בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

אין אדם רשאי להפטר מסעודת ליל פסח, באכילה אחרת אחרי שאכל מבשר קורבן הפסח, שהוא עקר מצוותו של היום ובו מסתיימת סעודת ליל פסח, זה הפשט אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. לא רשאים לאכול שום דבר אחרי קורבן הפסח, ולכן קורבן החגיגה היה נאכל לפני קורבן הפסח.

ויש כאלה מפרשים "אין מפטירין אחר הפסח" אמור לו את כל הלכות הפסח, עד ההלכה האחרונה שבהן אסור לאכול אחר קורבן הפסח שום דבר. היום אנו מכנים את האכילה האחרונה בפסח, אפיקומן, אין לנו קורבנות, לכן יש לנו את אכילת המצה, שאוכלים באחרונה ויש לנו טעם מצה בפה ואסור לאכול אחר כך שום דבר אחר. אז בעצם אומרים לו את הכל עד ההלכה האחרונה.

הבנים האלו צריך לומר שהם כנגד ד' ספירות, חכמה ובינה תפארת ומלכות, חכם הוא כנגד ספירת החכמה, היות שבספירת החכמה, מתגלה כל חכמת התורה, שפנימיותה הקב"ה, לכן יש כאן ברור מה העדות והחוקים והמשפטים. מ"ה בגימטריה אד"ם, האדם מתעניין להבין את פנימיות העדות והחוקים והמשפטים, אשר צווה ה' אלוקינו אתכם, על הרמז כאן שהוא מתעניין לדעת בפנימיות של הדברים, כי אדם זה מלשון אדמה לעליון, הוא רוצה לדעת בכלל ומצוות הפסח בפרט, מקרבים את האדם לה' ומדבקים אותו בה', ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטרין אחר הפסח אפיקומן.

פירושו של דבר שהשורה התחתונה היא בזמן שבית המקדש היה קיים, היה אכילת קורבן הפסח, שזה מרמז על כך שהאדם צריך לזבוח את הבהמיות שלו וזה צריך להיות השורה התחתונה מכל העדות והחוקים והמשפטים, כל חכמת התורה בעצם צריכה להביא את האדם לזה, ועל ידי כך לזה שהקב"ה יתגלה אצלו ויהיה מורגש אצלו, שהוא מרגיש את גדלות ה' ונעימות ה'.

בימינו האכילה האחרונה היא מצה, אומר הזה"ק שהמצה מרמזת על עצם היצר הטוב, לכן המצה היא לא נפוחה כמו לחם, אלא היא דקה שזה מרמז על עניוות, ושפלות והכנעה, שהאדם עושה מסכים על הרצון לקבל שלו, לא נותן לרצון לקבל להשתולל, אלא הוא כנוע ומבטל את הרצונות שלו, את הישויות שלו, כמו המצה הזאת שכאילו אין לה ישות. וזה צריך להיות השורה התחתונה מכל העדות והחוקים והמשפטים, שאז המלך ה' יתברך יכול לשרות בתוך הכלי הזה, לכן קוראים לזה אפיקומן, אפיקו- מן, מנה זה כלי, על ידי כך האדם מכין כלי להשראת השכינה.

רשע, מה הוא אומר? רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל. אם כן הרשע נמשך מספירת הבינה, ספירת הבינה היא הספירה שמרגישה את הרצון לקבל כדבר פסול, ולכן העניין של רשַע נמשך מספירת הבינה, כי שם מורגש הרֵשע. ספירת הבינה אנחנו לומדים, שהרשע מורגש כל כך עד שהיא מבטלת לגמרי כל ענין של קבלה, ועוסקת רק בהשפעה. רק כאן הרשע הזה שנמשך מספירת הבינה, הוא שואל מה העבודה הזאת לכם, זאת אומרת בין כל ארבעת הבנים, זה בחינת הסטרא אחרא, כמו שכתוב "בינה דינין מתערין מינה", דינים מתעוררים מתוך ספירת הבינה, מדוע? היות אצלה מורגש הרשע וכשמורגש הרשע, אז יכול להיות לזה שני כיוונים או כיוון טוב, שמוביל לצדק, או כיוון רע, שהרשע מתפרץ ומשתלט.

כאן בהגדה, בעל ההגדה סדר את הצד השלילי שברשע שהוא מתנגד לכל עניין ההשפעה, מה העבודה הזאת לכם, כל עבודת האמונה וההשפעה מה יצא לכם מזה? זה שהאדם עובד בכדי שיהיה טוב לזולתו, בכדי שיהיה טוב לבורא, אך מה יצא לך מזה? לכם ולא לו, הרשע לא רוצה להיות שותף בסוג העבודה של הקדושה, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר, זאת אומרת יש אדם שרואה שהוא רשע, שהוא עושה רק מה שנוח לו, ולא טוב לו, הוא רוצה להשתנות, אבל הרשע, הוא טוב לו עם זה הוא צוחק על כל מי שעוסק בעניין ההשפעה והאמונה, והוא מבטל את כל עבודת היהדות, הוא אומר מה יצא לי מזה? אף אתה הקהה את שיניו, שיניו זה מלשון שינוניו, כלומר תן לו מכה בכל השנינה שלו, בכל החכמולוגיה שלו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

הקב"ה מוציא אותי ממצרים מתוך השליטה של הרשע, משליטת הרצון לקבל בשביל מה, בעבור זה כתוב במסכת סוכה שלעתיד לבוא הקב"ה עושה מחול לצדיקים וכל אחד ואחד מורה באצבע ואומר : "הנה אלוקינו זה קיוונו לו ויושענו". המושג זה מורה על גילוי, אז לכן זה מה שצריך לומר לו, מה העבודה הזאת, כל עבודת האמונה, בעבור זה, ואחר-כך יש לנו גלוי ה', ואנחנו דבוקים ומתחברים עם מלך מלכי המלכים, וזה כדאי לנו, "אילו היה שם, לא היה נגאל", אם הרשע היה שם לא היה נגאל, מה פרוש היה שם, מהמשפט הזה משמע כאילו הוא לא היה שם, זאת אומרת רשע כזה שצוחק מכל עבודת עניין האמונה והחסד, אז ממילא הגאולה לא שייכת לו, כי כל עניין הגאולה הוא רק בעניין הזה, כל עניין שיעבוד מצרים, הוא בזה שהאדם שועבד לרצון לקבל, ולא יכול לעסוק באמת בחסד ובאהבת הזולת, והגאולה הוא שכן יוכל להגיע למצב של אהבת זולתו, אבל לרשע זה לא נחוץ, לכן הגאולה אינה שייכת.

תם מה הוא אומר, תם, מה הוא אומר: "מה זאת?" ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.  התם נמשך מספירת התפארת מספירת הזעיר אנפין, הזעיר אנפין נקרא תם, כמו שכתוב יעקב איש תם, תם מראה על שלימות, שיש לו הן ימין והן שמאל, חכם נקרא בחינת ימין, ימין הוא בחינת הנושא לאור, ששם מתגלה אור ה', רשע הוא בחינת שמאל, בחינת העוביות, ששם צריך לעשות את המסכים, ולהקהות את שיניו, תם הוא כלול מימין ומשמאל, התם הזה מהו אומר, "מה זאת?" לפי פשט ההגדה הוא כאילו אחד כזה שלא יודע מה, טמבל כזה, לא יודע שום דבר, הוא רואה את הסדר וזה, שואל מה זה כל הדבר הזה.

החכם שרואה את הסדר מבין שיש פה חכמה עצומה, אז הוא מתעניין לדעת, מה העדות החוקים והמשפטים, הרשע שרואה את הסדר אומר מה העבודה הזאת לכם, מי צריך את כל זה בכלל, התם כאילו לא מבין לפי הפשט מה עושים פה, מה רוצים פה, אבל שתי המילים הללו רומזות שהוא כלול מימין ומשמאל 'מה' 'וזאת', שהוא ימין ושמאל, מ"ה כפי שאמרנו בחינת אד"ם, וזאת, היא בחינת אמונה שהיא מלכות, והיות שהוא כלול מימין ומשמאל, אז הוא אומר "מה זאת", ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים. בחוזק יד הזה מרמז על מהותו של התם, שהיא תיקון קו אמצעי, שהקו האמצעי ממעט את השמאל, השמאל זה בחינת מצרים עצמם, ממעט את השמאל ומרבה בימין, כידוע שבקו אמצעי יש שני תיקונים, יש תיקון המכונה מנעולא שממעט את האור, ויש תיקון המכונה מיפתחא שממשיך את האור, אבל בצורה המתוקנת ע"פ דרכי הקדושה.

הנה קישור לדיסק בפורמט mp3 העוסק בפנימיות חג הפסח, לפי הקבלה והחסידות מפי הרב גוטליב שליט"א

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

תמונה :  nickwheeleroz

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

אין הבור מתמלא מחוליתו

הנה מצאנו מקום לבאר את דברי הגמרא בסנדהדרין ט"ז עמוד א' "אין הבור מתמלא מחוליתו". כאשר אדם כורה בור, הוא נוטל כלי חפירה וחופר, ואת החול שהוא מוציא מן הבור הוא מניח בסמוך לו. אומרת הגמרא, "אין הבור מתמתא מחוליתו", כלומר, אם נרצה למלא את הבור בחול שכרינו ממנו, לא נוכל, וזה נמשך מעולמות רוחנייים.

מדוע? כי בור הוא הוא משל לחסרון, לגרעון, ואת החסרון לא ניתן למלא בחול, לשון חולין, כלומר בפזור ופרוד, אלא את הבור ניתן למלא במים, שהוא משל לחיים רוחניים. אומרים האמוראים, כי כל חסרון אע"פ שהוא מורגש בגשמי, מילויו הוא רוחני, משום שהחסרון המורגש מקורו בשינוי צורה.

ניתן משל לאדם רעב, הוא יכול לאכול ולאכול ולהשמין, אך אינו מלא, מדוע? כי מקור הרעב שלו אינו גשמי, הרעב שלו נמשך מעולמות רוחנים, לכן כאשר אדם אוכל בכוונה להשפיע לבורא, הוא פועל בשורש מקור הרעב (הרעב מקורו בשינוי צורה, בין בורא לנברא),  ואז המאכל הוא אמצעי, שבאמצעותו יוכל האדם לשמש את בוראו.

וזהו הפרוש הפנימי לדברי האמוראים, "אין הבור מתמלא מחוליתו", כלומר את הגרעון לא ממלאים בגרוע, אלא בשלם, הרוחני.

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

בס"ד

זאת תורת העולה

בכל יום שלישי בשעה 20:00 בערב נותן הרב אברהם גוטליב שליט"א שיעור בזהר הקדוש לפרשת השבוע ע"פ דרכו של בעל הסולם ברשת מורשת, השיעור הנוכחי עוסק בפרשת צו למי שיש ספר מוזמן לפתוח.

ובנתיים סכמנו את השיעור בראשי פרקים למען ירוץ הקורא בו ואין הוא בא לשמש תחליף לשיעור השמע מבחינת עמקותו.

זאת תורת העולה, פרשה זו פותחת בקורבן עולה.

רבי שמעון פתח ואמר: "צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה". מקרא זה העמדנו אותו, כבר פרשו אותו, ולמדנו, בא וראה עולה זו היא מעלה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה. קורבן עולה הוא קורבן שכולו מוקטר כליל לה', יש קורבנות שהבעלים נוטלים מהם חלק, הכוהנים נוטלים חלק, אבל מקורבן עולה אף אחד לא לוקח שום חלק, אלא היא מוקטרת כליל לה', זהו רמז שאדם צריך להקדיש את עצמו למען הכלל, למען כלל ישראל, למען הזולת למען הבורא. זהו אידאל הפוך לגמרי ממה שאנו בדרך כלל רוצים ושואפים.

אדם מצד הטבע שלו שואף להעביר את שנות חייו במה שיותר סיפוק לעצמו, זוהי השאיפה הטבעית מה שיותר תענוג לעצמי, מה שיותר הצלחה לעצמי, וכו', אבל המושג הזה של של קורבן עולה בא לומר שהאידאל הנכון והאמיתי הוא הפוך, שאנו צריכים להקדיש את חיינו למען הזולת ולמען הקב"ה, זהו מה שאומר רבי רבי שמעון עולה זו היא עולה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה, בזמן שהאדם הולך לפי העקרון של קורבן עולה, אז הוא מתקשר ומתחבר לדביקות האלוקית, הדבקות של העולם הבא להיות הכל אחד, בקשר אחד בשמחה.

פירושו של דבר, השאיפה הנכונה ליצור האנושי, היא להתקשר, להדבק, להתחבר עם מלך כל היקום כולו, להיות איתו אחד, ובשמחה. כלומר היהדות גורסת שמחה ותענוג, לא האדם בא לעולם הזה בכדי לסבול, אלא כל האידאולוגיה הזו המדוברת, לגבי זה שהאדם צריך להקטיר את עצמו להקריב את עצמו, למען כלל ישראל, למען הזולת, למען הקב"ה, זה צריך להעשות בשמחה גמורה. כי אדם צריך להרגיש שהוא קטן, והזולת הוא חשוב וגדול, ויש תענוג גדול לקטן לשרת את הגדול, וככל שהוא מרגיש את עצמו יותר קטן, ואת השני יותר גדול, אז יש לו יותר תענוג, ולכן היהדות מדגישה עניין של שמחה.

כל ההליכה בדרך התורה והמצוות לא נועדה לשם סגפנות, וכאב ושום עניין של ייסורים, להיפך אנו צריכים להגיע למצב שנרגיש, שזאת השמחה האמיתית בחיים, ולא השמחה של לספק את עצמי, ולמלא את הרצון לקבל הנאה ותענוג.

שבת הזו שאנו עומדים לפניה, היא שבת הגדול, בה לקחו בני ישראל שה לביתם, לקורבן פסח. הרצון לקבל, הנקרא מצרים סוגד לבהמיות, ואת הרצון הזה מקריבים כקורבן פסח, זהו קורבן פסח בפנימיות. בחינת הנשמה לוקחת את אלוהי מצרים ומקריבה אותו קורבן פסח. אנו מכתרים את הקב"ה שהוא רוצה לגאול אותנו ממצרים, חיים של צרות עין וצרות הלב, חיים של אדם הדואג לעצמו, לכן מברכים ברוך... ונודה לך שיר חדש...גאל ישראל.

הנפש שלנו שבויה במצרים, ומזה אנו צריכים להשתחרר. בשבת הגדול מתכוננים לזה, אנו לא רוצים לחיות לפי נורמות מצריות, אלא לפי נורמות של חסד, כי גדול פירושו חסד. החמץ מרמז ליצר הרע של האדם, לאהבה עצמית, מכיוון שפסח הוא החג הראשון של שלושת הרגלים, הוא מוקדש לנושא הזה.

כל מועדי ישראל מרוכזים לנקודה הזאת, לבדוק ולהרגיש שאנו בתוך מצרים, שנפשנו שבויה במצרים, איך מרגישים זאת: בזמן שאדם רוצה להתיחד עם הקב"ה, לפי שיעור רצינות עבודת האדם, מתחיל להרגיש שהגוף שלו מתנגד לעבודה הזאת. תורה ומצוות צריכים להוציא אותנו מאהבה עצמית, לחיות בשביל זולתי, אדם צריך לתת עדיפות לאשתו וילדיו, כך לא יהיו מריבות, יהיה גן -עדן, וזה קשה, כי כל אחד רוצה לספק צרכי עצמו.לכן אדם צריך ללכת בדרך קורבן עולה, הזולת יותר חשוב ממני, ואהבת לרעך כמוך. רמב"ם אומר כדי לכופף ברזל לאמצע צריך לכופף אותו לכיון ההפוך.

אנו צריכים להתרחק, מהרצון לקבל, לבטל את עצמינו בפני אלהים ואדם, זאת תורת העולה, וזה קשה. כאשר אדם מתחיל ללכת בדרך זו, המוח והלב מתחילים להתנגד. כך אדם מרגיש שהוא נמצא בשיעבוד הנקרא מצרים. עם ישראל היה במצרים מאתים ועשר שנים, מלחמתנו להאמין בגדלות ה' ובאמונה באדם. ככל שהאדם יותר רציני בדברים הללו, הוא מרגיש יותר את השיעבוד, ואז מתפתחת באדם תפילה, מהעבודה הקשה.

פרש מורי ורבי הרב אשלג זצ"ל, שהמצרים אומרים לעברים הדרך שלנו היא דרך לבנה. ויעבידו אותם בפרך, מהו פרך, פה רך רק לטובתך אנו מדברים, אומרים המצרים, אתה מקבל על עצמך דרך של יהדות שכל עיקרה לתת לשני לדאוג לשני?תמיד מצרים שבאדם מכניס לאדם בתת ההכרה, מה אתה עושה, אתה חייב להרוויח בעולם הזה, או בעולם הבא, כמו כוח מאגי שלא נותן לאדם להשתחרר. אפילו אם מבחינה חזותית אנו דואגים לזולת, בתת ההכרה שוכנת קליפת מצרים שאומרת אסור לך לעבוד בלי לקבל. אז אדם מרגיש שהוא במצרים והוא מבקש לצאת ממצרים, ולזה מוקדש הלילה הזה.

שימו לב שזו הבעיה של החיים שלנו באופן פרטי ולאומי. לפי תפיסת חכמת הקבלה הבעיה היא שאדם דואג רק לעצמו. גם הבעיות הלאומיות של חברה כלכלה ואפילו בעיות בטחוניות, כולן מקורם בדאגה לעצמו, שהיא קליפת מצרים. לכן התורה שמה את חודש ניסן וחג הפסח, "ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" בגלל האבחון שאנו במצרים ורוצים לצאת ממצרים. לא מדובר על מאורע היסטורי אלא על מימד נפשי של כל אחד ואחד מאתנו היום, עכשיו.

למה אוכלים מרור, כאשר אדם הולך בדרך זו הוא מרגיש מרירות באהבת ה', כל פעולה ורצון לעזור לזולת הוא מרגיש מר ממות, לכן אוכלים מרור. חיים אלטרואיסטיים של אהבת הזולת זה חיים. אוכלים מצה, לחם עוני שטוח, מה ההסבר מבחינת תורת הנפש, יוצאים בחפזון? פעולות של קדושה צריך לעשות מהר, אחרת האגו מכריע אותנו, עד כי מתרחקים ממצרים מכריעים אותנו קולות במדבר ולכן רוצים לחזור למצרים, לכן צריך לעשות בחיפזון. כשעושים מעשים חיובים פועלים בנחישות.

לא נתנו לרצון לקבל להרים ראש, ויצאה מצה. הלחם עוני הוא אנטיתיזה של האני,  לומר אתה משהו, אני כלום, ללחם עוני, אין אגו. ומהי ההתלהטות להקריב קורבנות, אומרים רבותינו שהאדם יקטיר ויקריב את הבהמיות שלו ויקטיר את עצמו למען אלהים ואדם, זאת תורת העולה. שחיטתם על צפון, צפון הוא הרצון לקבל של האדם. להקטין את להבת האגו, ולהגביר את אהבת הזולת, זו דרך ארוכה שהיא קצרה, מה נשאר לאדם? מכל מה שלקח אדם לעצמו לא נשאר כלום, אותם רגעים וכוחות נפש למען אלוקים ואדם הם נשארים, למלכות הקדושה, זהו הנצח.

חג שמח ולהתראות

הנה קישור לשיעורים נפלאים על פרשיות השבוע לפי הקבלה של הרבי גוטליב שליט"א ע"ג דיסק בפורמט mp3 לחומשים ויקרא, במדבר דברים

בס"ד

הים התיכון נשקף מנחל אזוב (צילום יאיר זיידנר אתר מפה)

במצרים נחשב השה לאלהים, לכן נתבקש כל בית אב עברי במצרים, לקחת שה לבית אב בעשרה לחודש ניסן, לשמור אותו ארבעה ימים בבית עד שהלבנה מתגדלת להאיר, ואז לשחוט את השה בליל הארבעה-עשר שהוא ראש לחמישה עשר בו הלבנה במילואה. שחיטת השה, המסמל את אלוהי מצרים, נקרא פסח. בדם קורבן הפסח נצטוו בני ישראל במצרים לסמן את המזוזות והמשקוף, ובאופן הזה כאשר יגוף המשחית את בתי המצרים בלילה הזה, יראה את דם הפסח על המזוזות והמשקוף ויפסח על בתי העברים במצרים.

אך דם קורבן הפסח לא היה הדם היחידי בו סמנו בנ"י את המזוזות והמשקוף, יום הארבעה עשר בניסן היה היום בו מלו בני לוי את בנ"י שהיו במצרים, כי מפאת הגזרות שגזר פרעה במצרים בטלו ישראל המילה חוץ משבט לוי, ואילו על קורבן הפסח נאמר כל ערל לא יאכל בו, לכן בצהרי יום הארבעה עשר בניסן ערכו בני לוי מילה לכלל ישראל.

מלו אך לא פרעו, כי לא היה להם זמן להרפא מן הפריעה שלושה ימים, כי באותו הלילה היו צריכים לצאת ממצרים ולא יכלו להתמהמה. וכך למעשה אגודת האזוב שנתבקשו בני ישראל לטבול ב'דם היתה כפולה, כי שני דמים היו על הסף, דם הפסח, ודם המילה, שנאמר בדמייך חיי, בדמייך חיי, ב' דמים דם הפסח ודם המילה.

והענין הוא ב' קטבים בגלות מצרים, א' מיעוט חסדים (שבטלו המילה חוץ משבט לוי), ב' אחיזת הקליפות בהם, קוטב הא' נמשך מה' דמים טהורים שמועטים המה בסוד כלים בלי אורות, וקוטב ב' נמשך מה' דמים טמאים שדומה לניצוצי קרי דאדה"ר א' נמשך מהפלגה בסוד ומשם נפוצו ע"ד ומשם יפרד דד' נהרות (ממרן בעל הסולם זצ"ל, הגדה גלות וגאולה, שער הכוונות, ע' רנב).

דם המילה כנגד קוטב א', לגדל החסדים אפומא דאמה. דם הפסח כנגד קוטב ב' להעביר אחיזת הקליפות (וז"ס אשר פסח על בתי ישאל והבן זה) ממרן בעל הסולם זצ"ל.

ונראה כי טבילת אגודת האזוב בב' הדמים, היא גם תשובה על הקושיה השלישית שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים, טובלים את אגודת האזוב בדם המילה ובדם הפסח, שנאמר ב' דמייך חיי,  ב' דמים דם הפסח ודם המילה.

וטבילת אגודת האזוב שמפרש רש"י שלושה ענפים מאוגדים יחדיו הם אותיות יהו במילוי אלפין (יוד-הא-ואו, העולות בגימטריה ט"ל), וכאשר טובלים אותן בה' דמים טהורים מייחדים את שפע הט"ל בה' דמים טהורים מקבלים שם הויה במילוי אלפין העולה אדם, שנאמר אדם (דם המילה) ובהמה (דם הפסח) תושיע ה'.

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, זמן חרותינו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים (צילום סי די בנק)

מה מהותה של הקדושה?

מהות של הקדושה, היא השתעבדות לבורא, הפרישה של האדם מהרצון לקבל שלו, הביטול של השתמשות ברצון לקבל שלו, וההשתעבדות לבורא, הדבקות בבורא, ההתבטלות לבורא, מה כל העיכוב שהבורא אינו מגולה? תארו לעצמיכם שהישות האלוקית אשר מנהיגה את כל היקום כולו, מחייה את כל היקום כולו. מספיק אם נתבונן בכדור הארץ הגדול הזה, כל בני האדם, כל התופעות וצורות החיים למיניהם של דומם, צומח, חי, מדבר, את כל זה מנהיג הבורא בזמן אחד, בתוך כוונה אחת, מתוך השגחה אחת.

תארו לעצמכם שהישות האלקית הגרנדיוזית הזאת היתה מגולה, מי לא היה רוצה להתחבר אליה, להתבטל אליה, רק הענין הוא שהישות האלקית נסתרת, ומדוע היא נסתרת, כי הבורא יתברך חשב שזה יותר טוב בשבילנו, עבורינו, שנעבוד אותו באמונה.

אבל אנחנו צריכים לנצל את הימים הקדושים של המועדים, בכדי להזמין ולקרוא לקדושה שתחול עלינו, ומשמעות הדבר שאנו מבקשים שהבורא שיגלה לנו את מציאותו, שיגלה את מעורבותו בבריאה, את גדלותו את שלמותו, בכדי שנוכל לזרוק את כל השטויות שיש לנו בחיים, ולנצל את החיים שלנו, לצורך העיקרי הזה של התחברות עם מלך מלכי המלכים, זהו המושג של מקראי קודש.

זכר ליציאת מצרים, הימים הקדושים של המועדים בכלל ופסח בפרט, הם זכר ליציאת מצרים, אבל אנו צריכים לעשות זכר לזה שעם ישראל יצאו משיעבוד מצרים, בכדי שנדע כל אלו האנשים המפותחים, אשר רוצים לצאת משליטת הרצון לקבל של עצמם, אשר מכונה 'מצרים', בכדי שהאנשים המפותחים האלו ידעו שכפי שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים בעבר, כך בכל דור ודור ובכל אדם ואדם, יכולה להתקיים יציאת מצרים, בכוחו של הקב"ה שטבע את הטבע של הרצון לקבל באדם, להוציא אותו משליטת הטבע הזה, ולתת לו טבע חדש של רצון להשפיע.

פרט וכלל שווים 

והדברים האלו נכונים הן לאדם הפרטי והן לכלל עם ישראל. גם כלל עם ישראל שבוי היום בתרבויות זרות, ואין מי שיבוא ויכול לשחרר את עם ישראל מהשיעבוד הקשה הזה. אם רוצים לדעת מה המצב של עם ישראל, צריכים לפעמים לשמוע קצת חדשות, כששומעים חדשות אז שומעים על הרבה מאוד אלימות, יש אלימות בתוך המשפחה, התעללויות, יש אלימות סתם בין אנשים. מקרים של סכינאות הם מקרים של יום יום, בכל מריבה קטנה, על מקום בספסל בגן ציבורי, על מקום חנייה אנשים שולפים סכין ודוקרים.

יש אלימות כנגד קשישים, יש אלימות כנגד ילדים וכו' וכו' אלימות רבה. ממה זה נובע כל זה? עדיין לא שמעתי ממי שהוא שקם ואומר, וודאי את האנשים האלו שעשו את המעשים הנפשעים הללו בוודאי צריכים לעצור ולהעניש נקודתית, אבל עדיין לא שמעתי מישהו שאומר שבעצם האשם העיקרי בכל האוירה הזאת, זו היא התרבות הישראלית, שהיא בעצם תרבות של אומות אחרות, לא התרבות הישראלית המקורית, והתרבות הזאת משודרת בכל אפשרויות המדיה השונות, אלימות לכל סוגיה, אז אני לא כל כך מבין, באים ומגישים כתבי אישום נגד אנשים שונים שהתנהגו באלימות, ואני לא חושב שצריך להצדיק אותם, אבל האם האשם העיקרי הוא לא התרבות החילונית? האם זה לא האשם העיקרי ... (תוך הדברים בשיעור שמע המצורף למרגלות הכתוב)

... נקוה לה' שיעזור לנו, לכולנו, לצאת משעבוד מצרים, משיעבוד של הרצון לקבל, מעבדות לחירות, הן האיש הפרטי והן עם ישראל בכללו, שנגיע למצב של חופש, ואין לך בן חורין אומרים חז"ל, אלא מי שעוסק בתורה מי שמשתית את החיים שלו על עקרונות התורה, על העקרונות של ואהבת לרעך כמוך, הוא הבן חורין האמיתי מכל היצרים ומכל התאוות שלו, נקווה לה' שיעזור לנו להגיע לזה, כל טוב.

תוך הדברים משיעור 'זמן חירותנו' מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א 

בס"ד

שבוע טוב ומבורך לכל בית ישראל,

משבושש לרדת משה מן ההר, נקהל העם על אהרון בדרישה להקים אלהים אשר ילכו לפניו, כי לא ידעו מה היה לו למשה אשר העלה אותם מארץ מצרים. יש המבארים את הפועל בושש, מלשון איחור ועיכוב, יש המפרשים מלשון בושה, לחכות עד בוש. ומנסיוננו אפשר לומר כי כאשר אנו ממתינים לבואו של מישהו, זמן ההמתנה נראה לנו כנצח, וזאת משום שהממתין נחשב באותה סיטואציה לפאסיבי (למקבל), בעוד שהאדם לו ממתינים עסוק בדבר מה או נמצא בדרך, כלומר הוא אקטיבי באיזה שהוא אופן (משפיע).

אהרון המבחין במתח הבלתי נסבל בין העם הממתין פאסיבית למרגלות ההר, ובין פעילות משה על ההר, מבקש לפרוק את מתח ההמתנה ע"י פעילות, מהי, פריקת נזמי הזהב מעליהם (דע כי נזם אותיות זמן, אהרון פועל בעקרון של דומה בדומה מרפא, הוא נוטל את הנזם, מתיך את אותיותיו וקונה זמן, בכך הוא פועל להקהות את תחושת הזמן החולף המורגשת בעולם החומר).

מהי ההתרחשות בשטח? העם הממתין למרגלות ההר לא יכול להיות בתחושה שלה אי-ודאות לגבי משה, הוא דורש נראוּת וודאות הנקלטת בחושים החומרים, ותבנית של שור אוכל עשב, העולה מתהליך התכת הזהב בהחלט ממצה את תחושת החסרון שלו על הקרקע. רק שעל ההר, במקום בו נועדים משה והקב"ה, תמונת ההתעסקות בהתכת נזמים לזמנים, לא פועלת נחת רוח כלל וכלל, עד שלסיבתה נכתב המדרש הבא:

אמר לו הקב"ה למשה: לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.,

אמר לו משה לקב"ה : זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

אמר לו הקב"ה למשה: חייך משה, סלחתי כדברך, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית ומעמיד בכל דור ודור ל"ו צדיקים המלובשים בי' ספירות להעמיד בהם את העולם, ושֵּׁם אני נותן לה "ברית הלוי". ל"ו י' פעמים, הרי ש"ס (360), והריני מידע אותה בהא הידיעה, שהיא אות ידועה בניך וביני, הרי שס"ה (365) כמנין ימות החמה וכנגד שס"ה גידין כמצוות לא תעשה.

שהרי עתידים לחטוא מלפני דרי עולם בעגל בכל דור ודור ולומר "אלה אלהיך ישראל", כנגדם הנה אנכי כרת ברית, היא ברית הלוי, כי אותיות "אלה" עולות גימטריה ל"ו, עליהן אמר הנביא, "אשרי כל חוכי לו", הללו ל"ו צדיקים נסתרים שחיכו (לו) למשה, ולא חטאו בעגל, עליהם מעלה הכתוב "הנה אנכי כרת ברית", היא ברית הלוי.

כל טוב ברכה והצלחה,