סוד המרכבה דמות האדם והיחוד רמח"ל

בס"ד

סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, רמח"ל

ואמנם [כ]שהאורות ע"ב נסתלקו, והפה נסתם, אעפ"כ הנה הסבה אוהבת את המסובב שלה, וחפצה להשפיע לו, והיינו בכח אהבה טבעית שבין הסבה ומסובב, כענין פרה רוצה להניק, וע"כ היה בא אור גדול אל האורות ס"ג שבחוץ מן הפה עצמה, ולא היה מניח עדיין גילוי לאורות אלה להתגלם בסוד הספירות. אח"כ הסתירה הפה גם האהבה הזאת, ונקפצה הרבה, שלא להניח שום הארה גדולה לצאת ממנה, ואז התחילו להתגלם הספירות, כדלקמן. והנה זה גרם חסרון בעולם, שכביכול הרחמים העליונים יתאפקו בזמן הצרות שלא להושיע מיד:

והנה כשנקפצה הפה, התחילו האורות ליגלם. והיינו כי האורות העליונים תמיד מזהירים זוהר סביבם, שהוא להם סוד לבוש, והוא זוהר פחות מן האור עצמו, כי רק מהתנוצצותו הוא יוצא. והנה הספירות עצמם לא היו יכולים להיות מושגים, כל שכן בא"ק שהוא עליון מאד, כי אור הא"ס ב"ה הנשגב מאד מכל ההשגה רב בהם, אלא בלבוש הזה אינו מאיר כל כך, ויש בו מעט השגה, ומן הלבוש משיגים האורות שבתוכו, וקוראים להם גוף, וכמ"ש במ"א על מה שאמר אליהו ז"ל בספר התיקונים, "לבושין אתקינו וכו' וכמה גופין" וכו'. והנה בתחלה היה הכל מתחבר בחיבור גדול - הגוף והלבוש, ולא היה שום דבר מתגלה מפני רוממות הדברים; אח"כ נעלם הגוף והתרחק מן הלבוש, וזה נקרא שניתק ממנו, והלבוש נתגלה. ולבוש זה הוא כללות רל"א שערים פנים ואחור:

ועתה אפשר לך סדר הנתק הגוף הזה מלבושו. כי הנה האור גדול הרבה מן הלבוש כידוע, שהלבוש נחשב רק למלכות לגבי כל הגוף, ואעפ"כ בהיות הגוף מתלבש בו, הלבוש מספיק להלבישו, כי כחו יותר גדול בדביקות הזה, וה"ס מלכות שנעשה מאנא דכלא. אך אם נקח ענין הלבוש בפ"ע, שיהיה נבחן לבדו, וכן אם נבחין מלכות לבדה, הנה ענינם קטן. וע"כ נאמר שבהנתק האור מלבושו, הנה הלבוש מתכווץ, ואז כל חלקיו נעשים כלם ווין ווין, והיינו כי כל ו' סודה מסילה אחת. והנה לא כל האור היה מתנתק בבת אחת מלבושו, כי הכונה להודיע כל הדברים, אלא ממשלה ממשלה בפני עצמו, וכל ממשלה שנסתלקה, הנה הלבוש (ש)היה מתכווץ ונעשה ו' אחת לבד, וזה מורה שנראה כמו הלבוש מצד עצמו לפי הממשלה ההיא, שהוא קטן. וכן כל ממשלה עשתה כן, עד שנעשה כל המלבוש ווין, ובין אחד לאחד נשאר הגוף כמו שהיה בלא לבוש, בסוד אויר שלא נתפס, וסודו היקף גויל:

והנה אותו החלק הקטן מן האור שהמלבוש מקביל לו, חזר והאיר בו' שכנגדו, ונעשה בה ניקוד י' והיינו ניקוד שורק, וסודם רקיע וניצוץ. כי כל הווין הם מסביב, אך הניקודים הם ניצוצות מן האור שמכים במסך ומאירים:

והנה כל הווין האלה נאספו לד' רוחות העולם, ונעשו מם אחת סתומה, וה"ס התורה שנתנה במ' יום. ומן אלה הווין באות נשמותיהם של ישראל, כמ"ש אליהו ז"ל "דמנייהו פרחין נשמתין" וכו'. והנשמות של עתה באות מן הווין; אך מן הניקודין, באות הנשמות שלא באו עדיין, והם אותם שיבואו אחר התחיה, שבהם יתעטרו הנשמות של עתה. והנה כל הנשמות היו כלולות בזאת המ' שזכרתי. ואח"כ יצאה ו' אחת, שהיא יותר כללית מכלם, ונכנסה באמצע, וחילקה המלבוש לב' חלקים - עליון ותחתון כזה, ואז נמצאו הנשמות מחולקות, חציין למעלה מקיפול הזאת, ונקראות ראשונות, וחציין למטה, ונקראות אחרונות:

ואומר לך שרש החילוק הזה. כי כשהאור נעתק מן הלבוש, הנה הלבוש נחשך. ואעפ"כ האור היה מאיר בו, אבל לא בשוה, כי למעלה ולימין היה מאיר יותר, ולמטה ולשמאל לא כל כך. ולכן חציו זה היה חלש, והוצרך שיתקפל הלבוש חציו על חציו, כדי שהעליון יסבול התחתון. ואז ירדה הו', שאמרתי, באמצע הלבוש, ונאסף האור כלו בצד העליון, והו' לקחה חצי הלבוש התחתון (והעלם) [והעלה] אותו למעלה, ושם היה מתחזק. והו' הזאת נתפשטה היא לבדה במקום החצי התחתון, והיתה משלמת בעד הלבוש שנסתלק, וכן המשיכה האור למטה לגבה, כי כחה גדול. ואמנם עתה נמצא חצי הגוף העליון מלובש בב' לבושים, והתחתון בלבוש א'. אך האמת הוא, שו' זאת קבלה כח גם הלבוש העליון, והשלימה בעד שניהם - העליון והתחתון, עד שנמצא כל הגוף מלובש בב' לבושים:

והנה תדע, שכל זה ה"ס נשמותיהם של ישראל ומלך המשיח. כי הנשמות שלמעלה הם קמאי דמסרי גרמייהו על קידוש השם, שיש להם כח; והאחרות הם תתאי שאין להם. ומלך המשיח נאמר בו, "והוא מחולל מפשעינו", והוא נוטל בעדם של תחתונים, והם נסבלים מן הראשונים. ונוטל גם כח של עליונים בסוד "שמא תאמר כאחרונים ולא כראשונים":

וצריך שתדע, שזה האור שהוא השורק שזכרנו, ה"ס אמונה דעלת העלות. ולפי שאינו מתדבק ומניח הלבוש, גרם שגם לבושיהם של נשמות הוכנו ליפרד מהם, בסוד א"ה כידוע. וכשיהיה מתדבק האור בכח, כן יחזרו הלבושים לידבק בנשמות ויהיה הכל מתוקן לגמרי. ואמנם כשיהיה האור מתדבק בלבושו, היה הלבוש מתלהט בכח גדול ברל"א שערים, שהם כל צירופי הכ"ב אותיות, והיו בוטשים זה בזה, ומאירים כל המילוים, כל הקשרים, ובזה תלויה כל.... האורות שהיא בבטישתם זאת. ואח"כ חסרה הכאה זאת, וחסרה השמחה הנ"ל:

....

תמונה AttributionNoncommercial Some rights reserved by karen horton

כתיבת תגובה

2 תגובות בנושא “סוד המרכבה דמות האדם והיחוד רמח"ל

  1. מדרגה א' היא משפיע עמ"נ להשפיע, והאדם צריך להנות בעת שהוא משפיע כדוגמת הבורא, שיש לו הנאה, כמ"ש רז"ל, (זהר בראשית דף קטו) וז"ל: לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם. כאותה שמחה, שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא.

    רואים אנו שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, ביום שנברא העולם. כלומר בזה שרצונו להשפיע היה לו שמחה.
    נמצא לפי זה, אם אדם עושה מעשים דלהשפיע ואין לו שמחה, אין כאן השתוות הצורה, הגם שבמעשה הוא משפיע,
    אבל המעשה הזו צריך להיות בשמחה.

    א) אפילו שהגוף לא רוצה לעבוד בעניני השפעה, צריכים ללכת עמו בדרך הכפיה,
    אבל יש כלל, בזמן שהאדם עושה מעשים בכפיה אין האדם יכול להיות בשמחה, היות שהיה יותר מאושר אם לא היה צריך לעשות את המעשים,....
    כי שמחה היא תוצאה, מזה שהאדם נהנה, ובמקום שיש הנאה לא שייך לומר כפיה, לכן מכפיה, לא נולדת בחינת שמחה והנאה.

    ב) בזמן שאנו אומרים שצריכים לעבודת ה' שמחה, ששמחה היא רק תוצאה מדבר שהאדם נהנה אי לזאת היות שהאדם יכול רק לעשות מעשים של כפיה, שזה נקרא מעשה,
    מעשה נקרא דבר שאין השכל מסכים לזה,
    וזה נקרא בזמן שהאדם מתחיל לכוף עצמו הוא נכנס בבחינת "הבא להטהר" ומה חסר עוד?
    רק דבר שיעורר לו שמחה,
    ועל כך אומר הזהר: "מסיעין אותו בנשמתא קדישא"
    ובזמן שזכה לזה, כבר יש לו שמחה,
    נמצא לפי"ז שהאדם צריך לעבוד בשמחה, הכוונה שהאדם צריך לעורר ע"י המעשים שעושה, את האתערותא דלעילא.

    (הברכת שלום, מאמר ל', תשמ"ח , ראה גם: ימין ה' עושה חיל, אמ"ג ,עמ.רלה)

השאר תגובה