בס"ד
וזהו פירוש : "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב", תהלים מה ב, ופירש אאמו"ז זצ"ל : רחש הוא רק בלב, היינו שמליבא לפומיה לא גליה (שמהלב לפה לא מגלה), שעניין פה הוא סוד דעת, שהפה מגלה את דעתו ומחשבתו של האדם, מה שאם כן הלב הוא רק בחינת קבלה בלב, שהוא רק בחינת כח (פוטנציאל).
ואז כשמקבל עליו את הכח הזה ( האחד, הנקרא טוב) אז הוא זוכה לדבר טוב, שמרגיש שאין בעולם שום דבר יותר טוב מבחינת אמונה. ואז הוא כבר יכול לומר : "מעשי למלך", להשפיע ולא לקבל. ומזה הוא זוכה לבחינת "לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר" שהוא בחינת משה רבינו ע"ה.