בס"ד
שלום לכולם,
"אמרי נא אחותי את", כי החכמה ביחס לאמונה היא אחות, האור הבהיר סימן אחות, תמונה Blake Danger Bentley
המשל
בשל הרעב הכבד בארץ, אברם ושרי, אשתו, יורדים למצרים, לגור שם. כאשר הם מתקרבים למצרים אומר אברם לשרי אשתו, את הפסוקים הבאים:
"הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ"
(בראשית יב יא יג)
היות שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, ובה מתלבש הלובש, הוא הקב"ה, מה מסתתר מאחורי הפסוקים הללו, מה היא פנימיות הדברים?
הנמשל
אברם = הוא אב רם, אב האמונה, ובחינת נשמה שבאדם
שרי = מלשון סר ובא וסר, הוא הגוף, שהוא בן חלוף בעולם הזה.
לכן כאשר מתקרבים אברם ושרי למצרים, אומר אברם לשרי, אשתו, "אמרי נא אחותי את", ובזאת מתיר אותה לכל העולם. ויש להבין מה ההדבל בין אישה לאחות? אישה מותרת לבעלה, ואסורה לכל העולם, אחות אסורה לאחיה, ומותרת לכל העולם. כעת נשאלת השאלה מדוע מתיר אברם את שרי אשתו לכל העולם, מה הנמשל מהתרה זו?
ובכן, כפי שאמרנו לעיל, אברם הוא הנשמה שבאדם, והוא מתיר את שרי, אשתו, בחינת גופו ורצונו, לכל העולם, מה פירוש הדברים? ברגע שהנשמה מתירה, ומשחררת את רצונו של האדם מקשר הנישואין עימה, הוא נופל לעולם הזה, אל מיצרי הזמן והמקום הנקראים מצרים.
והוא שאמר אברם לשרי, אמרי נא אחותי את, התכוון לומר כי החכמה האלוקית, אשר בה מלובש הרצון להטיב לנבראיו, היא אחות לאמונה, ומתוקף היות החכמה מכונה בשם אחות, היא אסורה לאמונה, מטעם שהם ב' הפכים: כי האמונה היא מעל דעת, ותפיסת החושים, והחכמה מתקבלת בכלי הנקרא דעת, לכן אסר אברם את שרי, אשתו, לעצמו, והתירה לעולם, כי החכמה לא יכולה להתקבל בכלי זך שהוא אמונה, אלא רק בכלים עבים שהם כלי קבלה. ועוד, אי אפשר שתהיה חכמה במקום שיש אמונה, מטעם שהם ב' הפכים.
לכן מתיר אברם את שרי לעולם, שהוא בבחינת חכמה בגויים תאמין, ואילו פרעה, מלך מצרים, אליה נפלו ניצוצות החכמה בשבירת הכלים, חומד את החכמה מאוד, מאוד, וכותב לחכמה, היא שרי, כתובה, ובה הוא מעניק לה את ארץ גושן כאחוזה.
משמעות הכתובה שכותב פרעה לשרי
מה פירוש הכתובה שכותב פרעה לשרי? פרעה הוא מלך מצרים, הרצון לקבל לעצמו בלבד, הוא לא נותן לאדם אפשרות להאמין שיש זולת, שיש מציאות אחרת מעבר ליאור הזמן וגבולות המקום, שיש מציאות של טוב מוחלט, שיש מציאות של השפעה ונתינה, ואהבה, אם כן מה משמעות הכתובה שכותב פרעה לשרי, לנוכח הדברים שאמרנו לעיל?
הרצון לקבל לעצמו בלבד שבאדם, המכונה בשם פר-עה, כל היום מדבר רע על ההשגחה האלוקית, לא נותן לו להאמין שיש מציאות של טוב, כי כל היום מראה לאדם מציאות של רוע בכל אשר יפנה, ואם כן משמעות הכתובה שכותב פרעה לשרי, המעניק לה את ארץ גושן לאחוזה היא, כי הפה-רע, נותן לגוף, שהוא בחינת בשר בא -סר, החולף, הארעי, אחיזה בארץ מצרים, ארץ מלשון רצון, ומיצרים מלשון צר.
כלומר, לגוף המכונה שרי, מובטחת בכתובה שנותן פר-עה, אחיזה בארץ גושן. כי כל אימת שהאדם ינסה להצר ולקבע את החכמה האלקית לגבולות הזמן והמקום, הוא אומנם יתרבה ויעצם, כמו בנ"י בארץ מצרים (שמות א') אך הוא יהיה נעוץ ותקוע בארץ גושן, ברצון לגשם את החכמה האלוקית, כי כל הרצון לגשם את החכמה האלוקית נובע מהיות האדם נתון כבול במיצרי הזמן והחומר הנקראים מצרים, והוא חושב כי החכמה האלקית היא סופית וקבועה כמו גופו המתכלה.
אך לאחר שפרעה כותב כתובה לשרי, ומבטיח לה אחוזה בארץ גושן, עבדים ושפחות, מכה אותו ה' בעשרה נגעים, כנגד י' ספירות הארות החכמה האלוקית, עד שמבין פר-עה, כי הגוף, בחינת שרי, נשוי לנשמה, היא אברם, ומחזיר את שרי הוא הגוף, לבעליו, הנשמה.
המהלך בו נקט אברם עובד
כאשר חוזרת שרי, בחינת הגוף, לאברם, בחינת הנשמה, עם כל שלל העולם הזה, אנו מבינים כי מהמהלך בו נקט אברם, כי משתלם לוותר על רצונות הגוף, הוא הרצון לגשם אלוקות בכל מצב ובכל תנאי, בטווח הקצר, כדי לזכות בנשמה לטווח ארוך.
נמצא, דווקא כאשר אדם מחליט לחיות באמונה, שהוא בחינת אב-רם, ומתוקף עובדה זו, מתיר את השימוש בחכמה, בחינת שרי, לכל העולם, ולא לעצמו, דווקא אז חוזרת אליו שרי, שהיא בחינת חכמה בגויים תאמין, עם כל קישוטי החכמה של העולם הזה.
נמצא כאשר מחליט אדם ללכת באמונה מעל הדעת, ודבק בבורא, ומצמצם את השימוש שהוא עושה בחכמה, הוא זוכה בב' אופנים, האחד הוא דבקות בה', והשני הוא חכמה ומתנותיה, כי דוקא ע"י שנתרחק מן החכמה וקראה אחות, אפשר לה לרבות ולהתעצם בעולם הזה, וכאשר היא שבה אליו היא חוזרת אליו עם מתנות.
נמצא כי דווקא ע"י צמצום השימוש בחכמה זוכים ליותר, וזה סוד שאברם הקריב למצרים, אך לא ירד אליה כי בחינת אמונה שבאדם מרוממת אותו.
~~~
מקורות אור הבהיר, סימן אחות
פרקי דרבי אליעזר, פרק כ"ו