סליחות בכותל

בס"ד

"הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים".

"הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים".

השבוע בלילה שבין רביעי לחמישי ב' לחודש אלול, ישבתי עם אוזניות בסמוך למחשב והאזנתי לסליחות בשידור ישיר מהכותל. לילה סביב ומן הכותל בוקעת תפילה. ניגון התפילה מוכר, אותו שמעתי בילדותי אצל הסבים, ובבית הכנסת של ג'ידו (סבא בערבית) כך נקרא בית הכנסת של יוצאי חלבּ בקרית חיים המערבית. שם התפלל אביה של דודתי שתחיה, שילדיו ונכדיו המשיכו לכנותו ג'ידו (סבא) גם בארץ ישראל.

מצלמת הכותל מצלמת את רחבת הכותל מלמעלה, כך שרואים את רחבת הגברים מצפון (שהיא רוב רובה של הרחבה), ומימין למחיצה, מדרום, נראית קטנה כמעט חבויה רחבת הנשים. בשעה שלוש לפנות בוקר מוציאים שני אנשים את ארון הקודש הנע על גלגלים (ממקום שאינו נקלט בעין המצלמה) ומעמידים אותו כמקביל לכותל וניצב לרחבה.

ניתן לעקוב אחר מילות התפילה ולהשתתף בה. באהבה רבה מתפללים אנשי הכותל ותפילתם עולה בהירה וזכה כאשר איתה מעופפות יונים ויושבות לנוח על אחד מנדבכיו. כל כך מרגיע לשמוע תפילה זכה, ולדעת שיש אַיִן, כמו שיש יש. מרגיע תומך ואוהב.

בשעה 4:40 לערך משמיעות האוזניות קול חזק שאינו קול התפילה השברירי העולה מן הכותל, מנסה להבין מהו ולפתע נוחתת ההכרה, כי זה קול המואזין העובר דרך מערכת הגברה עצומה ממסגד עומר, הבנוי על הר הבית. והר הבית במרחק של מטרים ספורים מן הכותל.

האוזן קולטת את האבחנה, ציבור של אנשים קם בחצות ליל ומתפלל עד אור השחר, כאשר לפתע פתאום מגיח קול רם ומוגבר באלפי מגברים (טכניים, בכוח) וצועק "אללה הוא אכבר". נעשה שקט באוזניות, ורק תמונה נשארה. לאחר מספר רגעים הופיע שוב קול המתפללים. אז הבנתי מדוע אומרים "תפילה עושה מחצה", (כלומר מחצית). אנו המתפללים מבקשים את בקשתנו,  והשם יתברך יתן את שלו. גם הבנתי מדוע יהודות היא קו אמצעי בעבודת האדם. שלא כבתרבות האיסלאם, בה אללה הוא אכבר, ועל האדם לא חלה כל מחויבות לשיפור כי אללה עושה הכל, ולא כבתרבות הנוצרית, בה האדם עושה הכל, כי אין הכרה של אלוהות, כלומר אֵין הכרה של  ה- אַיִן, רק של  ה - יש, ביהדות יש אמצע, אנחנו נותנים את חלקנו את המאמץ שלנו, את היגיעה שלנו, ויחד עם זאת אנו יודעים כי היגיעה שלנו היא לא הכל, היא רק מחצית, ואת השאר נותן הנותן, לפי מידת נכונתו של המקבל לקבל את הטוב על מנת להיטיב.

לכן ביהדות ענין יחסי האדם עם האל, או עם האַיִן, הוא ענין של שותפות כמאמר זהר "עמי אתה בשותפא".

גם יכול המתבונן בכותל להבין כי אבני הכותל הן אבני גזית, ולכן הכותל לא יכול להיות חלק מבית המקדש, כי בצווי למקדש נאמר "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כא כ).

ומי שרוצה יכול להבין מדוע נתן משה דיין ז"ל מספר ימים לאחר מלחמת ששת הימים, את מפתחות הר הבית לוקף המוסלמי, למרות שאותו מתן נוגד כל שכל ישר. הדברים מובאים במדרש איכה רבתי (א, לב) וזה לשונו :

שלוש שנים ומחצה הקיף אספסינוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין. א) דוכס מערב, ב) דוכס מאפריקה, ג) דוכס מאלכסנדריה, ד) ודוכס מפלסטיני. הקיסר הרומאי חילק את העיר בין ארבעת הדוכסים על מנת להחריבה. שלושת הדוכסים החריבו כל אחד חלק שלו. והדוכס הערבי, שנפלה בחלקו החומה המערבית של הר הבית, לא החריב את שלו. כששאלו הקיסר פשר מעשהו, ענה: אילו החרבתי את חלקי לא היה יודע שום אדם מה החרבת. ושמא יאמרו עיר קטנה הרסת, ועתה, בהשאירי חלק אחד, יראו הבריות את חוזקו הגדול ויאמרו: ראו כחו של הקיסר, עיר חזקה החריב, וזה יהיה שכרך.

ואם תרצו כך החזיר משה דין חוב לדוכס הווקף.

שנה טובה ומתוקה

כתיבת תגובה

תגובה אחת בנושא “סליחות בכותל

השאר תגובה