שלום לכולם,

מה הקשר שבין תפילה להתפּלת מים? התפּלת מים פירושה הרחקת המלחים והפרדתם מן המים, באופן בו נותרים המים טובים לשתייה, כך באותו אופן, פועלת תפילת האדם. ע"י התפילה, האדם מפריד את המלחים הנמשלים להרגשת אנוכיותו מן המים, כיצד? הוא מפליל את עצמו, רואה שהוא טעה ושגה, כלומר לא שהמצבים שאליהם היה נתון היו לא טובים, אלא הוא שגה בהחלטות, ברגע שאדם רואה שהוא ה"מלח", שממליח את המים, אלו הם המצבים הניתנים לו בחייו, ובכך הוא גורם להם להיות לא ראויים לשתייה. ובזמן שהוא מרחיק את ה"מלח" היא עצמיותו מן המצבים הללו, הנה כל המצבים הם ראויים וטובים והמים ראויים לשתייה, הם יכולים להחיות אותו ואת כל העולם כולו.

והנה נאמר בחומש "כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב ה) ואומרים חז"ל כי הכל היה מוכן מתחת לפני הקרקע, כל שניתן במחשבת הבריאה, הכל חכה למוצא פיו של האדם העומד בתפילה כדי שיוכל להתגשם. ומה פירוש ואדם אין, כלומר אין המצאות של אדם שיכול לעבוד את האדמה, כלומר להתפלל עבורה, כדי שתצמיח את כל הפונטיציאל הטמון בה במחשבת הבריאה. ובזמן שהאדם מתפלל הוא מוציא את המלח את הרגשת ה"מלך" שבו, כלומר שהוא המולך על הכל, כלומר את הרגשת אנוכיותו, וברגע שהוא מסיר את אנוכיותו מכל המצבים הכל זורם, המים מתוקים וראויים לשתייה, האדמה ראויה להזרע ולתת פירות.

כל טוב ושבוע טוב מלא אהבה וברכה

שלום לכולם,

ויעל אליהו בסערה השמים, Giuseppe Angeli, 1740, איטליה, סגנון בארוק מאוחר

מה ההפרש שבין אליהו למשה, הרי במשה כתוב," ולא ידע איש מקום את קבורתו עד היום הזה", (דברים מ"ג לד) ובאליהו כתוב, ''ויעל אליהו בסערה השמים" (מלכים ב' ב' י"א) ושניהם נביאים, אלא משה הוא מבחינת החסד, לכן נאמר בו ''ויקבר אותו בגי בארץ מואב'' כי החסד נמשל למים, ותכונת המים שהם זורמים מן המקום הגבוה אל המקום הנמוך, ואת החסד הנמשל לזרע, צריך לקבור באדמה, כי רק כאשר הזרע נרקב (נקבר) באדמה הוא פושט צורה ולובש צורה, פושט צורה של זה-רע, ולובש צורה של טוב, ככתוב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, כי אדם הראשון בעץ הדעת חטא, ואומרים חז''ל כי גפן היה וגרם לו ידיעה, וכדי לתקן חטא אדם הראשון נקבר משה מול בית פעור הוא אותיות בית עורף, שהוא אחורי הפנים, ללמדנו כי עיקר העבודה היא דבקות בה', ולדבקות צריך הסתרת פנים ולא גלוי, מטעם כי לא יראני האדם וחי, ואילו אליהו הוא מצד הגבורות העולות, כי הגבורה יסודה באש, השואף לעלות מעלה מעלה להדבק בשורשו, לכן לא נאמר באליהו עניין קבורה, כי אינו מקומו. ועוד נאמר ויעל אליהו בסערה השמים, גימטריה השמים 395 ועם חמשת האותיות ה'ש'מ'י'ם' הרי ארבע מאות, הרומז לארבע (אותיות) מ-אות י',  הרומז להתפשטות שם בן ד', הוא שם הוי"ה ברוך הוא, הוא עץ חיים, ומשום שדבק אליהו בעץ החיים, לא שייך בו לא מיתה ולא קבורה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

בפרשת בא (שמות י"א) מכין ה' את משה למכה האחרונה אשר תכה במצרים, ואחריה יצאו לחופשי. וכך אומר הברוך הוא למשה: "כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה, בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל."

מדוע רק לאחר ההודעה על מכת בכורות משתמש הברוך הוא במשל הכלב, ולא לפניה הרי היו כבר תשע מכות, מה מסמל כלב, למה נבחנת חריצת הלשון שלו, ומדוע נזכרת חריצת הלשון דווקא ביחס לכל בני ישראל ולא למצרים, נתבונן בדברים:

הכלב נובח, וקול נביחתו הב הב: הוא רוצה (הב) את העולם הזה ורוצה (הב) את העולם הבא. תמונת העולם הכפולה של הכלב המתוארת באמצעות קול נבחיתו באה לידי בטוי גם במשל שמספר ה' למשה, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב את לשונו:

מה פירוש המשל שממשיל ה' למשה? כאשר כלב חורץ לשון הוא מוציא אותה מחוץ לפיו, ואז ללשון הכלב שני מצבים: האחד בתוך הפה, והשני מחוץ לפה. במשל בו משתמש ה' בשיחתו עם משה ומכין אותו למכת הבכורות הוא למעשה אומר לו, לאחר מכת בכורות אין יותר מצב של שתי רשויות, העולם הזה, או העולם הבא, אין יותר כפל ותעתועים, יש רק אל אחד וכל פעולתו היא להטיב לנבראיו, לכן לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, כי לשראל יש רק עולם אחד, העלם הבא שכולו בינה, מה שאין כן למצרים.

ומשל הכלב מסופר למשה דווקא בהכנה לקראת מכת בכורות, ולא לפני כל מכה אחרת מכל התשע האחרות, היות שמכת בכורות היא העשירית שניתנה, והיא כנגד הספירה הגבוהה ביותר והנעלמת ביותר היא ספירת כתר, שכל עניינה הוא להטיב לנבראיו, לכן לא תתכן שום דואליות ומשניות במקום הכתר, רק אחדות אחת, לכן לא יחרץ כלב לשונו אל כל בני ישראל לאחר מכת בכורות, משום שאז נתברר אורו הזך של הכתר האחד היחיד והמיוחד, ששום דואליות לא עומדת כנגדו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

מדוע לא יבער הסנה, ציור של סבסטיאן בורדון 1616-1671 מוזיאון ההרמיטאג' סנט פטרבורג

מה מלמדנו מעשה הסנה הבוער, ומאיזה שורש רוחני הוא נמשך? הנה כתוב וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג' ב'), מדרך הטבע הוא שהאש יכולה לבעור כל עוד יש אויר המזין אותה, ברגע שכּלֵה האויר, האש דועכת ומשתתקת. במעשה הסנה הבוער אנו רואים כי יש כל הזמן אספקה של אויר המאפשרת לו לבעור ללא הפסקה, נשאלת השאלה מדוע מהווה מעשה הסנה הבוער אות ומשל ליציאת מצרים.

כפי שאמרנו לעיל חוקי הטבע פועלים בפשטות מידה כנגד מידה, במקרה שלנו האש תבער כל עוד יש חמצן המזין אותה, תם החמצן, או האשראי שניתן לה, והאש תפסיק לבעור. מעשה הסנה הבוער מלמדנו כי החסד האלוהי המלובש באויר שאין לו סוף לעולם לא יכלה. לכן בדיוק כשם שהאויר המזין את האש במראה הסנה הבוער אינו כלה, כך לא יכלה החסד האלוקי לעולם, לכן היה מראה הסנה הבוער אות ומשל ליציאת מצרים כי בזכות החסד האלוהי נגאלו משעבוד, כי הנהגת העולם הזה היא בפרצוף זעיר אנפין והיא הנהגת המשפט או הנהגת חוקי הטבע, בה מים רותחים במאה מעלות צלזיוס, או קופאים באפס מעלות, ובחוקי הטבע יכולים להווכח כל  חושי האדם.

אך בהנהגת החסד והאהבה שאין לה סוף, שהיא מעל הזמן ומעל החומר ואיננה כפופה לחוקי הטבע, לא יכולים להווכח החושים, כי שורש החושים בהנהגת המשפט, הנהגת העולם הזה, מה שאין כן הנהגת האהבה, היא הנהגת העולם הבא, והנהגה זו אינה גלויה לכל איש ואיש, ובוודאי שאינה גלויה לו בחושיו, היות שהיא איננה נתפסת בחושים, לכן היה מעשה הסנה אות וסימן ליציאת מצרים, כי מדרך הטבע שעבד הוא עבד, בניו ובני בניו יהיו עבדים, לעבד אין רצון משלו, העבד עושה רצון אדונו, והוא כמו צילו של האדון, האדון מתנענע גם הוא מתנענע, אין לו חיים משל עצמו, הוא אינו רשאי לדבר, להביע דעה או לנקוט עמדה, הוא כעין חפץ, הוא בטל ומבוטל מפני אדונו משעבדו, הוא רק נתון למרותו. אבל החירות אליה שואף העבד אינה באה מצד הנהגת חוקי הטבע, או הנהגת הזמן, שהיא הנהגת העולם הזה, אלא החירות מקורה באהבה אינסופית שרוחש הבורא לנבראיו, וזה האות שניתן למשה רבינו במעשה הסנה הבוער, אהבת ה' לנבראיו חיה קיימת ונושמת לעד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שלום לכולם,

השמים מספרים

מהו סיפור, מהי מטרתו, ועל שום מה אנו נקראים עם הספר, כל זאת ברשימה הבאה: סיפור מלשון סְפִירָה שהיא לשון סַפִּיר ויהלום, שהיא אבן המאירה לאדם ניצוצות של אור, כלומר כאשר אנו מספרים סיפור, אנו יכולים להאיר לאדם השומע דרך הספירות המתנוצצות בסיפור, היות שהבריאה כולה נבראה בצלם אלהים, והיא אחת, הרי כאשר אנו אומרים את המילה "עץ", אז כל השומע את המלה "עץ" יכול לצייר אותה בעיני רוחו, או כל מי שקורא או שומע את המילה ציפור, יכול לצייר בעיני רוחו ציפור, אותו ציור המופיע בעיני הרוח של האדם, נשקף לו מבעד מראת נפשו שהיא החלון לנשמתו.

לכן חשוב לספר ככתוב "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב'), כי התכונה או היכולת לספר סיפור נובעת ממקום בנפש האדם, המכונה בשם שמים, והשמים מספרים ולא הארץ, כי תכונת השמים שבאדם היא להשפיע, והמספר הוא זה משפיע, לכו אנו מצווים לספר ביציאת מצרים, כי כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

אמרנו כי הסיפור מאיר בנפש האדם, כאשר הוא שומע אותו או קורא אותו, אך האם זה הכל, או שיש עוד היבט אחד מרכזי ליכולת לספר סיפור, ונאמר כי בעת שהסיפור משתקף באדם, הוא לא רק מאיר לו, אלא למעשה יוצר יחס ופרופורציה, בין חוויות שעובר האדם בזמן ובחומר, לבין אינסופיות האל יתברך. היחס או הפרופורציה נקראים באנגלית relativization שפירושה הוא להפוך את הרע היחסי המורגש אצל הנברא, לטוב מוחלט היוצא ונמשך מן הבורא, וזה הפירוש של המילה ר(ע)לטי(ו)ביציה, להפוך את הרע-לטוב, כלומר לסיפור תפקיד כפול, גם להאיר באדם, וגם ליצור בו יחס חדש למציאות, לכן יכול הסיפור לרפא, היות שהוא קובע מפת דרכים חדשה באדם,  שתחליף את זו שלא עובדת בו כיום, לכן אנו מצווים לספר ביציאת מצרים, כי סיפור עצמו הוא כעין מקוה רוחני, וכל הזמן מחזיר את הרע היחסי, לטוב האינסופי, לכן אנו נקראים עם הספר, עם שיכול לספר את סיפור הטוב והמוחלט ולהאיר באמצעותו לעולם.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

שלום לכולם,

ויוסף ישית ידו על עיניך

בפרשת ויגש מזמין יוסף את ישראל, אביו, לרדת אליו למצרים, ולהיות קרוב אצלו בארץ גושן כדי שיוכל לכלכלו בחמש השנים הבאות בהן לא יהיה חריש וקציר. ישראל נוסע על פי בקשת יוסף ובא אל באר שבע, מקריב זבחים לאלהי אביו יצחק, כאשר במראות הלילה אומר לו האלהים לא לחשוש לרדת למצרים, כי שם ייעשה לגוי עצום ורב, ועוד שתי הבטחות מבטיח לו הברוך הוא: "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ."

ההבטחה הראשונה ברורה אנכי ארד עמך מצריימה ואנכי אעלך גם עלה, אך מה פירוש ההבטחה השנייה, ויוסף ישית ידו על-עיניך, מדוע יוסף ולא בן אחר, מדוע על העינים ולא על מקום אחר, ומדוע דווקא ידו ולא איבר אחר?

ויש לומר כי עיני האדם מסמלות את העולם הזה, הדואלי, הכלול מטוב ורע, הדואליזם הגורס שכל דבר ניתן להבין מהיפוכו, החושך הוא העדר של אור, הקור הוא העדר של חום, היובש הוא העדר של לחות, הלילה הוא ההעדר של היום, וכאשר מבטיח האלהים ליעקב שיוסף ישית ידו על עיניו, הכוונה היא שהוא מבטיח לו שיוסף יכסה את עיניו, הרואות את הדואליזם של העולם הזה הכלול מטוב ורע, ובכך יבטל את שליטת עץ הדעת בו, כדי שיוכל להכנס לעולם הבא במצב של אַיִן, במצב של אחד, כעץ חיים השתול על פלגי מים.

ומדוע יוסף ולא בן אחר, וניתן לומר כי יוסף מלשון מאסף וסוף, הכוח המאסף אשר שם סוף לעולם הזה, לכן בקשה רחל יוסף ה' לי בן אחר, בן לעולם הבא, ונולד דוד (רמח"ל, אדיר במרום ע' שנ) כי רק יוסף יכול לתחום את העולם הזה, לכן מבטיח לו האלהים כי בעל היכולת הוא יוסף יקיים את ההבטחה, ומילת ידו עולה כ' שהיא מסמלת את הכתר, כלומר בזה שיוסף ישית ידו על עיני יעקב, הוא מבטל את ראיית העין ומעביר את אביו לתחום האין, הוא האינסוף היא ספירת כתר.

שבת שלום לכולם הצלחה וברכה