מה מסמלות יריעות המשכן בנפשו של אדם פנימה, באור פרשת ויקהל

בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

"וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת-הַמִּשְׁכָּן--עֶשֶׂר יְרִיעֹת".

"וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת-הַמִּשְׁכָּן--עֶשֶׂר יְרִיעֹת".

פרשת השבוע פרשת ויקהל, אחד מהעניינים הוא ענין היריעות, וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת-הַמִּשְׁכָּן--עֶשֶׂר יְרִיעֹת:  שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וכו', אח"כ כתוב וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים, לְאֹהֶל עַל-הַמִּשְׁכָּן:  עַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת, עָשָׂה אֹתָם. אנו רואים כי יש כאן שני סוגים של יריעות, סוג אחד של יריעות - עשר, עשר יריעות, ואז איך הסדר? לוקחים חמש מחברים אחד על אחד, אח"כ כתוב שיש משהו אחר וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים, לְאֹהֶל עַל-הַמִּשְׁכָּן:  עַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת, עָשָׂה אֹתָם. מה זה עשתי עשרה, אחד עשרה, אז שמה עושים שתי קבוצות אחת של חמש אחת של שש, וגם אותם מחברים.

החיבורים של הסדרה הראשונה, עם קרסי זהב, (עשר היריעות) חמישים לולאות וחמישים קרסי זהב, החיבורים של הקבוצה השנייה (האחד עשר) חמישים לולאות עם חמישים קרסי נחושת. צריך להבין מה ההבדל בין שתי הקבוצות האלה, צריך לומר כך, הקבוצה הראשונה היא בחינת ימין, ימין זה בחינת חסדים, בחינה של אמונה, בחינה של קדושה, לכן זה נבחן לעשר. כידוע בקדושה יש עשר ספירות שהם עשרה סוגים של גילוי ה' יתברך, מה שאין כן הסדרה השנייה באה מיריעות עיזים. עיזים אומר הזה"ק הם שעירים, כידוע עשו היה שעיר, זה מרמז על כלים דקבלה, כמובן שאם זה סודר במשכן, זה נתקן, אבל אנחנו מדברים על השורש שבדבר, אם זה בא מעיזים, זה מרמז על בחינת עשו שזה כלים דקבלה.

ההבדל בין הסטרא אחרא לקדושה

ההבדל בין הסטרא אחרא לקדושה הוא שהקדושה תמיד מתאפיינת במספר עשר, שיש עשר ספירות, מה שאין כן בטומאה יש אחד עשרה. מה זה האחד עשרה הזה, המערכת של הטומאה רוצה לתפוס יותר, לא מספיק מה שיש במערכת הקדושה, היא רוצה לתפוס יותר, מכיוון שהיא רוצה לתפוס יותר, זה נבחן במספר אחת עשרה.

דיברנו גם בפרשת כי תשא, בפרשה שעברה, על ענין שיש אחד עשר סימנים בקטורת, גם כן כנגד הקליפות. שהקליפות מתאפיינות בפסוק  אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ (דברים לב לז). אי בגימטריה זה אחת עשרה, שהקליפות שואלות, איפה האלוקים שלכם? איפה הבורא שאתם חוסים בצילו, איפה הוא? מה הנקודה, הנקודה היא שמערכת הקדושה מתאפיינת בנתינה בהשפעה ובאמונה, העבודה של האיש היהודי היא ללכת כנגד הגוף שלו, הגוף שלו רוצה לקבל, ואנו צריכים להתרגל להשפיע.

הגוף רוצה לדעת ולהבין כל דבר ואנחנן צריכים לקבל באמונה, למעלה מהדעת, והגוף שלנו שהוא הסיטרא אחרא שהוא בבחינת עשו, שהוא בחינת שעיר, הוא רוצה להבין כל דבר, זהו האחד העודף על העשר. דרך אגב אם שמתם לב כתוב עשתי עשרה, יש שתי עשרה זה שתים עשרה, עשתי עשרה הייתי חושב שזה שלוש עשרה, אך לא במקום שתים עשרה יש עשתי עשרה כלומר אבדנו אחד, אומר הזה"ק הסיטרא אחרא איהו בגריעו, הוא תמיד נמצא בגרעון.

משל הגמל

רבינו גם מביא בתלמוד עשר הספירות חלק ז' את מאמר חז"ל, מאמר קצת מצחיק אבל זה משקף את העניין. הגמל הלך לחפש לו קרניים, אז חתכו לו גם את האוזניים, מן מאמר חז"ל תמוה כזה. אבל זה בעצם בא להסביר את מה שאנחנו מדברים עליו. הסיטרא אחרא, דהיינו הגוף שלנו רוצה לחפש קרניים, נקרא גמל מלשון גומל חסדים טובים, הגוף שלנו מסכים לעסוק בחסדים בשביל לקבל אחר כך. הוא יודע שאם אדם עוסק בהשפעה הוא יכול אחר כך לקבל הרבה יותר, נקרא גמל. הוא עוסק בחסדים והוא הולך לחפש לו קרניים, קרניים זאת אומרת מלשון, כי קרן עור פניו, זה מראה על הבהק האור האלוקי שהגמל מחפש אותו, אז חתכו לו גם את האוזניים.

זאת אומרת האוזן מרמזת על בחינת בינה, שגם את האחיזה שיש לאדם בבחינת השפעה, שעל שם זה הוא נקרא גמל, גומל חסדים טובים, גם את זה לוקחים ממנו, כידוע תכונת ספירת הבינה היא חסדים, אז הוא הלך לחפש קרניים, אז חתכו לו את האוזניים, זאת אומרת את הבחינה של החסדים שהיו לו גם כן לקחו לו.

ככה לפחות היתה לו בחינה של שלא לשמה, שעוסק בחסדים על מנת לקבל, ככה גם את זה הוא איבד. בקיצור, זה ההבדל בין המערכת הראשונה של היריעות, למערכת השנייה, המערכת השנייה היא יריעות עיזים, יש שמה אחד עשרה חמש ושש, זה בא לומר שהשורש ממנו באו היריעות הללו, הוא מעשו ולכן הוא במספר אחד עשרה, שלא מתאים לו ללכת באמונה הוא מחפש גם ידיעה.

מדוע מתאפיינית מערכת הקדושה בזהב ומערכת הטומאה בנחושת?

במערכת הראשונה יש חמישים קרסי זהב, זהב מלשון זה-הב, שמורה על השתוקקות לה', שמורה על דבקות בה'. נחושת מלשון כי זה אשר ינחש בו אדוני, זה נאמר בגביע של יוסף, שיוסף מנחש ורואה מסוף העולם ועד סופו ע"י הגביע, אם כן המושג ניחוש, לפי הקונוטציה הזאת מראה על השגה, ידיעה, ידיעת ה', ומכיוון שאת זה מחפש הגוף שלנו, זה נאמר בקרסי הנחושת. ניחוש בתורה זה לא ניחוש אצלינו, אדם לא יודע מה הוא רוצה, הוא מנחש, כי זה אשר ינחש בו אדוני, מה שנאמר ביוסף אומר רש"י, הוא רואה מסוף העולם ועד סופו, אז ניחוש לפי התורה הפירוש הוא ראייה גדולה, ראייה מקסימלית.

עם היריעות האלו היו מכסים את המשכן, עם המערכת הראשונה שהיא בחינה של חסדים, בחינה של קו ימין, אם במערכת השנייה שהיא בחינה של קו שמאל, והיו עוד מיני כיסויים,  עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים, היו כמה וכמה כיסווים.

