אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

מדוע לא נקבר משה בארץ ישראל?

שלום כולם,

ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה (בראשית לד ו')

שואלים כולם איך ייתכן שאדם כמו משה רבינו אדון הנביאים, המובחר שביצורים לא נקבר בארץ ישראל, מקום בו נקברו האבות והאמהות, והאבות הקדמוניים אדם וחווה, אולי בכל זאת לא נעשו מספיק מאמצים להביא אותו לקבורה בארץישראל, ייתכן גם כי לא בקש משה מאיש, כי היה צנוע. נתבונן מעט בדברים: אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מעפרון החיתי לאחוזת עולם, כדי לקבור את שרה אמנו, ובמותו קברו אותו בניו יצחק וישמעאל בה. לאחר מכן נקברו בה יצחק ורבקה, ולאחר מכן לאה, לעומת זאת יעקב שנאסף במצרים בקש מבנו יוסף בשבועה, "אל נא תקברני במצרים" (בראשית מז כט), ואילו יוסף בנו, שמת במצרים השביע את הסובבים אותו, פקד יפקוד ה' אתכם והעליתם את עצמותי מזה (בראשית נ כה).

במה שונה משה רבינו מכל קודמיו? הרי ראינו כי יש מי שמת בארץ ישראל ונקבר בה, ולא זאת אלא אפילו מי שמת בחוצה לארץ, גם מובא לקבורה בה, כלומר מיתה בחוץ לארץ היא לא תרוץ לקבורה מחוצה לה. הנה מספר לנו ספר הזהר כי במשה האיר השמש העליון שהוא שם הויה ב"ה לכן נאמר פני משה כפני חמה, לכן נקבר משה ממזרח לירדן ששם מאיר שם הויה פשוט שהוא אספקלריה המאירה.

מה שאין כן יהושע תלמידו של משה רבינו, פניו כפני לבנה, מדוע מתאר הזהר את פני משה כפני חמה ואת פני יהושע כפני לבנה? כאשר נתבונן במאורות נוכל לראות כי החמה הוא גוף מאיר, החמה מאירה לכל יושבי כדור הארץ, לעצים, לפרחים, לצמחים, לשדות, לבני האדם, לחיות, לעופות, לבהמות, לדגים, לכולם, לכלל הבריאה כולה, ואילו הלבנה אין לה אור משל עצמה, היא זקוקה לאור החמה שיאיר דרכה, כך אומר הזהר הקדוש הוא ההפרש שבין משה ליהושע, משה כפני חמה, הוא מאיר לכלל האנושות לכלל העולמות אורו עצום ואינו מותנה, הוא אור העצמות, לכן נאמר על משה, פני משה כפני חמה, ואילו על יהושע תלמידו נאמר פני יהושע כפני לבנה, כלומר כל הארת יהושע נובעת ממה שמעניק לו מורו הגדול משה.

והיות שאורו של משה רבינו כה עצום ואינסופי, לא יכול היה משה להקבר בארץ ישראל מפני שאין שווי צורה בין ארץ ישראל למשה רבינו, ישאל השואל ובצדק, איך בכלל אפשר לומר דבר כזה? והתשובה היא כי ארץ ישראל נמשכת ממלכות אינסוף, ומלכות אינסוף היא המלכות המסיימת ששמה סוף ותכלית להתפשטות האינסופית, ואילו משה רבינו מאיר באור עצמותו האינסופית, נמצא אם כן, כי אלו תכונות הפוכות, אור אינסוף ברוך הוא המיוצג בפני משה, ואור מלכות אינסוף המיוצג בפני יהושע. ונמצא כי מקום קבורתו של משה מעברו המזרחי של נהר הירדן, אינו לגרעון אלא לשבח. וגם העובדה שלא נכנס לארץ ישראל היא שבחו, כי אין הוא מקומו בארץ ישראל.

כל טוב לכולם ושבת שלום

...

מקורות:

  • כתבי האר"י, שער הפסוקים, פרשת בהעלותך סימן י"ב, מאמר ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות וכו', עמוד קעא טור ב' ד"ה ועתה רצו לדחות סברא אחרת
  • זהר פרשת לך לך אות סה עמוד כו

על הקשר שבין ל"ב נתיבות חכמה לחיים

שלום לכולם,

במשנה א' ספר יצירה כתוב "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו" מהם נתיבות פליאות חכמה עליהם מדבר ספר יצירה? כאשר נקרא בבראשית פרק א', נראה כי שם אלהים מופיע שלושים ושתיים פעמים הנה כך:

שלושים שותיים פעמים מופיע שם אלהים בבראשית א', כפי שמסביר ספר יצירה ל"ב נתיבות פליאות חכמה

נשאלת השאלה כיצד הגענו מבורא אחד יחיד ומיוחד שאינו מוגבל במקום ובזמן, לשלושים ושתיים פעמים בהן מופיע שמו במרחב הזמן - אלהים? נתבונן בדברים: האות א' מרמזת לאלופו של עולם, ערכה הגימטרי של האות א' הוא אחד, את האות א' כותבים מאות ו' נטויה באלכסון ושתי אותיות י' לצידה אחת מימינה ולמעלה אחת משמאלה ולמטה, ערכה של האות א' בציור זה יהיה 26, כלומר כ"ו, כי אות ו' ערכה 6 ושתי אותיות י' ערכן עשרים, ביחד עשרים ושש. עשרים ושש הוא גימטריה של שם הוי"ה פשוט, כי י' ערכה עשר, ה' ערכה חמש, ו' ערכה שש, ה' ערכה חמש, ביחד עשרים ושש. שם הוי"ה ב"ה הוא אינסופי, נשאלת השאלה איך עוברים ממצב של נצח למצב מוגבל? וכמו ששואלים בלוטו, מהו המספר הזוכה שיכול להביא אותנו מהתפשטות אינסופית לקיום מוגדר בגבולי הזמן? התשובה היא פשוטה, המספר הזוכה הוא שש, או אות ו', שהיא האות השישית באלף בית העברי, והיא רמז ליום השישי המחבר אותנו אל נצחיות השבת, המסמלת את עולם אצילות, מלשון אצלו וסמוך לו.

לאות ו' תפקיד כפול היא יכולה לחבר אותנו לעולם האצילות ולעץ חיים, ואז היא תופיע במשמעות של ו' החיבור, או שהיא תשמש להבדלה ולהפרדה, כמו בבטוי ועץ הדעת טוב ורע, האות ו' במילה ורע משמשת לנגד ולהבדיל את הרע מהטוב, ונחזור לעניין, כדי ששם הויה הפשוט האינסופי יוכל לפעול בעולם החומר המוגבל, צריך להוסיף לו את האפשרות לפעול בעולם החומר באמצעות המספר 6 או אות ו', כאשר נוסיף למספר 26 את המספר 6 נקבל 32, שהן ל"ב נתיבות פליאות חכמה. את ל"ב נתיבות פליאות חכמה ציירו המקובלים באמצעות האות א', באופן שאלכסון המרכיב את האות א' נכתב ע"י שתי אותיות ו' מקבילות כך: יווי (להטות את ו' באלכסון)

נמצא כי המספר שלושים ושתיים מציין את הופעת האלוקות במרחב הזמן, לכן לאדם יש שלושים ושתיים שיניים בפה, המקבילות לשלושים ושתיים פעמיים בהן מוזכר שם אלהים בבריאה, כי הופעת השיניים באדם מציינת כניסה לגבולות הזמן, ויש גם קשר לשוני, שנה היא יחידה של שניים עשר חודשים, ושן שהיא עצם בפה.

בוידאו שלפנינו נוכל לראות כיצד עובר עדר של אייל הצפון בדיקת שיניים ע"י בעליו. בדיקת השיניים תוכל להעיד על אותו אייל, אם יוכל לעבור את נדידת האביב הבאה, שנאמר, החכמה תחיה בעליה (קהלת ז' י"ב), והחכמה משתקפת באמצעות השיניים כפי שהראנו לעיל, מכאן נובעת הערכת בעלי העדר אם האייל יוכל לעבור את המסע לאביב הבא.

חורף נעים ושמח לכולם מלא אהבה וחכמה

מדוע אסור ללכת אחורי רבו

שלום לכולם,

עורך העיתון עומד לימין בעלי העיתון ומתחתיו, ממש כמו בהנהגת העולמות חכמה עומדת לימין הכתר ומתחתיו

מספרת לנו מסכת יומא (לז) כי אסור ללכת אחורי הרב, ומוסיפה, "שלושה שהיו מהלכין בדרך: הרב באמצע, גדול בימינו וקטן משמאלו. והיות ואנו יודעים כי כל הנאמר בו אסור, הוא למעשה בלתי אפשרי, מה מלמדנו האסור הזה, ומה שורשו בהנהגה הרוחנית נראה בספר אדיר במרום שכתב רמח"ל.

הנה הציטוט: "וזהו ענין שאסור ללכת אחורי רבו אלא מצדו (יומא לז) וזה כי אין האורות מאירים בתוקפם אלא בקו האמצעי שלהם, כי הוא העיקר בהנהגה, ובב' הצדדים אינם מאירים אלא הארה לא עיקרית. ולכן לא עמדה במישור תחת הכתר, אלא באחד הצדדין". אדיר במרום עמוד רנ"א.

הרחבת הדברים: הרב הוא משל לספירת כתר, שהוא ממצע בין האינסוף לנברא, והוא השראת העליון על התחתון, היות שספירת חכמה היא תחילת הפרצוף התחתון, כלומר של הנברא, היא יראה מלעמוד תחת הכתר ממש, היות שהוא אש אוכלה, לכן החכמה היא לימין הכתר ביחס של אלכסון אליו, וזה מה שמספרת לנו מסכת יומא שלושה שהיו מהלכין בדרך, אלו שלושת הספירות הראשונות: כתר חכמה ובינה. הרב באמצע הוא משל לספירת כתר, גדול בימינו הוא משל לספירת חכמה, קטן לשמאלו הוא משל לספירת בינה, ומדוע קטן יחשב? היות שעל הבינה נאמר כי חפץ חסד הוא, וחסד נבחן לקטן ביחס לחכמה.

לכן האסור ללכת אחורי רבו הוא לא מחמת עונש, חס ושלום, זו תפיסה ילדותית, האסור ללכת אחורי רבו, הוא משום שבלתי אפשרי לעמוד תחת הכתר, מעוצמת ותוקף ההארות הניתנים בקו אמצעי, לכן לעיתים נמצא שהחכמה עומדת תחת הכתר מצד ימין, או לפעמים משמאל (כתבי האר"י) אך לעולם לא במישור תחת הכתר, כי לא יהיה קיום לעולם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

 

מהו שאמר הכתוב עד שיפוח היום ונסו הצללים

שלום לכולם,

עד שיפוח היום ונסו הצללים

מהו שאמר המשורר עד שיפוח היום ונסו הצללים, מהו היום המדובר, מי הם הצללים המדוברים, מדוע הם שניים, היכן נמצא הר המר והיכן נמצאת גבעת הלבונה, נשתדל להשיב על שאלות אלו אחת לאחת.

כדי להסביר את הרעיון נשתמש בדימוי של אדם האוחז באקורדיון, האקורדיון הוא כלי נגינה המורכב ממפוח, אשר משני צדדיו מסגרות מלבניות. הנגון באקורדיון מופק ע"י התפשטות המפוח או התכווצותו, ולחיצה על קלידים במסגרת האחת, וכפתורים במסגרת השניה.

ונחזור לעניין, את הארת היום ממשיל המשורר למפוח, כל עוד היום (השמש) מאיר, המפוח מלא אויר (ואור) בזמן שהמפוח מתכווץ ומתרוקן מאויר, היום נופח את נשמתו, כלומר את האויר שבו והאור שבו, אז נסים ומסתלקים הצללים, מדוע, מה הקשר שבין סיום היום, שקיעת החמה והסלתקות הצללים? ובכן יש לומר כי צל שייך במקום שיש אור. למשל כאשר עוברים בשדרה ביום שמש, וחולפים על פני העצים הנטועים בה, אנו רואים שכל עץ נוטה צלו, כלומר לכל גוף יש היטל צל ביחס לאור, אם תהיה למשל חשכה עלטה ללא תאורה ונחלוף על פני השדרה בלילה חשוך, לא נוכל לדבר במונחים של צל, כי צל שייך רק במקום שיש אור, במקום שיש חושך לא שייך צל.

וזה מה שאמר המשורר, עד שיפוח היום, כלומר עד שתשקע החמה, שהוא זמן בו מסתלקים הצללים, כי צללים לא שייכים בחשכה, היות שהם בטלים אליה. כעת נשאלת השאלה מהו היום המדובר? א) האם היום המדובר הוא כל יום פשוט מזריחת החמה עד שקיעתה? ב) האם היום המדובר הוא משל לכל ימי חיי האדם, ג) או האם היום המדובר הנופח את נשמתו הוא משל להסתלקות הארת הבורא מן הנברא?

כך או כך או כך הדברים הם פשוטים, ונחזור לתמונת האקורדיון, אשר בנוי מפוח ושתי מסגרות עץ מלבניות. היום הוא המפוח, שתי מסגרות העץ הן הצללים (או הצלילים), כל עוד יש אויר במפוח, הנגן יכול להפיק צלילים ע"י הקשה על הקלידים מימין ועל הכפתורים העגולים משמאל. ברגע שהוא מכווץ את המפוח ונועל את האקורדיון עם הסוגר הקטן מלמעלה, גם אם הוא ילחץ על הקלידים והכפתורים לא יצא צליל היות והמפוח סגור, ולזאת התכוון המשורר עד כי יפוח היום, כלומר מסתיים האויר, ונסו הצללים, כלומר בזמן שאין אויר, לא ניתן להפיק צלילים ולנגן, אז מה עושים?

וגם אם סיפור האקורדיון הוא משל למשך כל חיי האדם בעולם הזה, או משל ליום שחלף ואיננו עוד, ואיננו יכולים לנגן עוד ולהפיק צלילים? או פתאום הסתלק אור ה' מאתנו ואנו מרגישים עצובים, אז מה עושים?

אומר לנו המשורר, אלך לי אל הר המר, הוא משל לחכמה העליונה, ואל גבעת הלבונה הוא ספירת כתר שהוא מוגבה על כל הספירות.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

על הקשר שבין תפילת האדם להתפלת המים

שלום לכולם,

מה הקשר שבין תפילה להתפּלת מים? התפּלת מים פירושה הרחקת המלחים והפרדתם מן המים, באופן בו נותרים המים טובים לשתייה, כך באותו אופן, פועלת תפילת האדם. ע"י התפילה, האדם מפריד את המלחים הנמשלים להרגשת אנוכיותו מן המים, כיצד? הוא מפליל את עצמו, רואה שהוא טעה ושגה, כלומר לא שהמצבים שאליהם היה נתון היו לא טובים, אלא הוא שגה בהחלטות, ברגע שאדם רואה שהוא ה"מלח", שממליח את המים, אלו הם המצבים הניתנים לו בחייו, ובכך הוא גורם להם להיות לא ראויים לשתייה. ובזמן שהוא מרחיק את ה"מלח" היא עצמיותו מן המצבים הללו, הנה כל המצבים הם ראויים וטובים והמים ראויים לשתייה, הם יכולים להחיות אותו ואת כל העולם כולו.

והנה נאמר בחומש "כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב ה) ואומרים חז"ל כי הכל היה מוכן מתחת לפני הקרקע, כל שניתן במחשבת הבריאה, הכל חכה למוצא פיו של האדם העומד בתפילה כדי שיוכל להתגשם. ומה פירוש ואדם אין, כלומר אין המצאות של אדם שיכול לעבוד את האדמה, כלומר להתפלל עבורה, כדי שתצמיח את כל הפונטיציאל הטמון בה במחשבת הבריאה. ובזמן שהאדם מתפלל הוא מוציא את המלח את הרגשת ה"מלך" שבו, כלומר שהוא המולך על הכל, כלומר את הרגשת אנוכיותו, וברגע שהוא מסיר את אנוכיותו מכל המצבים הכל זורם, המים מתוקים וראויים לשתייה, האדמה ראויה להזרע ולתת פירות.

כל טוב ושבוע טוב מלא אהבה וברכה

מה ההפרש שבין אליהו למשה

שלום לכולם,

ויעל אליהו בסערה השמים, Giuseppe Angeli, 1740, איטליה, סגנון בארוק מאוחר

מה ההפרש שבין אליהו למשה, הרי במשה כתוב," ולא ידע איש מקום את קבורתו עד היום הזה", (דברים מ"ג לד) ובאליהו כתוב, ''ויעל אליהו בסערה השמים" (מלכים ב' ב' י"א) ושניהם נביאים, אלא משה הוא מבחינת החסד, לכן נאמר בו ''ויקבר אותו בגי בארץ מואב'' כי החסד נמשל למים, ותכונת המים שהם זורמים מן המקום הגבוה אל המקום הנמוך, ואת החסד הנמשל לזרע, צריך לקבור באדמה, כי רק כאשר הזרע נרקב (נקבר) באדמה הוא פושט צורה ולובש צורה, פושט צורה של זה-רע, ולובש צורה של טוב, ככתוב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, כי אדם הראשון בעץ הדעת חטא, ואומרים חז''ל כי גפן היה וגרם לו ידיעה, וכדי לתקן חטא אדם הראשון נקבר משה מול בית פעור הוא אותיות בית עורף, שהוא אחורי הפנים, ללמדנו כי עיקר העבודה היא דבקות בה', ולדבקות צריך הסתרת פנים ולא גלוי, מטעם כי לא יראני האדם וחי, ואילו אליהו הוא מצד הגבורות העולות, כי הגבורה יסודה באש, השואף לעלות מעלה מעלה להדבק בשורשו, לכן לא נאמר באליהו עניין קבורה, כי אינו מקומו. ועוד נאמר ויעל אליהו בסערה השמים, גימטריה השמים 395 ועם חמשת האותיות ה'ש'מ'י'ם' הרי ארבע מאות, הרומז לארבע (אותיות) מ-אות י',  הרומז להתפשטות שם בן ד', הוא שם הוי"ה ברוך הוא, הוא עץ חיים, ומשום שדבק אליהו בעץ החיים, לא שייך בו לא מיתה ולא קבורה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן