"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

מהו שכתבה התורה בפרשת בהעלותך (במדבר יב) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"?

וכדי לפרש זאת, יש להבין מהו ההפרש בין "עני" ל-"ענו", שכל ההפרש בין עני לענו הוא ד' אותיות, עני בגימטריה ק"ל, ואילו ענו גימטריה קכ"ו, כי על העני נאמר, אין עני אלא בדעה, כלומר מהותו של העני שהוא מרוחק ממחשבתו של הבורא ית"ש, שכל מחשבתו של הבורא היא להיטיב לנבראיו, והעני, הוא המרוחק ממחשבה זו ואינו רואה אותה, או חש בה.

לעומת זאת, ייחודו של הענו הוא בכך שהוא מכיר ביכולתו האישית, האנושית, ועם כל זה הוא מצמצם עצמו ומטהר עצמו תדיר, כדי שיוכל להאיר בו שם בן ד', שכן הוא מבין את התכלית שלשמה נברא העולם והיא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, הוא שנאמר על משה רבינו שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, שהיו ד' אמותיו פנויות לקבל את כבוד פני ה' יתברך בכל עת.

ומפני שזכה משה רבינו לכך שתהיינה כל פניותיו לימין, בחינת "אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ", (שיר השירים) כי אנה הוא ראשי תיבות א'מונה נ'תינה ה'שפעה, זכה לקשר קבוע עם בורא עולם, והוא אשר מכנה אותו האר"י הקדוש בכנוי, "מבחר הנבראים", בשל עובדה זו, שהיה כל כך זך בעבודתו את ה', ששם בן ד' אותיות האיר בו בקביעות. (שער הפסוקים פרשת בראשית דרוש ג').

שבוע טוב

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

"וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

בפרשת ויצא יוצא יעקב מבאר שבע והולך לחרן, שם יתקן את מעשיו של אדם הראשון, בנסתר (בו תנתן לו לאה לאישה), ובנגלה בו ינשא עם בחירת ליבו רחל, אהובת נפשו ועיקר הבית. על יסוד התיקון הכביר הזה, שנושא יעקב על כתפיו, יזכה לשם ישראל. גם ספר הזוה"ק יעניק לו את הכינוי "שופריה דאדם הראשון", כלומר יופיו של אדם הראשון, המתוקן בקו אמצעי, המכונה בשם רחמים, או אמת, או תפארת.

שתי האחיות לבית לבן, הן שתי תכונות הנפש הנמצאות בכל אדם פנימה. לאה היא בחינת נסתר שבאדם והיא הנשמה. לכן היא נתנת ליעקב כשהיא מכוסה, והיא נמשלת לאמונה בחייו של אדם, שהיא מכוסה ממנו, ולעולם אינה נגלית, אלא נסתרת וחבויה, בעוד רחל היא בחינת הנגלה בחייו של אדם, ואת הנגלה אדם אוהב, הוא מרגיש, הוא חש. הנגלה הוא ביטוי מוחשי המתלבש בהרגשת הלב, או נתפס בשכל, ואדם אוהב להרגיש טוב בלב, ואוהב להבין דברים בשכל, זה נותן לו כח וחוזק, זה מלכד ומחזק את תחושת ה"אני" הנפרד, וישות האדם מתגדלת.

לאה, המיצגת את בחינת האמונה הנסתרת שבאדם, היא האישה השנואה. מדוע? מפני שהאמונה שנואה על האדם. מדוע? כי כאשר אדם מתקשר בקשר של אמונה, הוא ראשית כל חייב להקטין את עצמו, להגביל את עצמו ותפיסתו. הוא אומר: אני קטן, אין אני מבין הכל, ויש טוב שהוא גדול ממני, ואני, איני תופס אותו. הודאה שכזו שנואה על האדם, להודות בקטנותו, להודות באפסיותו ,כי זו למעשה הודאה מפורשת בקיום כוח עליון, שהוא גדול ממנו ובלתי נתפס.

רחל, המייצגת את בחינת הנגלה שבנפש האדם, והיא האהובה, מדוע? כי אדם אוהב לעבוד למען מטרה שהוא מבין אותה, למען מטרה שהוא אוהב אותה, למען מטרה הנראית לעין, לכן רחל היא הבחינה הנגלית בנפש האדם, והיא עיקר הבית, ולה מיוחסות גם שבע ספירות הבנין, שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. בעזרת שבע ההארות הללו המאירות בנפשו של אדם יכול הוא לבנות את בנין הקדושה שבו, לכן נקראת רחל עיקר הבית, לומר עיקר הבנין. מה שאם כן לאה שהיא נבחנת לנסתר ולשלוש הספירות הראשונות כתר חכמה ובינה, שהן בחינת מחשבה, והן אינן נראות כמו שנראים המעשים הגלויים, כי המחשבה, היא בחינת נסתר.

כאשר יצליח יעקב לעבוד את ה' בנסתר, כלומר לעשות להשם נ"ר, ישתנה שמו לישראל,  "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". היות ויעקב מצליח להתגבר על המקרים הרבים, ולהיות אחד, נקרא שמו ישראל שהן אותיות לי-ראש, להבדיל משמו אשר ניתן לו בלידתו יעקב, על שם העקב שאחז בו, ועקביים כידוע יש שניים, כך למעשה זוכה יעקב לתקן שני עקבים, והופך אותם לבחינת ראש אחד שהוא ישראל.

מה אנו למדים מפרשת השבוע לגבי עבודת השם? ב' הפכים: אדם לומד תורה כדי להבין את דרכי ה', וזה נמשל לחיבור של יעקב ברחל, ויחד עם זאת הוא צריך להאמין בה' למעלה מתפיסה והבנה וזהו בחינת חיבור של ישראל ולאה, וב' הפכים אלה מתקיימים באדם אחד, בו זמנית, והוא שלם.

שבת שלום

...

תמונה מתוך הסרט "פרסונה" של הבמאי אינגמר ברגמן

"וַיְהִי, בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא - וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵים עָשָׂר".

בזהר פרשת וישלח אות רג ואילך מאמר  "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן  - וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵים עָשָׂר", מוסבר מהו אותו מעשה שעשה ראובן. אומר הפסוק כי  "וַיְהִי, בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא", כי הכוונה לשכינה ששרתה עימו, כי השכינה נקראת ארץ, ומדוע שוכן ישראל בארץ מבאר הסולם כי רחל ולאה מתו, וישראל הוא זה אשר שוכן בארץ המכונה שכינה. מפרש הזהר כי לא יתכן כי ראובן הלך ושכב עם בלהה, כי כל זמן שרחל ולאה היו בחיים שרתה השכינה עמהם, ומזמן שמתו שרתה השכינה בבית משכנה של בלהה.

ובא ראובן ואחרי שראה שבלהה ירשה מקום אימו, הלך ובלבל המיטה, כלומר לקח מטתו של יעקב משם, ממקום משכנה של בלהה, ומשום שהשכינה היתה שורה (על מטתו של יעקב, שאותה נטל ראובן) העלה עליו הכתוב, "וישכב את בלהה", רבי ייסא אומר כי ישן על אותה מיטה, כלומר ישן על מיטת אביו יעקב שנטל ממקום משכנה של בלהה, ולא חרד לכבוד השכינה ששרתה על המיטה, ולכן העלה עליו הכתוב כאילו שכב עימה. ומשום זה שלא חטא ראובן נכלל במנין השבטים, ומיד בא הכתוב ועשה חשבון, "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ומשום זה כתוב בכור יעקב ראובן, שעשהו הכתוב ראש לכל השבטים.

מוסיף וכותב הזהר כי ראובן עכב את בלהה מלשמש עם אביו שמוש של מצוה. וזהו בלבול המיטה, ונבחן שכנגד השכינה עשה את המעשה הזה, כי בכל מקום שיש שימוש של מצווה שורה השכינה על המקום ההוא ונמצאת שם. ומי שגורם לעכב שימוש של מצוה, גורם להסתלקות השכינה מן העולם, ועל כן כתוב כי עלית על משכבי אביך (בראשית מט). ועל כן כתוב וישכב את בלהה. ויהיו בני יעקב שנים עשר, ללמד שכולם היו במנין ולא נגרע מזכותם מאומה.

אומר רבי אלעזר מה הטעם כי בתחילה נוקט הכתוב וישמע ישראל ואח"כ כתוב ויהיו בני יעקב שנים עשר, ומשיב כי כאשר לקח את מיטת אביו ממשכנה של בלהה, אמר הרי לאבי יש י"ב בנים בעולם ולא יותר, ועתה הוא רוצה עוד להוליד בנים, וכי פגומים אנחנו שהוא רוצה להוליד אחרים במקומנו כבתחילה. מיד בלבל המיטה ועכב השימוש ונחשב כאילו עשה בזיון כלפי השכינה ששרתה על אותה המטה. ועל כן כתוב וישמע ישראל, כי שם ישראל הוא מבחינת חזה ולמעלה, וחסדים מכוסים, ויעקב היה רוצה להוליד עוד י"ב בנים מבחינת י"ב שבשם ישראל, שהם חסדים מכוסים. ונמצא ראובן שבלבל יצועי אביו פגם בבחינת י"ב שבטים שבשם ישראל (המכונים בשם י"ב נהרות אפרסמון טהור), כלומר מנע מאביו להוליד י"ב שבטים שהם נמשכים מישראל שהוא מחזה ולמעלה, לכן חותם הכתוב ואומר ויהיו בני יעקב שנים עשר, כי בני יעקב היו שלמים.

יש להבין כי שם ישראל הוא בחינת נסתר, ושם יעקב הוא הנגלה, כותב הזהר כי בנגלה היו ליעקב י"ב בנים, אך גם באמצעות שם ישראל, שהוא שם בחינת נפשו הפנימית שלה זכה לאחר מאבק עם שרו של עשו בנחל יבוק, רצה להוליד עוד י"ב שבטים שהם י"ב נהרות אפרסמון טהור, וזה נמנע ממנו, בעקבות מעשה ראובן.

ועם כל זה נענש ראובן, שהבכורה נטלה ממנו ונתנה ליוסף, כי בשעה שבא יעקב אל לאה היה רצונו וליבו ברחל, ומשמוש הזה מטפה ראשונה והרצון הזה נתעברה לאה, ובארוהו, כי אם היה יודע שלאה היתה מוחלפת ברחל, היה מחשב ברחל, והבן הנולד היה ח"ו בן תמורה, ולא יכול היה להכלל בחשבון השבטים. אך הקב"ה סובב שלא ידע יעקב על החילוף וחשב ברחל ורצה ברחל (ורק הטיפה נתן בלאה), לכן הנולד נקרא ראובן, ראו-בן, סתם, בלי שם.

ועם כל זה חזר המעשה למקומו, כמו שהרצון הראשון נפעל ברחל, הרצון הזה חזר אליה, כי בכורתו חזרה ליוסף בכור רחל, למקום שהרצון היה שם והיא רחל. והכל בא למקומו כי כל מעשיו של הקב"ה אמת וצדק.

שבת שלום

...

תמונה The Armatura Press

"וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר"

כאשר באים בנ"י בהנהגת יהושע בן-נון, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר בהנהגת משה רבינו, לחצות את הירדן ולהכנס לארץ ישראל בתקופת ניסן, הַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כֹּל, יְמֵי קָצִיר. וכך מספרת הגמרא במסכת סוטה (לד,א): "עודם בירדן אמר להם יהושע. [ירושלמי] אמר ריש לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלין את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם".

מהם הנסתרות עליהם מדבר ר' לקיש? ובכן אומרים המדרשים כי הנסתרות הן הכוונה שלשמה, כלומר לעשות על מנת להשפיע נחת רוח לאלקים ואדם. במשך שנות הנדודים במדבר היה עם ישראל מעובר במשה רבינו ע"ה, כעובר ברחם אימו. משה היה הרועה הנאמן שדאג לכל מחסורו של עם ישראל במדבר כאם מסורה העושה כל מה שניתן לאל ידה לעשות כדי שיצא העובר אותו היא נושאת ברחמה בריא ושלם.

כאשר התלונן העם לפני משה על פחדו למות במדבר ברעב המטיר להם ה' לחם מִן השמים. כל אדם שאכל את המָן טעם בו מה שנתאוה לו. פחד המוות של עם ישראל ההולך במדבר, העובר דרך אהרון ומשה ממציא מציאות חדשה מפי ה' הנקראת בשם מָן. האמא הגדולה היא משה, היא בינה, מספקת לעובר המעובר בה הכל, והעובר אינו יודע שהוא כלל אוכל, כי המָן נבלע באיברים ואינו מוציא פסולת, גם את ברכת המוציא לחם מן הארץ אי אפשר לברך עליו, להיותו ממוטר מִן השמים.

אמא משה דואגת לעובר המתפתח במעיה, בשנה הארבעים למסעותיהם במדבר שהיא מקבילה למעשה לשבוע הארבעים להריון, בו מצפים ללידה בכל יום, מספרת אמא משה לעובּר המעובר בקרבה את הדברים הבאים, אשר נכתבו בחומש דברים פרשת עקב, וזו לשונה:

"וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו--אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם...  כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ".

הנה מספרת אמא משה לעוברה החביב, כי הוא אינו יודע מה הוא המָן, כפי שלא ידעו אבותיו מה הוא. אמא משה מסבירה כי הקיום החומרי המגולם בלחם אינו מספיק לקיים חיי אדם, אלא דבר ה' ומוצא פיו. אמא בינה המכונה בשם משה, מתארת לעובר את הארץ הטובה אליה הוא עתיד להגיע, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש, ורק דבר אחד מבקשת אמא בינה מעוברה כאשר יוולד, כאשר תאכל ותשבע, ברך את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.

זה הצווי של אמא בינה, היולדת תמיד את עם ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, ודקות ספורות לפני שהיא עולה אל הר העברים היא משחררת את הרך הנולד לאויר העולם ואומרת:  "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ". אתה מסוגל ללכת עִם ה' אלוקיך, לעשות חוקיו ולשמור מצוותיו, בהליכה מעל הדעת ממש כפי שלמדה אותך אמא משה כל ירחי העיבור.

ולכך כוון יהושע בדבריו "אם אין אתם מקבלין את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם". כי ימי קציר, יהפכו לכם למי קציר שישימו לכם קץ, כי אם אינכם מקבלים על עצמיכם את העבודה של ללכת באמונה מעל הדעת כפי שעשתה אמא משה, שהיא לעשות נ"ר לאלוקים ואדם, הרי אתם פועלים למען טובתכם האישית, והמים באים ושוטפין אתכם, ממש כמו ששטפו מי נוח את האנושות. מה שאם כן אם אתם מקבלים על עצמיכם את הנסתרות ואת העבודה דלשמה שהיא עבודה מעל מהדעת ממש כפי שעשתה אמא משה.

כל טוב הצלחה וברכה

"לְבִנְיָמִן אָמַר--יְדִיד יְהוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן".

מהו שאמר משה בברכתו לשבט בנימין בפרשת וזאת הברכה, "-יְדִיד יְהוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". מפרש רש"י כי עבודת בנימין היא בבנין בית המקדש, ידיד ה' הוא בית המקדש, עליו חופף ה' כל היום ומשכין שכינתו בתוכו. ניתן לפרש כי בין כתפיו שכן כך, כי הראש מונח בין שתי הכתפיים, והראש נבחן לרצון להשפיע המכונה בשם קודש, וכאשר מתאר משה את בנין בית המקדש, שהוא ייעודו של שבט בנימין, הוא למעשה מזכיר, שכל בנין הקדושה בא למעשה מנתינה.

מפרש רש"י כי בין כתפיו שכן, הוא כי "אין לך נאה בשור יותר מכתפיו", מה מסמל השור ומה מסמלות כתפיו? יוסף, בכור רחל, נמשל לשור, מדוע? מפני שזן וכלכל את כל העולם כולו, כמו השור, הנושא בעול לפרנס את הבריות (המלבי"ם, נחלת דוד, עמ' קמח) ואין שור אלא תורה.

ובכן מהן כתפי השור? הרי כתפי השור או כתפי התורה, נמשלו לשני ההרים הסמוכים לשכם, ששם נכתפה התורה. ומשום מה אנו משתשמים בפועל להכתיף? כלומר לשאת על הכתף? כי שם מצווים שבטי ישראל בפרשת כי תבוא להכתיף, לשאת על כתף, ולתקף (לתת תוקף לתורה) כפי שהכין אותם משה בפרשת כי תבוא. ששה שבטים על הר גריזים (הר הברכה) וששה שבטים על הר עיבל (הר הקללה). כאשר הכתף האחת נתונה למצוות עשה (ברכה) והכתף השניה נתונה למצוות לא תעשה (קללה).

ובית המקדש שהוא בחינת בנימין שוכן כראש אחד בין שתי כתפי התורה, כתף ימין נתונה למצוות עשה, כתף שמאל למצוות לא תעשה, ורק כאשר אדם כופה(ת) את עצמו להשתעבד לה' בשתי כתפיו, יתכן בנין של קדושה שהוא בחינת בנימין. כך למעשה מחבר משה בברכתו את שני בניה של רחל לכלל אחד, כתפי התורה נתונות ליוסף (שכם) ובית המקדש נתון לבנימין (ירושלים). עליו התפללה אמו רחל, "יוסף ה' לי בן אחר" (כי יוסף נולד בגלות) והכוונה בתיבת אַחֵר, הוא לאחר הגלות שהוא בחינת ארץ ישראל. ומשה ששמע את תפילתה קיים אותה בברכת בנימין.

כל טוב הצלחה וברכה בבנין בית המקדש

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

כתר ארם צובא, הספרן אוחז בפרשת "לך לך"

הרשימה הבאה נכתבה ע"י כותבת אורחת המתגוררת עם בני משפחתה בבולדר קולרדו (ארה"ב), למשפחה אתר בשם "אריאל יודאיקה".

ביום כיפור השנה היתה פה, בבולדר, קולורדו, הצפה שלא נראתה מאה שנה, ויש אומרים - חמש מאות שנה. בבת אחת נפתחות ארובות השמיים וגשם לא-הפסיק-לרדת במשך שלושה ימים. בתים הוצפו, כבישים נסחפו, רמזורים יצאו מכלל שימוש, בישובים בהרים בתים שלמים פשוט נהרסו - נסחפו בזרם המים האדיר, הנחלים עלו על גדותיהם והציפו שכונות שלמות.

לא היה ברור אם ואיפה נוכל לקיים את תפילות יום כיפור. אולם האוניברסיטה שהיה אמור לאכלס את המתפללים הרבים היה מוקף בכבישים מוצפים ובית הכנסת הוצף ויצא מכלל שימוש. היתה היערכות לפנות את ספרי התורה כדי שלא ייזוקו, אך עד כמה שידוע לי, בסופו של דבר הם נותרו שלמים ובטוחים.

ברגע האחרון אישרו לנו להגיע לאוניברסיטה והתפילות התקיימו כמתוכנן. באופן מוזר - הבקר היה שמשי ונעים, רגוע, כאילו לא היו דברים מעולם, ולאורך כל הדרך, אותה עשיתי עם העגלה הכפולה ושני הילדים הקטנים שלנו, אפשר היה לראות אזורים שלמים של צמחים שוכבים בכיוון אחד, ובוץ ואבנים על השבילים- עדות למים שהציפו את הנחל שלאורכו הלכנו והמשיכו ושטפו את הדרכים.

הסמיכות בין יום הדין למבול היתה מעוררת מחשבה, מערערת את תחושת הבטחון היומיומי הפשוט. משפחות מהקהילה שהבית שלהם הוצף החלו נודדות בין חברים, אחרות עזרו לפנות את התכולה הרטובה של חיים שלמים - ספרים, מצעים, אלבומים.

יוסי, בעלי, סיפר לי שבמהלך עזרה שהוא והילדים נתנו כדי לפנות בית של אמא חד הורית ובנה, הוא הופתע לשמוע צלילי מוסיקה, וכשהרים את מבטו ראה את האישה עומדת במגפי גומי, שקועה עד הברכיים במים, מסביבה אנשים מפנים, והיא מנגנת במפוחית.

כמה כאב וחוסר אונים היא בטח הרגישה, שהיתה צריכה להתנתק מהסובב אותה, מההרס סביבה, מכל הרכוש שלה שנסחב נוטף מים אל הרחבה שלפני הבית ולהיאחז בבועת מוסיקה שהיא יצרה סביבה.

ולאט לאט חזרנו לשיגרה. המים נשאבו מהמרתפים, ציוד נאסף ונזרק, הילדים חזרו לבתי הספר ולגנים וחזרנו גם לחוג המוסיקה של הילדים, מרגישים ברי מזל ומודים על כך.

ואז, לפני שבועיים, קרה מקרה נוסף.

מאז המבול - עברו מתפללי בית הכנסת למבנה של כנסיה - שם מתקיימות התפילות, כי בית הכנסת עדיין בתהליכי שיפוץ. זה די מוזר להתפלל בכנסיה, ויש אנשים שמדירים את רגליהם משם.

בשבת, לאחר שהוציאו את ספר התורה, גבאי בית הכנסת, בחור עדין, נראה כנער, נשוי זה כמה שנים עדיין ללא ילדים, הניח את ספר התורה על כסא, וכשפנה - נזעק לגלות שהספר נופל. ספר התורה נופל. הוא זינק לעברו, אך לא הספיק, והספר נפל על הרצפה. ספר התורה נפל. המתפללים היו בשוק, הוא פרץ בבכי, לא ידעו מה לעשות. דבר כזה לא קרה פה מעולם.

רבי מארק אמר שבמקרה כזה, צריך לצום ארבעים יום. הוא פנה לקהילה והציע שארבעים איש יצומו, כל אחד יום אחד, כדי להשתתף בתיקון. הרבה מאוד מתנדבים כתבו לו והציעו את עצמם לצום ולהיות חלק מהקהילה המשתתפת. הוא כתב לכולם שאנחנו בתהליך של פוסט טראומה, השמועה עברה בין כל היהודים בבולדר, מזעזעת או מרטיטה, או מרגשת, או מטרידה.

ואני נשארתי עם שאלות:

ספר תורה, דבר יקר שנכתב בקדושה. האם הוא-הוא הדבר הקדוש? האם אינו מסמל דבר קדוש בהרבה? את התורה עצמה? מזה זמן שאני לא משתתפת במנהג של נישוק ספר התורה שעובר בין המתפללים, מוחזק בידי נער בר מצוה או אדם אחר. אני מנסה להרגיש את אוירת התורה, את הקדושה באויר. הספר הוא חומר, אחרי הכל. תוכן הדברים שבו, המוסר, הציווי האלוהי, המסרים- הם הקדושה.

האם הפלת ספר אינה כמו, חס וחלילה, הפלת ילד רך בלא שנפגע? דבר חמור, מבהיל, מחלחל אפילו, אבל מה שנמצא בתורה שלנו, הוא לא נפל ולא ייפול. תודה לאל, הספר לא נפגע. אני שמחה על כך, כי לבי לבחור הזה, שרצה לעשות טוב ואיתרע מזלו. לא הייתי רוצה שהוא יסבול יותר ממה שהוא עובר. אני כותבת את הדברים והלב שלי רועד.

עובר בי פחד להעלות את הדברים על הכתב, אך הייתי רוצה לזכור שאנחנו מכוונים לתורה עצמה, לאמונה, למוסר בחיי היומיום שלנו, למה שצווינו, גבוה.

...

תמונה : AP