ובקיצור מה אנו לומדים לענייננו, לעבודתנו, הטבע של הרצון לקבל הוא לחפש יותר ויותר עיניים גדולות, הטבע של הקדושה של רצון להשפיע הוא בחינה של שמח בחלקו, של נתינה של ויתור של אהבת הזולת, של הליכה למעלה מהדעת לזה אנחנו צריכים לשאוף. ללכת בדרך הקדושה על מנת להתקרב לה' יתברך, אדם צריך ללכת נגד הנטיות של הגוף, הנטיות הרעבתניות התאבתניות של הגוף, להסתפק במועט. שמח בחלקו, אדם מוכן לתת תמיד, מוכן תמיד לפרגן לשני, תמיד שבחים לשני, אני הקטן ואתה הגדול, לך מגיע לי לא מגיע, זה האפיון של מערכת הקדושה.

מערכת הטומאה מתאפיינת בצד ההפוך, את זה יכולים לראות אפילו מרחוק, הכעס, לי מגיע, למה אמרת לי דבר כזה, באיזו זכות אתה מדבר אלי ככה, למה אתה לא נותן לי, למה אתה לא עושה לי, למה אתה לא אומר, הכל מגיע לי, הכעס, הרוגז התביעה התאבתנות, ההשתלטות, זה האפיון של הסטרא אחרא, כשאנחנו רואים את התופעות האלו בתוך עצמינו, אז נדע, זה הסטרא אחרא, זה הרצון לקבל.

תמיד רוצה יותר יותר ויותר ובסוף יש לו פחות, אנחנו רואים שהאדם רץ להשיג עוד ועוד ועוד, הגמל הלך לבקש קרניים, אז חתכו לו גם את האוזניים, איבד מה שיש לו, אפילו מה שהיה לו קודם, גם את זה איבד. ואילו היהודי הקדוש ההולך בדרך הקדושה מסתפק במועט, וזוכה על ידי כך לאורות העליונים ביותר. האדם הזך, הנקי מזוהמת האהבה העצמית, הנקי באמת, לא בתור תרגיל, שזה נהיה אצלו דרך החיים, כולה, לא שהוא מחפש שיתנו לו, זה יהיה דרך החיים, כך מובן שזה טוב. האדם הזך מתקרב לאורות העליונים ומשיג, הוא נעשה אדם עליון.

ברכה ליהודים היושבים בחו"ל

אנו נסיים בזאת ונאחל כל טוב לכל בית ישראל, לכל אחד באשר הוא, יש גם יהודים שיושבים בחוץ לארץ, ומתבוננים בשיעורים, אליכם אני קורא, מקומכם בארץ ישראל, מקומו של יהודי כאן בארץ ישראל, למרות שנראה לפי עין השכל, שבחוץ לארץ יותר שלו, יותר שקט, כאן הכל רותח ותוסס ומלחמות יהודים וערבים דתיים וחילוניים וכדומה, אבל הזה"ק אומר במקום שיש קדושה שם גם יש סיטרא אחרא, אם יש מלחמות זה סימן שהסיטרא אחרא רוקד וקופץ. המחשבה שיש בארץ העמים היא מטעה מאוד, זה נראה כאילו החיים טובים ונחמדים, השאלה היא איזה תוכן יוצקים אל תוך חיים האלה, לא יכול להיות שאדם נמצא בארץ הגויים ולא ניזון ולא מושפע מדעותיהם, מה שאם כן כאן, בארץ הקודש האדם יכול להתקדם ביותר, לתיקון עצמו ברוחניות, כאן מקומו של היהודי, אבל כל אחד עם החשבונות שלו, יש אנשים שיש להם אילוצים שונים, אבל מי שרוצה להרוויח ולתקן את חייו כפי שצריך ולהשיג את מטרתו, את המטרה שלשמה נשמתו באה לעולם, זה יותר קל בארץ ישראל.

כל טוב לכולם בהצלחה מה שלא יהיה

הנה קישור לדיסק בפורמט mp3 של שיעורים נפלאים על פרשיות השבוע לפי הקבלה מפי הרבי גוטליב שליט"א לחומשים בראשית ושמות

...

תמונה : Scott Ableman

כתיבת תגובה

השאר תגובה