שלום לכולם,

עורך העיתון עומד לימין בעלי העיתון ומתחתיו, ממש כמו בהנהגת העולמות חכמה עומדת לימין הכתר ומתחתיו

מספרת לנו מסכת יומא (לז) כי אסור ללכת אחורי הרב, ומוסיפה, "שלושה שהיו מהלכין בדרך: הרב באמצע, גדול בימינו וקטן משמאלו. והיות ואנו יודעים כי כל הנאמר בו אסור, הוא למעשה בלתי אפשרי, מה מלמדנו האסור הזה, ומה שורשו בהנהגה הרוחנית נראה בספר אדיר במרום שכתב רמח"ל.

הנה הציטוט: "וזהו ענין שאסור ללכת אחורי רבו אלא מצדו (יומא לז) וזה כי אין האורות מאירים בתוקפם אלא בקו האמצעי שלהם, כי הוא העיקר בהנהגה, ובב' הצדדים אינם מאירים אלא הארה לא עיקרית. ולכן לא עמדה במישור תחת הכתר, אלא באחד הצדדין". אדיר במרום עמוד רנ"א.

הרחבת הדברים: הרב הוא משל לספירת כתר, שהוא ממצע בין האינסוף לנברא, והוא השראת העליון על התחתון, היות שספירת חכמה היא תחילת הפרצוף התחתון, כלומר של הנברא, היא יראה מלעמוד תחת הכתר ממש, היות שהוא אש אוכלה, לכן החכמה היא לימין הכתר ביחס של אלכסון אליו, וזה מה שמספרת לנו מסכת יומא שלושה שהיו מהלכין בדרך, אלו שלושת הספירות הראשונות: כתר חכמה ובינה. הרב באמצע הוא משל לספירת כתר, גדול בימינו הוא משל לספירת חכמה, קטן לשמאלו הוא משל לספירת בינה, ומדוע קטן יחשב? היות שעל הבינה נאמר כי חפץ חסד הוא, וחסד נבחן לקטן ביחס לחכמה.

לכן האסור ללכת אחורי רבו הוא לא מחמת עונש, חס ושלום, זו תפיסה ילדותית, האסור ללכת אחורי רבו, הוא משום שבלתי אפשרי לעמוד תחת הכתר, מעוצמת ותוקף ההארות הניתנים בקו אמצעי, לכן לעיתים נמצא שהחכמה עומדת תחת הכתר מצד ימין, או לפעמים משמאל (כתבי האר"י) אך לעולם לא במישור תחת הכתר, כי לא יהיה קיום לעולם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

עד שיפוח היום ונסו הצללים

מהו שאמר המשורר עד שיפוח היום ונסו הצללים, מהו היום המדובר, מי הם הצללים המדוברים, מדוע הם שניים, היכן נמצא הר המר והיכן נמצאת גבעת הלבונה, נשתדל להשיב על שאלות אלו אחת לאחת.

כדי להסביר את הרעיון נשתמש בדימוי של אדם האוחז באקורדיון, האקורדיון הוא כלי נגינה המורכב ממפוח, אשר משני צדדיו מסגרות מלבניות. הנגון באקורדיון מופק ע"י התפשטות המפוח או התכווצותו, ולחיצה על קלידים במסגרת האחת, וכפתורים במסגרת השניה.

ונחזור לעניין, את הארת היום ממשיל המשורר למפוח, כל עוד היום (השמש) מאיר, המפוח מלא אויר (ואור) בזמן שהמפוח מתכווץ ומתרוקן מאויר, היום נופח את נשמתו, כלומר את האויר שבו והאור שבו, אז נסים ומסתלקים הצללים, מדוע, מה הקשר שבין סיום היום, שקיעת החמה והסלתקות הצללים? ובכן יש לומר כי צל שייך במקום שיש אור. למשל כאשר עוברים בשדרה ביום שמש, וחולפים על פני העצים הנטועים בה, אנו רואים שכל עץ נוטה צלו, כלומר לכל גוף יש היטל צל ביחס לאור, אם תהיה למשל חשכה עלטה ללא תאורה ונחלוף על פני השדרה בלילה חשוך, לא נוכל לדבר במונחים של צל, כי צל שייך רק במקום שיש אור, במקום שיש חושך לא שייך צל.

וזה מה שאמר המשורר, עד שיפוח היום, כלומר עד שתשקע החמה, שהוא זמן בו מסתלקים הצללים, כי צללים לא שייכים בחשכה, היות שהם בטלים אליה. כעת נשאלת השאלה מהו היום המדובר? א) האם היום המדובר הוא כל יום פשוט מזריחת החמה עד שקיעתה? ב) האם היום המדובר הוא משל לכל ימי חיי האדם, ג) או האם היום המדובר הנופח את נשמתו הוא משל להסתלקות הארת הבורא מן הנברא?

כך או כך או כך הדברים הם פשוטים, ונחזור לתמונת האקורדיון, אשר בנוי מפוח ושתי מסגרות עץ מלבניות. היום הוא המפוח, שתי מסגרות העץ הן הצללים (או הצלילים), כל עוד יש אויר במפוח, הנגן יכול להפיק צלילים ע"י הקשה על הקלידים מימין ועל הכפתורים העגולים משמאל. ברגע שהוא מכווץ את המפוח ונועל את האקורדיון עם הסוגר הקטן מלמעלה, גם אם הוא ילחץ על הקלידים והכפתורים לא יצא צליל היות והמפוח סגור, ולזאת התכוון המשורר עד כי יפוח היום, כלומר מסתיים האויר, ונסו הצללים, כלומר בזמן שאין אויר, לא ניתן להפיק צלילים ולנגן, אז מה עושים?

וגם אם סיפור האקורדיון הוא משל למשך כל חיי האדם בעולם הזה, או משל ליום שחלף ואיננו עוד, ואיננו יכולים לנגן עוד ולהפיק צלילים? או פתאום הסתלק אור ה' מאתנו ואנו מרגישים עצובים, אז מה עושים?

אומר לנו המשורר, אלך לי אל הר המר, הוא משל לחכמה העליונה, ואל גבעת הלבונה הוא ספירת כתר שהוא מוגבה על כל הספירות.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

מה הקשר שבין תפילה להתפּלת מים? התפּלת מים פירושה הרחקת המלחים והפרדתם מן המים, באופן בו נותרים המים טובים לשתייה, כך באותו אופן, פועלת תפילת האדם. ע"י התפילה, האדם מפריד את המלחים הנמשלים להרגשת אנוכיותו מן המים, כיצד? הוא מפליל את עצמו, רואה שהוא טעה ושגה, כלומר לא שהמצבים שאליהם היה נתון היו לא טובים, אלא הוא שגה בהחלטות, ברגע שאדם רואה שהוא ה"מלח", שממליח את המים, אלו הם המצבים הניתנים לו בחייו, ובכך הוא גורם להם להיות לא ראויים לשתייה. ובזמן שהוא מרחיק את ה"מלח" היא עצמיותו מן המצבים הללו, הנה כל המצבים הם ראויים וטובים והמים ראויים לשתייה, הם יכולים להחיות אותו ואת כל העולם כולו.

והנה נאמר בחומש "כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב ה) ואומרים חז"ל כי הכל היה מוכן מתחת לפני הקרקע, כל שניתן במחשבת הבריאה, הכל חכה למוצא פיו של האדם העומד בתפילה כדי שיוכל להתגשם. ומה פירוש ואדם אין, כלומר אין המצאות של אדם שיכול לעבוד את האדמה, כלומר להתפלל עבורה, כדי שתצמיח את כל הפונטיציאל הטמון בה במחשבת הבריאה. ובזמן שהאדם מתפלל הוא מוציא את המלח את הרגשת ה"מלך" שבו, כלומר שהוא המולך על הכל, כלומר את הרגשת אנוכיותו, וברגע שהוא מסיר את אנוכיותו מכל המצבים הכל זורם, המים מתוקים וראויים לשתייה, האדמה ראויה להזרע ולתת פירות.

כל טוב ושבוע טוב מלא אהבה וברכה

שלום לכולם,

ויעל אליהו בסערה השמים, Giuseppe Angeli, 1740, איטליה, סגנון בארוק מאוחר

מה ההפרש שבין אליהו למשה, הרי במשה כתוב," ולא ידע איש מקום את קבורתו עד היום הזה", (דברים מ"ג לד) ובאליהו כתוב, ''ויעל אליהו בסערה השמים" (מלכים ב' ב' י"א) ושניהם נביאים, אלא משה הוא מבחינת החסד, לכן נאמר בו ''ויקבר אותו בגי בארץ מואב'' כי החסד נמשל למים, ותכונת המים שהם זורמים מן המקום הגבוה אל המקום הנמוך, ואת החסד הנמשל לזרע, צריך לקבור באדמה, כי רק כאשר הזרע נרקב (נקבר) באדמה הוא פושט צורה ולובש צורה, פושט צורה של זה-רע, ולובש צורה של טוב, ככתוב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, כי אדם הראשון בעץ הדעת חטא, ואומרים חז''ל כי גפן היה וגרם לו ידיעה, וכדי לתקן חטא אדם הראשון נקבר משה מול בית פעור הוא אותיות בית עורף, שהוא אחורי הפנים, ללמדנו כי עיקר העבודה היא דבקות בה', ולדבקות צריך הסתרת פנים ולא גלוי, מטעם כי לא יראני האדם וחי, ואילו אליהו הוא מצד הגבורות העולות, כי הגבורה יסודה באש, השואף לעלות מעלה מעלה להדבק בשורשו, לכן לא נאמר באליהו עניין קבורה, כי אינו מקומו. ועוד נאמר ויעל אליהו בסערה השמים, גימטריה השמים 395 ועם חמשת האותיות ה'ש'מ'י'ם' הרי ארבע מאות, הרומז לארבע (אותיות) מ-אות י',  הרומז להתפשטות שם בן ד', הוא שם הוי"ה ברוך הוא, הוא עץ חיים, ומשום שדבק אליהו בעץ החיים, לא שייך בו לא מיתה ולא קבורה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

בפרשת בא (שמות י"א) מכין ה' את משה למכה האחרונה אשר תכה במצרים, ואחריה יצאו לחופשי. וכך אומר הברוך הוא למשה: "כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה, בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל."

מדוע רק לאחר ההודעה על מכת בכורות משתמש הברוך הוא במשל הכלב, ולא לפניה הרי היו כבר תשע מכות, מה מסמל כלב, למה נבחנת חריצת הלשון שלו, ומדוע נזכרת חריצת הלשון דווקא ביחס לכל בני ישראל ולא למצרים, נתבונן בדברים:

הכלב נובח, וקול נביחתו הב הב: הוא רוצה (הב) את העולם הזה ורוצה (הב) את העולם הבא. תמונת העולם הכפולה של הכלב המתוארת באמצעות קול נבחיתו באה לידי בטוי גם במשל שמספר ה' למשה, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב את לשונו:

מה פירוש המשל שממשיל ה' למשה? כאשר כלב חורץ לשון הוא מוציא אותה מחוץ לפיו, ואז ללשון הכלב שני מצבים: האחד בתוך הפה, והשני מחוץ לפה. במשל בו משתמש ה' בשיחתו עם משה ומכין אותו למכת הבכורות הוא למעשה אומר לו, לאחר מכת בכורות אין יותר מצב של שתי רשויות, העולם הזה, או העולם הבא, אין יותר כפל ותעתועים, יש רק אל אחד וכל פעולתו היא להטיב לנבראיו, לכן לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, כי לשראל יש רק עולם אחד, העלם הבא שכולו בינה, מה שאין כן למצרים.

ומשל הכלב מסופר למשה דווקא בהכנה לקראת מכת בכורות, ולא לפני כל מכה אחרת מכל התשע האחרות, היות שמכת בכורות היא העשירית שניתנה, והיא כנגד הספירה הגבוהה ביותר והנעלמת ביותר היא ספירת כתר, שכל עניינה הוא להטיב לנבראיו, לכן לא תתכן שום דואליות ומשניות במקום הכתר, רק אחדות אחת, לכן לא יחרץ כלב לשונו אל כל בני ישראל לאחר מכת בכורות, משום שאז נתברר אורו הזך של הכתר האחד היחיד והמיוחד, ששום דואליות לא עומדת כנגדו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

מדוע לא יבער הסנה, ציור של סבסטיאן בורדון 1616-1671 מוזיאון ההרמיטאג' סנט פטרבורג

מה מלמדנו מעשה הסנה הבוער, ומאיזה שורש רוחני הוא נמשך? הנה כתוב וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג' ב'), מדרך הטבע הוא שהאש יכולה לבעור כל עוד יש אויר המזין אותה, ברגע שכּלֵה האויר, האש דועכת ומשתתקת. במעשה הסנה הבוער אנו רואים כי יש כל הזמן אספקה של אויר המאפשרת לו לבעור ללא הפסקה, נשאלת השאלה מדוע מהווה מעשה הסנה הבוער אות ומשל ליציאת מצרים.

כפי שאמרנו לעיל חוקי הטבע פועלים בפשטות מידה כנגד מידה, במקרה שלנו האש תבער כל עוד יש חמצן המזין אותה, תם החמצן, או האשראי שניתן לה, והאש תפסיק לבעור. מעשה הסנה הבוער מלמדנו כי החסד האלוהי המלובש באויר שאין לו סוף לעולם לא יכלה. לכן בדיוק כשם שהאויר המזין את האש במראה הסנה הבוער אינו כלה, כך לא יכלה החסד האלוקי לעולם, לכן היה מראה הסנה הבוער אות ומשל ליציאת מצרים כי בזכות החסד האלוהי נגאלו משעבוד, כי הנהגת העולם הזה היא בפרצוף זעיר אנפין והיא הנהגת המשפט או הנהגת חוקי הטבע, בה מים רותחים במאה מעלות צלזיוס, או קופאים באפס מעלות, ובחוקי הטבע יכולים להווכח כל  חושי האדם.

אך בהנהגת החסד והאהבה שאין לה סוף, שהיא מעל הזמן ומעל החומר ואיננה כפופה לחוקי הטבע, לא יכולים להווכח החושים, כי שורש החושים בהנהגת המשפט, הנהגת העולם הזה, מה שאין כן הנהגת האהבה, היא הנהגת העולם הבא, והנהגה זו אינה גלויה לכל איש ואיש, ובוודאי שאינה גלויה לו בחושיו, היות שהיא איננה נתפסת בחושים, לכן היה מעשה הסנה אות וסימן ליציאת מצרים, כי מדרך הטבע שעבד הוא עבד, בניו ובני בניו יהיו עבדים, לעבד אין רצון משלו, העבד עושה רצון אדונו, והוא כמו צילו של האדון, האדון מתנענע גם הוא מתנענע, אין לו חיים משל עצמו, הוא אינו רשאי לדבר, להביע דעה או לנקוט עמדה, הוא כעין חפץ, הוא בטל ומבוטל מפני אדונו משעבדו, הוא רק נתון למרותו. אבל החירות אליה שואף העבד אינה באה מצד הנהגת חוקי הטבע, או הנהגת הזמן, שהיא הנהגת העולם הזה, אלא החירות מקורה באהבה אינסופית שרוחש הבורא לנבראיו, וזה האות שניתן למשה רבינו במעשה הסנה הבוער, אהבת ה' לנבראיו חיה קיימת ונושמת לעד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן