אנו רואים אפוא שחל שינוי היכר בתפיסת הנפש וגלגולה : דווקא הבינונים, שמספרם בבוודאי אינו קטן, זוכים כל פעם לנשמה חדשה ; וזוהי תפיסה המנוגדת כמובן לדעה שרוב שרוב הנשמות שבעולמנו הן מגולגלות ושרק לעתים רחוקות באה לעולם גם נשמה חדשה. אך חשובה יותר היא הדעה המובאת כאן שאדם יכול, בתנאים מסויימים, לשאת בקרבו ניצוצות של נשמות שונות, דעה שתפסה מקום נכבד מאוד בתורת-הנפש של המקובלים המאוחרים בשאלת אישיותו של האדם. הרעיון שריבוי היסודות שבנפש אינו עניין למקרים חולניים, או יוצאים מן הכלל, הרי אפשר היה להסביר בו את מקרי הפיצול הנפשי באדם. ואילו לפי תורה זו הוא חל דווקא על הבינונים, שבוודאי אינם מייצגים טיפוסי-גבול קיצוניים מבחינה פסיכולוגית, אף אם מדובר בהם כאן כבינונים מבחינה מוסרית. אחדותה של הנפש נשמרת כאן בכך, שהניצוצות המתגלגלים בה מחוברים עימה בקשר כה הדוק, שאין התודעה מבחינה בהם. הנשמה העצמית היא הנשמה החדשה, אבל היא יכולה לגרוף עמה בזרימתה גם ניצוצות-נשמה אחרים. אין להכחיש שבתפיסה כזאת עלולה אחדותה של נפש פרטית ומסוימת להפוך לבעיתית מאוד. ואמנם, אנו שומעים מפי מקובלי צפת, בהתפתחות המאוחרת של התורה, שהניצוצות המגולגלים מגבירים בנפש מגמות מסויימות, כי הם מבקשים להשיג בחייהם הנוכחים ובאמצעות הנשמה החדשה את מה שהחסירו בחייהם הקודמים. דעה זו אינה שכיחה בקבלה הקדומה, אך היא מהווה גשר להתפתחות המאוחרת שהיא מרכזית לענייננו.
-
מתוך הספר פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, גרשום שלום 327 - 326.
תמונה: 
Some rights reserved by Bob Cox Photography