על נהרות בבל, דון מקלין נעמי שמר, וזהר פרשת פנחס

שלום וברכה לכולם,

מזמור תהלים קלז, שכתב דוד ע"ה, מלמדנו מציאות של גלות, והוא פותח במילים המוכרות, על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרינו את ציון. המילים נפלאות, ומלאו השראה עד כי רבים וטובים כתבו להם לחנים, המלווים אותנו עד היום. אהוב ומוכר מאוד, הוא הלחן של דון מקלין, המשתף עימו את הקהל בשירת המזמור, (באנגלית) כאשר קול המיית הקהל , נשמע כתפילה חיה העולה ובוקעת מנהרות בבל.

קצת פחות מעשור לאחר ששמענו ואהבנו את שירת היחיד של דון מקלין עם שירת הרבים של הקהל,  כותבת נעמי שמר שיר, בשם 'על נהרות בבל', אותו שרה שלישיית הגשש החיוור, המתאר מציאות של ישראלים החיים בארה"ב ומתגעגעים לחברים בארץ, סוג של גלות מודרנית, כאשר בלחן של נעמי, יש התייחסות וציטוט מוסקלי ללחן של דון מקלין.

 

אך האם גלות הוא ענין הסטורי בלבד, האם כל אדמה, מחוץ לארץ ישראל נחשבת לגלות, ביחס לארץ ישראל, או שגלות היא ענין פנימי יותר, המונח בנפש האדם פנימה, ללא קשר למקום הגאוגרפי בו הוא יושב?

על שאלה זו משיב הזהר הקדוש פרשת פנחס, אות יז, וזו לשונו:

יז) רבי ייסא פתח וכו': רי"פ, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. שואל, את ירושלים היה צריך לומר, רבי ייסא שואל שאלה מעניינת, ואומר כי הפסוק היה צריך להיות כתוב על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרינו את ירושלים, כמו שכתוב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, מהו בזכרנו את ציון. מדוע כותב מזמור קלז בתהלים בזכרינו את ציון, ככתוב בפסוק א', כאשר בפסוק ה' מדובר על ירושלים, היה למזמור לפתוח בפסוק בזכרינו את ירושלים, כפי שמחזק את הטענה פסוק ה', אם אשכחך ירושלים, ומשיב, רבי ייסא, בדומה לאדם שהיה לו היכל יקר נאה ויפה. באו שודדים ושרפוהו. צערו של מי הוא. אם לא, של בעל ההיכל הוא. כאן מדבר רבי ייסא באמצעות משל, כאשר ההיכל היקר והנאה, הוא השכינה הקדושה, והשודדים אשר שרפו את ההיכל, היא השכינה הקדושה, הם כוחות הקבלה והטומאה בנפש האדם פנימה.

אף כאן, במזמור תהלים קלז, השכינה בגלות, צערו של מי הוא. מי מצטער על גלות השכינה, או שריפת ההיכל יקר נאה ויפה, אם לא, של הצדיק הוא שהוא יסוד. כי הצדיק, הוא הקב"ה, הנבחן ליסוד, או לט' ספירות ראשונות, הרוצות להשפיע אור טובו יתברך לנבראים, שרוי בצער, מדוע, כי אין לו למי להשפיע, כי ההיכל שרוף, כלומר השכינה הקדושה, נטמאה בכוחות הקבלה, הנבחנים להיכל שרוף, ולצדיק, לקב"ה, אין למי להשפיע.

וזה הולך כמו שהעמידוהו. שכתוב הצדיק אבד, אבד ממש, כי כל פעולתו של היסוד הוא להשפיע, ואם השכינה בגלות, ואין לו למי להשפיע, הוא כמו שאינו בנמצא, והוא אבוד. כי מהות ספירת היסוד הוא להשפיע לשכינה הקדושה, היא המקבל, וברגע שנשרף ההיכל, זה נבחן שאין מקבל לכל הטוב המוכן לנשמות, וברגע שאין מקבל, מבוטל באחת המשפיע, כי כל עניינו של המשפיע הוא נתינה, ובאין מקבל הוא בטל, וזה הוא צערו העמוק, שאין מי שיקבל את הטוב והעונג שהוא מטרת הבריאה.

אף כאן, בזכרנו את ציון, פירושו, בזכרנו את הצער של ציון, שהוא יסוד, על חוסר הזווג, כי הצער, שלו הוא. לכן, מסביר רבי ייסא, נוקט הפסוק לשון, "בזכרינו את ציון", כי ציון הוא שמה של ספירת היסוד, המרכזת ומוסרת את כל השפע לשכינה הקדושה, היא המלכות, ובזכרינו את ציון, פירושו אנו זוכרים את צערו של ציון, של ספירת יסוד, על חוסר הזיווג שלו עם המלכות, כי באין זיווג, אינו יכול להשפיע שפע, וזה הוא צערו.

נמצא כי צערו של המשפיע גדול יותר, מחמת שאינו יכול להשפיע לנבראים, לכן אנו אומרים בזכרנו את ציון, כי המשפיע נבחן לזכר, לכן משתמש המזמור בפועל בזכרנו, שישראל הנמצאים בגלות, זוכרים את המשפיע להם כל טוב הנקרא, ציון.

כתיבת תגובה

השאר תגובה