היום קצת בדברי הזהר הקדוש פרשת "בא", שבת זו, שבת חול המועד, בפסח היום טוב, קוראים בפרשת "בא" וכך אומר הזהר באות קע"ח, "וישא העם את בצקו", מצוה זו היא לבער חמץ, כי מצוה זו נמסרה להם לישראל, "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" וכתוב שאור לא ימצא בבתיכם, וכבר בארוהו החברים, ובארנו סוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים בכמה מקומות, שזה יצר הרע, וזה יצר הטוב, זאת אומרת הזה"ק רבי שמעון בר יוחאי מסביר מהעניין של השבתת חמץ ושאור, מפני שחמץ מרמז על היצר הרע, דהיינו הרצון לקבל הנאה ותענוג של האדם, לאהבה עצמית של האדם, ואת זה צריך להשבית, והמצה לעומת זאת, מרמזת על היצר הטוב.

אם נתבונן בחמץ, זה לחם יפה, מלא, והמצה היא לחם עוני היא בעובי של ס"מ, לא תואר לה ולא הדר לה, היא לא טרייה, בהתחלה אולי זה עוד נחמד לאכול אותה, אבל אחר-כך, ובכל אופן התורה בחרה לרמז על היצר הטוב, ע"י המצה הזו, על היצר הרע, בלחם, לחם שהוא חמץ.

והנמשל הוא שכך גם נראה בעיני האדם, כאשר הוא מסתכל על דברים שהוא יכול להרוויח, הרצון לקבל שלו, אז זה נראה לו דברים שיכול להשיג הנאה מרובה מהם, ונראה לו שכדאי להשקיע בהם, מפני שפה באמת יכול להרוויח הרבה, מה שאין כן, כשהאדם מסתכל על דרך הקדושה, על התורה על המצוות, על העקרונות שלהם, זה נראה כמו שאינו יכול להרוויח שום דבר, ללכת בדרך של 'ואהבת לרעך כמוך' מה כבר יכול לצאת לאדם מזה, יקריב את עצמו למען אחרים למען החברה, מה כבר יכול לצאת מזה.

הדרך של היצר הטוב, דרך של נתינה דרך של ויתור, של 'שלי - שלך' 'ושלך - ושלך', זה דרך משונה, אולי לשניים שלושה אנשים בכל העולם, אבל שאני אלך בדרך הזאת, מה פתאום, וכן באמת היצר הטוב נרמז במצה שהוא לחם עוני, כי בזמן שהאדם הולך בדרך של קדושה, של אהבת הזולת, הוא מרגיש את עצמו כעני, וזה עניין שכינתא בגלותא או שכינתא בעפרא, שכל אימת שהאדם רוצה ללכת בדרך של קדושה, הגוף שלו לא רק שהוא לא נהנה מזה, אלא הוא עוד מתייסר מזה, הוא סובל מזה, הוא לא רואה מה הוא יכול להרוויח מזה, לכן אנו אומרים ב'לכה דודי', 'התעוררי, התעוררי כי בא אורך, קומי אורי', זאת אומרת, כאן מדברים על השכינה הקדושה, שהיא מוטלת בעפר, מה פרוש שהיא מוטלת בעפר, אצל כל אחד מאתנו יש לה חשיבות של עפר, כפי שאמרתי, שאדם צריך לעשות משהו למען החברה, אז הוא מרגיש בזה טעם של עפר.

זה שאומר רבי שמעון בר יוחאי שהחמץ והמצה זה יצר הרע, ויצר הטוב. המצווה שלאחר זו, היא לספר בשבח יציאת מצרים, שהוא חוב על האדם לעולם לספר ביציאת מצרים, כך העמדנו כל אדם המספר ביציאת מצרים, ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזה אדם השמח בעוונו, והקב"ה שמח בסיפור ההוא שלו.

הענין של ספור יציאת מצרים, כפי שקבלתי ממורי ורבי הרב אשלג זצ"ל, הוא לא סיפור דברים באופן חיצוני, יושבים חבורה של אנשים, וקוראים טקסט מסוים, "עבדים היינו לפרעה במצרים, ואילולא הוציאנו הקב"ה משם, היינו משועבדים שם אנחנו ובנינו וכו'". הטכסט הזה אנו קוראים מדי שנה, זה לא הכוונה האמיתית בסיפור יציאת מצרים, אלא סיפור הוא מלשון ספיר, אחת מן האבנים הטובות הידועות, שהיו קבועות בחושן, היא ספיר, ובכל מקום שכתוב הענין של סיפור, הכוונה שזה צריך להאיר בלב האדם.

סיפור יציאת מצרים הכוונה, שיאירו אורות הגאולה כספירים בלב האדם, ובאמת אומר רבינו בעל הסולם, אין בעולם שישים רבוא נשמות, אלא יש נשמה אחת, כפי שהיה בתחילה נשמת אדם הראשון שהיא נשמה אחת, כך נשאר לתמיד נשמה אחת, אלא מה, כלפי הגופים, נדמה שיש כאן חלוקה לשישים רבוא נשמות, שישים רבוא אינדיווידואלים, אבל האמת, הרוחני אינו נחלק לחלקים, והאור העליון, אור האלוקות איננו נחלק לחלקים, והנשמה הרי היא אור אלוקי, והיא לא נחלקת לחלקים, לא שייך, אלא כלפי הגופים יש חלוקה, היות וכל אחד מאתנו מרגיש עצמו כישות בפני עצמו, והנקודה המרכזית של חייו זה האגו שלו,  והדאגה לספק את עצמו, ואין לו שום דבר בעולמו מלבד ד' אמותיו שלו, ממילא, הוא מפריד את עצמו מכלל ישראל והוא חי בתור אינדיוידואל, הוא לעצמו בלבד.

אבל בשיעור שאדם משתלם בעקרונות התורה, עקרונות של 'ואהבת לרעך כמוך', בשיעור שהוא משכיל לבטל את ישותו כלפי חבריו, הסובבים אותו, כלפי הקב"ה, בשיעור זה נופלות המחיצות שבינו לבין כלל ישראל, ואז הוא מרגיש שאין דבר כזה אני ואתה, אני ואתה וכל ישראל זה בעצם דבר אחד, יש שני דברים בעולם, לא יותר, הקב"ה ועם ישראל, אין הקב"ה ואני ואתה ואתה, לא, אנחנו כולנו חטיבה אחת, מסכת אחת, והקב"ה הוא אלוקינו, אשר בראנו לכבודו.

כלפי מה דברים אמורים, כלפי זה, שרבינו הרב אשלג, בעל הסולם זצ"ל, אומר שמכיוון שאין בעצם יותר מאדם אחד בעולם, לכן כל אחד מאתנו, הוא בעצם צריך לעבור, את כל ההיסטוריה של עם ישראל, כי למעשה מצד האמת אין אינדיוודואל בעולם, יש רק כלל ישראל. לכן אדם צריך לעבור את מה שעברו אברהם, יצחק, יעקב, השבטים הירידה למצרים, גאולת מצרים, ההליכה במדבר, קבלת התורה, כל התנ"ך כולו זה לא ספר היסטוריה חס ושלום, זה מסכת של מצבים בעבודת השם, שצריך לעבור כל אחד מאתנו, ולכן המשמעות של המצוה הזאת, שעליה מדבר רבי שמעון בר יוחאי כאן, בספר הזה"ק "פרשת בא", אות קע"ט, הסיפור הזה, הוא לא סיפור דברים חיצוני, אין הכוונה של רבי שמעון בר יוחאי לשום דבר חיצוני, הכוונה לעבור את המצבים הללו, לעבור את גלות מצרים, ולספר בשבח יציאת מצרים, זאת אומרת מקודם אנו צריכים לרדת לגלות מצרים, ואח"כ אנו יכולים גם להגאל ממצרים, לא שייך שנגאל ונרגיש עצמינו בני חורין וכו', אם לא היינו מקודם בשיעבוד.

ולכן הענין הראשון הוא, להרגיש את גודל השיעבוד, איך מרגישים את השיעבוד, בשביל להרגיש את שיעבוד, בכדי להרגיש את גלות מצרים, חייבים אנו לעסוק בחכמת הקבלה ופנימיות התורה. חכמת הקבלה ופנימיות התורה היא זו שמאירה לנפש האדם, ונותנת לו את האפשרות לגלות בתוך עצמו את אברהם יצחק ויעקב, לגלות בתוך עצמו את השיעבוד במצרים, ואת גאולת מצרים, זאת אומרת, כשלומדים חכמת הקבלה ופנימיות התורה, אזי סיפורי התורה אינם חס ושלום כמן מסכת היסטורית אלא זה מפתח למצבים נפלאים שאותם צריך לעבור, כל אחד מאתנו, ואז האדם באמת מרגיש מה זה חיים באמת, אז הוא מרגיש מה באמת הקב"ה הכין בשבילו, כי ע"י חכמת הקבלה ופנימיות התורה, מרגיש האדם את גדלותו של מלך מלכי המלכים, וההרגשה הזאת, לא ניתן להעביר אותה מאדם לאדם, אלא "טעמו וראו כי טוב השם", ככה צריך לעבור להרגיש את גדלותו של הבורא, ולרקום את היחסים בינו לבין הבורא.

כשאדם מרגיש את גדלות ה' אז הוא מתחיל להרגיש את הגלות, סיבת הדבר מפני שהוא רואה כמה הקב"ה גדול, אבל הוא מנוע מלהכנס במחיצתו בגלל האהבה העצמית שלו, ואז הוא מתחיל לראות איך שהוא נמצא בגלות, בתוך מצרים שלו. איך הוא נמצא בעבדות ובשיעבוד ולא עוזר לו שום דבר, אלא הוא נמצא בשיעבוד בחינת מצרים שבו.

אם כן הסברנו כאן שבעצם, כל סיפור יציאת מצרים, הוא סיפור שצריך להוות את סיפור החיים של כל אחד מאתנו. סיפור החיים של כל אחד מאתנו ושל החברה הישראלית בכללה צריך להיות סיפור של נסיון האדם לבוא לדבקות וחיבור במלך מלכי המלכים הקב"ה. הרי חיינו קצרים ונתנה לנו כאן הזדמנות לפעול בכדי להשיג מטרה נכספת שהיא נצחית ומי שיש שכל בקודקודו מבין שכדאי לו להשקיע את הכל בכדי להגיע לחיבור ודבקות במלך מלכי המלכים.

המשך שיעור שמע, זהר פרשת בא אות קע"ט "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א בדרך בעל הסולם זצ"ל.

מועדים לשמחה

...

תמונה : Some rights reserved by colinwhite

כתיבת תגובה