"לְבִנְיָמִן אָמַר--יְדִיד יְהוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן".

מהו שאמר משה בברכתו לשבט בנימין בפרשת וזאת הברכה, "-יְדִיד יְהוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". מפרש רש"י כי עבודת בנימין היא בבנין בית המקדש, ידיד ה' הוא בית המקדש, עליו חופף ה' כל היום ומשכין שכינתו בתוכו. ניתן לפרש כי בין כתפיו שכן כך, כי הראש מונח בין שתי הכתפיים, והראש נבחן לרצון להשפיע המכונה בשם קודש, וכאשר מתאר משה את בנין בית המקדש, שהוא ייעודו של שבט בנימין, הוא למעשה מזכיר, שכל בנין הקדושה בא למעשה מנתינה.

מפרש רש"י כי בין כתפיו שכן, הוא כי "אין לך נאה בשור יותר מכתפיו", מה מסמל השור ומה מסמלות כתפיו? יוסף, בכור רחל, נמשל לשור, מדוע? מפני שזן וכלכל את כל העולם כולו, כמו השור, הנושא בעול לפרנס את הבריות (המלבי"ם, נחלת דוד, עמ' קמח) ואין שור אלא תורה.

ובכן מהן כתפי השור? הרי כתפי השור או כתפי התורה, נמשלו לשני ההרים הסמוכים לשכם, ששם נכתפה התורה. ומשום מה אנו משתשמים בפועל להכתיף? כלומר לשאת על הכתף? כי שם מצווים שבטי ישראל בפרשת כי תבוא להכתיף, לשאת על כתף, ולתקף (לתת תוקף לתורה) כפי שהכין אותם משה בפרשת כי תבוא. ששה שבטים על הר גריזים (הר הברכה) וששה שבטים על הר עיבל (הר הקללה). כאשר הכתף האחת נתונה למצוות עשה (ברכה) והכתף השניה נתונה למצוות לא תעשה (קללה).

ובית המקדש שהוא בחינת בנימין שוכן כראש אחד בין שתי כתפי התורה, כתף ימין נתונה למצוות עשה, כתף שמאל למצוות לא תעשה, ורק כאשר אדם כופה(ת) את עצמו להשתעבד לה' בשתי כתפיו, יתכן בנין של קדושה שהוא בחינת בנימין. כך למעשה מחבר משה בברכתו את שני בניה של רחל לכלל אחד, כתפי התורה נתונות ליוסף (שכם) ובית המקדש נתון לבנימין (ירושלים). עליו התפללה אמו רחל, "יוסף ה' לי בן אחר" (כי יוסף נולד בגלות) והכוונה בתיבת אַחֵר, הוא לאחר הגלות שהוא בחינת ארץ ישראל. ומשה ששמע את תפילתה קיים אותה בברכת בנימין.

כל טוב הצלחה וברכה בבנין בית המקדש

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

כתר ארם צובא, הספרן אוחז בפרשת "לך לך"

הרשימה הבאה נכתבה ע"י כותבת אורחת המתגוררת עם בני משפחתה בבולדר קולרדו (ארה"ב), למשפחה אתר בשם "אריאל יודאיקה".

ביום כיפור השנה היתה פה, בבולדר, קולורדו, הצפה שלא נראתה מאה שנה, ויש אומרים - חמש מאות שנה. בבת אחת נפתחות ארובות השמיים וגשם לא-הפסיק-לרדת במשך שלושה ימים. בתים הוצפו, כבישים נסחפו, רמזורים יצאו מכלל שימוש, בישובים בהרים בתים שלמים פשוט נהרסו - נסחפו בזרם המים האדיר, הנחלים עלו על גדותיהם והציפו שכונות שלמות.

לא היה ברור אם ואיפה נוכל לקיים את תפילות יום כיפור. אולם האוניברסיטה שהיה אמור לאכלס את המתפללים הרבים היה מוקף בכבישים מוצפים ובית הכנסת הוצף ויצא מכלל שימוש. היתה היערכות לפנות את ספרי התורה כדי שלא ייזוקו, אך עד כמה שידוע לי, בסופו של דבר הם נותרו שלמים ובטוחים.

ברגע האחרון אישרו לנו להגיע לאוניברסיטה והתפילות התקיימו כמתוכנן. באופן מוזר - הבקר היה שמשי ונעים, רגוע, כאילו לא היו דברים מעולם, ולאורך כל הדרך, אותה עשיתי עם העגלה הכפולה ושני הילדים הקטנים שלנו, אפשר היה לראות אזורים שלמים של צמחים שוכבים בכיוון אחד, ובוץ ואבנים על השבילים- עדות למים שהציפו את הנחל שלאורכו הלכנו והמשיכו ושטפו את הדרכים.

הסמיכות בין יום הדין למבול היתה מעוררת מחשבה, מערערת את תחושת הבטחון היומיומי הפשוט. משפחות מהקהילה שהבית שלהם הוצף החלו נודדות בין חברים, אחרות עזרו לפנות את התכולה הרטובה של חיים שלמים - ספרים, מצעים, אלבומים.

יוסי, בעלי, סיפר לי שבמהלך עזרה שהוא והילדים נתנו כדי לפנות בית של אמא חד הורית ובנה, הוא הופתע לשמוע צלילי מוסיקה, וכשהרים את מבטו ראה את האישה עומדת במגפי גומי, שקועה עד הברכיים במים, מסביבה אנשים מפנים, והיא מנגנת במפוחית.

כמה כאב וחוסר אונים היא בטח הרגישה, שהיתה צריכה להתנתק מהסובב אותה, מההרס סביבה, מכל הרכוש שלה שנסחב נוטף מים אל הרחבה שלפני הבית ולהיאחז בבועת מוסיקה שהיא יצרה סביבה.

ולאט לאט חזרנו לשיגרה. המים נשאבו מהמרתפים, ציוד נאסף ונזרק, הילדים חזרו לבתי הספר ולגנים וחזרנו גם לחוג המוסיקה של הילדים, מרגישים ברי מזל ומודים על כך.

ואז, לפני שבועיים, קרה מקרה נוסף.

מאז המבול - עברו מתפללי בית הכנסת למבנה של כנסיה - שם מתקיימות התפילות, כי בית הכנסת עדיין בתהליכי שיפוץ. זה די מוזר להתפלל בכנסיה, ויש אנשים שמדירים את רגליהם משם.

בשבת, לאחר שהוציאו את ספר התורה, גבאי בית הכנסת, בחור עדין, נראה כנער, נשוי זה כמה שנים עדיין ללא ילדים, הניח את ספר התורה על כסא, וכשפנה - נזעק לגלות שהספר נופל. ספר התורה נופל. הוא זינק לעברו, אך לא הספיק, והספר נפל על הרצפה. ספר התורה נפל. המתפללים היו בשוק, הוא פרץ בבכי, לא ידעו מה לעשות. דבר כזה לא קרה פה מעולם.

רבי מארק אמר שבמקרה כזה, צריך לצום ארבעים יום. הוא פנה לקהילה והציע שארבעים איש יצומו, כל אחד יום אחד, כדי להשתתף בתיקון. הרבה מאוד מתנדבים כתבו לו והציעו את עצמם לצום ולהיות חלק מהקהילה המשתתפת. הוא כתב לכולם שאנחנו בתהליך של פוסט טראומה, השמועה עברה בין כל היהודים בבולדר, מזעזעת או מרטיטה, או מרגשת, או מטרידה.

ואני נשארתי עם שאלות:

ספר תורה, דבר יקר שנכתב בקדושה. האם הוא-הוא הדבר הקדוש? האם אינו מסמל דבר קדוש בהרבה? את התורה עצמה? מזה זמן שאני לא משתתפת במנהג של נישוק ספר התורה שעובר בין המתפללים, מוחזק בידי נער בר מצוה או אדם אחר. אני מנסה להרגיש את אוירת התורה, את הקדושה באויר. הספר הוא חומר, אחרי הכל. תוכן הדברים שבו, המוסר, הציווי האלוהי, המסרים- הם הקדושה.

האם הפלת ספר אינה כמו, חס וחלילה, הפלת ילד רך בלא שנפגע? דבר חמור, מבהיל, מחלחל אפילו, אבל מה שנמצא בתורה שלנו, הוא לא נפל ולא ייפול. תודה לאל, הספר לא נפגע. אני שמחה על כך, כי לבי לבחור הזה, שרצה לעשות טוב ואיתרע מזלו. לא הייתי רוצה שהוא יסבול יותר ממה שהוא עובר. אני כותבת את הדברים והלב שלי רועד.

עובר בי פחד להעלות את הדברים על הכתב, אך הייתי רוצה לזכור שאנחנו מכוונים לתורה עצמה, לאמונה, למוסר בחיי היומיום שלנו, למה שצווינו, גבוה.

...

תמונה : AP

מערת המכפלה אשר בחברון שנות העשרים המאה העשרים

מספר הפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ו מהדורת ורשא תרל"ד 1874) כיצד נתגלתה לאברהם אבינו מערת המכפלה וז לשונו:

"כי אברהם כרת בית עם עמי הארץ. וכשנגלו המלאכים עליו (פרשת וירא) היה סבור שהן אורחי עם הארץ ורץ לקראתם, ורצה לעשות סעודה גדולה ורץ להביא בן בקר. וברח לפניו בן הבקר, ונכנס למערת המכפלה ונכנס אחריו שם ומצא שם אדם וחווה שוכבים על המיטות וישנים ונרות דולקים אליהם וריח טוב אליהם כריח ניחוח לפיכך חמד את מערת המכפלה במכר טוב ובזהב ובשטר עולם לאחוזת קבר".

אותו מדרש אנו מוצאים בספר הזהר פרשת חיי שרה אות ק' בצורה מורחבת, וזו לשונו:

ק) רבי אלעזר אמר, בשעה שנכנס אברהם במערה, איך נכנס. כלומר, מה היה הסבה שנכנס אל המערה. ואומר, כי היה רץ אחר אותו העגל, שכתוב בו ואל הבקר רץ אברהם וגו', ובן בקר ההוא ברח עד אותה המערה, ואברהם נכנס אחריו להמערה, וראה מה שראה. (אל תקרי בָּקָר, אלא בוקר, כלומר רץ אל מקום שהיה נראה בו אור, שנאמר הבוקר אור (בראשית מד).

קא) עוד, סבה היתה, כי הוא היה מתפלל בכל יום ויום. והיה יוצא עד אותו השדה שהיה מעלה ריחות עליונים, וראה אור יוצא מתוך המערה, והתפלל שם. ושם דבר עמו הקב"ה. ועל כן חפץ בה, בהמערה, ותשוקתו היתה באותו מקום תמיד.

קה) ובוא וראה, כשנכנס אברהם לתוך המערה בראשונה, ראה שם אור, והושלך לפניו העפר, ונתגלו לו שני קברים, בין כה וכה, עמד אדם מקברו, בצורתו, וראה את אברהם, ושחק. ובו ידע אברהם שעתיד להקבר שם.

הנה השיחה המתנהלת בין אדם הראשון לאברהם אבינו במערת המכפלה:

קו) אמר לו (לאדם הראשון) אברהם, בבקשה ממך, האם טירה בלתי מקורה כאן. כלומר, שהיה תמה, כי במערת מכפלה, שפירושו מערה לפנים ממערה, מחויב להיות חשך גמור, והוא ראה שם אור כמו בבית פתוח מלמעלה בלי גג. קוסטרא פירושו טירה, דהיינו ארמון או חצר. קטיר, פירושו בלתי מקורה בגג. כמ"ש (במדות פ"ב) על הכתוב חצרות קטורות, אין קטורות אלא שאינן מקורות. (קוסטרא קטיר לשון זהר והוא טירה קשורה או בית קשור בקשר של אור).

שואל אברהם את אדם הראשון איך ייתכן כי במקום שיש בו מערה בתוך מערה והוא אמור להיות חושך גמור, מופיע אור כל כך גדול, שכן מצב כזה ייתכן רק כאשר הטירה אינה מקורה, כלומר בבית פתוח בלי גג.

אמר לו אדם, הקב"ה הסתירני כאן, ומאותו זמן עד עתה מסתתר אני כמין הדג שבחפירה, הנקרא גילדא, שיש מין דגים הנקראים גילדנא דבי גילי (ברכות מד:) המסתתרים ויושבים תמיד בחפירות בתוך האשפה שבים. קירטא, בלשון יוני, פירושו חפירה תחת הארץ. עד שאתה באת לעולם, עתה, מכאן ואילך, כבר יש קיום לי ולעולם בשבילך. פירוש. עד שבא אברהם היה אדם והעולם, מחוסרי השלמות, ועל כן היה צריך להסתיר את עצמו שלא יתאחזו בו הקליפות. אבל כשבא אברהם לעולם, תיקן אותו, ואת העולם, ואינו צריך עוד להסתיר את עצמו. וז"ש מכאן ואילך הא קיומא לי ולעלמא בנינך.

קח) אמר ר' שמעון בשעה שאברהם נכנס במערה, והביא את שרה שמה, קמו אדם וחוה, ולא רצו להיות קבורים שמה. אמרו, המעט לנו, שאנו בבושה באותו העולם לפני הקב"ה, מחמת אותו העון שגרמנו, ועתה יהיה נוסף לנו בושה שניה, שנבוש מפני המעשים טובים שלכם.

(אדם וחווה קמים מפני הבושה כאשר בא אברהם אבינו לקבור את שרה. הם מתביישים בושה כפולה, לא רק מפני החטא שהביאו לעולם, אלא גם מפני שהם משווים את מעשיהם הטובים של אברהם ושרה אל מעשיהם שלהם, והם חשים שאינם ראוים להיות קבורים ליד מעשים טובים שלהם, כלומר מפאת שינוי הצורה שלהם אינם מרגשים שהם ראויים להקבר יחדיו, כי אדם וחוה חייבים ואילו אברהם ושרה זכאים).

כדי להיטיב את הרגשתם של אדם וחווה, ולכסות על הבושה שהם חשים כאשר הם משווים את מעשיהם למעשיהם של אברהם ושרה אשתו, אברהם מציע פשרה, הוא מוכן להתפלל על אדם לפני הקב"ה כדי שלא יבוש אדם לעולם, וימחֵל לו עוונו לגמרי.

קט) אמר אברהם: הנה אני מוכן להתפלל לפני הקב"ה עליך, שלא תבוש לפניו לעולם. דהיינו שימחול לו העון לגמרי. מיד, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. מהו ואחרי כן, שאומר הכתוב, היינו, אחר שקבל עליו אברהם דבר הזה. להתפלל על אדם, כנ"ל.

קי) אדם חזר ונכנס למקומו. חוה לא חזרה ונכנסה, משום שהיא גרמה לאדם לחטא, כמ"ש האשה אשר נתת עמדי וגו', והיתה מפחדת שאדם לא יקבלנה. עד שקרב אברהם, והכניסה אל אדם, וקיבלה בשביל אברהם. וזהו שכתוב ואחרי כן קבר את שרה אשתו, לשרה לא כתוב, אלא את שרה והוא לרבות חוה. שאברהם החזירה אל הקבר, כנ"ל.

אדם חזר למקומו, אך חוה אינה שקטה משום שהיא גרמה החטא, וחוששת שאדם לא יקבלה אליו, אברהם מבחין בחששה ומכניס אותה אצל אדם, ואדם מקבל את חוה אליו בשל טובו של אברהם אבינו. לכן כתב הכתוב ואחרי כן קבר את שרה אשתו, וכל את יורה על ריבוי, את חוה, שהחזירה אצל אדם, אל הקבר ואחרי כן קבר את שרה אשתו.

ואז נתיישבו אדם וחוה במקומם כראוי. וזהו שכתוב, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ולמדנו, באברהם, כי בהבראם אותיות באברהם, ויורה, שבשבילו נתקיימו. תולדות השמים וארץ הם אדם וחוה. כי אלה השמים וארץ לא כתוב, אלא תולדות השמים והארץ, להורות, על אדם וחוה, שאינם תולדות של אנשים, ועליהם אומר הכתוב, שנתקיימו בשביל אברהם. דהיינו כמ"ש לעיל. ומאין לנו, שנתקיימו בשביל אברהם. כי כתוב ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם. ועד שבא אברהם לא נתקיימו אדם וחוה באותו העולם. כלומר, שדורש, ויקם הוא קיום. השדה והמערה אשר בו, יורה על אדם וחוה אשר שם. לאברהם בשביל אברהם. הרי שאדם וחוה נתקיימו בשביל אברהם.

