שלום וברכה לכולם,
חניטה עניינה שלמות, בתמונה שלפנינו התאנה חנטה פגיה, כלומר השלימה את כל החללים שבתוכה לכלל שלימות
ארבעה זוגות קבורים במערת המכפלה, אדם וחוה, אברהם ושרה יצחק ורבקה, יעקב ולאה. כל השבעה נקברו באופן פשוט, השמיני הוא יעקב, נחנט טרם קבורתו. מהי אותה חניטה שעבר יעקב, מדוע נחנט, בנו, יוסף, ומה הקשר שבין חניטת אב ובן לפסוק הידוע משיר השירים התאנה חנטה פגיה, וכיצד מקבילה חניטת פגי התאנה, שהיא הבשלת הפרי ומילוי כל חלליו לכלל שלמות אחת, שנעשית דרך הטבע ולא ע"י מעשה אדם, לחניטת יעקב ויוסף במצרים.
נקרא בזהר פרשת ויחי מאמר חניטא דיעקב אמר ר' אבא, חניטא דיעקב מאי איהו, א"ל זיל שאיל לאסיא. ת"ח, כתיב ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל, ס"ד כשאר בני נשא הוה חניטא דא. אי תימא בגין אורחא הוא דעבדו, הא כתיב וימת יוסף בן וגו' ויישם בארון במצרים, הא לא אזלו עמיה בארחא, דהא תמן אתקבר, וכתיב ויחנטו אותו.
תרגום: אמר רבי אבא, חניטת יעקב מה הוא, אמר לו (רבי שמעון) לך שאל לרופא. בא וראה, כתוב ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים, לחנוט את אביו, שכתוב ויחנטו הרופאים את ישראל, וכי יעלה על דעתך כי חניטה זו היתה כשאר בני אדם, (חניטה שעבר יעקב אינה חניטת מומיות, כלומר הוצאת האברים הפנימים, ככפי שעושים הרופאים ומילוי החלל במוך ובשמים, אלא היא חניטה מיוחדת עליה נקרא בהמשך).
ואם תאמר, שמחמת הדרך, שהיו צריכים להשהותו, עשו זה, (כדי לשמור את הגוף בדרך ממצרים לארץ ישראל) הרי כתוב, ביוסף בנו, וימת יוסף וגו' אע"פ שלא הלכו עמו בדרך, כי הוא נקבר שמה, וכתוב, ויחנטו אותו. כלומר אם מניחים שהחניטה שעבר יעקב היתה כדי לשמר את הגוף בדרך ממצרים לארץ ישראל, הרי שהנחה זו בטלה, כי יוסף מת ונקבר במצרים, כלומר ענין טלטלת הדרך לא נתקיים בו, אם כן מדוע נזקק לחניטה.
אלא, ארחא דמלכין אינון, בגין לקיימא גופייהו, חנטי לון במשח רבות, עלאה על כל משחין, מעורב בבוסמין, ושאיב ליה בגופא, יומא בתר יומא, בההוא משחא טבא, ארבעין יומין, דכתיב וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים. בתר דאשתלים דא, קיימא גופא שלים זמנין סגיאין.
תרגום: אלא דרך המלכים להם (ליעקב וליוסף) כדי לקיים את גופם, חנטו אותם במשחות רבות, עליונות על כל המשחות, (בשמן המשחה) המעורב בבשמים (והיה) שמן המשחה שואב את תוכן האיברים הפנימיים, יום אחר יום באותה משחה טובה, ארבעים ימים, שכתוב וימלאו ארבעים יום, כי כן ימלאו ימי החנוטים. לאחר שנשלם תהליך זה, קיים הגוף שלם ימים רבים.
בגין דכל ההוא ארעא דכנען, וארעא דמצרים, מכלה גופא ומרקב ליה לזמן זעיר, מכל שאר ארעא, ובגין לקיימא גופא עבדי דא, ועבדי חניטא דא מגו ומברא. מגו דשוין ההוא משחא על טבורא, והוא עאל בטבורא לגו, ואשתאיב במעוי, וקאים ליה לגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין.
תרגום: משום שכל ארץ כנען זו וכל ארץ מצרים, מכלה את הגוף ומרקיב אותו, בזמן קצר מכל שאר הארצות, ובכדי לקיים את הגוף עושים זאת. ועושים חניטה זו בפנימית הגוף ובחצוניות. מאותה נזילה פנימית הבאה כתוצאה ממשחת השמן על הטבור, נכנס השמן בפנימיות הטבור, ונשאב במעיו, ומקיים לו את הגוף מבפנים ומבחוץ ימים רבים.
ויעקב הכי הוה בקיומא דגופא, והכי אצטריך, דגופא דאבהן איהו, והוה בקיומא בגופא ונפשא. כגוונא דא ליוסף, דאיהו דוגמא דגופא, ובקיומא דגופא ונפשא הוא. בקיומא דגופא, דכתיב ויחנטו אותו, בקיומא דנפשא, דכתיב ויישם בארון במצרים.
תרגום: ויעקב כך היה בקיום הגוף, וכך צריך להיות, שכן גוף האבות הוא, (ספירת תפארת) והוא בקיום בגוף ובנפש. כעין זה ליוסף, שהוא כמו הגוף (ספירת יסוד, שהוא הברית) ובקיום הגוף והנפש הוא, (הוא מקיים את קיום הגוף לפי שכתוב ויחנטו אותו, והוא מקיים את הנפש ככתוב ויישם בארון במצרים.
הרחבת הדברים: יעקב ויוסף אב ובן, בפנימיות נבחן יעקב לספירת תפארת, שהיא נמצאת על קו אמצעי בעץ חיים, ויוסף נבחן לספירת יסוד, שגם היא על קו אמצעי בעץ חיים. בגוף האדם ספירת תפארת מיוחסת ללב, ואילו ספירת יסוד מיוחסת לברית. יעקב ויוסף הם משל לאדם שחי בארץ כנען (לא ישראל) וארץ מצרים, ארץ כנען מלשון כניעה לכוחות הגוף והחומר, כעכנאי, כמו הנחש המכונה בארמית עכנאי, ואילו מצרים מלשון מצר-ים, לשון זוגיים, כמו אופנ-ים. היות שתכופות ליבו של אדם מצוי בעולם החומר (יעקב בארץ כנען) וגופו נתון במיצר (ארץ מצרים, כי לגוף יש תאריך תפוגה כמו מוצר על המדף), הרי שבמותם של יעקב ויוסף אנו נדרשים להחזיר יצירה ליוצרה, איך עושים זאת, הרי כל שנותיהם היו נתונים בעולמות חומר מתכלים (ארץ כנען וארץ מצרים) איך מחזירים אותם אותם אל נשמת כל חי, מסביר לנו הזהר, ע"י חניטה מיוחדת שאינה חניטה רפואית שעניינה שימור הגוף והצורה בלבד. חניטה רפואית כוללת הוצאת האיברים הפנימים והכנסה של מוך ובשמים תחתם, אך בחניטת דרך המלכים שהיא חניטה שנחנטו בה יעקב ויוסף, לא מוציאים את האיברים הפנימיים שכן כך פוגעים בגוף המלך ומחלקים אותו, אלא שמים שמן המשחה מעורב בבשמים על הטבור, והוא נשאב ע"י הטבור פנימה
אם כן, מה מספר לנו הזהר הקדוש על חניטת יעקב ויוסף? היות שהבשר מרקיב ומעלה רימה ותולעה, ולא נותר ממנו מאום, היו הרופאים במצרים מוציאים את האיברים הפנימים ומכניסים במקומם מוך ובשמים כדי למנוע מהגוף להרקב. אך חניטת יעקב ויוסף לא היתה כדרך כל בשר, אלא היתה חניטת מלכים, כי הם בניו של הקב"ה, לכן לא הוצאו איבריהם הפנימיים, אלא בחניטתם שמו שמן המשחה על הטבור, ושמן המשחה שורשו בעולם אצילות, שעניינו חכמה וסימנו אות י' דשם הוי"ה, וכאשר הושם השמן על הטבור שהוא נוטריקון טוב אור, והוא מרכז אות ו' דשם הוי"ה, וחדר שמן המשחה למעיים דרכו, שימרו השמן והבשמים את הגוף מבפנים, כלומר גם בחניטת יעקב וגם בחניטת ויוסף נשתמר גופם בתכלית השלימות, ללא הרחקת איברים מסויימים כדרך החניטה הרפואית הנפוצה, המוציאה את האיברים מסויימים מכלל הגוף ומשאירה אותו מבותר.
סיכום הדברים: בחניטת יעקב ויוסף השתמשו בטבור כצנור כפול, כיצד? היות שהטבור הוא צינור כניסה ויציאה של העובר במעי אימו, השתמשו הרופאים החונטים באותו עקרון, בו גוף האדם הוא עובר במעי הבריאה, לכן גם כאן, לטבור יש תפקיד כפול, כניסה ויציאה, הוא מכניס את שמן המשחה והבשמים פנימה, ומוציא את פרשי המעיים החוצה, כיצד, השמן והבשמים נאחזים בפרשי המעיים כפתילה ומבעירים את הפרשת המעים החוצה דרך הטבור, כאשר תהליך הניקוי נמשך ארבעים יום. במשך ארבעים יום מתנקה הגוף מהבלי העולם הזה, וחוזר לצורתו השלמה לדמות אדם, שאין בו פרש, שהוא רוחניות שלמה.
כל טוב לכולם הצלחה וברכה