שלום לכולם,
עד שיפוח היום ונסו הצללים
מהו שאמר המשורר עד שיפוח היום ונסו הצללים, מהו היום המדובר, מי הם הצללים המדוברים, מדוע הם שניים, היכן נמצא הר המר והיכן נמצאת גבעת הלבונה, נשתדל להשיב על שאלות אלו אחת לאחת.
כדי להסביר את הרעיון נשתמש בדימוי של אדם האוחז באקורדיון, האקורדיון הוא כלי נגינה המורכב ממפוח, אשר משני צדדיו מסגרות מלבניות. הנגון באקורדיון מופק ע"י התפשטות המפוח או התכווצותו, ולחיצה על קלידים במסגרת האחת, וכפתורים במסגרת השניה.
ונחזור לעניין, את הארת היום ממשיל המשורר למפוח, כל עוד היום (השמש) מאיר, המפוח מלא אויר (ואור) בזמן שהמפוח מתכווץ ומתרוקן מאויר, היום נופח את נשמתו, כלומר את האויר שבו והאור שבו, אז נסים ומסתלקים הצללים, מדוע, מה הקשר שבין סיום היום, שקיעת החמה והסלתקות הצללים? ובכן יש לומר כי צל שייך במקום שיש אור. למשל כאשר עוברים בשדרה ביום שמש, וחולפים על פני העצים הנטועים בה, אנו רואים שכל עץ נוטה צלו, כלומר לכל גוף יש היטל צל ביחס לאור, אם תהיה למשל חשכה עלטה ללא תאורה ונחלוף על פני השדרה בלילה חשוך, לא נוכל לדבר במונחים של צל, כי צל שייך רק במקום שיש אור, במקום שיש חושך לא שייך צל.
וזה מה שאמר המשורר, עד שיפוח היום, כלומר עד שתשקע החמה, שהוא זמן בו מסתלקים הצללים, כי צללים לא שייכים בחשכה, היות שהם בטלים אליה. כעת נשאלת השאלה מהו היום המדובר? א) האם היום המדובר הוא כל יום פשוט מזריחת החמה עד שקיעתה? ב) האם היום המדובר הוא משל לכל ימי חיי האדם, ג) או האם היום המדובר הנופח את נשמתו הוא משל להסתלקות הארת הבורא מן הנברא?
כך או כך או כך הדברים הם פשוטים, ונחזור לתמונת האקורדיון, אשר בנוי מפוח ושתי מסגרות עץ מלבניות. היום הוא המפוח, שתי מסגרות העץ הן הצללים (או הצלילים), כל עוד יש אויר במפוח, הנגן יכול להפיק צלילים ע"י הקשה על הקלידים מימין ועל הכפתורים העגולים משמאל. ברגע שהוא מכווץ את המפוח ונועל את האקורדיון עם הסוגר הקטן מלמעלה, גם אם הוא ילחץ על הקלידים והכפתורים לא יצא צליל היות והמפוח סגור, ולזאת התכוון המשורר עד כי יפוח היום, כלומר מסתיים האויר, ונסו הצללים, כלומר בזמן שאין אויר, לא ניתן להפיק צלילים ולנגן, אז מה עושים?
וגם אם סיפור האקורדיון הוא משל למשך כל חיי האדם בעולם הזה, או משל ליום שחלף ואיננו עוד, ואיננו יכולים לנגן עוד ולהפיק צלילים? או פתאום הסתלק אור ה' מאתנו ואנו מרגישים עצובים, אז מה עושים?
אומר לנו המשורר, אלך לי אל הר המר, הוא משל לחכמה העליונה, ואל גבעת הלבונה הוא ספירת כתר שהוא מוגבה על כל הספירות.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן