רוחו הפלאית של אליהו

שלום וברכה,

המטר מצוויר כאות ו', כקווים אלכסוניים

לאחר שהכריז אליהו בפני אחאב, מלך ישראל, כי לא יהיה טל ומטר השנים האלה, אלא על פי דברו, מדבר ה' עימו ומפנה אותו, קדמה, אל נחל כרית הנמצא ממזרח לירדן שם יוכל להסתתר, בשעה שהעורבים מכלכלים אותו לחם ובשר בבוקר, ולחם ובשר בערב, ומי הנחל הזורמים משמשים לו כמי שתיה. והנה, לסוף תקופה אשר מכונה בפרק "מקץ ימים", יבש הנחל כי לא ירד גשם, ואליהו מתבקש ללכת צָ'רְפַתָה אֲ'שֶׁר לְ'צִידוֹן, כי שם צווה הקב"ה אלמנה לכלכלו.

מדוע נתבקש אליהו ללכת אל צרפת אשר בצידון, הרי בכל זאת הן נמצאות בלבנון, מה יש בלבנון שאין בארץ ישראל, וכיצד קשורות צרפת וצידון אל אשת אחאב, איזבל, רודפת אליהו. מה מסמלת האלמנה, מה מסמל המעוג, האם לאליהו היתה קריירה של שף? מדוע חולה בן האישה האלמנה, מהי מחלה ומדוע היא נאחזת בבן האישה האלמנה דווקא? כיצד משיב אליהו את בן האישה בעלת הבית לחיים, ומדוע הופך כינויה מהאישה האלמנה לאישה בעלת הבית.

שאלות רבות לפרק אחד, ננסה להשיב עליהן אחת לאחת. עצירת הגשם אותה מזכיר אליהו אינה גחמה או קפריזה רגעית, היא באה כתגובה לאלמנטים הזרים שמכניסים אחאב ואשתו איזבל. איזבל בת למלך צידון גוררת את אחאב ואת עם ישראל היושב בשומרון לפולחן עבודה זרה הנודעת בשם בעל ואשרה. פולחן הבעל והאשרה מהווים מחיצה של ברזל ומסך המפרידים בין עם ישראל לאלוהי השמים, נפסק הקשר הישיר שבין עם ישראל ואלוהי השמים. לשיטתנו פולחן הבעל טוען כי האדם הוא הבעלים מוחלט של הארץ, הוא מרגיש בעלות על כל דבר ועניין ופולחן האשרה סוגד לעושר הנובע מתפיסת שווא כי האדם הוא אדון הכל.

הפסקת הטל והמטר על פי דברו של אליהו היא בסך הכל הפעלה של מידה כנגד מידה, והיא אחת אחת מי"ג עיקרים שהתורה נדרשת בהם. ומה אומר אליהו? היות והעבודה הזרה, ופולחני האישיות מפרידים בין שמים לארץ, בין נותן ומקבל, "אני", כבא כוחו של אלוהי השמים מפסיק להזרים שפע בדמות טל ומטר. וכאן יש מקום לתשומת לב גדולה מאוד, היות שאליהו לא מבטיח רק להפסיק את המטר, שהוא ענין כבד כשלעצמו, כאשר החקלאות מבוססת על גשמים בעיתם, אלא מובטחת לאחאב בזו הלשון גם הפסקת הטל, הן טיפות מים, המכונות בשם טללים, היורדות מן השמים לארץ בחודשי האביב והקיץ, מניסן ועד תשרי, כלומר עד מחזור הגשמים הבא לטובה וברכה. אם כן, מה אומר אליהו בא כוחו של אלוהי השמים? לא רק שאנו מכריזים בזאת על הפסקה ללא תנאי של מטר בחודשי הסתיו והחורף (משל לאות ו', כפי שילדים מציירים מטר בגן, כקווים אנכים) אלא אנו מכריזים בזאת על הפסקה מוחלטת של טפטוף וניטוף טיפות טל (אות י') באביב ובקיץ, משמע - סגירה מוחלטת של כל צינורות השפע, סתיו וחורף (אות ו') אביב וקיץ (אות י').

הפסקה מתודית - נשאלת השאלה מדוע אנו נכנסים לפרטי החוזה שמציג אליהו, מודע אנו קוראים את האותיות הקטנות שאיש אינו מייחס אליהן חשיבות, אבל תכרענה בסופו של יום את הכף, כדי להשיב על שאלות אלו נתבונן בשם הוי"ה ברוך הוא.

שם הוי"ה  ב"ה נכתב ד' אותיות, י', ה', ו', ה', כאשר אותיות י', ו' נבחנות לאותיות זכריות ומשפיעות, ואותיות ה' נבחנות למקבלות השפע. כאשר נשבע אליהו לאחאב כי לא יהיה טל ומטר אלא על פי דברו, הכוונה היא כי אות י' (המייצגת את טיפות הטל) ואות ו' (המייצגת את המטר) לא תוכלנה להשפיע לאותיות ה', כלומר יהיה מצב של מקבל ללא משפיע. מצב זה משול ברוחניות לאלמנות. כאשר לארץ, או למלכות הנבחנת לאות ה' אחרונה משם ה' אין משפיע. לכן אנו נפגוש ברעב חזק מאוד בשומרון בפרק י"ח כתוצאה מדברי אליהו.

ולעניינו, ארץ ללא מטר וללא טל משולה לאלמנה שאין לה מפרנס, וכל מה שנותר לה הוא דחוק מאוד ואינו מספק, שלא לדבר על חיים ברווחה. בצומת הדרכים הזו אנו פוגשים את אליהו, כאשר כתב המנוי הבא שלו מפנה אותו אל צרפת אשר לצידון. השמות אינם מקריים, צרפת - נוטריקון צר-פת, כלומר מעט לחם, צידון מלשון צד side וצייד, כאשר אדם נדרש לצוד, הוא נצרך למזון מיידי כזה שאינו זקוק לתהליך ארוך של זריעה וקצירה, דישה וניפוי, טחינה לישה רידוד ואפייה. מי שצד התדר שלו מיידי יותר וקצר יותר.

צרפת אשר לצידון מסונת בעיגול בצבע אדום כפי שהיא מופיעה במפה ששרטט הרב הגאוגרף יהוסף שוורץ 1847

ונשוב לעניין, אליהו בא כוחו של אלוהי השמים הולך אל צרפת, אל צר-פת, אל מעט לחם, אשר לצידון, כי שם צווה הקב"ה אלמנה לכלכלו. אומר היה הקורא התמים, "עולם הפוך ראיתי" איך ייתכן כי אליהו שאמון היה על סגירת צנורות השפע, אשר בגינם פוקד רעב כבד את ארץ, צריך להתכלכל ע"י אישה אלמנה.

האם אין זו אלא בדיחה? מדוע צריך אליהו, בא כוחו של אלוהי השמים, להתבטל בפני אלמנה זרה ולבקש ממנה פת לחם? ויש לומר כי הדברים הם הפוכים למה שאנו נוטים לחשוב. מאחר והאלמנה בסיפור היא משל לארץ ללא שמים, משל למקבל ללא משפיע, היא למעשה בבואה של עם ישראל, כי כל עם ישראל ככלל הוא אישה ביחס לבורא שהוא משפיע וזכר, ואם עם ישראל בונה מחיצה בדמות נביאי הבעל והאשרה ובכך מתנתק מהמשפיע, הרי שנוצר מצב של אישה ללא איש, ואישה ללא אישהּ, מכונה בשם אלמנה, לכן נגש אליהו אל האלמנה אשר בצידון, אשר חיה מן הצד (מעבודה זרה) ולא מאור הפנים והרחמים, מן האמצע, אשר בו למעשה מתחיל תהליך הריפוי.

אליהו בתפקיד המשפיע, ניגש אל המקבל והמנותק, אל עם ישראל, המופיע בלבוש אלמנה שיש לה לחם צר, ואשר צדה חיות מן הצד ומן השאריות, ולא מן הפנים, ומבקש ממנה שתקח לו מעט מעט מים,  ולאחר מכן מבקש ממנה פת לחם. האישה האלמנה, הנמשלת לעם ישראל, משיבה ואומרת לו, כי אין לה מעוג, אלא כף קמח בכד בלבד, ומעט שמן בצפחת, והיא מקוששת שנים עצים, על מנת להדליק מעט אש, כדי שתוכל לאפות מאפה קטן, לה ולבנה, לפני שיוציאו את נשמתם.

כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד אשר יבוא מטר על פני האדמה

מה אומרת למעשה האישה האלמנה לאליהו, יש לי מעט מן המעט, אשר בקושי מספיק לשנים כדי להוציא נשמה ולהפטר מן העולם, כלומר אפסה תקווה, כל פועלה של האישה הוא כדי למות, והוא משל לעם ישראל שאינו רוצה לחיות, ולא חושב שאפשר לחיות, והוא דרוך, מוכן, ונכון להצדיע למוות.

אליהו מבקש ממנה לא לפחד, ולעשות ככל אשר תכננה לעשות, אלא שכאשר תהיה העוגה (המאפה העגול) מוכנה בידיה, תוציא לו ממנה בראשונה, ולה ולבנה באחרונה. החומר לא השתנה כאן, זו אותה כף הקמח בכד, מעט שמן בצפחת ושני עצים להבעיר בהם אש לאפות את המעוג, אותם חומרים באותו סדר עבודה, אך מה כאן שונה, מה מחדש אליהו? אליהו אומר כי את החלק הראשון בעוגה נותנים לאורח, לזר, לפליט, למישהו שהוא חיצוני, שהוא לא אתה ובני ביתך, בסך הכל החומר הוא אותו חומר, אך אליהו מלמד אותה כיצד לכוון ולהשפיע, לחומר נותרת אותה מאסה, אך הרוח של הנתינה לאחר, לזר, לאורח מאריכה את התדר ומגבירה את ההתקשרות, לא עוד אלמנה, שאין לה מפרנס, וחיה בעוני ובדוחק עם בנה, אלא אישה שנמצאת בקשר עם משפיע, והקשר שבניהם ממלא אותה, והיא יכולה לתת ולתת ללא גבול. כמות האוכל לא נשתנתה אך הלך הרוח נשתנה, יש תחושה של שיתוף, של קשר, ולא של מחסור ושל מיתה.

וכך קורה, לאחר הגעת אליהו משתנה שיטת החלוקה, המצב אינו גרוע כפי שהיה אלא משתפר. כאשר הגעת אליהו ללבנון מונעת מב' סיבות: א) לבנון היא מקור המוצא של המלכה איזבל אשת אחאב, ולבנון היא גם סמל לספירת הבינה אשר ממנה מתחיל התיקון, במקום שממנו יצאה איזבל שם צריך לתקן, ומשם יש להתחיל.

הכל יפה וטוב בצרפת אשר לצידון, כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסרה כפי שהבטיח אליהו, עד שיום אחד חלה בן האישה בעלת הבית (ולא יותר האלמנה) ולא נותרה בו נשמה, ובצר לה שואלת היא את אליהו את השאלה הבאה, "מַה-לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים: בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת-עֲוֺנִי, וּלְהָמִית אֶת-בְּנִי".

אליהו בתגובה, מבקש ממנה את בנה ולוקח אותו מחיקה אל העלייה, שהיא גם מקום משכנו בביתה. בעלייה הוא משכיב את הילד על מיטתו, ופונה אל ה' במילים הבאות: "יְהוָה אֱלֹהָי--הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ?" הוא מתמודד על הילד שלוש פעמים, היינו -מקשר אותו לשלושת הקווים חסד דין ורחמים, קורא אל ה בתפילה ברביעית, ואומר: "יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ", ה' שומע לקול אליהו ונפש הילד שבה אל קרבו וחי.

העלייה

מה היה לנו כאן, לאחר מהלך כד הקמח וצפחת השמן, שהתווה אליהו, מכונה אם הילד - בעלת הבית -ולא אלמנה, היות שיש לה משפיע הוא אליהו. עד כאן הכל טוב ויפה, עד שחלה בנה ולא נותרה בו נשמה. במה דברים אמורים ומה מסמלת מחלת בנה, כפי שאמרנו לעיל האישה האלמנה היא עם ישראל שאין לו משפיע, אשר לאחר תנאים קשים מסכים לקבל על עצמו סדרי עדיפויות חדשים המקנים לו רוח ורווחה, וקשר אל הזר אל האורח אל הלא מוכר, אך האם די בכך, מעתה עם ישראל לא אלמן יותר ומכונה בשם אישה, אך היות והוא חושב עדיין, כי היא בעלת הבית, חולה בנה, מה פירוש? כאשר אדם חושב שהוא בעל הבית כאן על אנשים על אדמות על רכוש או חיים, ההבנות שנולדות אצלו מתחושה זו של גדלות, הן הבנות מתות, שלא גורמות לחיים, או לנתינה, לכן חולה בן האישה בעלת הבית ולא נותרת בו נשמה, כל כי מי שחושב שהוא בעל הבית, מעצם חשיבה זו מסתלקת לה הנשמה, לכן יושב הילד בחיקה של בעלת הבית חיק מלשון לקחת. אליהו בדרכו מבקש את הילד מאימו - לא לוקח, ועולה עימו על העלייה. העלייה - היא משל, היא חלל תחת הגג, אינה קשורה לאדמה אלא מקום שמחבר בין החלק העליון של הבית אל האינסוף או אל קוצו של י' משם הוי"ה. אליהו מניח את הילד על מיטתו, שהיא ביטוי לאמונתו, ומתמודד עליו ג' פעמים, כלומר משפיע לו ג' קווים: חסד דין ורחמים, מחבר אותו לאינסוף ומתפלל עליו את תפילתו. תפליתו נענית והילד חי. כאשר יורד אליהו מן העלייה ובנה של האישה מופיע איתו נושם, אומר אליהו לאם הילד: ראי חי בנך, ראשי תיבות רח"ב לומר כי החיים מגיעים מקשר שנוצר מג' קווים, חסד דין ורחמים שהוא יסוד רחב עליו אפשר להשתית חיים, והיא רוחו הפלאית של אליהו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

 

כתיבת תגובה

השאר תגובה