שלום לכולם,

רובנו אם לא כולנו מתלבטים ושואלים כל מיני שאלות בכל מיני תחומים: מה ללמוד, במה לעסוק, כיצד לחנך את הילדים, אפילו שאלות קטנות שלא נראות על פניהן כל כך חשובות, כמו איפה לקנות מה, באיזו נתיב תחבורה כדאי להגיע לאיזה מקום וכו' וכו', ויש גם שאלות כבדות משקל, כמו האם לגשת לניתוח, או אצל איזה מנתח לערוך את ההליך, באיזה בית חולים, רבות השאלות וההתלבטויות העולות בגינן, ונדמה כי השאלה וההתלבטות אינן מעוז אנושי בלבד, אפילו אצל בעלי חיים נוכל למצוא היסוס והתלבטות, לפני שבועות ספורים ראיתי חתול פוסע אנה ואנה ומתלבט לאיזה כיוון עליו לצעוד כדי למצוא אוכל.

ככל שנעמיק להתבונן באנשים ובבעלי חיים נוכל לראות כי ההתלבטות או התנועה בין שני קטבים טמונה עמוק בשורשי הבריאה, בטוי נוסף לכך ואפילו ציורי ניתן למצוא בספר שכתב יו לופטינג -  ד"ר דוליטל. ד"ר דוליטל הוא רופא בהכשרתו ואמור לרפא אנשים, אשר בשל רחמיו הרבים על בעלי החיים, הוא מקבץ אל ביתו חיות שונות מטפל בהן ולומד את שפתן. לכל בעל חיים מעניק ד"ר דוליטל שם: ג'יפ הכלב, התוכית פולינזיה, טו- טו הינשוף וצ'י צ'י הקוף ורק לבעל חיים אחד בעל שני ראשים, שכל אחד מהם פונה לכוון אחר, מעניק ד"ר דוליטל כנוי: דחוףומשוך (במקור - push me pull you) או סליק דחיק.

הנה ציור של דחוףומשוך

את אותה התלבטות מפלגת שמייצג דחוףומשוך אנו מוצאים בתוכינו כאשר אנו פוגשים דלת זכוכית בכניסה לחנות או לבנק, השאלה הנשאלת באופן תת הכרתי היא האם למשוך את הדלת לכוון שלנו, או לדחוף אותה פנימה. בעלי החנויות פתרו את ההתלבטות בהציבם שלטים על גבי הדלתות אשר מצביעים על כוון התנועה הנכונה, הנה כך:

אך מה מקור ההתלבטות, ומה מקור התנודתיות אותנו אנו חשים ומניין נובעת חיוּתה של דחוףומשוך החיה בעלת ב' הראשים אותה הפליא לתאר מחבר הספר ד"ר דוליטל, יו לופטינג? נתבונן בספר התורה שלפנינו, התורה פותחת במילה בראשית, אומרים בעלי המדרש כי תיבת בראשית מורה על ב' ראשית, כלומר ב' התחלות, לאמור תופעת הבינאריות מושרשת עמוק במעשה בראשית, כדי להווכח בכך נתבונן בתיקוני זהר תיקון חד ועשרין (תקון כ"א) מאמר ק"ש חרבא ורומחא אות תקכג בפרוש הרב ברנדווין:

אך לפני כן מספר מושגים: האחד -  סגולתא והשני  - סגול. סגולתא הוא אחד מטעמי המקרא הנכתב מעל האות באמצעות שלוש נקודות: שתי נקודות מקבילות מעל האות, ושלישית חופפת עליהן ככתר הנה כך:

בעוד שהניקוד סגול נכתב מתחת לאות כשתי נקודות מקבילות אחת לשניה ושלישית באמצע תחתן הנה כך:

באמצעות המונחים הללו סגולתא וסגול וציורם מתוארים בתקוני זהר השתלשלות העולמות, הנה הדברים: תקכג) קם רבי שמעון וכו׳: עמד רבי שמעון פתח ואמר כשזורקים המלכות, ומסמיכים אותה לבינה הנקראת שופר, הולכת ונעשית סגולתא דטעמים. שהוא השורש של תקון ג׳ הקוים, וכאן (בבינה) קו האמצעי הוא למעלה מב׳ הקוים ימין ושמאל, שג׳ הנקודות דסגולתא רומזות לג׳ רישין דעתיקא אשר רישא דלא אתיידע מכריע ומייחד ב' הקוים ימין ושמאל שהם ב' רישין כתרא וחכמה סתימאה דא״א, בסוד שורש לתקון המתקלא (סגולתא) אבל בכל ג׳ הקוים שבעולמות חוץ מאלו בא קו האמצעי למטה מב׳ הקוים ימין ושמאל. [סגול] (ספרא דצניעותא אות ה׳ אדרא זוטא אות מ״ב ד״ה ויש פירוש) עמד רבי שמעון, ולקח שלש אבנים, שהן י׳ י׳ י', שה״ס ג׳ טפין דסגול והם נה״י דא״א שמהם נעשה ז"א, (תע״ס חלק י׳ אות קמ״ב) ואבן עליונה שהיא בקלע היינו מלכות שעלתה לבינה, שהיא הכתר בהחוט דהיינו הנקודה של הזרקא, הרי ארבע יודין וכל אחת כלולה מעשר שהם ארבעים, והחוט המקיף עליה, היינו על הנקודה היינו בּ וסוד הדבר: בראשית ב׳ ראשית.

לסיכום: מקור ב' הקווים ימין ושמאל מושרש בפרצוף עתיק יומין שהוא הפנימי ביותר והגבוה ביותר מכל הפרצופים, כאשר הראש הראשון בו הוא כתרא וקו ימין והראש השני בו הוא חכמא סתימאה וקו שמאל. והנה כי כן חברנו בן סיפור ידוע מוכר ואהוב לשורשי מעשה בראשית.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

מדוע טרחה התורה למסור לנו תאור מפורט של מידות התיבה שבנה נח. הנה אנו רואים כי במרוצת ההסטוריה ניסו ואף הצליחו אנשים שונים לבנות את תיבת נח המקורית ושמחו מאוד בהישג הנכבד, אך האם התורה היא מדריך לאדריכל הצעיר, האם היא גמנסיון להנדסה אזרחית, או שהתורה אינה מדברת כלל על עניינים גשמיים, על מה בעצם מדברת התורה נקרא את הפסוקים ונתבונן בהם.

וכך אומר האלהים לנח בבראשית פרק ו': "וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ:  שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ". שלושה מספרים עיקריים מופיעים במידות התיבה, שלוש מאות אמה, חמישים אמה, ושלושים אמה. כאשר נמיר את המספרים בהם נוקבת התורה לאותיות נקבל את המשוואה הבאה:

שלוש מאות  = 300 = ש

חמישים  = 50  = נ

שלושים  = 30  = ל

משלוש האותיות הנתונות ניתן להרכיב את המילה לשן, כלומר לש(ו)ן, לאמור התיבה אשר בנה נח אינה אניה פיסית של חברת צים, מיירון שיפינג או כל חברת ספנות אחרת, אלא התיבה אשר בנה נח היא גשר וקשר נפשי - מנטלי השנוצר באמצעות לשון שפה תקשורת ודיבור, כי רק באמצעות הלשון והשפה יכול האדם לבנות גשר וליצור קשר מעל כל פני מים סוערים באשר הם, מעבר למבול הזמן, ולהתחבר לאינסוף.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

בספר משלי פרק ל' אומר שלמה המלך כי אחד משלושת הדברים המפליאים אותו הוא דרך נחש עלי צור, כלומר כיצד פתאום מגיח הנחש החָלָק וחלקלק ומפלס דרכו על צור שגם הוא חלק, כי מטבע הטיפוס שהמטפס צריך להאחז בסלע כדי לטפס עליו, ויעידו על כך מטפסים רבים. אך כפי שיודעים קוראינו -  התורה, הנביאים והכתובים אינם מדברים על עניינים גשמיים כלל וכלל, למרות שאפשר למצוא בעניינים הגשמיים מראה של הדברים הכתובים בתנ"ך, לכן כאן המקום לשאול איזה שורש רוחני פועל בתהיית שלמה המלך על הטיפוס הבלתי אפשרי של נחש עלי צור.

אחת הדרכים להתבונן בפסוקי התורה, הנביאים והכתובים היא באמצעות גימטריה, הגימטריה היא מעין מאזנים השוקלות מילים, הגימטריה מקנה לכל מילה ערך מספרי מסויים העוזר לנו לחדור פנימה אל סודות התורה, לפי רבי משה דוד ואלי, הגימטריה שקולה לה' ראשונה משם הוי"ה, והיא מאפשרת לנו לראות דרכי נועם דרך עדשתה.

הנה הדברים: למילה נחש ערך גימטרי של 358, ולמילה צור ערך גימטרי של 296, כדי להשלים את המספר 358 למספר ארבע מאות, שהוא המספר הקרוב אליו מבחינת המאות, צריך מ"ב, וכדי להשלים את המילה צור לשלוש מאות, שהוא המספר הכי קרוב אליו מבחינת המאות, צריך ד'.

כעת ד' רומז לשם בן ד' שהן אותיות הוי"ה, ומ"ב רומז לשם מ"ב שהוא השם הפשוט ומלוי המלוי. אך המ"ב אותיות של הוי"ה הם כולם שם אחד בלי חלוק כלל, כי הוא התפשטות אחד, מתחיל שם הפשוט ומתפשט עד מלוי המילוי (רמח"ל, אדיר במרום, עמוד רכ"ד).

נמצא כי אע"פ שהנחש והצור נראים לנו בעין הגשמית שלנו כשני דברים שונים, הם למעשה התפשטות אחת, וכאן נפתרת תהיית שלמה המלך איך אלמנט חָלָק (נחש) מטפס על יסוד חָלָק (צור), והתשובה היא כי הנחש הוא חֵלֶק מן הצור, כמו ששם מ"ב הוא חלק משם בן ד'

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

טבריה סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה- 20, לפנים נקרא שמה רקת על שם תכונת הבינה ותכונת הכתר

טבריה היא אחת מארבע ערי הקודש, הממוקמת לחופה המערבי של הכנרת. אך לא תמיד היה שמה טבריה, לפנים נקראה רַקַת. ודרשו חז"ל שמה רקת מלשון ריקות וריקנות, אך מדוע לקרוא למקום בשם ריקנות? איזו תכונה נפלאה מסמלת הריקנות שהעניקו לה שם של עיר?

אומר האר"י הקדוש כי ימת הכנרת נמשלת לספירת הבינה, כי מימיה מתוקים ומשפיעים חיים לכל, והיות שתכונת הבינה היא חפץ חסד שעניינה הוא להיטיב לנבראיו, הרי שברצונה זה היא מתדמה  לספירת הכתר, ומשום כך היא חייבת להיות ריקה, כלומר לא לרצות שום דבר לעצמה, כמו הכתר, וזו הסיבה ששמה הקודם של טבריה הוא רקת, מלשון ריקנות, שעניין הריקנות הוא לא לרצות לעצמו כלום, אלא רק להשפיע טוב, לכן נקראה רקת, והיות שאותיות כ וק' נחלפות (בשל הצליל הדומה) ניתן לראות בה את תכונת הכתר שכל רצונו הוא להיטיב לנבראיו.

ברוך ה' לעולם אמן  ואמן

שלום לכולם,

הנחש אותו מזכירה התורה בפרק ג' ידבר עוד מעט עם האשה וישכנע אותה לאכול מפרי העץ האסור כאשר המשכו של הסיפור ידוע ומובן לכל, אך מה מלובש בסיטואציה הזו, הרי התורה היא משל, אם כן מהו הנמשל? נתבונן בדברים.

הרי הנחש המוזכר כאן אינו רק נחש גשמי שאותו אנו רואים בימי הקיץ החמים, מגיח מבין סלעי הבזלת, אלא הנחש המוזכר כאן הוא משל, כמו המַטֶה, כמו האות ו'. מדוע משתמשת התורה בנחש כבמשל ומה היא רוצה לומר לנו. כאשר אנו מתבוננים בנחש הגשמי אנו יכולים לראות כי הוא יכול להמצא בשני מצבים, האחד - בשעה שהוא מתוח ואז נראה כקו ישר, והאחר - בשעה שהוא מעוגל ואז הוא נראה כעקלתון. ממש כמו חוט תפירה כאשר נניח אותו בצורה ישרה על השולחן הוא יראה כקו, וכאשר נניח אותו בצורה מעוגלת על השולחן הוא יראה כעגול.

למה משתמשת התורה בנחש כסמל לספר לנו סודות נעלמים, מדוע היא נזקקת כביכול ללבושים גשמים לגלות לנו סודות עתיקים, הרי כבר בפתיח לפרק ג' אנו רואים כי התורה בחרה בסמל דואלי לספר את סיפורה, הרי לנחש ב' אופנים פנים ויושר אחוריים ועיגול אותם הוא מפעיל בשיחתו עם האישה. הוא אומנם פותח איתה את השיחה ביושר במלים, "לא תמותון" אך מסיים בעיגול "ורע".

מכאן אנו למדים כי כל אימת שהתורה תרצה לדבר בלשון דואלית היא תבחר בנחש, במטה, באות ו', בחרב, היות שלכל הסמלים הללו תכונה משותפת, הם יכולים לחבר, או יכולים להפריד. נקח למשל את ו' החיבור היא יכולה לחבר כמו בצרוף דוד ושלמה, או שהיא יכולה לנגד ולהבדיל כמו בצרוף טוב ורע, או בצרוף יום ולילה. גם שרביט המלך ומטה השבט פועלים באותו אופן, כאשר המלך מצביע באמצעות השרביט כלפי אדם מסוים הוא יכול להתקרב אליו, כך גם מטה השבט יכול להיות מקום הקיבוץ אליו מגיעים אנשי השבט, או שאותו מטה יכול לשמש כמפריד בין שבט לשבט, כי מטה יהודה הוא שבט אחד, ומטה בנימין הוא שבט שני.

עד כאן הבנו כי הנחש הוא משל, אך מהו הנמשל, ומדוע פותחת התורה את פרק ג' במילה והנחש, על מה היא מרמזת? הגימטריה של המילה והנחש היא שס"ט (369) ועם הכולל שהוא אחד היא 370 או ש"ע. כלומר בפרק ג' מספרת לנו התורה כי מילת והנחש רומזת לש"ע נהורין היוצאים מעתיקא קדישא ורוצים להאיר בנוקבא (האשה) אך הם זקוקים להסכמתה, הם צריכים להגיע אליה בצורה שהיא יכולה לקבל את הארתם, לכן הש"ע פונים אליה בלשון היחידה שהיא יכולה לקבל מהם חכמה, והיא משוואת "כאלהים", כי "כאלהים" הוא גימטריה "קו", היא הארת הקו הנמשך במידה ושיעור לעולמות, כדי להחיות אותם.

לכן גם מוסרת לנו התורה את הדברים הבאים: והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלקים, כלומר בש"ע נהורין (הארות) היוצאים מעתיקא קדישא יש יותר אורות מעוררים מכל צורת חיים אחרת הקיימת עלי אדמות. לכן אומרת לנו התורה כי הנחש היה ערום מכל חית השדה, ערום במובן של אור פני המלך חיים שאין לו לבוש כלל.

ברכה והצלחה לכולם

שלום לכולם,

מהו שאמר בעל התהלים (צד יא) יְהוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל, הפרוש המצוי הוא כי מחשבות האדם הן כהבל חולף, כלומר שאין להן קיום, ממש כמו הפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

אך הפרוש הפנימי הוא כזה: המה בגימטריה נ', שהוא חמישים הרומז לנ' שערי בינה, ושם ס"ג שהוא שם הוי"ה במלוי י' וא' אחת גם הוא בבינה, והוא נכתב כך: יוד הי ואו הי, גימטריה שלו היא 63 או ס"ג. כעת, כאשר נחסר את אותיות המלוי של שם ס"ג משם ס"ג, נקבל הב"ל שהוא בגימטריה 37. נמצא כי שם ס"ג גימטריה שלו 63 פחות שם הוי"ה פשוט שגימטריה שלו 26 הוא 37 שהוא גימטריה של המילה הבל.

שם ס"ג נכתב: יוד הי ואו הי גימטריה 63

אותיות המלוי שלו: וד, י, או, י = 37

37 - 63   =  26 שהוא גימטריה של השם הפשוט

נמצא כאשר כותב בעל התהלים ה' יודע מחשבות האדם כי המה הבל, הכוונה היא מחשבות האדם הן רק מלוי של שם ה' ולא ה' עצמו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן