שלום לכולם,

בתמונה שלפנינו נמשה התינוק מיאור הזמן, כפי שנמשה משה רבינו. מנהג ישראל לומר תשליך ביום א' של ראש השנה מבטא את הרעיון הבסיסי כי חטאי האדם קשורים למוגבלות הזמן והחומר, הנמשלים למים, אך לא באינסוף Book Illustration Arthur Rackham

מהו מעשה עגל הזהב, האם התיכו יוצאי מצרים נזמים ותכשיטים לכלל נוזל זהוב שאח"כ העלו בחרט ועלה עגל מסכה כפי שעושה האומן, שקודם כל מכין תבנית אשר בה יצוק בבוא העת גבס, זהב, כסף או ארד, וממנה יצור את הדמות הראויה, שברצונו להציג, כפי שעושים ילדים בגן בובות מגבס, רק שהפעם החומר הוא זהב?

האם לכך התכוונה התורה כאשר תארה את עגל הזהב, האם התכוונה לכתוב את המדריך השלם לגננת בגן הילדים, או להורה המשועמם בחופשת הקייץ? האם זהו מעשה עגל הזהב או שניתן לראותו בצורה עמוקה יותר ופנימית יותר?

מהו אם כן מעשה עגל הזהב, אם אמרנו קודם לכן כי התורה אינה מדברת בצורות גשמיות או במתכות חס ושלום, מהו עגל אם כן, ומהו זהב? עגל, לשון גילוי, כלורמ כל מה שנגלה לעין, וזהב נוטריקון זה-הב, זאת אומרת כל מה שהאצבע האנושית מסוגלת להצביע עליו ולומר זה, כפי שעושים תינוקות בני שנה לערך, כאשר מצביעים על חפץ ומתכוונים את זה אני רוצה, זה-הב (זה-תן-לי).

מה הקשר אם כן בין תינוקות לעגל הזהב, ובכן תינוק מצביע על מה שהוא רוצה, או מכוון, גם אם אינו יודע לומר את המילה, מעשה עגל העגל נשען על אותו עיקרון, מעשה עגל הזהב הוא כאשר אדם מצביע על משהו שתחום בגבול ובחומר, וקורא לזה אלוקות. זה מעשה עגל הזהב. כלומר ההתיחסות אל הזמני ואל החולף כאל מוחלט.

הרבה פעמים אנו פוגשים לאורך ולרוחב ההסטוריה אנשים שהעריצו "מנהיגים" חולפים, יילודי אישה, בשר ודם, והצביעו עליהם ואמרו זה יושיע אותנו, זה יביא אותנו למהפכה. בגרמניה האמינו כי היטלר יגאל אותם מן הבושה העצומה שהסב להם חוזה ורסאי עם תנאי הכניעה הקשים שלו, באיטליה האמינו במוסליני, ברוסיה האמינו בסטאלין, בארץ ישראל האמינו בדוד בן גריון, באנגליה האמינו בצ'רצ'יל ובארה"ב האמינו ברוזוולט, למה? כי לאדם נוח עם העובדה שהוא יכול לזהות גורם מסויים בגוף ובצורה. זה מתיישב יפה מאוד עם הצורך שלו לדעת. אדם שמכיר משהו יש לו תענוג מן ההכרה, אדם לא אוהב בדרך כלל דבר שהוא לא מכיר, כי הוא אינו יכול להגיע להרגשת שיכרות ממנו.

את המראה הזה ראה משה כאשר ירד מן ההר, ואין המדובר פה באירוע היסטורי, מעשה עגל הזהב איננו ארוע היסטורי בלבד, הוא מעשה שחרוט וקבוע בנפש האדם תדיר. משה שהוא הכוח, והפונציאל שיש בכל אדם למשות את עצמו מיאור הזמן והחומר. הכוח הזה שנקרא באדם, משה, רואה, לאחר שהוא יורד מן ההר, שהר הוא בחינת מחשבה ודבקות בו יתברך, כי בפועל, כלומר בדיבור ובמעשה, הוא אינו יכול לשרות עם ה', אלא כל דבר שהוא תופש בחושיו, נעשה בעיניו מיד לאלוה, וזה ענין עגל הזהב, עגל מלשון גילוי, וזהב נוטריקון זה-הב, כל מה שמגולה לי בדעת, תן לי אותו מיד. תופעה שכזו רק מרחקת את האדם מן הבורא יתברך שמו, כי ככל שדעת אנוש מתגדל, מתקטן בו צלם אלקים, מטעם שאין אני והוא יכולים לדור בעולם (סוטה ה').

לכן משבר משה לוחות ראשונים, שהם חכמת הנסתר ותורת הקבלה, כי מי שעושה לעצמו עגל זהב תדיר, כלומר מהלל ומשבח ועובד את השכל של עצמו, איזו שייכות יש לו עם אור ה' ותורתו, לכן בכוח הגבורה, באמצעות היד החזקה מפריד משה את התורה, את האור הזך, מן המקבלים העבים, ובתמורה נותן להם לוחת שניים, שמתאימים להם, כי הם עדיין במצרים, הם נמצאים בכפל-צר (מצר-ים) לכן הלוחות השניים מתאימים להם, מדוע? כי יש בהם ב' קטבים, טהור וטמא, אסור ומותר, זכאי וחייב טוב ורע, תורה שמתאימה לילדים, שטרם בגרו והכירו באחד.

לזכר אותו מעשה ראשוני שעשה משה, ששיבר לכאורה לוחות ראשונים שהם עצמות אורותיו ומרכבה לאצילות, ומדוע נכתב לכאורה, כי את עצמות אורותיו לא ניתן לשבור, כי הם פנימיים, אם כן מדוע כותבת התורה כי משה שיבר את הלוחות תחת ההר, אלא דיברה תורה בלשון בני אדם, ולפיכך התכוונה לומר כך: היות שלימוד התורה ברשות היחיד אינו מתאים, ואין לו שייכות עם מח של ילד, אז שוברים את הביסקוויט (את התורה) ונותנים לתינוק כל פעם חלק קטן, שבר קטן, או שבריר ממנו, משהו שילד קטן יכול להתמודד איתו. לכן לוחות ראשונים לא נשברו, אלא הסתלקו ועלו כלפי מעלה, כדי שהתחתונים המקבלים יוכלו לסובלם חלקים חלקים.

ובקהילות ישראל נוהגים לומר סליחות החל מראש חודש אלול, כדי להתחבר למעשה הראשון של בקשת הסליחה והמחילה על חוסר יכולתינו המוחלטת לתפוס את האלוקות האינסופית המתפשטת שאינה מוגבלת למקום ולזמן.

שלום לכולם,

נחל יבק, תמונה ויקיפדיה

והנה כל ההפרש בין השם יבק לשם יעקב הוא אות ע', כאשר אות ע' מציינת את שבעים אומות העולם, או את עץ הדעת טוב ורע, והשם יבק מציין כינוי לעץ החיים, ואילו השם מעבר יבק מציין את המעבר שבין עץ הדעת טוב ורע לעץ החיים. כאשר ממזרח למעבר יבק, ע' אומות העולם, הבאות לידי ביטוי בציור עץ הדעת טוב ורע, וממערב למעבר יבק נמצא עץ החיים וארץ ישראל.

לכן כאשר נאבק יעקב עם האיש, שרו של עשו, והוא לא יכול היה להכריע את יעקב, היה זה סימן כי שבעים אומות לא תוכלנה להכריע את ישראל, כי עץ הדעת לא יכול להכריע את עץ החיים, לכן במאבק בנחל יבק, כאשר יש שוויון בין שני אגפי המשוואה, מוחקים את היסוד המשותף וכאשר מוחקים ע' אומות מצד אחד של המשוואה, ו-ע' משם יעקב, נותר השם יבק, שהוא כינוי לעץ החיים ולארץ ישראל.

לכן כל פעם שמוזכר השם יבק, נזכור כי מדובר בכנויו של עץ החיים. בספרו של רבינו רמח"ל מובא כי יבק גימטריה סליחה. נשאלת השאלה מה הקשר בין יבק ובין סליחה. כפי שרואים בבראשית לב, לכל מאבק דרושים לפחות שניים, כלומר ב' קטבים, יעקב ושרו של עשו, עץ החיים ועץ הדעת, ישראל ואומות העולם. מאבק דורש שני כוחות מנוגדים.

סליחה, לעומת זאת, דורשת אחד, מייחד, הסולח הוא זה שרואה כי הכל הוא אחד, ולא רואה יותר מאבקים וקוטביות אלא אחדות אחת. וזה הקשר שבין יבק וסליחה, אדם שעבר את מעבר יבק בנפשו, יכול לסלוח, ולהבין שאפילו הכוחות הפועלים נגדו באים ממקור אחד.

וייתכן מאוד שהכריעה על חוף הסליחה שעליה כתבה לאה גולדברג, מכוונת למעבר יבק, שהוא המעבר בין רשות הרבים לרשות היחיד, המעבר שבין עץ הדעת טוב ורע לעץ החיים, המעבר שבין אומות העולם לישראל שבאדם.

שנה טובה לכולם כתיבה וחתימה טובה

ה'לוואי ת'הא ש'נת ע'ץ ח'יים

שלום וברכה לכולם,

מהו ראש השנה?

ראש הוא התחלה, כפי שבלידה רגילה וטיבעית מופיע ראשו של התינוק ורק אח"כ גופו, כך מופיע ה"ראש" של השנה, שהוא הכוח, הפוטנציאל של של השנה, כי מה שיש ב"ראש", ב"כח" בפוטנציאל, יתגלה מאוחר יותר ב"גוף" השנה. אנו חוגגים את ראש השנה, כי אנו נותנים קרדיט ל"ראש", להתחלה, כמו שהראש הוא החלק החשוב ביותר בגוף, כך ראש השנה, הוא האלמנט הכי חשוב בשנה.

מנין לנו כי ראש השנה חל בחודש תשרי?

ראש השנה העברית חל בא' וב' בחודש תשרי, מדוע? כי א'ב' תשרי אותיות בראשית בו נברא העולם. אם העולם נברא בא' ב' תשרי, הרי שכל האנושות נבראה בו, אם כך ראש השנה, הוא יום לידת האדם ותולדותיו, ואם כך הוא, הרי שראש השנה הוא יום מולד האנושות כולה.

מדוע אנו חוגגים את ראש השנה ולא את רגלי השנה

כי הראש הוא החשוב ביותר, והרגליים שהם בחינת סוף, אין להם חשיבות משל עצמם, אלא הם נכללים בראש, שהם בחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, וכפי שאנו שמחים בהופעת הראש בלידת היילוד, כך אנו שמחים בלידת ראש השנה.

מאין מופיעה ונולדת השנה

כאשר אנו מתבוננים בלוח השנה החדש, אנו רואים שניים עשר דפים כנגד שנים עשר חודשים, אנו רואים שבתות וחגים ומועדים וימי חול, ואנו כותבים על לוח השנה תאריכים שחשובים לנו, קובעים פגישות, מאזכרים ימי הולדת, אך מנין אנו גוזרים את לוח השנה, מנין באה התכונה לצייר לוחות שנה, ואין הכוונה ליכולת היצירתית לצייר משבצות כנגד הימים, או לאייר אותו, אלא הכוונה היא מנין בא הרעיון בכלל של הצורך ליילד את הזמן?

כאשר אנו נמצאים פועלים במהלך היום, נוסעים לעבודה, מטפלים בילדים, עורכים שולחן, מבשלים, כותבים הודעה או מכתב, משוחחים, מנקים, מטיילים, מתכננים את יום המחר, את השבוע הבא, את השנה הבאה, את החופשה הבאה, מנין לנו הוודאות שיבוא המחר, שיגיע השבוע הבא, שתגיע השנה הבאה, בדרך כלל איננו חושבים על כך, אנו נגשים ליומן, או ללוח השנה, מתאמים פגישות או בודקים מתי חלים חגים ומועדים, אך לא מביעים ספק ולו הקט ביותר בהגעת היום הבא, הזריחה הבאה, ברור לנו כי אחרי ערב יגיע בוקר, ולכן אנו אצים רצים כותבים ומשרבטים בלוחות השנה, ומקשטים את היומנים שלנו במה שליבנו חפץ, אך מנין באים הימים, השבתות והחגים ימי ההולדת, ימי המפגש עם חברים?

הימים והשנים באים ונולדים מן האין, מן האינסוף, לכן אין לנו ספק בהגעתם, לכן אנו לא עוצרים וחושבים על כך, כי כשם שהאדם בא מן האינסוף, כך גם הזמן בא מן האינסוף, ומכיוון שלאינסוף לא יש סוף, כך גם לימים לא יש סוף, לכן אנו לא מהססים לדהור קדימה, כי יש אהבה בדומים. האינסוף שדרכו מגיע האדם האדם, והאינסוף שדרכו מגיעים הימים הוא אחד.

מדוע בשנה יש שנים עשר חודשים?

למה בשנה יש שנים עשר חודשים, ולא תשעה כמו ירחי הלידה או שמונה ימי המילה, או עשרה כמו עשר האצבעות שיש לנו, מה מיוחד במספר שנים עשר, שאין במספרים שהזכרנו עד כה, ומדוע הוא מהווה ראש גשר בין האינסוף לסוף, ומדוע נמשכים י"ב השבטים ממנו, ואיתו י"ב חודשי השנה, וי"ב המזלות.

כדי להשיב על שאלה זו, נתבונן על חדר, בחדר יש ארבעה קירות, תקרה ורצפה, ביחד שש פאות, כמו קוביה כמו ארבע רוחות שמים ושני כיוונים מעלה ומטה. עד כאן הכל ברור. אם מסתכלים על כל פינה בחדר רואים שבכל פינה יש מפגש של ג' משורים, שני קירות ותקרה, הללו מהווים יחד ג' משורים, כפול ארבע פינות החדר, הרי שנים עשר, כלומר בכל חדר יש חדירה של שנים עשר קווים או שנים עשר גבולים.

חדר הוא שטח תָּחוּם ומוגבל, שנים עשר הקווים שיוצרים מפגש בין קירותיו לתקרתו, הם שנים עשר הקווים המחברים בין האינסוף לסוף, לתָּחוּם ולמוגבל, (כמובן שיש לנו שנים עשר גבולין בין ארבעת הקירות לבין הרצפה, מה שמקנה לנו יחד עשרים וארבעה גבולין, שם מקבילים לכ"ד השעות שיש לנו ביממה, מהן נמשכים כ"ד משמרות כהונה שהיו בבית המקדש).

זאת אומרת שנים עשר הוא המספר הקטן ביותר המקשר בין האינסוף לסוף, הנה עוד דוגמה, שנים עשר הוא המכפלה של שלוש בארבע, כאשר המספר שלוש נבחן לאלמנט מכריע ומאזן, כי אינו זוגי. במספר זוגי יש תמיד יריבים, כמו שני כתובים המכחישים זה את זה, והמספר האי זוגי הוא כמו הכתוב השלישי המכריע בניהם. המספר שלוש נבחן למשפיע, שהוא היסוד הזכרי, בעוד המספר ארבע נבחן למקבל, שהוא האיכות הנקבית, נמצא המספר שנים שער הוא מכפלה הקטנה ביותר של זכר ונקבה, משפיע ומקבל, לכן שנים עשר הוא הקשר שבין האינסוף, המשפיע, לסוף, המקבל.

מדוע נבחנים עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים לקו התפר המחבר בין השָׁנִים?

ישראל מונים ללבנה, ואומות העולם מונים לחמה. שנת לבנה היא בעלת 355 ימים כגימטריה של המילה שנ"ה, ושנת חמה היא בעלת שס"ה ימים, כלומר בעלת 365 ימים. נמצא, אם כן, כי ההפרש בין שנת חמה לשנת לבנה עומד על עשרה ימים. כעת כדי להשלים את הפער בין שנת חמה לשנת לבנה, עלינו להוסיף עשרה ימים לשנת הלבנה כדי שתשתלם לשנת החמה. מנין נקח עשרה ימים נוספים, מאיזה חשבון בנק?

את עשרת הימים הללו נמשוך מהחשבון של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, כיצד? בכל שנה חדשה נמצאים עשרה ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים. את עשרת הימים הללו אנו מוסיפים ל-355 הימים של השנה הקודמת וכך אנו מקבלים שנה בת 365 ימים, כאשר שובר השוויון שבין שנת חמה לשנת לבנה חל ביום הכיפורים של השנה החדשה.

לכן נקראים הימים הללו בשם ימים נוראים, כי אלו הם ימי התפר, ימי החיבור, שבין שנת חמה לשנת לבנה, כי אילולא הימים הללו היה נפרד פרצוף (שנת) הלבנה מפרצוף (שנת) החמה. ולכן מכונים הימים הללו בשם עשרת ימי תשובה, כי בעשרת הימים הללו שבה האות ה' של פרצוף לבנה, לאות ו' של פרצוף חמה, ונתקיים שם ה' במלואו, בבחינת תשוב ה' לגבי ו'. כלומר אות ה' אחרונה של שם הוי"ה שבה אל אות ו' דשם הוי"ה ומתקיים שם ה' בייחודו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

מדוע? כי מי שנוטה לחשוב כך תופס את המעטה החיצוני של החיים, את המעטפה, את הנרתיק, את התיק, את הכיס שבו מונחים החיים ולא החיים עצמם.

מלחמת גוג ומגוג היא מלחמה המתנהלת תדיר בנפשו של אדם. גוג ומגוג גימטריה שבעים. ומלחמת גוג ומגוג הוא מצב בו נלחמות שבעים אומות שבנו בישראל שבנו, שבעים אומות, שבעים לשון כנגד אלוף אחד, אלופו של עולם, שבעים ידיים מקבצות נדבות כנגד אחת שנותנת, שבעים לשון כנגד לשון הקודש, שבעים אומות כנגד גוי אחד בארץ.

האין כנגד העין, הנסתר כנגד הנגלה, וזו המלחמה האיומה ביותר, היות שהיא מתרחשת ברבדים הכי כמוסים של הנפש, ואי אפשר למדוד את איכותה או את כמותה, לא ניתן למדוד את יכולת האש, את עוצמת הפצצות, את הנזק שהיא גורמת לאויב, ומי הוא בעצם האויב, אלופו של עולם האוהב, או שבעים אומות בעלות הע'.

לכן אין מה לחשוש מיכולת גרעינית חיצונית של טירן זה או אחר או מפטפוטי הסרק של מוכתרים חולפים כאלה או אחרים. האמת נמצאת בפנים. ומלחמת גוג ומגוג היא מלחמה בין החיצוניות לפנימיות, בין הקליפה לפרי, בין הכלים לאורות, בין שבעת מלכי אדום שמלכו ומתו לבין ריבונו של עולם האינסופי, אז למנצח שיר מזמור.

כל טוב לכולם ושנה טובה ומתוקה

שלום לכולם,

נתבונן בפסוקים מפרשת ראה, "כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה--וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:  אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ.  וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--הַיּוֹם."

עברי עבריה

כדי להבין את הכתובים הללו, נתבונן במילת המפתח בטקסט והיא העברי או העבריה, מי הם העברי העבריה המדוברים כאן? אנו מכירים את המונח אברהם העברי, שעבר את הנהר הגדול נהר פרת בדרכו לארץ ישראל, אך האם המינוח עברי נכון רק למי עבר את הנהר הגדול נהר פרת ממזרח למערב? עברי הוא כינוי כולל לאדם שאינו עוצר בשום מטרה, ואינו מקובע בשום תפישה וחומר, הוא ממשיך לנוע אל מרחבי האינסוף כדי לגלות אותו. לכן נקרא אברהם, אבי האומה, בכינוי אברהם העברי, הוא ממשיך לעבור ולנוע ככתוב ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם. או ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה.

למה כל כך חשובה התנועה? כאשר אדם עוצר, חלים עליו חוקי החומר, הוא עוצר הוא עומד, כוח הכבידה פועל עליו, ומושך אותו למטה, בעוד שבשעת ההליכה הכוח המושך הוא הפנים, ככתוב באברהם, התהלך לפני והיה תמים.

נמצא העברי או העבריה הם אנשים שלא עוצרים ומסתפקים בקיבוע עצמם בנוחות בחיי החומר, אלא ממשיכים לנוע אל מרחבי האינסוף. ובשני היבטים אלו עוסקת פרשת ראה, גם אם אותו אספקט עברי או עבריה נמכר לעבד, כלומר נשבה בחוקי החומר, שהם חוקי הזמן, בשנה השבעית אנו מצווים לשלח אותו לחפשי, מדוע?

מדוע פג תוקפם של ימי החול בשבת

ימי החול או ימי השבוע נבחנים למוצר שיש לו תאריך תוקף, תוקפם של ימי החול פג בשבת, שבת הוא מעוז הנשמה, לכן אנו מצויים על השביתה ממלאכה בשבת, קיום השבת על ידינו הוא למעשה הודאה שהעולם קיים ומתקיים ללא צורך בעבודת האדם. בעוד שימי החול מסתירים עובדה זו, היות שהאדם נמצא בתנועה מתמדת וחושב שהכל תלוי בו, הרי שבשבת רואה אדם, כי השמש זורחת בבוקר, לא מכח הפעלת שירותי היקיצה (הוא כיוון את השעון בלילה, השעון צלצל עם שחר והשמש זרחה) אלא השמש זורחת מכח הבריאה, וכך העצים, הצמחים, הפרחים, השדות ובעלי החיים קיימים מתוקף רצון רוחני אחד, ולא כתוצאה מהתערבותינו.

היחס הפועל בין ששת ימי המעשה לשבת, פועל גם בין ששת השנים בהם מעבדים את האדמה לשנת השמיטה, בה נותנים לה לנוח. אז רואים כי מעלה תנובה, ללא קשר לעבודת האדם, כלומר מכח חיות הבורא בה. באותו אופן אנו מצוים להוציא לחופשי עבד עברי בשנה השביעית, וזאת כדי להעיד כי כל אספקט שהוא עברי, כלומר שיכול לעבור את מחסום החומר יוצא לחופשי, אל מרחבי האינסוף של הנשמה.

מה הם המרחבים האינסופיים של הנשמה

אך כפי שמראה התורה עבד עברי איננו משולח ריקם, אלא עלינו להעניק לו מצאננו מגרננו ומיקבנו, וכפי שניתן לשער, אין המדובר כאן בשילוח גשמי של עבד עברי גשמי היוצא לחופש מחזיק בכבשה, צרור שיבולים, ובקבוק יין (שיהיה למסכן מה לאכול וללבוש בדרך, הגם שזה פירוש אפשרי ונכון, כי מצמר הכבשה ניתן להכין מלבוש, ומחלבה ניתן לשתות ולגבן גבינה, מן השבולים ניתן להכין לחם, ומן היקב ניתן לשתות יין), אלא מדובר בשילוח רוחני, העבד העברי, כלומר הבחינה שבאדם המוכנה לעבוד למען ההליכה מחיל אל חיל, לעבור תדיר אל עולם הרוח, ואל מרחבי הנשמה, לא יוצאת ריקם עם תובנות של עולם השבע וחוקי הטבע המוטבעים בחומר, אלא היא יוצאת מעולם החומר עם ג' מושכלות אלוקיות, שהן היבט של שלושת הספירות הראשונות, המכונות ג"ר, שהן כתר חוכמה ובינה, הבאות לידי ביטוי במילים צאנך גרנך וייקבך, שהן מוחין דחירות, כי מילת צאנך רומז לספירת כתר, שהוא כביכול יוצא ונעתק מן המאציל העליון, וצבעו לבן כצמר הכבשה, ומילת גרנך רומז לספירת חכמה, כי בגורן מאחסנים את החיטה שתהפוך ללחם, ומילת יקבך רומז לספירת הבינה, שכן היין הוא אדום, וספירת הבינה מכונה בשם אדמה (אמא אדמה) ובמילת אדמה יש אודם.

וכל זאת למה, כי כפי שאנו היינו עבדים בארץ מצרים, וה' אלוקינו פדה אותנו מעבדות לחיי החומר, והעניק לנו מוחין דחירות וחיי נשמה אינסופיים, כך אנו מצויים להנחיל את התורה, ואת המוחין דחירות שהן עיקרה, לכל שמי שמוכן לעבור מחיי החומר לחיי הנצח.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום וברכה לכולם,

קין והבל, גוף ונשמה

חומש בראשית פרק ד' מספר לנו על ההריון הראשון בעולם וכך נאמר בו: "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה". נשאלת השאלה, מהו קניתי איש את ה', ועל כך באה תשובה, איש מלשון יש, ויש נקרא הגוף, שיש לו ישות, הוא תופס זמן ומקום, וכפי שהגוף נעשה יש מאין, כי לפני הלידה לא היה גוף כלל, מבחינה חוה בשינוי שבין אין ליש, לפני ואחרי ואומרת: "קניתי איש את ה'", ופירושו קניתי (את) ה- יש, את הגוף, את המקום והזמן, מן האינסוף.

עד כאן פירוש למדרש השם קין, והוא ברור, אך מה מלמדנו המשך הכתובים בהם נאמר, ותוסף ללדת את אחיו, את הבל. מהו הבל, הבל הוא האויר הנמצא בחלל הפה, ולפני שהוא נמצא בחלל הפה, זהו האויר אותו אנו שואפים אל קרבינו, אין לו ציור, ואין צורה, הוא שקוף ומקיף אותנו, וכאשר ניגש למשל, אל החלון בליל חורף גשום וקר, וננשוף אויר אל שמשתו, נראה כי אד חם יוצא מפינו ומכה בזגוגית החלון הקרה, ומלבין אותה. להבל שאנו נושמים נושמים אין ציור וצורה, אך כאשר ננסה לדבר ההבל יקבל צורה של הברות ותנועות ויצא לעולם כדיבור.

ההבל עצמו הוא שקט ושקוף, מקים ומקיים אותנו, ואינו דורש מאתנו כלום, הוא תמים ותם ונעלם, אך בהיותו כזה הוא מקיים כל דבר, הוא קדום וקדמון ועתיק ולפני שהיה אדם בעולם הוא השקה את כל פני האדמה. נמצא כי הבל הוא ביטוי לנשמה, ולנשימה המחיה כל חי, לכן לא נאמר בהבל הריון, כי הריון הוא דבר חיצוני, הריון רואים מבחוץ הוא נגלה, ואת ההבל, את הנשמה לא רואים, לכן לא נאמר בהבל הריון, כי לא יצא החוצה, מן האינסוף.

מהו אם כן, פירוש הפסוק ותוסף ללדת את אחיו את הבל, ועל זה יש לומר כי כפי שקין הוא שם שניתן לכוחות הגוף החיצונים, כך ניתן השם הבל לכוחות הנשמה הפנימיים, וזה הפירוש ותוסף ללדת את אחיו, את הבל, הוסיפה ללדת, כלומר לתת ביטוי לכוחות הנשמה הנקראים הבל, שהם הכוחות הפנימים השקופים הנשקפים העולים מאחים ומחברים את כוחות הגוף הנגלים המכונים בשם קין. אך היות שהגוף הוא העיקר בעולם הזה, שהוא קנין, כלומר מוקנה לנו מלמעלה, הוא נולד ראשון, בעוד הנשמה, בחינת הבל הפנימי, חופפת מעליו, כלומר חופה ומכסה עליו.

אך כפי שהבטחנו בפתיח לעיל קין והבל הם אבות טיפוס לזוגות רבים של אחים תאומים, ואחים בכלל המקיימים את אותו יחס, שבין גוף לנשמה, בין גלוי לנעלם, שבין העולם הזה, לעולם הבא, שבין ששת ימי המעשה ליום השבת.

הנה הרשימה:

יעקב ועשו - עשו נולד ראשון, הוא הגוף כולו אדרת שער, ונקרא שמו עשו מלשון עשוי, אין מה לשפר בו או לקוות אליו הוא עובדה מוגמרת, איש ציד איש השדה, כליו תלוים עליו, כל היום מחפש מה לצוד ואיך לצוד, איך לתפוס ולהשיג חיות מכל תנועה בשטח, הדיבור השגור בפיו, "עייף אנכי", היות שהגוף ניזון מכוחות נמוכים ממנו אותם הוא צד, ואינו ניזון מן הרוח, הוא עייף תמידי, שום דבר לא חשוב לו, אין לו אבחנות, הוא אינו קורא בשם, אלא בתדרים כמו ילד קטן, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", הוא אינו מתאמץ לשאוף אויר, לנוח, לתת לכוחות הנשמה הנמצאת במוח להתחדש, הוא אינו שואף מעלה, אלא נופל למטה, ומדבר בתדרים של צבעים, ומתבטא כמו ילד שאין לו אוצר מילים.

אחריו נולד יעקב אחיו, הכוח המאחה והמאחד שלו, איש תם יושב אהלים, כינוי לנשמה המכונסת באדם פנימה, בצל, שאיננה מחפשת גירויים חיצוניים, היא לא צריכה לצוד מהצד, היא ניזונה מאור פני ה'.

פרץ וזרח - הם תאומי תמר הנולדים לה מיהודה בן לאה. פרץ נקרא על שם כוחות הגוף המתפרצים כעבדים, אל מול כוחות הנשמה הנקראים זרח מלשון זריחה, על ידו של זרח היוצאת ראשונה מן הרחם קושרת המילדת חוט שני, להראות כי הוא הראשון, כלומר הנשמה היא הזורחת, אך לפתע חל שינוי, כוחות הגוף המתכחשים לנשמה ומעלימים אותה, מתפרצים ומקדימים לצאת ראשונים אל העולם הזה, בדמות התאום פרץ, וחוט השני שנקשר על ידו של זרח, הופך להיות משני, כלומר הנשמה היא משנית לגוף.

אחים נוספים הנמנים על אותה חלוקה הם אפרים ומנשה, בני יוסף, שזכו להיות שבטים בישראל. מנשה הבכור, ואפרים הצעיר. אך בשעה שמקרב אותם אביהם יוסף לקבל ברכה מאביו יעקב, יעקב מקדים את ברכתו לאפרים הצעיר, על פני הבכור מנשה. גם מנשה אותיות נשמה, וברכת אפרים, שהוא לשון רבוי, והוא כינוי לגוף, שהגוף אוהב לפרות ולרבות, שוב קודמת לברכת הנשמה, המשנית, בעולם הזה, הבאה לידי ביטוי בעולם הזה.

וזוג אחים נוסף ובלתי נשכח הם מחלון וכליון בני נעמי ואלימלך, אפרתים מבית לחם יהודה. מחלון מלשון מייחל לה' וכליון מלשון כליה וסוף, שני כוחות הפוכים הפועלים באדם, מחלון מייחל לה' וכליון חי את חיי הגוף המתכלים, אמנם שניהם מתים בשדה מואב, אך דרך הבחירות שבוחרות אלמנותיהם רואים אנו ב' אופנים בהנהגה. אשת מחלון המייחל לה' שבה עם חמתה, נעמי, אל בית לחם, מעוז האמונה, שם תנשא לבועז וברוות הימים תהיה סבתא רבא לדוד המלך, בעוד שערפה, אשת כליון, מפנה עורף אל חמתה, נעמי, וברוות הימים יצא ממנה גלית הפלישתי, כנוי לכוחות הגוף הגלויים הנופלים על השת ומתפלשים בחול הוא היפך הקודש.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה