בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

פרשת השבוע כי תשא, שמות לב פסוק ד', וכך נאמר בה: ויקח מידם, מדובר כאן על חטא העגל, אהרן לוקח את נזמי הזהב, ויצר אותו בחרט, אומר רש"י, מה זה בחרט? הוא נותן פה שני פירושים: בחרט לשון סודר, הוא לקח את כל הנזמים וקשר אותם בתוך סודר, פירוש שני, בחרט כלי אומנות הצורפים, שחורצים וחורטים בו צורות בזהב, כלי אומנות, “ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים", אומר רש"י עגל מסכה, כיוון שהשליכו לאוּר, זרק את כל הנזמים הללו אל תוך האש, בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים, ועשהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דימוסי בנין שנתמעך בו במצרים.

זאת אומרת המצרים היו משתמשים, שמים ילדים של היהודים בתוך הבנין בתור אבן, ומשה הציל אותו, השפתי אמת מביא, אמר משה לקב"ה: למה יענשו הקטנים? אמר הקב"ה, אין סופם לטובה, מוטב שימותו זכאים, ומשה נטל אחד מהבנין שנמעך בה, וזה היה מיכה הזה, מה עשה מיכה? היה בידו שם, וטס שכתב בו משה "עלה שור, עלה שור" בכדי להעלות ארונו של יוסף מתוך הנילוס, כאשר יצאו ממצרים משה רבינו רצה לקחת את ארונו של יוסף, כפי שהובטח לו, אז היה לו מן כזה לוח שהיה כתוב שמה: “עלה שור, עלה שור", עם שם השם, והא השליך את הטס הזה לתוך הכור, ויצא עגל עלה להם שור של עבודה זרה.

מהי מסכה?

"וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה".

מסכה, לשון מתכת אומר רש"י, כמו מתכה, מתכת, דבר אחר מאה עשרים וחמש קנטרין זהב היו בו, כגימטריה של מסכה, איך נבאר את הדבר מבחינת נפש האדם? קודם כל נזמי הזהב הזה, כל הזהב שהביאו, זה מרמז על הרצון לקבל של האדם, כלים דקבלה, זה-הב, נזם לשון של זימה, כל ענין של זימה גם כן קשורה כלים דקבלה של האדם, ואת זה הביאו לאהרון. אז כבר הסברנו למה הביאו את זה לאהרון שיעשה, שיעשו את זה הם, אומר הזה"ק כי אפשר לקבל אור החכמה בלי חסדים, ובחינתו של אהרון היתה חסדים, לכן הביאו את הזהב הזה לאהרון, בכדי שיוכלו להשתמש באור הגדול הזה של חכמת האלוקות ע"י חסדים של אהרן.

ויקח מידם, הוא לקח מהידיים שלהם שזה כלי קבלה של הערב רב ויצר אותו בחרט, חרט לשון חריטה, חריטה גם כן מרמזת על כלים, כל חסרון מרמז על כלים על השתוקקות, מה השתוקקות שלהם? רצוננו לראות את מלכנו, רוצים את האור האלוקי, יחסית לדור שלנו אלו היו אנשים גדולים כולם, איפה יש היום אנשים שרוצים את האור האלוקי שמשתוקקים לאור האלוקי? היום אנחנו אנשים קטנים רוצים התאוות הגשמיות, זה מה שממלא את עולמינו והלוואי שהקדוש ברוך הוא יתן לנו כוח לצאת מזה, אבל כשמדברים ברמה של הדור המדבר, זה היה (דור של) אנשים אלוקיים, ההשתוקקות שלהם היתה לאור ה' והחטאים שלהם היו בענין אור ה'.

ויעשהו עגל מסכה, עגל מלשון גלוי, זאת אומרת רוצים לעבוד את ה' בגלוי גמור, שהמלך יהיה מגולה, לא בנסתר לא באמונה. מסכה, מה זאת המילה הזאת מסכה? אפשר להגיד פה כמה פירושים, בפורים לובשים מסכות, המסכות משתנות, אפשר להחליף למסכה הזאת, למסכה אחרת, זה צורה של פנים כזאת, כך אפשר לומר שהמשיכו התגלות ה', אבל צריכים לדעת זה כמו מסכה, האדם לא יכול להשכיל את הבורא כמו שהוא, אלא ההשכלה היא השכלה סובייקטיבית, לפי מצבו, לפי עניינו כך הבורא מתגלה אליו. לכן זה נקרא מסכה, רש"י אומר מתכת, ברזל כאילו, ברזל זה מרמז על קליפות, ברזל זה נוטריקון לב זר, רצונות זרים, רצונות של קבלה. דבר אחר אומר רש"י קכ"ה קנטרין זהב היו בו כגימטריה של מסכה.

מהי מסכה ברוחניות?

מי שרוצה להבין את זה יפתח את המאמר לסיום הזהר בספר מתן תורה, שם אומר רבינו הקדוש שיש בכללות העולמות הרוחניים קכ"ה מדרגות, יש חמישה עולמות שנקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, בכל אחד יש חמישה פרצופים שנקראים, אריך אנפין, אבא ואמא, ישראל סבא ותבונה זעיר אנפין ומלכות, חמש כפול חמש  זה עשרים וחמש, בכל אחד יש ה' ספירות, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, אם זה יוצא מאה עשרים וחמש מדרגות, בכללות העולמות, רוצה לומר שהערב רב שאפו להרגיש את אור האלוקות המקסימלי, שיש בכל מאה עשרים וחמש המדרגות, ומי זה היה, אומר רש"י, מכשפי הערב רב, עשו בה כשפים. מה זה כשפים, זה הנקודה של כשפים, המשכת אור האלוקות, המשכת ג"ר דחכמה, זה נקרא מכשפים כשפים מצד הרוחני, גם מה שאומר רש"י בענין מיכה, היה טס בידו שכתב משה, "עלה שור, עלה שור", להעלות ארונו של יוסף מתוך הנילוס, יוסף נמשל לשור מדוע, יוסף מבחינה אחת הוא קו אמצעי מבחינת יסוד, יסוד צדיק, אבל הוא קו אמצעי בין נצח והוד, בין ימין ושמאל, והשמאל שעליו אחראי יוסף, לתקן אותו, להשקיט אותו, זה נקרא שור.

"עלה שור, עלה שור"

לכן יוסף נקרא נקרא שור, הוא קו אמצעי שמסדר בחינת החכמה, והם השתמשו בזה בכדי להעלות את השור של העבודה זרה, דהיינו לא כמדתו של יוסף, שתקן תקון קווים, תיקון של קו אמצעי את השור הזה, הם רצו בלי קו אמצעי רק שיעלה השור וישתמשו בו כמו שהוא. השור הוא בחינת בהמה וזה מרמז על גילוי ה', כמו שכתוב ידע שור קונהו, בחינה של הכלים דשור זה ידיעת האדון.

מדוע חג לה' מחר, מה פרוש מחר ברוחניות?

וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, ויקרא אהרן ויאמר, חג לה' מחר. מה אומר לנו כאן רש"י, וירא אהרן שהיה בו רוח חיים, בעגל הזה היה רוח חיים, מרמז על אור החיה, וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי, ויבן מזבח בשביל לדחותם אומר רש"י, רש"י כל הפרוש שלו בא לדון לכף זכות את אהרן, ויאמר חג לה' מחר ולא היום, שמא יבוא משה ויעבדו, רצה להרחיק אותם מהעבודה זרה, לכן אמר מחר, ומביא פה מדרש, מה וירא אהרן, דברים הרבה ראה אהרן, ראה את חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגהו וזהו ויבן מזבח לפניו, ויבן לשון בינה, ז"א הוא ראה שהם זבחו את חור, כן ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בהם כאילו רצה שלא יהיה עוונם קשה, הוא לקח על עצמו את הדבר ועוד ראה ואמר אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור, וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכם עשויה בבת אחת, אבל אם אני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך וכך משה יבוא, כך רש"י.

עוד אומר רש"י מה זה חג לה', בליבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ובסופו של דבר יעבדו את הקב"ה, ולא את העגל, מה ההבדל בין עבודת הקב"ה לעבודת העגל, הרי אנו מסבירים שגם העגל הוא הקב"ה, רק ההבדל הוא שפה רוצים לעבוד את ה' באתגליא, בחינת חכמתו מרובה ממעשיו, בחינת גילוי שזה נקרא עגל וכאן עבדות ה' בדרך הקדושה היא באמונה, או לפי לשון הזה"ק בדרך של קו אמצעי שעושה את החסדים והאמונה העיקר והחכמה מאירה רק מבחינת אורחא למיעברא ביה, לא במלוא שיאה והדרה בגילוי גמור של המלך, ככה אומר רש"י.

מה עוד יש לפרש כאן, וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, ויקרא אהרן ויאמר, חג לה' מחר, ההבדל בין הטומאה והקדושה, האדם שהטומאה שולטת בו, אנחנו רואים את בעיקר אצל ילדים, שלא יודעים להסוות את עצמם, אז הוא רוצה את התענוג עכשיו, אם לא נותנים לו עכשיו, מתחיל להשתולל, אבל אדם שהוא ברשות הקדושה, אז הוא כמו שאומרים לאט, לאט, הוא לא משועבד לכוחות של הרצון לקבל, הוא לא מחוייב לקבל את זה עכשיו, לאט לאט. תמיד טוב לדחות את הרצון לקבל למחר, מבחינת הרצון לקבל נכון הפתגם שמה שאפשר לעשות היום כדאי לעשות מחר, לדחות תמיד, להרחיק את השימוש ברצון לקבל מה שיותר, אבל לפי פירוש רש"י, רש"י רצה לדחות אותם בכדי שיבוא משה, משה נקרא רעיא מהימנא בחינת האמונה שבאדם.

כל טוב לכולם, ה' יעזרנו שנעבדו באמונה, בחסד, כל טוב

הנה קישור לשיעורים נפלאים לפרשיות השבוע לפי הקבלה מפי הרב גוטליב שליט"א לחומשים בראשית שמות

על ברכת מיני בשמים בהבדלה

במוצאי שבת אנו מברכים, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני בשמים", משתמשים בבשמים ומריחים בזמן ההבדלה, מה ענין בזה? הפרוש הידוע הוא מכיוון שהאדם בשבת זוכה לנשמה יתרה יותר מאשר יש לו בימות השבוע, מכיוון שבמוצאי שבת הנשמה היתרה מסתלקת, נשאר האדם במן מצב חלול וריקני, ובכדי למלא את הריקנות הזאת, אנו מריחים בשמים במוצאי שבת, כתוב שהבשמים הם מעין בחינה רוחנית, אבל זה לא דבר מוחשי, הריח, ולכן זה בא כמו למלאות את החסר, את הנשמה הרוחנית שאדם מקבל בשבת, ולפייס את האדם.

איך להבין את הדברים בצורה יותר אמיתית? קודם כל, מהי נשמה בכלל? בהגדרה פשוטה, הנשמה היא מלשון נשימה, כמו אדם אחד שמנשים את האדם השני, ונופח בו רוח חיים, כן בעצם הנשמה היא החיים שלנו, התענוג שאנו משיגים בחיים, בימות החול כאשר אנו נמצאים במרוץ אחר השגיות, לימודים, עבודה וכו', אז הנשמה היא יותר גשמית, כלומר התענוגים שאנו משיגים בימות החול, הם תענוגים מגושמים, אוכל כבוד, כסף, הנאה מלימודים השגיות וכד', אבל כשבאה השבת והיא כמעין עולם הבא, נכנסת באדם נשמה יתרה, כלומר חיות ותענוג אחרים, מכיוון שבשבת מרגיש כל אדם לפי המדרגה שלו, לפי המשבצת שלו את גדלות הבורא, את זה שיש יד מכוונת בכל הנעשה, את זה שיש מטרה לכל אדם ולכל תרחיש, ושום דבר לא נעשה במקרה, אלא הכל זורם, לכיוון של תיקון וגאולה ושלימות האדם, עם ישראל, והאנושות בכלל.

נשמה יתרה

ההרגשה הזאת, נקראת נשמה יתרה, התענוג הרוחני, הבטחון שיש לאדם בכך שהעולם אינו מתנהל לבדו, אלא יש בורא גדול וגיבור ונורא, שהוא הטוה והמיטיב ומכוון את הכל, זה נותן לאדם נשימה וחיות אחרת. מאיפה באה הנשמה היתרה הזו? אני זוכר כשהייתי ילד תמיד חשבתי שהנשמה היא באה מן השמים, מצייר לעצמי כאילו שהיא יורדת בין הכוכבים ומתלבשת בבני אדם, אבל היום אני יודע שאין הדבר כך, האמת שהנשמה הזאת נמצאת בתוך האדם, והיא רק לא מגולה, איינו זקוקים לייבוא מבחוץ, הקב"ה יצר את האדם בצורה מושלמת והכל כבר נמצא בתוכינו, וזה מתגלה ביום השבת.

כאשר נכנסת השבת, ואנו נותנים לנשמה הזאת, את הכלים הראויים אז היא מתגלה, מאירה ופועלת, נר ה' נשמת אדם, מהם הכלים הראויים? נכנסת ובחילה כל אישה ובת מדליקה נרות שבת, נשים מדליקות את הנרות ומברכות, ואז פותחים את הסידור ומתחילים לומר תפילות שבת, התפילות כבר מביאות את האדם לידי ריכוז בענין האלוקי, סעודות שבת, סעודות צריכות להיות יותר רוחניות, הריכוז לא צריך להיות בגשמי, אם כי וודאי שצריך להנות ממאכלי שבת, אבל זה רק בגלל שביום השבת יש אפשרות לכל אדם להנות מהאורות האלוקים העליונים דרך הכלים של שבת.

לכן בסעודות של שבת צריכים לטבל אותם אותם בזמירות, להתרכז במילים שכתובים בזמירות, דברי תורה, בעיקר איזה סוג של דברי תורה, דברי נשמה, דברי אמונה, עניינים של גדלות הבורא, לבאר את פרשות השבוע לא חס ושלום בתור עניינים היסטוריים, כל התורה, כל התנ"ך למעשה הוא ספר של גילוי אלוקי והדרכה במסלולי החיים בעבודת ה', לכל אדם ובכל דור, בזה אנחנו נותנים את הכלים הראויים שתתגלה הנשמה היתרה באדם, ואז האדם נכנס לשמחה ולתענוג גדולים, הוא מרגיש את מציאות המלך ורצונו להיטיב לנבראיו, זוהי הנשמה הקדושה שנכנסת באדם ביום השבת.

הבדלה 

וכשיוצאת השבת עושים הבדלה מדילים בין קודש לחול, אנחנו צריכים לעשות פעולה בכדי לציין לעצמינו שעד עכשיו היה קודש, ומאן ואיל חול ונכנסים לימות החול. אז באמת יש חסרון ויש לפעמים כמו מן עצבות שיורדת על האדם במוצאי שבת, או במוצאי יום טוב והעצבות הזאת מקורה בכך שהתענוג האלוקי מסתלק מן האדם, ואז צריכים להכניס בתוך ההבדלה את הענין של בורא מיני בשמים, במוצאי יום טוב לא עושים את זה רק במוצאי שבת, הסיבה היא שהנשמה של שבת היא יותר גדולה באופן כללי מאשר הנשמה של יום טוב, לכן תקנו חז"ל לעשות את הברכה לברך על הבשמים ולהריח את הבשמים.

מה ענין כאן? בזהר הקדוש מובא רבות שהריח עולה ממטה למעלה, כמו מן עשן, העשן עולה תמיד ממטה למעלה, מהמקומות הנמוכים למקומות הגבוהים, מבחינה פנימית האדם הוא למטה, למטה בחשיבות, והבורא האלוקי הוא למעלה בחשיבות, כאשר האדם רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, זה נקרא ממטה למעלה, זה מרומז בענין של ריח, והנקודה כאשר האדם מרוכז רק בעצמו, וחושב רק על עצמו, אז הוא רוצה את התענוג שלו, וכשמסתלקת הנשמה האלוקית של שבת, אז נעשה חסרון גדול באדם, אז אדם שלא מתבטל לבורא נהיה מרוגז, הוא נהיה עצבני והוא יכול גם כן להכנס למן עצבות, אבל לא כך צריכים להיות פני הדברים.

אלא האדם צריך לומר אני בטל ומבוטל להקב"ה, ואם הקב"ה יצר סדרים כאלו של שבת וימות החול, אז סימן שזה טוב בשבילנו, זה לא סתם, זה לא טוב בדיעבד, זה טוב לכתחילה, כך היא השלמות של חיינו, ששה ימים של עבודה, ועמל וטירחה, וודאי בימים האלו לא צריכים לשכוח את הבורא. אומר האר"י הקדוש האור העליון כשהוא מאיר ומסתלק הוא תמיד משאיר רושם, חותם, אחריו. כמו אדם שנוגע עם חותמת על נייר ומשאירה את הצורה שלה, גם הנשמה אע"פ שהיא מסתלקת, היא משאירה את הצורה שלה, את החותמת שלה, בנפש האדם.

ואנו צריכים למשוך מזה ניחוחות אלוקיים לששת ימי המעשה, לא לשכוח את הבורא, להמשיך להאחז בבורא, ולקיים שויתי ה' לנגדי תמיד, והאדם צריך לומר הבורא הוא כל כך גדול ואני כל כך קטן, וודאי הסדרים שהבורא עשה בשבילנו, הם הטובים ביותר בשבילנו, זה לא בדיעבד, זה לכתחילה, וכשהאדם מאמין שהסדרים הללו הם לטובתו, אז ממילא מתמתקת ההסתלקות של הנשמה היתרה, לכן מברכים על בשמים בהבדלה, בשמים נותנים ריח, הריח עולה ממטה למעלה, זה מרמז על זה שאנחנו למטה, צריכים להתבטל לאלוקים שהוא למעלה בחשיבות, ולקבל בשמחה את הסדרים הללו.

סיפור על הבעל שם טוב הקדוש 

ידוע הסיפור על הבעל שם טוב הקדוש שהיה בעל מדרגות מפליגות ביותר, פעם הוא נסע עם בתו, התגלגלו בגלגולים שונים, עד שהגיעו לאיסטנבול, ושם הבעל שם טוב אבד את כל מדרגותיו, תארו לעצמיכם איש אלוקי כזה, שמאבד את כל החכמה בינה דעת, המושכלות האלוקיות שלו, ונשאר כמו אדם פשוט שלא יודע שום דבר, שכח את כל המושכלות, רק דבר אחד נשאר לו, את האלף בית הוא זכר, והוא כל כך שמח באלף בית הזה שהוא זכר, שהזכירו לו, כאילו שהיו לו את כל ההשגות האלוקיות שלו. הסיפור הזה ממחיש לנו מה נקראת התבטלות לבורא, כי אדם יכול לבוא ולומר אם היו לי כאלה השגות, מדרגות כל כך גבוהות, וכל כך הייתי מקורב למלך, ועכשיו המלך זרק אותי עד שנשאר לי רק מה, כמו ילד קטן לדעת את האלף בית, נו אז יש לי את כל הרשות וכל הלגטימציה להיות מרוגז, אבל לא כך עשה הבעל שם טוב, הוא שמח שמחה גדולה שהקב"ה את האלף בית השאיר לו, והוא האמין באמונה שלמה, שכך צריך להיות, וזה המצב היותר מושלם בשבילו.

מכאן נלמד לענין הבשמים במוצאי שבת, הניחוח של הבשמים ממטה למעלה, מלמד אותנו שאנו צריכים להתבטל לבורא תמיד, גם אם השגנו השגים גדולים הנאות, תענוגים, גשמיים, רוחניים, ואח"כ הקב"ה לוקח מאתנו את זה אנו צריכים לברך ולשמוח בדבר, זה הענין של הבשמים.

אנו נסיים בזאת ונאחל לכל בית ישראל שבוע טוב ומבורך

שיעור שמע בענין הבדלה ומיני בשמים במוצאי שבת מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א

...

תמונה :  max_thinks_sees

בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

"וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת".

פרשת השבוע פרשת תצוה, מסופר בה על בגדי הכהונה, אחד מהבגדים היה האפוד, "וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת", מעיל שהכהן הגדול לבש, למעשה כך, האפוד והמעיל הם שני דברים, האפוד הוא כמעין סינר שהכהן חוגר, והם קשורים. מעיל האפוד, האפוד ניתן עליו, על המעיל לחגורה. כליל תכלת, כולו תכלת. "וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ", פתיחת בית הצואר אומר רש"י, "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ". היו עושים את התפירה שלו כפולה.

"וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". איך נפרש את הדברים מבחינה פנימית, חלק מן הדברים מצאנו בספר פרי חכם אגרות של רבינו בעל הסולם, וכך נפרש: המעיל הוא בגד חיצוני, מציין את העבודה של האדם כאשר הוא עדיין מחוץ לקדושה, ורוצה לבוא אל הקדושה לתוך הקדושה. איפוד הוא נוטריקון, א'יפה פ'ה הד'לת.

זאת אומרת האדם מחפש את הכניסה להכנס לתוך הקדושה. ההגדרה של הכניסה היא הגדרה ידועה. שכאשר הואדם זוכה ברצון להשפיע, וכל כולו רק רצון להשפיע ואת הרצון לקבל הוא מצמצם, כל כולו אהבת הזולת ואהבת ה'. ואת אהבת עצמו הוא מצמצם, אז האדם נכנס למצב הזה. ההגדרה ידועה השאלה איך מגיעים למצב הזה, והעבודה הזאת מכונה בשם איפוד. חיפוש שהאדם מחפש את דלת הכניסה לקדושה, את דלת הכניסה להיכל ה.

מעיל מורה על מעילה, שהאדם רואה שהוא מתעסק עם קודשי הקודשים תורה ומצוות של הבורא יתברך, אבל הוא מתעסק איתם רק לתועלת עצמו, וכביכול הוא מועל בהם. אבל המעילה הזו נותנת לו כאב וזעזוע וייסורים, שעל ידם מתרקמת בליבו תפילה שהשם יתברך יעזור לו, שיכניס אותו לקדושה שיעזור לו להתפטר מכל הבחינות שמחוץ לקדושה.

כל הבחינות של הרצון לקבל שלו, של האגו שלו. ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. תכלת מלשון תכלית, מה זה תכלית, תכלית זה מטרה שהאדם שמתוך עבודתו הגדולה לעשות צמצומים ומסכים על רצונות דקבלה הגשמיים שלו לצמצם אותם עד כמה שאפשר, והוא שואף להגיע למטרה שהיא הכניסה להיכל המלך.

"וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג", רש"י אומר שבית הצואר, מה זה מרמז מקום שמונח הראש והצואר של הכהן? ראש וצואר בדרך כלל מרמזים על כלים דהשפעה, כתר חכמה בינה, כלים דהשפעה שהם צריכים להיות הכלים הדומיננטים הכלים החשובים, עוד אפשר לומר ידוע שפּה, הפה עצמו, בתוך הראש, הוא כלי דמלכות כלי דקבלה היותר גדול לכן כתוב שפה יהיה לפיו סביב, שפה מלשון סוף, שצריך לעשות סוף על הרצון לקבל של הראש.

פעמון זהב שהיה תלוי על מעיל האפוד של כהן גדול בבואו אל הקודש, נחשף לאחרונה בחפירות של רשות העתיקות בגן הלאומי עיר דוד

"וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב", רימונים ופעמונים,  "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב". מפרש רבינו בעל הסולם, זה מרמז על ב' קווים בעבודת האדם, פעמון זהב הוא קו שמאל, כמו פעימת הלב, שהלב דופק מתוך מרוצתו, מתוך עבודתו, זהב מלשון זה-הב, שהעובד ה' משתוקק לבורא יתברך, להכיר את הבורא, להגיע לקרבת הבורא, זה נקרא פעמון זהב, פעימת הלב, ההשתוקקות של הלב, זה-הב, זה-הב, את זה אני רוצה, אני רוצה את הבורא, זה קו שמאל.

רימון זה קו ימין מלשון התרוממות, ללכת למעלה מהדעת, שהאדם מאמין שאיך שהבורא מנהיג אותו, כך זה הטוב ביותר, השלם ביותר. אין שום חסרון במצבו, וכך האדם עובר משמאל לימין, מימין לשמאל, פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב, המעיל הוא המצב שמגדיר את העבודה החיצונית של האדם, מטרם שהוא בתוך היכל המלך. כאשר הוא עדיין מועל בקודש.

והרימונים האלה היו עשויים מתכלת וארגמן, ותולעת שני, מרמז על התבטלות של האדם, שהאדם מבטל את עצמו לה', מצד אחד הוא רוצה כך וכך, מצד שני הוא מתרומם והולך למעלה ממה שהוא רוצה. תכלת מלשון תכלית, שעושה סוף על רצונותיו, ארגמן צבע אדום, מלשון אדמה לעליון, אדמה לעליון פירוש שהוא מתבטל לעליון, תולעת שני, כמו שכתוב תולעת אני ולא איש, כל זה מראה על התבטלות שהאדם מצד שמאל רוצה כך וכך, מצד ימין הוא מבטל את עצמו לה', ומאמין שכל מציאותו מתוכננת ע"י הבורא יתברך הכל לטובתו, בצורה המושלמת ביותר, הטובה ביותר, לא חסר שום דבר, שני קווים הפוכים, ושני הקווים הללו מקשטים את המעיל. וככה אנחנו צריכים להתנהג בכל ענין וענין שלנו, הן בעניינים גשמיים הן בעניינים רוחניים, מצד אחד אדם צריך לשאוף להשיג זה וזה כפי מה שצריך, מצד שני לאחר שעשה את השתדלותו צריך להאמין שמצבו לא היה יכול להיות יותר טוב, יותר שלם מכפי שהוא. כפי שהבורא נותן לו כך צריך להיות.

"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת", מה ונשמע קולו, שומעים את קול הפעמונים, זאת אומרת הבגדים הללו הם חובה, בבואו אל הקודש ובצאתו, כאשר הוא בא צריך להיות לו ב' אלו הקווים, וגם כשהוא יוצא צריך להיות לו ב' אלו הקווים, רק מה, החומר משתנה, כאשר אדם נמצא מחוץ להיכל המלך, או כאשר אדם נמצא בתוך היכל המלך, החומר של ב' הקווים משתנה, כשהוא בתוך היכל המלך מאיר לו אלוקות ממש, ואז ימין נקרא אור דחסדים ושמאל נקרא אור דחכמה, כשהוא מחוץ להיכל המלך אז הוא הולך באמונה וענין של ימין ושמאל שלו, הוא לא לגבי אור ממש, אלא לגבי עניינים הגשמיים, או אפילו לגבי עניינים רוחניים אבל לגבי מה שהוא משתוקק, לגבי שצריך להסתפק במועט כמו שאמרנו.

אם כן זהו ענין המעיל, מעיל האפוד, למעשה הקטע הזה מדבר על המעיל, אך מכיוון שהאפוד חגור עליו לכן הוא קורא לו מעיל האפוד. אבל בעצם הם הולכים ביחד, המעיל הוא בגד חיצוני והאפוד מגדיר איפה פה הדלת, את הכיוון את הבקשה.

אנו נסיים בזאת ונאחל לכל בית ישראל הצלחה וברכה

שיעור וידאו פרשת תצוה לפי פנימיות התורה "ווְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת", מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א מבית המדרש ברכת שלום

...

תמונות ; תכלת, אתר מרמלדה, פעמון כהן גדול צילם ולדמיר נייחין

"וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם".

פרשת השבוע פרשת תצוה, פרק כט אות מג, "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ, בִּכְבֹדִי". מדובר על אהל מועד ששם ההתוועדות של עם ישראל. אומר רש"י אתוודע עימם בדיבור כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם, ונקדש המשכן בכבודי שתשרה שכינתי בו.

כשמדברים מצד פנימיות האדם, מהו המקום שבו שורה השכינה, זהו המקום שמכין האדם אצל עצמו, המקום הזה נקרא רצון להשפיע, שם בתוך הרצון להשפיע של האדם, מתגלה שכינת כבודו יתברך, ברצון להשפיע יש להבחין ב' עניינים, סור מרע ועשה טוב, סור מרע, הפירוש הוא לזבוח את הרצון לקבל, לא לנהל את החיים לפי הרצון לקבל, אלא להיפך לזבוח אותו, לשחוט אותו, לא להחשיב אותו, ענייני המבחן הגדולים שלנו הם בין אדם לחברו בדרך כלל, כאשר אנו לא מנהלים את המגע עם זולתינו ע"פ האינטרס של הרצון לקבל, אלא דווקא על פי הרצון להשפיע, ע"פ אהבת הזולת.

ואז הקב"ה מתגלה לאדם, "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ, בִּכְבֹדִי.  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ, לְכַהֵן לִי". עניין של קדושה משמעותו ייחוד, כפי שהאדם מקדש אישה, ומיחד אותה לו, מפריש ומבדיל ואוסר אותה על כל העולם. כך גם אנו צריכים להגיע למצב שהקב"ה מקדש אותנו לו, דהיינו מייחד אותנו לו, בזה הוא מפריש ומבדיל אותנו מכל מה שלא, מיישר קו איתו יתברך.

עניין הקידושין הקדושה הוא מתבצע ע"י כך שהאדם מכין את עצמו, כפי שהכלה מכינה את עצמה לקראת בעלה, כל מה שצריך להכין מבחינה הלכתית, בגשמיות ברוחניות מבחינה נפשית, כך גם אנו צריכים להכין את עצמינו לקראת הקב"ה.

"וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים", בזמן שהאדם מכין את עצמו כראוי, מקדש את עצמו, אז ושכנתי בתוך בנ"י. זאת אומרת ענין הקשר של הבן אדם עם הבורא, הוא מותנה בזה שהאדם מסוגל לעשות את הפעולות הנדרשות, להכין את עצמו לקראת הקב"ה. והקשר יש בו מדרגות רבות, יש קשר של מחשבה, יש אדם שהקב"ה נותן לו רשות, והוא חושב על הבורא, לא לכל אחד הקב"ה נותן מגע וקשר אליו באמצעות מחשבה, למי שלא מוכן ומי ששקוע ברצון לקבל, אז הקב"ה שולח לו מחשבות אחרות, לא נותן לו רשות לחשוב עליו. צריכים לדעת להחשיב את המחשבות על הבורא.

התקשרות לבורא במחשבה

אדם שהוא מזוכך יש לו את הזכות לחשוב על הבורא יותר ויותר ולהיות קשור אליו במחשבה. במקום שאדם מחשב שם הוא נמצא, אדם שהוא מזוכך עוד יותר יכול גם ךהרגיש את מציאות הבורא. בזה יש מדרגות רבות, הכל תלוי בגודל הזיכוך של האדם ובגודל המסכים שהוא מסוגל להתקין על הרצון לקבל שלו, גודל הויתור והזביחה שיכול לזבוח את הרצון לקבל.

"וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים", אני אהיה מורגש אצלהם שאני הבורא, שאני האלוקים שלהם. אלקים גם מרמז על מידת הדין, פשט שיוכלו לסבול את מידת הדין, שידעו שהכל בא מתוך מידת אהבתי אליהם. "וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מה המטרה, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם:  אני פועל להוציא את האדם מקליפת הרצון לקבל, ומהי המטרה, שאני אוכל לשכון באדם.

"אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם", כמובן יש פה ענין של פעולת הבורא ויש פעולת הנברא, אנו צריכים לעשות את ההשתדלות מצדנו להתנגד לרצון לקבל ולהשתוקק לרצון להשפיע, למצב של אהבת הזולת ואהבת ה' בכדי שתתקים בנו המטרה הנפלאה והנשגבה הזאת, של ושכנתי בתוך בני ישראל.

כל התורה וכל המצוות ממוקדים בדבר הזה, החגים השבתות בכדי לפעול בנו את הפעולה הזאת, להרגיש את גדלות ה', ולהבין שכדאי לנו לזבוח את הרצון לקבל, ולפתח רצון להשפיע. יוצא שהדברים הם בהלוך ושוב, זאת אומרת לפעמים השי"ת מורגש אצל האדם, ממציא את עצמו לאדם, בסוד אנכי ה' שוכן איתם בתוך טומאתם, כדי שאדם יקבל דחיפה לעשות מסכים על הרצון לקבל, ולעבוד בכיוון של רצון להשפיע,  ואהבת ה'. ואח"כ, לפי שיעור עבודתו כך הוא מרגיש את ה' וקשור אליו יותר בקביעות, נמצא שיש הרגשת ה' לפהי ואחרי אבל הקביעות של הרגשת ה' מותנת בהתקדמות של האדם בדברים הללו.

פרק ל'

"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ", זה שאדם זובח את הרצון לקבל, זה עושה אותו קטורת, קשורת, זה קושר אותו לבורא.  עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. שטים מלשון שוטה שוטה זה שפועל לא לפי השכל, במקרה הזה זה חיובי הוא פועל לפי האמונה בבורא, למעלה מהדעת, זה נקרא עצי שיטים. עיצה של שטות, כלומר אמונה מעל הדעת ואז אפשר להתקשר עם הבורא.

"אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ", אמה זה מלשון אמא, אימא עילאה, להתקין את הזביחה של הרצון לקבל בבחינת החסדים המכוסים של הספירה הזאת, ספירת הבינה המכונה בשם אמא עילאה,  רָבוּעַ יִהְיֶה, מרובע, יש פה ארבעה קצוות, חכמה ובינה תפארת ומלכות, אדם צריך להשיג ארבעת הקצוות הללו, י-ה-ו-ה, אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ ממילא אמתיים קומתו, אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ. אורך ורוחב זה ענין של כלים דקבלה וכלים דהשפעה, צריכים להיות מתוקנים בחינת אור דאמא, שנוכל להשפיע על מנת להפשיע ולקבל על מנת להשפיע, ואז ממילא אמתיים קומתו, חכמה וחסדים, ממנו קרנותיו, מלשון קרינה, קרינת האור האלוקי מותנת בהכנות האלו.

אנו נסיים בזאת ונאחל לכל בית ישראל הצלחה וברכה ולהשתמע

...

תמונה : Kristofer Williams

ושמתיך בנקרת הצור

בחיי כל אחד ואחת מאתנו מהבהבת שלהבת האמונה כמגדלור, לעיתים מתלבש בנו אור האמונה ואנו מרגישים שמחה, אופטימיות וקלילות, אנו נוטים להיות בני שיח, להטות אוזן, לתת כתף, לשתף, להיות פעילים, ולעיתים לא מאיר בנו אור האמונה ואנו נוטים לעצבות, לדכדוך, לחוסר מרץ, לכבדות, ואפילו לייאוש. במצב כזה מתנדנדת הספינה האנושית המשולה לאדם בין יאוש לתקווה, בין חושך לאור בין ים סוער, לאופק בהיר.

בנקודה זו אנו פוגשים במשה רבינו לאחר חטא העגל, משה מתפלל ומבקש סליחה מאת הב"ה על חטא העגל, כמנהיג הכולל את ששים רבוא נשמות בנ"י הוא מבין כי בעיקר לו, יש חלק גדול בחטא העגל, על כך הוא מבקש מחילה מאת ה' וזו לשונו: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

אומר הרבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א כך:

"כיוון שמשה הגיע לרום המעלות, מצד רום המעלות היו כן צריכים להתקן, כמובן בסיוע אלוקי אבל היו צריכים להתקן, אולי זה מרומז במילים “ואם אין” הרי ידוע ש”אין” רומז למדרגת הכתר והכתר זה המדרגה הכי גבוהה, אור היחידה, אור היחידה זה אמור לתקן את כל הפשעים, ואם אין, ואם מדרגת הכתר היא בספק, בבחינת אִם, בספק, אז מחני נא מספרך, זאת אומרת שכאילו מדרגת משה לא פועלת, הבחינת הכתר של משה לא פועל".

כאדם הנמצא בפרשת דרכים מבקש משה סימן מאת ה' ואומר: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", כלומר משה מבקש הארה דקה ממנו יתברך, כמו ילד שהכעיס את אביו, ועתה הוא מבקש ממנו מחילה, הוא מבין שכעת אבא לא ישחק עימו, מטעם כי "שברו את הכלים ולא משחקים" אך הוא רוצה רמז דק מאבא להמשך היחסים המתוקנים עימו.

לכן מבקש משה הראני נא את כבדך ובגימטריה מ"ו (46), משיב לו הברוך הוא "כי לא יראני האדם וחי", כלומר האדם בהא הידיעה, בו יש חמישים שערי בינה, כי האדם בגימטריה הוא נ', כלומר הוא נ' שערי בינה, כי לא יכול אדם להשיג חמישים שערי בינה בעודו מלובש בגוף.

ואם נפחית מנ' שערי בינה (50) את מילת כבדך (46) את ההארה אשר בקש משה נקבל ד', או שם בן ד' אותיות, כלומר י-ה-ו-ה. וזו בקשת משה שיאיר לו השי"ת שם בן ד' אותיות, שאיר בו אור האמונה לאחר חטא עגל הזהב, הארה שתהווה בסיס לאמון בדרכם המשותפת.

סדנת האמונה בנקרת הצור

וכאן מגיעה ההפתעה הגדולה, אע"פ שמשה מבקש הארה דקה (שם בן ד' שיאיר לו) קובע איתו ה' פגישה בנפשו פנימה וכך אומר: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר", מהו המקום שנקרא צור בתוך נפשו של אדם פנימה?

אומר הפסוק, הצור תמים פועלו וכל דורכיו משפט, כלומר האינסוף ברוך הוא אומר למשה היה פועל תמים כמו הצור, איזו תמימות יש בצוּר שאין בסלע? ובכן הצור הוא אותיות צורה שכל מהותה של צורה זו היא להיטיב לנבראיו.

כעת מראה הברוך הוא למשה מהי צורה של טוב ואומר לו: וְשַׂמְתִּי'ךָ בְּנִקְרַ'ת הַצּוּ'ר, שהם סופי תיבות כתר, וכך למעשה מתקן הברוך הוא את בחינת כתר של משה, שהיא בחינת אין, שלא יכלה לפעול קודם לכן בעגל הזהב, ומעניק למשה תר"ך אורות חדשים, שהיא בחינה של כתר חדש שיוכל לפעול בה משה. כי בחינת כתר היא המדרגה הכי גבוהה, היא אור יחידה, עליה נאמר על כל פשעים תכסה האהבה.

כל טוב הצלחה וברכה, שיאיר אור האמונה לכל אחד ואחת מאתנו

שיעור וידאו מאת הרבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א לפרשת כי תשא ע"פ פנימיות התורה,"ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"

...

תמונה : Plamen Stoev

"יְהוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי".

מהו שאמר חבקוק הנביא, "יְהוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי", מסביר שער הפסוקים סימן נביאים אחרונים, עמ' רמב כך: הנה נודע כי בספירת הכתר יש תר"ך עמודי אור, כמנין כתר. והללו נחלקים ל-י"ש (שלוש מאות ועשרה) אורות בחכמה, וי"ש (שלוש מאות ועשרה) אורות בבינה. להיות או"א (אב ואם) שווים באחיזתם בא"א (באריך אנפין) בימינו (בחכמה, באבא) ובשמאלו (בבינה, באימא).

ואותן הי"ש אורות שבאימא, (בבינה) מתחלקים בחג"ת (חסד, גבורה, תפארת) אשר תחתיה, כנזכר בזהר פרשת תרומה. וכאשר העוונות גורמים ונאחזים בהם הקליפות (רצון עצמי, אגואיזם), אז נקרא קר"י, שהם בגימטריה י"ש, ולכן בראשי תיבות הפסוק הזה, נרמזו בו י"ש הראשונים, אשר באבא ביושר, בראשי תיבות י'הוה ש'מעתי. והי"ש שבאימא בהפוך, ש'מעתך י'ראתי. כי מקום אחיזת הקליפות (האגואיזם שבאדם), הוא ביש של הנקבה (מטעם שכבר בנקבה יש כלים, וכאן החשש שבכלים שבו ישמש בעל מנת לקבל לעצמו, ולא בעל מנת להשפיע נ"ר, ואילו בי"ש של האבא שהוא בחינת אורות בלבד, אין חשש לכך כי באבא (בחכמה) יש רק רק אורות.

ולפי שחבקוק שורשו מן י"ש אלו שבנוקבא (זהר בשלח) היה ירא מאד, כמו שאמר שמעך יראתי.

כל טוב הצלחה וברכה

...

תמונה : Ryan Buterbaugh