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, השמים הם כנוי לאדם, והארץ כינוי לחוה, וכאשר כותב הפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כוונתו היא כפולה כי אלה תולדות השמים והארץ הם תולדות אדם וחוה א) שאינם תולדות של אנשים, אחרת היה כותב בני מי הם, ב) וכאשר כותב בהבראם כוונתו היא שנבראו בשביל אברהם, כדי שאברהם יתקן אותם, שכל כ' הדורות מאדם הראשון עד אברהם היו כדי שיברא הנברא בעולם שיהיה מסוגל לאהוב את הבריאה ולרחם עליה, כאברהם אבינו שקראו הקב"ה אברהם אוהבי.

כל טוב הצלחה וברכה ושנזכה לתקן את אשר ניתן לתקן

...

תמונה ויקפדיה

אילו היה לי, הייתי מעלה לך כתר, ירושלים של זהב (נדרים נ,א) דברי רבי עקיבא לרחל, אשתו

ויש להבין מהו שברך משה איש האלהים, את בני ישראל בפרשת וזאת הברכה, "וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ".

בשער הפסוקים פרשת ויצא, כותב הרח"ו כי זבולון הוא בכתר, לכן שמח זבולון בצאתך, שמחת הכתר כאשר הוא יוצא ונעתק מאינסוף (אור הבהיר ערך ראשי: א"ס ב"ה ה"ס כתר, ראש) מדוע בצאתך, ולא כאשר תצא ? כי לכתר ב' בחינות פנימי וחיצוני לכן ב'צאתך.

ש'מח ז'בולון ב'צאתך ראשי תיבות שזב שהוא בלשון ארם שיזבא ובלשון הקודש הצלה. היות ואי אפשר להדבק בו כי הוא אש אכלה, עלינו להיות דבוקים בצילו שהוא האצלה של עצמותו.

וכפי שדרש מר"ן בעל "הסולם" זיע"א כי סופי תיבות של הפסוק הוא העיקר, הרי שסופי תיבות שלהפסוק הוא חנך שהוא  "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ", שהוא מעשיו של הכתר.

שבת שלום ומבורך

ציון 'נבי ימין' המיוחס לבנה של רחל, בנימין, השוכן בין נווה ימין וצומת כפר סבא מזרח

כדי להבין מדוע קוראת רחל לבנה הנולד בן אוני, ואביו יעקב קורא לו בנימין, נתבונן מעט בדברים. יעקב ובני ביתו שבים בדרכם לארץ ישראל מפדן ארם, כאשר רחל נמצאת בשלבי הריון מתקדם. בדרך אפרת היא כורעת ללדת, ומתקשה בלידתה. המילדת מעודדת אותה, ואומרת לה, "אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן". מה פירוש הפסוק בפנימיות, כלומר בנפש האדם, שכן התורה נדרשת באדם אחד.

כאשר נולד בן לאדם, נולד בו כוח משפיע, רחל הנבחנת למלכות בנפש האדם היא הרצון לקבל, הרצון לקבל שבאדם מתקשה מאוד כאשר נולד בו רצון להשפיע, מטעם שינוי הצורה, כי כאשר נולד רצון להשפיע הוא יוצא מן הרצון לקבל ועוזב אותו, לכן כתוב על רחל ותקש, כלומר קשה לכוח הקבלה לשחרר ממנו את הבן הנולד, לכן היא קוראת לו בן אוני, כי בזמן שהיה במעיה האיר לה חיות, וכאשר יוצא ממנה, הוא הולך להשפיע לאלקים ואדם, והיות והוא האיר לה, וכעת בצאתו ממנה היא מרגישה בחסרונו היא קוראת לו בן אוני. (הבן שהיה כוחי ואיננו עוד).

אביו של הבן הנולד, יעקב, שמכיר ומוקיר את כוח ההשפעה הטמון בבנו, בהיותו מתנגד לכוחות הקבלה של הגוף, קורא לו בנימין, בן של ארץ ישראל המכונה ימין, שכל רצונה הוא להשפיע לאלקים ואדם.

ופעם הבאה כאשר מי מאתנו מרגיש קושי בתחום מסוים הוא יכול להיות סמוך ובטוח שנולד בו כוח השפעה המכונה בנימין.

מזל טוב

"הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי".

הקרב על הילודה בבית יעקב ממשיך להתפתח כפי שמלמד פרק ל' בספר בראשית. לאחר לידת ארבעת בני לאה, רחל מקנאה בה ונותנת את את אמתה בלהה ליעקב ממנה נולדים ב' בנים דן ונפתלי, אף לאה, אחותה, נותנת את שפחתה, זלפה, ליעקב וממנה נולדים ב' בנים גד ואשר. עד כה נולדו שמונה בנים ליעקב ד' מלאה ב' מבלהה וב' מזלפה הרי שמונה בנים.

לאחר לידת שמונת בני יעקב מתרחשת תפנית בסיפור המקראי, הימים הם ימי קציר חטים (שבועות, חודש סיון הוא החודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים, הנבחן לקו אמצעי, כי כל שלישי נבחן לקו אמצעי) וראובן בן לאה מוצא דודאים בשדה ומביאם אל לאה אמו.

מה פרוש הסיפור בפנימיות? אומר הזה"ק פרשת ויצא אותיות קצו, קצז, כי הדודאים הם הארת השמאל והם השורש של אהבת דודים, אך לא יכולים להאיר מפאת חסרון בחסדים, לכן זקוקה לאה ליעקב, שהוא קו אמצעי, אך רחל אוחזת ביעקב ולא נותנת לו ללכת ללאה, לכן התרעמה לאה על רחל, גם לקחת את אישי (קו אמצעי) וגם לקחת את הדודאים (הארת קו שמאל)? לכן מציעה רחל פתרון מפורש "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ", כלומר רחל תקבל את הדודאים (שורש אהבת דודים, שהיא הארת קו שמאל) בתמורה היא משכירה את את יעקב אבינו , שהוא נבחן לקו אמצעי ,ללילה ללאה, ואותו זיווג של יעקב ולאה מוליד את יששכר.

כאשר בא יעקב מן השדה, בערב, יוצאת אליו לאה במשפט קורע לב, "וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי". מדוע נדרשת לאה לחוזה שכירות איום שכזה, מה שורשו של חוזה שכירות זה בפנימיות?

מספר רש"י סיפור מענין על רחל בענין התרפים שיכול להסביר את חוזה השכירות הזה. בשעה שהבחין לבן, אביה של רחל, כי נגנבו תרפיו, פנה לחפש אותם באהלי בנותיו, נשות יעקב, ולא מצא. התורה ממשיכה לספר כי לבן עורך חיפוש נוסף באהלה של רחל, מדוע? מדוע אצל רחל עורך לבן חיפוש כפול? מסביר רש"י כי רחל, שמשנית היתה, כלומר ממששת. סיפור מאוחר זה יכול להסביר את סחר החליפין שמסכימה לו רחל, היא הרי צריכה להחזיק משהו ביד (הרי רחל נבחנת לעולם הנגלה), ובמקום להחזיק ביעקב, היא תחזיק בשורש הדודאים, כך יוכל יעקב להשתחרר ללילה מאחיזתו הנלפתת של עולם הנגלה, ולהוליד את עולם הנסתר.

לימים ידבר הנביא ירמיהו עם רחל אמנו ויאמר לה דרך זהר פרשת ויצא אות רלב את הפסוק הבא, "יש שכר לפעולתך", אל תחשבי רחל שהפסדת משהו בפעולת השכירות שהשכרת את יעקב ללילה ללאה, כי בעקבות זווג זה נולד יששכר הוא נוטריקון יש שכר שכל עסקו בתורה, לכן יש שכר לפעולת החליפין, אומנם את החזקת ללילה בשורש הדודאים שהוא הארת השמאל, אך אחיזתך באותו לילה בהארת השמאל היא שהניבה את עולם התורה והשכר הוא כמו שכתוב, להנחיל אוהבי, יש, שהוא בינה שחזרה לחכמה. ואוצרותיהם אמלא, ה"ס המוחין דאו"א עלאין שה"ס נחלת יעקב, שנחל מהם, וה"ס נחלה בלי מצרים. ואלו ב' מיני מוחין הם שכרו של העוסק בתורה.

שבוע טוב ומבורך