בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

ובישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים

אנו אוחזים לפני יום הכיפורים היום הקדוש, בליל יום הכיפורים אומרים, "על דעת המקום, ועל דעת הקהל ובישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", איך עושים את זה? מעמידים שניים מחשובי הקהל, אחד מימין השליח ציבור, ואחד משמאל ואז הוא אומר את ה'כל נדרי', זה מרמז לג' קווין, מה כתוב כאן למעשה, הפשט הפשוט, על יום הכיפורים שומרים כמעט כל עם ישראל, כמו ששומרים על ברית מילה, אז ממילא באים מחללי שבת וכו' וכו' אז יש כאן התבטאות מיוחדת שמתירים להתפלל עם עבריינים, גם אנשים שלא מקפידים כל השנה על שבת על כשרות, באים לבית הכנסת אז מקבלים אותם.

אך מבחינה רוחנית, הפירוש הוא ככה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל" זה אתערותא דעילא ואתערותא דלתתא, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, זה מקביל לדעת המקום ולדעת הקהל, ישיבה למעלה זה בחינת בינה שתכונתה חסדים, ישיבה של מטה זה הנשמות שתכונתם חכמה. אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, מבחינה פנימית כל השפיץ של התפילה זה העבריינים, העבריינים שיש בכל אדם, כי מי הוא אשר צריך באמת סליחה ומחילה וכפרה, ומי הוא אשר צריך באמת להמשיך את האור העליון לתיקונו, זה העבריינים שיש בכל אחד.

והחיצוניות והפנימיות הם שווים, כמו שכל אדם צריך להביא לתיקונו את העבריינים שיש בו ובלי העבריינים שלו, אז לא נשלמת קומת האדם, כך גם בכלל ישראל, אנחנו צריכים כל אחד ואחד. גם אנשים שנראים כרחוקים ביותר, אבל עם ישראל צריך את כולם. בכל אחד ואחד יש נשמה יהודית רק מה, מחמת כל מיני סיבות יש כיסויים שונים על הנשמה היהודית שבאדם, עד שהוא לא מרגיש בכלל שיש בו משהו ששייך ליהדות, לבורא, לתורה, למצוות, אבל זה ישנו, בוודאי צריך כל אחד ואחד להשלים את התיקון של עם ישראל, ואת הגאולה של עם ישראל, ואי אפשר לוותר על אף אחד, ואסור להתייאש מאף אחד, החיצוניות והפנימיות הם שווים.

שיעורים ושיחות על סליחות וימים נוראים לפי הקבלה ופנימיות התורה, מפי רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לכל אחד ואחת

...

תמונה יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים, ציור מאת מאוריצי גוטליב (1856 - 1879)

בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים מסמלת את עבודת האדם בעולם הזה בשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד ומלכות. הוא הטבע השני שעל האדם לקנות בחינת רצון להשפיע, או הצד השני של המטבע שעלינו לקיים, כלומר הבורא מצידו נתן עשר ספירות (בחינת עשר אגורות) ואנו מצידנו יכולים להשפיע לו נחת רוח רק בשבע מהן: שכינויים בעולם הזה הוא, בת שבע, באר שבע, שבע נערות אסתר או אלישבע

ובשבעה סוגי העבודות הללו צריכים להדליק אש, ועשית מנורה, מנורה נוטריקון "מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים" (בראשית כח יז), שהאדם מאמין שהעולם הוא בית אלוקים , "וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם”.כל האפשרות שלנו לקיים את התורה ואת המצוות זה שער השמים, עם זה יכולים להכנס לדבקות ה'. שאדם מבין את גודל המשימה, וגודל השעה, החשיבות, אז הוא באמת מתמלא בתענוג גדול. זה ענין של מנורה, מה נורא המקום הזה, שהאדם תופס. כי ככה האדם חי כמו חילוני כזה, משוטט בעולם, בלי בעל הבית, בלי מלך, בלי משגיח, בלי בורא, אז יש גם הרבה פעמים, שאנחנו הדתיים, גם כן מתפקדים כמו חילונים, לא מתחשבים עם בעל הבית, לא מתהלכים עם ההכרה הזאת, שאנחנו לא לבד יש בורא שמנהל את הכל, שאנחנו לא בעלי בתים, הוא מחייה אותנו, ובשנייה אחת הוא יכול לסגור את האור מה שנקרא, וזהו אנחנו חדלים.

אדם צריך לבנות בתוכו את ההכרה הזאת, זה נקרא מנורה . “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר" בזמן שהאדם חי בהכרה הזאת, של מה נורא המקום הזה, אז נהיה אצלו זהב, זה הב, הב. הוא רוצה את הבורא, זה הב. הוא משתוקק לבורא, ההשתוקקות הזאת היא זהב טהורף לא בשל ההשתוקקות שלי, אלא מטעם גדלות ה'. “מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה", המנורה צריכה להעשות מקשה, לא שהצורף יסדר לחוד את הקנים, כל קנה לחוד, אחר-כך ידביק אותם ביחד, לא. צריכים לקחת חתיכת זהב אחת גדולה, להקיש בה בקורנס, ולחטב בתוכה את הצורה של המנורה. מה הרמז כאן, הרמז הוא כך, אם אדם עושה כל חתיכה של המנורה לחוד, אז בעצם מה הנקודה, ההפרדה, מפרידים את החלק הזה לחוד, החלק הזה. מה עושה את ההפרדה, אנחנו יודעים, הרצון לקבל. הרצון לקבל של האדם מפריד אותו ואת עבודתו מהבורא יתברך, לכן זה נהיה חתיכות חתיכות. מי מפריד אותה, הרצון לקבל, אבל זה לא צריך להיות ככה. מקשה תעשה המנורה, צריכים לקחת גוש אחד ולפשט אותו, זאת אומרת שלא יהיה פה פרוד, הכל לשם שמים. אין פה פרוד בין אברי המנורה, כולם מחוברים.

"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" יש פה עוד רעיון מסוים, אנחנו פותחים ספרי מוסר אנחנו רואים שהם חותכים את היהדות לחתיכות, יש שער זריזות, שער הקדושה, פרישות, הענווה, הטהרה, וכו', וכו', חותכים את היהדות לנושאים נושאים. בזמן שאדם מבין את הרעיון של רבינו בעל הסולם, שהכל נחתך בעצם לשתיים, או שאתה משפיע, או שאתה מקבל. או שאתה אוהב את עצמך, או שאתה אוהב את זולתך. אז ממילא זה הנקודה שהתורה אומרת לנו, אל תעשו את זה איברים איברים, אל תחלקו את התורה לחתיכות חתיכות, זה חלוקה מלאכותית, למעשה אם האדם רוצה להשפיע לבורא, אז ממילא הוא משתלם בענין של אהבה, בעניין של ענוה, וזריזות, וקדושה וטהרה, זה הכל פונקציה של דבר אחד, עצם הרצון להשפיע לבורא. אהבת ה' ואהבת נבראיו, ואם האדם אוהב את עצמו, אז הגוף שלו מתנגד לקדושה, מתנגד לפרישות, מתנגד לענווה, מתנגד לזריזות, וכו' וכו'.

כפתור ופרח, לפי הזה"ק פרשת שלח לך עמוד צד טור ב' ואילך :
כי כפתור הוא נוטריקון כפת אור, ופרח מלשון פריחת האור, או בריחת האור, בצרוף כפתור ופרח, מחזיר או משיב הכפתור את האור שפרח מן הפרח, בדרך של כפיתה, כלומר קשירה.

"יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ" לחטוב את זה מתוך הזהב עצמו, כל החלקים שבמנורה, התורה מתארת לנו "וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי”. ובאמצע הקנה המרכזי, “שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח: כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה". זה הצורה של המנורה, כל קנה מסמל על סוג מסוים של עבדות ה'. כפי שאמרנו הכל צריך להעשות מנקודה אחת של אהבת ה'. יש פה כל מיני קשוטים במנורה, “שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים", מה זה גביעים משוקדים, משוקדים זה מלשון שקד, “שוקד אני על דברי לעשותו", הגביעים מרמזים על גובה, הה' והע' יכולים להתחלף, זאת אומרת, זה מרמז על ענין של השגחה פרטית, כידוע בכל מצב של האדם יש להבחין, השגחה פרטית, ושכר ועונש, שכר ועונש זה עבודת האדם, והשגחה פרטית זה מהלכים אלוקיים שהשי"ת עושה אותם מצידו. אז יוצא שבכל קנה וקנה, כל קנין שאדם קונה בעבדות ה', אז יש להבחין שם בשני הצדדים הללו, גביע משוקד זה מראה על הגובה האלוקי, “שוקד אני על דברי לעשותו", וכפתור ופרח זה מראה על עבודת האדם. פרח זה מלשון פֹּּה ריח, שאדם משתדל לעלות מעלה מעלה, כמו הביטוי מגדל פורח באויר, מצידו עצמו משתדל להגביה את עצמו. כפתורים בד"כ משמשים לסגירה, בבגד יש כפתור, המשמש לסגירה לסגור שני חלקים, גם כן מרמז על עבודת האדם, מחבר את עצמו לבורא, לסגור את שני החלקים, את הנברא ואת הבורא, אפשר לומר שהמילה כפתור מתחלק לשניים, כפ, ותר, כפ כמו שכתוב כפ אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכף מרמזת על הכלי שלנו, תר זה כמו ויתורו את הארץ, האדם מחפש מתוקף החסרונות שלו, שהם בחינת כף, הוא תר ומחפש עבודה להשלים את עצמו, כן זה מרמז על עבודת האדם, אז זה יש בכל קנה וקנה.

“וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים: מְשֻׁקָּדִים--כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ”.גם בגוף המנורה בנוי אותו דבר, עם שני ההופכים הללו, “וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה--לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה". כפתור מרמז על היגיעה של האדם, כף זה בית קיבול, תור מלשון תר, שאדם תר ומחפש את השי"ת. בצומת של שני קנים יש כפתור, מראה שהאדם מתוקף חיפושו את השי"ת, אז יוצאים הקנים, כלומר הקניינים שלו בעבודת ה', עם חסד עם גבורה עם נצח עם הוד, וכד'.

"וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ”. מי העלה, הכהן צריך להעלות, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ”. כלומר הכהן היה עושה שכל הנרות, הששה, השלושה הימנים והשלושה השמאליים פונים כלפי האמצע, מה זה מרמז, כמה וכמה דברים: א) שבכל שני הופכים הקו האמצעי הוא העיקרי, אומות העולם הולכות עם הקיצוניות הימנית או השמאלית מה שאין כן ישראל. אחיזא בגופא דמלכא אוחזים בגוף המלך תמיד שני הופכים ביחד, הולכים למעלה מהדעת, שני ההופכים סותרים את דעתו של האדם, והאדם הולך למעלה מהדעת. ב) חז"ל אמרו למה הנרות פונים לאמצע, בכדי שאנשים לא יגידו לאורה הוא צריך, אם הנרות היו פונים לצד, היו אנשים באים ואומרים הקב"ה צריך את האור הזה, בכדי שלא יגידו כך, לכן זה פונה לאמצע. שמעתי ממורי ורבי זצ"ל מה זאת אומרת אנשים יחשבו שהבורא צריך את האור, איזה טיפש יחשוב כזה דבר, אז הוא הסביר כך: יש הרבה אנשים שחושבים שהבורא צריך את העבודה שלהם, הרי המנורה מרמזת על עבודת האדם, אדם מתאמץ להדליק את כל עבדות ה' שלו, עם אש, בהתלהבות אז אנשים יכולים לחשוב, כן בטח הוא עושה את זה בשביל הבורא, הבורא יתברך הוא ברא אותי, הוא צריך את העבודה שלי. על זה באה התורה ואומרת, הבורא לא צריך את העבודה שלך, זה הכל לטובתך.

"וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר", מלקחיה מלשון מלקוח, מה שהאדם לוקח את אור ה' ע"י עבודתו, מחתותיה זה מלשון נחיתות, כמו שכתוב "נחות דרגא נסיב איתתה" מלשון נחיתות ז"א דווקא כשהאדם, רואה את הנחיתות שלו, אתם יודעים כל דבר בעולם ניזון מההפך שלו, שהאדם משתדל להיות משפיע והוא רואה את הנחיתות שלו, לא מצליח להיות משפיע לא מצליח לבטל את עצמו להשי”ת, לאלוקים ואדם, הוא רואה את הנחיתות שלו, דווקא ע"י זה הוא יכול להתקשר לבורא. ככל האדם רואה שהוא יותר גרוע ויותר נחות, הוא צריך יותר את הבורא, ולכן מלקחיה ומחתותיה הם כלים שמשמשים איתם במנורה.

" כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ--אֵת כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה. וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה: בְּתַבְנִיתָם--אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר”. כמו שהראו למשה רבינו כך צריך לעשות. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש, לכן כתוב ראה ועשה. מה נתקשה משה רבינו, האנג'ניר הגדול שהוציא את ישראל ממצרים מה הוא כל כך נתקשה, אלא שוב אותה נקודה, הוא נתקשה בזה שהוא צריך להוביל את עם ישראל בעבודה שכל כולה היא אהבת הזולת, ואולי הם לא יוכלו לעמוד בזה, כל כולה אש של התלהבות למען השי"ת למען חברים למען הזולת, למען משפחה, אבל הקב"ה אמר לו: "לא, ככה תעשה" הראה לו מנורה של אש, שבאה מצד אתערותא דלעילא, ואם השי"ת מצד אתערותא דלעילא, מצידו עצמו מאיר לתחתונים, אז הם מסוגלים ועוד איך.

להתראות לכולם, בעזרת השי"ת ישלח לכולם ברכה והצלחה וימלא משאלות לבכם לטובה שנלך מחיל או חיל, לא צריך להסתכל ימין ושמאל, העולם נוהג את מנהגו ואנחנו ננהג את מנהגנו.

כדי להבין את הקשר בין כפתור לפרח צרפנו את השיר כפתור ופרח מתוכנית הילדים ראש כרוב

כל טוב ושנה טובה

ולכל המעונין הנה קישור לדיסק המכיל שיעורים נפלאים על פרשיות השבוע מחומש בראשית וחומש שמות, מפי רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א, תלמיד רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל.

"וַיִּתְאַוֶּה דָוִד, וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר".

וְדָוִד חָשַׁק בְמַיִם מִן הַבְּאֵר שֶבְּיַד פְּלִשְׁתִּים,
לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנוֹ יָצְאוּ שְׁלוֹשָה גְּבָרִים,
מִהֲרוּ הֵם אֶל בֵּית-לֶחֶם מֵי הַבְּאֵר לְהַעֲלות,
זֶה לָזֶה סִפְּרוּ בַּדֶּרֶךְ מַעֲשֵׂי גְּבוּרוֹת.

מַיִם לְדָוִד הַמֶּלֶךְ, מַיִם, מַיִם לְדָוִד,
מַיִם לְדָוִד הַמֶּלֶך, מַיִם לְדָוִד.

סָח אֶחָד מֵהֶם: "שִׁמְעוּ נָא – עַל דַּרְכִּי נִצַּב לוֹ הַר,
אֶת כַּפִּי עָלָיו הִנַּחְתִי – הִתְמוֹטֵט הָהָר".
הַשֵּׁנִי אָמַר: "הַקְשִׁיבוּ – אֶת דַּרְכִּי חָסַם נָהָר,
בְּקוֹלִי עָלָיו רָעַמְתִי – הַנָּהָר עָצַר"

מַיִם לְדָוִד הַמֶּלֶך....

הַשְּׁלִישִי, לְלֹא כָּל אֹמֶר, אֶת מַחֲנֵה פְּלִשְׁתִים שִׁיסַע,
אֶת הַבְּאֵר עִם כָּל מֵימֶיהָ עַל גַּבּוֹ נָשָׂא.
אָז דָוִד מִזְמוֹר הִשְמִיעַ לִשְׁלוֹשָׁה הַגִיבּוֹרִים,
לַתַּנַּ"ך פָּסוּק הוֹסִיפוּ וּמֵאָז שָׁרִים:

מַיִם לְדָוִד הַמֶּלֶך...

הפסוקים שלפנינו מתארים מציאות בה הפלישתים מחזיקים בבית לחם, עיר הולדתו של דוד. במהלך הקרבות מתאווה דוד למים אשר מן הבאר אשר על שער בית לחם: שלושה מגבורי דוד מחרפים נפשם ושואבים את מי הבאר אשר על שער בית לחם. כאשר מביאים אליו שלושת הגבורים את המים, מסרב דוד לשתותם ומנסך אותם לה', מטעם שגבוריו סכנו את חייהם בהבאת המים, ומים אלו בעיני דוד הם שווי ערך לדם נפשות הגבורים, לכן דוד מסרב לשתות אותם ומנסך אותם לה'. (שימו לב לקשר הלשוני בין סכנה, לנסך, כך מתקן דוד למעשה את ענין סכנת הנפשות של גיבוריו).

כעת מה באור הדברים בפנימיות, כלומר בעולמות הנפש של האדם, דוד המלך נמשך מספירת מלכות, והיא היסוד שעליו נבנה הבית. בעת הקרבות עם הפלישתים, עם אויבי הנפש דקדושה, המכונים רצונות דקבלה של האדם, חפצה נפשו של דוד במים מן הבאר אשר על שער בית לחם. בית לחם, הוא כינוי לבית ממנו שואבים את האמונה. כעת נמצאת בית לחם בידי פלישתים, בידי רצונות הקבלה של האדם, ודווקא משם מבקש דוד מים, מדוע מי הבאר שעל שער בית לחם, מה מיוחד בה, חוץ מאשר היותה מקום הולדתו של דוד?

מהי בית לחם בעבודת האדם, כלומר בתפילה, בית לחם היא סמל לאמונה, מדוע, כי כפי שהרעב מתחדש כל כמה שעות, ואנו מזינים אותו בלחם, כך גם את האמונה אנו נדרשים לחדש תמיד. דוד מבקש את מי הבאר שעל שער בית לחם, כלומר הוא מבקש מים (חיים) בשער (בשיעור) של מידת האמונה (הנקראת בית לחם). כלומר בקשתו של דוד, או בקשתה של ספירת מלכות המיוצגת על ידו, היא חיים רוחניים שהם מסומלים על ידי מי באר (מי אור חיים) משער (באותו שיעור) שיש באדם אמונה, המכונה בית לחם.

שלושת גיבורי דוד, הם משל לספירות כתר, חכמה ובינה, שעניינם מסירות נפש, לכן מסרב דוד לשתות את המים שהביאו לו הגיבורים, כי אי אפשר להשתמש בהם בעל מנת להשפיע, היות והם שקולים כנגד דם נפשם של הגיבורים. מה שהותר לדוד לשמש בו הוא בהארת ז' ספירות התחתונות בלבד, המכונות בת-שבע. כאשר ישתמש דוד בז' ספירות התחתונות, או בשבע המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, אז יכול להתיחד עם בת שבע, ולהוליד את שלמה, כפי שדרש ספר הזהר את שמו, מלך שהשלום שלו.

מים לדוד המלך בביצוע הגשש החיוור

שנה טובה ומתוקה לכל

בס"ד

בוקר אור ושבוע טוב לכל בית ישראל,

חבצלת החוף ערוכה לפריחה, ה' אלול התשע"ג

איך אפשר להסביר למישהו מהי הרגשה של תשעים אחוזי לחות שהיו הלילה בחיפה? מסתבר שהיו אנשים שחוו מציאות כזאת וכתבו עליה, הימים הם ימי אלול ושכנינו הערבים דורשים את שם החודש أيلول مبلول (אַיְלוּל מַבְּלוּל) ובתרגום לעברית באלול כבר מטפטף (אפשר להרגיש את הקשר הלשוני בין מבלול למבול).

וכך מתאר חומש בראשית פרק ב' פסוק ה' את מציאות חודש אלול : "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה". כלומר העילה למחסור בצמיחה של עשב השדה או שיח השדה (שהוא סמל לשיחה שבין אדם לחברו) הוא קשר של סיבה ומסובב, כאשר הסיבה היא : טרם המטיר ה' אלהים מטר על הארץ, כלומר ענין של זמנים, (כי לא יצפה אדם שיצמח משהו, טרם ישקה אותו) והמסובב ממנה, הוא מחסור בצמיחה כללית, אך זה עוד לא הכל, מה שיותר תמוה הוא סופו של הפסוק, "וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה", מה הקשר בין העדרותו של אדם, למחסור במטר?

דרשו חז"ל אין עבודה אלא תפילה, ומכיון שלפי סדרי עולם יברא האדם אך ורק בראש השנה, הרי שבחודש אלול לא נמצא אדם שיתפלל על הג-שמים. לכן עד שימציאו אחד כזה נמצא אמצעי השקיה חלופי בדמות אד ככתוב, "וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה", אך השי"ת בעל זכויות היוצרים היחיד בעולם, לא ישתמש בתחליף זמני בעוד הוא יכול להשתמש בבריאה מקורית וקבועה, לכן הוא יברא גורם קיים קבוע ונמשך (בראש השנה) אשר בידיו יפקיד את האחריות על השקיית הארץ ככתוב, "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ואותו אדם שיברא בראש השנה הוא זה אשר ימונה להתפלל שלושה שבועות בלבד לאחר בריאתו, בבגרותו, מהושענא רבא, על הגשמים, שישקו את הארץ, כפי שהסביר משה לבנ"י בהכינו אותם לכניסה לארץ ישראל בחומש דברים (י"א י"א) ככתוב "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם".

שנה טובה ומתוקה ורווית מים

בס"ד

"הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים".

השבוע בלילה שבין רביעי לחמישי ב' לחודש אלול, ישבתי עם אוזניות בסמוך למחשב והאזנתי לסליחות בשידור ישיר מהכותל. לילה סביב ומן הכותל בוקעת תפילה. ניגון התפילה מוכר, אותו שמעתי בילדותי אצל הסבים, ובבית הכנסת של ג'ידו (סבא בערבית) כך נקרא בית הכנסת של יוצאי חלבּ בקרית חיים המערבית. שם התפלל אביה של דודתי שתחיה, שילדיו ונכדיו המשיכו לכנותו ג'ידו (סבא) גם בארץ ישראל.

מצלמת הכותל מצלמת את רחבת הכותל מלמעלה, כך שרואים את רחבת הגברים מצפון (שהיא רוב רובה של הרחבה), ומימין למחיצה, מדרום, נראית קטנה כמעט חבויה רחבת הנשים. בשעה שלוש לפנות בוקר מוציאים שני אנשים את ארון הקודש הנע על גלגלים (ממקום שאינו נקלט בעין המצלמה) ומעמידים אותו כמקביל לכותל וניצב לרחבה.

ניתן לעקוב אחר מילות התפילה ולהשתתף בה. באהבה רבה מתפללים אנשי הכותל ותפילתם עולה בהירה וזכה כאשר איתה מעופפות יונים ויושבות לנוח על אחד מנדבכיו. כל כך מרגיע לשמוע תפילה זכה, ולדעת שיש אַיִן, כמו שיש יש. מרגיע תומך ואוהב.

בשעה 4:40 לערך משמיעות האוזניות קול חזק שאינו קול התפילה השברירי העולה מן הכותל, מנסה להבין מהו ולפתע נוחתת ההכרה, כי זה קול המואזין העובר דרך מערכת הגברה עצומה ממסגד עומר, הבנוי על הר הבית. והר הבית במרחק של מטרים ספורים מן הכותל.

האוזן קולטת את האבחנה, ציבור של אנשים קם בחצות ליל ומתפלל עד אור השחר, כאשר לפתע פתאום מגיח קול רם ומוגבר באלפי מגברים (טכניים, בכוח) וצועק "אללה הוא אכבר". נעשה שקט באוזניות, ורק תמונה נשארה. לאחר מספר רגעים הופיע שוב קול המתפללים. אז הבנתי מדוע אומרים "תפילה עושה מחצה", (כלומר מחצית). אנו המתפללים מבקשים את בקשתנו,  והשם יתברך יתן את שלו. גם הבנתי מדוע יהודות היא קו אמצעי בעבודת האדם. שלא כבתרבות האיסלאם, בה אללה הוא אכבר, ועל האדם לא חלה כל מחויבות לשיפור כי אללה עושה הכל, ולא כבתרבות הנוצרית, בה האדם עושה הכל, כי אין הכרה של אלוהות, כלומר אֵין הכרה של  ה- אַיִן, רק של  ה - יש, ביהדות יש אמצע, אנחנו נותנים את חלקנו את המאמץ שלנו, את היגיעה שלנו, ויחד עם זאת אנו יודעים כי היגיעה שלנו היא לא הכל, היא רק מחצית, ואת השאר נותן הנותן, לפי מידת נכונתו של המקבל לקבל את הטוב על מנת להיטיב.

לכן ביהדות ענין יחסי האדם עם האל, או עם האַיִן, הוא ענין של שותפות כמאמר זהר "עמי אתה בשותפא".

גם יכול המתבונן בכותל להבין כי אבני הכותל הן אבני גזית, ולכן הכותל לא יכול להיות חלק מבית המקדש, כי בצווי למקדש נאמר "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כא כ).

ומי שרוצה יכול להבין מדוע נתן משה דיין ז"ל מספר ימים לאחר מלחמת ששת הימים, את מפתחות הר הבית לוקף המוסלמי, למרות שאותו מתן נוגד כל שכל ישר. הדברים מובאים במדרש איכה רבתי (א, לב) וזה לשונו :

שלוש שנים ומחצה הקיף אספסינוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין. א) דוכס מערב, ב) דוכס מאפריקה, ג) דוכס מאלכסנדריה, ד) ודוכס מפלסטיני. הקיסר הרומאי חילק את העיר בין ארבעת הדוכסים על מנת להחריבה. שלושת הדוכסים החריבו כל אחד חלק שלו. והדוכס הערבי, שנפלה בחלקו החומה המערבית של הר הבית, לא החריב את שלו. כששאלו הקיסר פשר מעשהו, ענה: אילו החרבתי את חלקי לא היה יודע שום אדם מה החרבת. ושמא יאמרו עיר קטנה הרסת, ועתה, בהשאירי חלק אחד, יראו הבריות את חוזקו הגדול ויאמרו: ראו כחו של הקיסר, עיר חזקה החריב, וזה יהיה שכרך.

ואם תרצו כך החזיר משה דין חוב לדוכס הווקף.

שנה טובה ומתוקה

חודשי השנה העברית

בציור שלפנינו מתוארים חודשי השנה העברית. לכל חודש הותאם פסוק העוסק בענייניו. השנה מחולקת לד' תקופות שהם ארבע עונות, וגם לשני חצאים, ששת חודשי הזכר מחודש תשרי עד חודש אדר כולל, וששת חודשי הנקבה מניסן עד אלול כולל. בחודשי הזכר מרובות שעות החשכה על שעות האור, שמפאת החשכה שבהם, מאירה בהם עבודת האדם, הנחשב למשפיע (זכר), בעוד שבחודשי הנקבה, בהם מרובות שעות האור, האדם נחשב לבחינת נוקבא, היות שהבורא מאריך בשעות האור.

בעוד שני הפכים נוספים עוסק הציור, מהות העבודה הפנימית בחג הפסח, ומהות העבודה הפנימית בראש השנה. בחג הפסח העבודה היא בחינת בנים, כי הבן, הוא כוח ההמשכה הגס והעבה, משום שהבן מרגיש שלא הוא בחר לבוא לעולם, אלא אביו הביא אותו לעולם, מכאן הדרישה העבה והגסה, "אבא, הבאת אותי לעולם, אז תן לי!", ואילו בראש השנה העבודה היא בחינת עבדים, העבד הוא זך כמו משה, שנקרא עבד ה', הוא מסתפק בכל אשר ניתן לו, רוצה להשפיע, ואינו מבקש לעצמו דבר.

הנכם מוזמנים לעיין בציור, להעמיק בקשר שבין הפסוקים לחודשים, לשאול שאלות, לכתוב תגובות, להאיר הארות, ובעיקר להנות.

שנה טובה ומתוקה לכל