מה בין עץ החיים לעץ הדעת טוב ורע?

כותב אריק איינשטיין בשיר עצים,

"כל כך הרבה עצים יש בעולם
אז תחת איזה עץ לשבת,
שהצל יפול עלי כולו
ויהיה לי טוב".

ומשיב הרח"ו בהקדמה ל"עץ חיים",

"הנה נתבאר במ"א הזה כי עון אדה"ר בעץ הדעת טוב ורע הוא שלא בחר להתעסק בעץ החיים שהיא חכמת הקבלה וזהו עצמו עון הערב רב האומרים למשה 'דבר אתה עמנו ושמעה בעץ הדעת טוב ורע ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות' (שמות כ טו) בסתרי תורה כסברת הטועים קצת בני תורה אשר בזמנינו זה המוציאים שם רע על חכמת האמת חיי עולם ואומרים שכל מי שמתעסק בה ימות בקצרות שנים ח"ו ולכן נשברו הלוחות הראשונות מסטרא דעץ החיים ונתנו להם מסטרא דעץ הדעת טוב ורע".

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=uLkIvVv4f6Q]

שבוע טוב וחודש אדר שמח, וזכרו כי את המן תלו על עץ הדעת טוב ורע, והדבק בעץ חיים חי לעולם.

"הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה".

בבראשית פרק לח מסופר מעשה יהודה ותמר. יהודה לוקח אישה לבנו ער ושמה תמר. בנו של יהודה מת, כי עשה הרע בעיני ה', ולפי חוקת היבום נתנת תמר לאחיו אונן לאישה, כדי להקים את זרע בעלה המת. אונן אינו מעונין בקיום מצוות היבום ומת אף הוא. לפי החוק אמורה תמר להנתן לבנו השלישי של יהודה, הוא שילה, אך שילה צעיר, ויהודה אביו החושש לחייו של בנו היחיד שנותר, מציע לתמר לשוב אל בית אביה, עד שיגדל שילה בנו.

בנתיים, נפטרת אשתו של יהודה, ובנו שילה גדל, ותמר לא נתנה לו לאישה, כאשר הובטח לה. תמר מבינה מפי השמועה כי יהודה הולך לגזוז את הצאן בתמנה והיא מתכסה בצעיף ויושבת בפתח עיניים. יהודה מבחין בקדשה ונושא ונותן עימה שכרה, גדי עיזים. תמר מסכימה אך מבקשת ערבון עד שיחזור יהודה לעדר וישלח ממנו גדי עיזים כשכר.

יהודה שואל, "מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ"? ותמר משיבה, "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". כפי שאמר שמעון הצדיק על שלושה דברים העולם עומד: 'על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים'. (מסכת אבות פרק א משנה ב) תורה הוא קו ימין, עבודה היא קו שמאל שהיא עבודה שבלב בחינת תפילה, וגמילות חסדים, שהיא קו אמצעי המשלב תורה שהיא מצד ימין עם העבודה שבלב שהיא בחינת שמאל לכלל קו אמצעי שנקרא רחמים.

באותו אופן ניתן לראות את בקשת תמר לערבון מצד יהודה: המטה הוא בחינת ימין, שהוא בחינת מטה שבחשיבות בחינת אמונה, הפתילים, הוא בחינת קו שמאל שהוא תפילה המורה על חסרון, והחותם הוא הוא בחינת קו אמצעי "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב", (אסתר ח ח) כי חותמו של הקב"ה אמת, ככתוב תתן אמת ליעקב, ויעקב שהוא בחיר האבות הוא בחינת קו אמצעי.

כעבור שלושה חודשים, הוגד ליהודה כי זנתה כלתו תמר וכי הרה לזנונים, ויהודה פוסק פסוקו, "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". בעוד היא מוצאת לשריפה היא מפנה שאלה ליהודה, "הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה". יהודה מכיר בשלושת הסימנים (החותמת הפתילים והמטה) ומתקיים הפסוק על שלושה דברים העולם עומד. תמר יולדת תאומים פרץ וזרח, כאשר לימים יוולד מפרץ דוד המלך.

 כל טוב הצלחה וברכה,

תמונה :  ecstaticist

בס"ד

את חציית נהר הירדן מתאר ספר יהושע, "וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כֹּל, יְמֵי קָצִיר. וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ".

גשר אדם, מעל נהר הירדן, נקרא על שמה של העיר המקראית אדם, שמו בערבית ג'סר א-דאמייה (גשר שאינו דם א-דם)

יהושע ובני ישראל מגיעים לנהר הירדן בי' ניסן, ארבעים שנה בדיוק לאחר שנצטוו בנ"י במצרים על הפסח (קחו איש שה לבית אבות). מן הדור הזה אשר נצטווה על הפסח ויצא את מצרים נותרו בחיים שני אנשים: יהושע בן-נון וכלב יפונה. כל שאר יוצאי מצרים מתו במדבר בדרכם לארץ ישראל.

כלל בנ"י העומדים עם יהושע על נהר הירדן, נולדו כולם במדבר בדרכם לארץ ישראל, והם הופכים לעם במסע גבוש ארוך הנמשך ארבים שנה. וכך מסכם משה את המהלך, "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז ט) בני ישראל היורדים מצריימה הפכו ברבות הימים לעם ישראל העולה לארץ ישראל ממזרח לירדן.

התקופה היא תקופת ניסן, הירדן מלא על כל גדותיו (בתקופת ניסן אף השלג שבחרמון נמס והופך למים ומעצים את זרימת המים בנהר הירדן). אל מול מי הירדן השוטפים מצפון (דודי צפנתי לך) והיורדים דרומה אל ים הערבה הוא ים המלח נצבים יהושע ועם ישראל. בראש עומדים הכהנים נושאי ארון הברית, כאשר נוגעות כפות רגלי הכוהנים במי הירדן, מי הירדן נכרתים (מפסיקים לזרום) ונעמדים כנד, כחומה, ומספר ספר יהושע כי המקום בו נכרתו המים הוא "הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ".

הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרתן

לפי ספר יהושע עברו בני ישראל את הירדן ממול לעיר יריחו, כנראה במעבר שידוע לנו היום כגשר אלנבי.הכתוב מציין כי מקום המעבר היה הרחק מאוד מאדם העיר (גשר אדם, או ג'יסר אל-דאמייה בערבית) אשר מצד צרתן. נראה כי צרתן היא העיר צוער המקראית בה הסתתרו לוט ובנותיו. לפי התאור בספר יהושע העיר אדם נמצאת באותו צד או באותו כוון של העיר צרתן היא צוער, כלומר ממזרח לנהר הירדן, כאשר, מקום כריתת (עצירת זרימת) המים היתה הרחק מאוד מאדם העיר, ומנגד לעיר יריחו.

באזור גשר אלנבי, עברו כנראה בנ"י ויהושע את הירדן, הנמצא כ-5 ק"מ מזרחית לעיר יריחו ככתוב,"וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ" יהושע ג

מבחינה פנימית נוכל לומר כי מקום חציית בני ישראל את הירדן היה בין העיר אדם, ובין העיר צוער, הנקראת בערבית א-סאפייה (הסופית, האחרונה) והנקראת בתורה בלע (בלע מלשון "בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח" (ישעיהו כה ח).מבחינה פנימית נוכל לומר כי אע"פ שעם ישראל חוצה את נהר הירדן ממזרח למערב הוא עדיין רחוק מאוד מתכונת העיר (אני ישנה וליבי ער) אדם, שעליה אמרו חז"ל, "אתם קרויין אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", עדיין רחוק עם ישראל מתכונת אהבת ה' ואהבת הזולת המכונה אהבת אדם.

בנ"י המתגבשים במסעם במדבר בהנהגת משה לכלל עם ימשיכו בהנהגת יהושע לחצות את הירדן, להכנס לארץ ישראל, ולטפס במעלות הרוחניות שיובילו אותם להיות אוהבי ה' ואוהבי אדם.

את השיר גשר אלנבי כתב ירון לונדון, הלחינה נורית הירש, ומבצע יהורם גאון.
האזנה ערבה וצפייה מהנה.

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

שירת הים וספר הזהר, תמונה OliBac

שירת הים, השירה שאמרו משה ובני ישראל על קריעת ים סוף, פותחת במילים, "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה". אז ישיר משה סופי תיבות זהר. תיבת אז מתייחסת בדרך כלל לזמן עבר, אך בכל מקום שכתוב אז, ואחריו מופיע פועל בעתיד, מפרש רש"י שהיה ויהיה, כלומר, היה בעבר, ויהיה בעתיד.

תיבת ים מרמזת על ים החכמה, וקריעת הים מסמלת את חלוקת ים החכמה לשניים. המצרים טבעו בים החכמה, ובני ישראל עברו בים בתוך היבשה, כלומר תכונת ישראל שבאדם מסוגלת לקרוע את ים החכמה לשניים. בחכמה שלא מלובשת בחסדים, לא משתמש ישראל מטעם שאי אפשר להאיר בה, והיא נקראת "חכם בלילה". מה שאם כן בחכמה המלובשת בחסדים ניתן להאיר בה ומצווה לשמש בה את קונו.

נמצא תכונת ישראל יכולה לקרוע את ים החכמה, ק.ר.ע אותיות עקר, כלומר תכונת ישראל שבאדם יכולה לחתוך את רצונות הקבלה (ים החכמה, חכמה שאינה מאירה) מהרצון להשפיע נחת רוח לה' (חכמה מלובשת בחסדים, במעשים טובים, המסוגלת להאיר), ולחצות את ים-סוף, משום שרצונות דקבלה באדם נקראים סוף.

אם כך, מה מרמז הפסוק אז ישיר משה, שסופי תיבות שלו הוא זהר, לעתיד לבוא? משה, היא תכונת ההשפעה שבאדם, הנקראית רעיא מהימנא או הרועה הנאמן, התר והמחפש אחר כרי המרעה של האמונה לצאן הנשמות הנקרא קדושים. אם כך מדוע 'אז ישיר משה'? כאשר תכונת ההשפעה שבאדם תגבר על כל רצונות הקבלה שלו, יוכלו בני ישראל ומשה בראשם לשיר את שירת הים, המשוררת את נצחון החסד, על החכמה.

ומדוע נכתב הפועל בלשון זכר יחיד בחינת ישיר ולא ישירו? מפני שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, והוא רצון יחיד בחינת להיטיב, ובזמן שיתגלה רצונו להיטיב לנבראיו בתחתונים, יוכלו לשיר את שירת הים, "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר", מטעם שנתגלה בהם רצון יחיד, בחינת טוב ומיטיב לכן יוכלו לשיר כאיש אחד בלב אחד, כרועה הנאמן, כמשה, ולא יהיה עוד הפסק בין משה בחינת הרועה הנאמן ובין בני ישראל, שהם כולם אוחזים באמונה באחוה.

ומה מרמזים לנו סופי תיבות זהר בחינת אז ישיר משה? סופי תיבות זהר מרמזים לנו כי רק מי שקרע את ים החכמה לשניים ומסוגל להבדיל בין חכמה שמאירה (אהבת הזולת) ובין חכמה שאינה מאירה (אהבה עצמית), הוא זה שיתגלה אצלו ספר הזהר, זו גם הסיבה שאע"פ שחכמתו של רבי עקיבא היתה מרובה משל רבי שמעון בר יוחאי, והיה רבו של רבי שמעון, זכה ספר הזוהר להתגלות על ידי רבי שמעון בר יוחאי, שמעשיו (אהבת חברים) היתה גדולה לאין שיעור מאהבתו את החכמה.

כל טוב הצלחה וברכה לכל בית ישראל

"והוא כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש"

כה אמר ה', "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם" (שמות טז) והוא בניגוד לטבע כי מצד הטבע הלחם בא מן הארץ כמאמר הברכה, "ברוך אתה ה' המוציא לחם מן הארץ", שאדם זורע חטה בארץ, ומט(ה)ר השמים משקה אותה והחמה מחממת אותה, והיא נובטת ועולה והאדם קוצר, ודש ומפריד את הזרעים מן המוץ וטוחן את הזרעים לקמח, ולקמח מוסיף מים ומטפיח הבצק ואופה את הלחם בחום, בוצע ומברך "המוציא לחם מן הארץ".

כאשר נתבונן בדברי הנביא ישעיה נמצא את הפסוק הבא, "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (שם מ, כ"ו) כלומר פעולת ההוצאה קשורה לקריאה בשם ומספר, כפי שאנו רואים בחיבור "עץ חיים" שחבר האר"י (וכאשר עלה ברצונו הפשוט ... להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות...) מה שאם כן פעולת ההמטרה, שהיא השפעה מוחלטת ואינה יכולה להמדד ולהמנות. לכן נתקשו בה בני ישראל, משהו שאין לו שם ומספר מה הוא? כי בחינת שֵׁם הוא בחינת נוקבא שבו, כפי שאנו אומרים לנקוב בשם, אנו נוקבים בשם הדבר החסר, או קוראים בשמו.

לעומת זאת, בחינת מספר הוא בחינת זכר שבו שהוא נבחן לספיר ויהלום ויורה על מידת הזכוך שבו. לפיכך, תמהו בני ישראל, מה הוא? לפי שלא השיגו בו, לא בחינת שם או בחינת מספר, השיג בו משה ואמר: "הוא הלחם אשר נתן יהוה לכם לאכלה".

כפי שאנו רואים, על המן איננו יכולים לברך, "המוציא לחם מן הארץ", היות והוא מומטר מן השמים, זאת ועוד, עצם שיש לו שם ומספר נתחייב עליו יעקב אבינו במעשר (פרשת ויצא), ומה שלא נוכל להגדירו בשם ומספר איך נוכל לעשר ממנו.

גם בהגדה של פסח אנו מוצאים ביטוי להנהגה הניסית של בני ישראל במדבר בפיוט "כמה מעלות טובות למקום עלינו" בו נאמר "אילו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה, ולא האכילנו את המן    דיינו: 

בני ישראל אכלו מן ארבעים שנה במדבר בדרכם לארץ ישראל. עם הגיעם לארץ כנען בהנהגת יהושע, בארבעה עשר לחודש ניסן, בערבות יריחו הם עושים את הפסח, הם אוכלים מעבור הארץ, מצות וקלוי, מפאת היותם ניזונים מארץ ישראל (מלכות דעולם אצילות) הם אינם זקוקים יותר למן, והוא פוסק.

"וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי:  בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא". יהושע ה י-יב

 

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

בפרשת ויגש, נשברים אחי יוסף, ומביאים את בנימין אחיהם הקטן למצרים. בני יעקב אינם יודעים כי המשנה למלך מצרים, הוא אחיהם יוסף, (כי יוסף דבר עמם מצרית, והם דברו עימו עברית, ומנשה בנו היה המליץ (המתרגם) בניהם, והם לא ידעו כיו יוסף מבין עברית, גם בשעה שמכרו אותו לעבדות היה נער, ולא היתה בו חתימת זקן, והם כאשר מכרוהו כבר היתה בהם חתימת הזקן והוא הכירם).

זאת ועוד, בני יעקב אינם יודעים כי יוסף יודע שהם אחיו, וכי אחיהם הקטן בנימין, גם הוא אחיו הקטן, בן אמו ,רחל. מדרש תנחומא לפרשת ויגש (פרק מד, סימן ד') מתאר את אותו מפגש בין יוסף לאחיו הצעיר בנימין. במפגש שואל יוסף את בנימין אם נשא אישה, בנימין משיב בחיוב, ויוסף ממשיך לשאול האם יש לו בנים. גם כאן באה תשובה חיובית, וכאשר שואל יוסף לשמותיהם של בני בנימין, ובנימין נוקב בשמותיהם, יוסף משיב בשאלה, "מי שמע שמות כאלה?" ובנימין מסביר ליוסף, מדוע נקרא כל אחד ואחד מבניו בשמו:

"אמר להם יוסף: הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי?
אמרו לו: הן.
אמר ליה יוסף לבנימין: יש לך אשה?
א"ל: הן.
א"ל: יש לך בנים?
א"ל: יש לי עשרה.
ומה שמם?
א"ל: בלע, ובכר, ואשבל וגו'.
א"ל יוסף: מי שמע שמות כאלה?
א"ל: כלם על אחי בן אמי, שהיה גדול ממני קראתי להם אלו השמות:
בלע שנבלע בין האומות
ובכר שהיה בכור,
ואשבל שנשבה,
גרה שנעשה גר,
ונעמן שהיה נעים,
אחי על שם שהיה אחי בן אמי,
וראש שהיה ראש וגדול עלי,
מופים שהיה יפה ומיפה,
וחפים שלא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו,
וארד שירד בגולה ושהיו פניו דומה לורד, ומיום שגלה יוסף אחי ירד אבי מעל המטה וישב על גבי קרקע שוכב.

ולא עוד, אלא בשעה שאני רואה את אחי, כל אחד ואחד יושב לו אצל אחיו ואני יושב לבדי זולגין עיני דמעות.
באותה שעה נתגלגלו רחמי יוסף עליו, שנאמר: וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו".

יוסף ואחיו בעת בה יוסף מלך מצרים מתוודע לאחיו, יחיאל אופנר, כפר חב"ד לזיכוי הרבים

יוסף בוכה על צווארי אחיו בנימין בגלל שני בתי המקדש שיהיו בחלקם, ברקע הציור לצביעה יש את ארץ גושן הטובה למרעה הצאן עבור בני יעקב.

תמונה מהאתר של יחיאל אופנר מכפר חב"ד המצייר חיי חסידים.

שבת שלום