זהר פרשת בא, מאמר ויהי בחצי הלילה

הזהר אות קא) יתבו ר"ח ורבי יוסי, אמר רבי יוסי, בכמה זמנין שאילנא, האי דכתיב, ויהי בחצי הלילה ויי' הכה כל בכור מארץ מצרים אמאי לא הוה ביממא, דיתגלי לכל פרסומי ניסא, ואמאי מיתו כל אינון חלשי דבתר רחייא, ואינון טלייא דבני עאנא, ולא מיתו מלכי ופרדשכי, וגוברין מגיחי קרבא, כמה דהוה בסנחריב, דכתיב ויצא מלאך יי' ויך במחנה אשור וגו'. ותנינן, כלהו מלכין בני מלכין רופינוס ופרדשכי, התם אתחזי גבורתא דחד שליחא דיליה, יתיר מהאי, דהוה יאות למהוי דיליה יתיר.

באור הסולם אות קא) יתבו ר"ח ור' יוסי וכו': ישבו ר' חייא ור"י. אמר ר' יוסי: "כמה פעמים שאלתי זה, שכתוב, ויהי בחצי הלילה" (שמות י"ב כ"ט), וגו' ולמה לא היה זה ביום, שיגלה לכל פרסום הנס, ולמה מתו כל אלו החלשים שלאחר הריחים והטלאים שבצאן? ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסנחריב, שכתוב, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו', ולמדנו, שכולם מלכים בני מלכים שרים וקצינים, ושם נראה גבורתו של שליח אחד של הקב"ה, גדול יותר מן הנס הזה, שנעשה כאן על ידו עצמו, והלא הנס שלו היה ראוי להיות גדול יותר.

הרחבת הדברים: רבי יוסי שואל שאלה אחת גדולה, אשר ממנה משתלשלות שאלות נוספות: מדוע היתה מכת בכורות בלילה, ולא ביום, כדי לפרסם את הנס. ויש להבין כי לשון לילה שנוקט הכתוב הוא לשון הסתרה, ויום אשר נוקט בו הכתוב הוא לשון גילוי. שואל רבי יוסי, הנבחן לספירת יסוד (שהיא ספירה המקבצת אל תוכה את הארת כל הספירות אשר מעליה אל ספירת מלכות), הנקרא גם בוקר ואור, מדוע לא היתה מכת בכורות ביום, כי יום הוא בחינת המאירה לאדם, ומכת בכורות שיש בה בחינת אור גדול, (מיתת בכורי מצרים, הנבחנים לרצונות הקבלה העביםו הגדולים ביותר), מדוע היא מתרחשת דווקא בחצי הלילה, דלכאורה יש כאן סתירה.

הזהר אות קב) אמר ליה יאות שאלת, ואנא לא שמענא מידי בהאי, ולא אימא, אבל הא זכינא לכל האי, וארחא אתתקן קמן. אנא שמענא דרשב"י מדכי שוקין דטבריה, ניזיל גביה. יתבו, עד דהוה נהיר יממא. כד סליק נהורא, קמו ואזלי. כד מטו גביה. אשכחוהו, דהוה יתיב, וספרא דאגדתא בידיה.

באור הסולם אות קב) אמר ליה יאות וכו': א"ל יפה שאלת, ואני לא שמעתי משהו בזה, ואיני אומר. אבל כיון שזכינו לכל זה, והדרך התתקן לפנינו, ואני שמעתי שר' שמעון בן יוחאי מטהר שוקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו עד שהאיר היום. כשעלה האור קמו והלכו. כשהגיעו אליו, מצאוהו, שהיה יושב וספר הגדה בידו.

הרחבת הדברים: רבי חייא אומר לרבי יוסי כי שאל שאלה יפה, (שהיא ענין של קו אמצעי) , וכיוון שלא שמע תשובה בענין שהיא בחינת קו אמצעי, אינו יכול לומר אותה כתשובה לרבי יוסי. אבל כיוון שזכו בהיותם יחדיו לשאול את השאלה, והדרך התתקן לפנינו, באמונה מעל הדעת, ורבי חייא שמע (בחינת כלים זכים) שרבי שמעון בר יוחאי, הנבחן לספירת יסוד, מטהר שווקים של טבריה, וכאן לשון מדכי שבו נוקט הזהר, הוא לשון זכות, ומתרגם בעל הסולם את הפועל בארמית מדכי לפועל בעברית, מטהר, ושווקים לשון השתוקקות, והכוונה במשפט מטהר שווקים של טבריה, מזכך ומטהר כלי קבלה המכונים בשם שווקים, להיות ראוים לקבל את האור בעל מנת להשפיע וזה נוטריקון טבריה, שהוא ענין של לראות טוב, כי כאשר כלי קבלה של האדם מטוהרים בכוונה דעל מנת להשפיע הוא רואה כי פעולת הבורא היא טובה בעולם, וזה אפשרי לאדם לראות טוב, כאשר העדשות בהן הוא מסתכל על העולם, הן זכות ונקיות מרצון לקבל לעצמו בלבד. לכן רוצים רבי חייא ורבי יוסי ללכת אצלו, אצל רבי שמעון בר יוחאי כי לשון אצל הוא לשון אצילות, ועולם אצילות, עליו נאמר לא יגורך רע.

ישבו עד שהאיר היום, כלומר התבטלו לעליון, כשעלה האור, קמו, לשון עמידה שהיא בחינת קומה שלמה והלכו, ממדרגה למדרגה. כשהגיעו אליו, אל רבי שמעון בר יוחאי, מצאוהו שהיה יושב, בחינת קו אמצעי, וספר הגדה בידו. הגדה הוא לשון גיד ומגיד ולשון לובן וכלים זכים, בידו, כלומר רבי שמעון אוחז במדרגה של כלים זכים, שרצונו כרצון הבורא להיטיב לנבראיו.

לסיכום: יש לומר כי מכת בכורות היא כנגד הכתר שהיא הספירה הנעלמת ביותר המכונה בשם אינסוף, ולכן היתה מכת בכורות בחצי הלילה, להורות שההבחנה בין בכורי מצרים לבכור ישראל נסתרת מן האדם מאוד.

שבת שלום לכל בית ישראל