בתמונה שלפנינו תמר יולדת את פרץ וזרח, פרץ נמצא בתחתית התמונה ונרחץ במים, ב' התאומים הם כנגד ב' בחינות באדם, אמונה וידיעה, זרח כנגד הידיעה ופרצוף חמה, כי כאשר האדם תופס משהו בדעת הוא זורח ומאיר כשמש, ופרץ כנגד האמונה ופרצוף לבנה שהיא נחסרת, ולכן היא זקוקה לאור האמונה שיאיר לה, הצייר מולר נותן בטוי לכך במעשה הרחיצה של פרץ, ככתוב בבריך שמיה, ביה אנא רחיץ, כלומר בו, בהקב"ה, אני בוטח
גדי העזים שמעולם לא ניתן לתמר עבור הערבון של יהודה, הוא אותו חד גדיא החותם את ההגדה של פסח, אותו גדי אחד שקנה אבא, הוא שם הוי"ה ב"ה, בתרי זוזין הם פרץ וזרח, כי זוז גימטריה כ' תרי זוזין כהם ב' כתרים, חמה ולבנה, פרץ כנגד הלבנה הנפרצת, וזרח כנגד החמה, שאורה קבוע (הרמב"ן בשם נחוניה בן הקנה בסיפור לידת התאומים).
והנה מדרשו של נחוניה בן הקנה ספר הבהיר אות קצו
יזכיר סוד בשם אלה הילודים. אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה, לא קשיא דהא כתיב ויתן יד וכתיב ואחר יצא אחיו. והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט כח): אף אני בכור אתנהו. וזהו מאמרם (ר"ה כה א): בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים.
לאחר שזכה יעקב בברכת אביו יצחק בערמת אימו רבקה הוא בורח לחרן מפני מפני כעסו של עשו המבקש להרגו. עשרים ושתיים שנים לא מתראים האחים-תאומים זה עם זה, וכאשר יעקב מבקש לשוב לארץ כנען, הוא יודע שעליו להתמודד עם כעסו האצור של עשו.
יעקב הירא מאחיו עשו פועל בשלושה מישורים כדי להתמודד עימו: במישור האחד הוא חוצה את מחנהו לשניים, שאם יפגע החלק האחד מכוחו של עשו וארבע מאות האיש אשר עימו, לפחות יוותר חלקו השני, במישור השני מתפלל יעקב ואומר, "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק: יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים. וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב." (בראשית לב פס' י'-י"ג) ובמשור השלישי הוא שולח מנחה לאחיו כדי לפייסו.
כאשר אנו קוראים את הפסוקים המתארים את המנחה ששלח יעקב לעשו אנו חושבים שזו מנחה סתמית של עזים ותיישים רחלות ואיילים גמלים מניקות ובניהם, פרות ופרים אתונות ועיירים, לכאורה כפי שאומר הכתוב מן הבא בידו, אך מבט מעמיק בפסוקים יתן תמונה שונה לגמרי. נקרא את הפסוקים ונתבונן בהם.
כאשר נמנה את מנין הפרטים נגיע למספר חמש מאות וחמישים שהוא גימטריה של המילה תק"ן, והוא פשוט, כי עזים ותיישים יחדיו מאתיים ועשרים, רחלים ואיילים יחדיו מאתיים ועשרים, ביחד ארבע מאות וארבעים, ועוד גמלים מניקות ובניהם שלושים, הם ארבע מאות ושבעים ועוד ארבעים פרות הם חמש מאות ועשר, ועוד עשרה פרים הם חמש מאות ועשרים, ועוד עשרים אתונות הם חמש מאות וארבעים ועוד עשרה עיירים הרי חמש מאות וחמשים פרטים.
זו אפשרות אחת להסתכל על רשימת המנחה ההולכת ארצה שעיר לחלות את פני עשו, אפשרות נוספת היא לראות את שם ה' ברוך הוא העולה ממנה, נתבונן בדברים. שם הוי"ה ברוך הוא נכתב ד' אותיות שהן י', ה', ו', ה' ועם קוצו של יוד הרי ה' בחינות, שהם כנגד ספירות כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות, כעת נראה כיצד ה' בחינות אלו באות לידי בטוי במנחה ששלח יעקב לעשו.
כנגד קוצו של יוד וספירת כתר נשלחים עזים מאתים ותיישים עשרים, כנגד אות י' משם הוי"ה נשלחים רחלים מאתיים ואילים עשרים, כנגד אות ה' ראשונה משם הוי"ה נשלחים גמלים מניקות ובינהם שלושים, כנגד אות ו' דשם הוי"ה נשלחים פרות ארבעים ופרים עשרה, וכנגד אות ה' אחרונה דשם הוי"ה נשלחים אתונות עשרים ועיירים עשרה בסדר הבא:
קוצו של יוד (כתר) = עזים מאתים ותיישים עשרים הרי יחד מאתים ועשרים (זכרים ונקבות בסוד הזיווג)
אות י' (חכמה) = רחלים מאתיים ואיילים עשרים יחד מאתים ועשרים (זכרים ונקבות בסוד הזיווג)
אות ה' (בינה) = גמלים מניקות ובניהם שלושים (רומז לג' {תלת] קווין היוצאים מבינה, חסד, דין ורחמים).
אות ו' (תפארת) = פרות ארבעים ופרים עשרה ביחד חמישים (זכרים ונקבות בסוד הזיווג) גם רומז לה' ספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד שכל אחת כלולה מעשר הרי חמשים המושפעים דרך ספירת יסוד הנקרא "כל" שהוא גימטריה חמשים.
אות ה' (מלכות) = אתונות עשרים ועיירים עשרה, ביחד שלושים הרומזים לשלושת קווין המושפעים למלכות, חסד דין ורחמים.
ואם נתמקד יותר נוכל לראות כי בספירות בינה ומלכות, שהן אותיות ה' ראשונה וה' אחרונה דשם הוי"ה יש רק אמהות וצאצאים ללא זכרים משפיעים.
ובלילה שירה עמי, "נצחונו של דוד" צייר מתאו רוסלי, איטליה פלורנס, סגנון טרום בארוק
מהו שאמר דוד ע"ה, ובלילה שירה עמי, מדוע מופיעה השירה דווקא בלילה, מהו משמעותו של הלילה בחיי האדם, ומה משמעותה של השירה בחייו, ומדוע מופיעה השירה במצבי הקטנות שלנו, כל זאת ברשימה הבאה.
כבר בפרק א' בספר בראשית מספרת לנו התורה כי כל יום נכלל ממידת החשכה הקודמת לו, כפי שכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, כלומר כל פעם שנוקטת התורה במילה יום היא כוללת בתוכה ב' מצבים, ערב ובוקר, רק ערב ובוקר יחד נקראים יום אחד, ערב לבד, או בקר לבד הם חסרי משמעות.
הערב המדובר בתורה, אינו רק מצב בו שוקעת השמש במערב, והלילה יורד בו, אלא הערב המתואר בתורה, הוא מצב נפשי בו שוקעת השמש באדם, כלומר המחשבה, אור ה' לא מאיר בו יותר, והוא לא יודע מה לעשות.
ערב מלשון ערוב, וערבוב, לכן כאשר שוקעת החמה שבאדם, כלומר אור ה' נסתר ונעלם ממנו, רב הערב שבו, כלומר אז צצים ועולים בו רעיונות שונים הנוגדים זה את זה ומעורבים זה בזה, האדם העוקב אחרי מחשבותיו השונות הצצות ועולות בו, מבלי לשפוט אותן על הופעתן, יכול לראות כי זהו מכלול של שבעים שרים המקיפים אותו, היות שנוטריקון המילה ערב היא ע' רב, וע' בגימטריה שבעים, ורב, הוא כינוי לאומות העולם, כמאמר עשו יש לי רב.
זהו מצב של מבוכה באדם, כי להבדיל ממצב של יום באדם, שיום הוא מצב בו מאיר אור ה' לאדם, ואור ה' נותן לאדם תחושה של קו ומטרה, הרי שהערב המופיע באדם מעניק לו בדיוק תחושה הפוכה, הערב מסובב אותו כמו שבוחשים תבשיל בקדרה, והאדם לא יודע את נפשו.
לכן יש לנו שמות שונים למצבים הללו בנפש האדם, יש מצב הנקרא ערב, הוא מצב של ערוב רעיונות שונים, לפעמים הסותרים זה את זה, יש מצב הנקרא ערב רב, זה כאשר הרעיונות השונים רבים זה עם זה וזה נקרא ערב רב מלשון ריב ומדון, לאחר מכן מופיע הליל, שאותיות ליל הן בגימטריה שבעים, שבהם מתאחדים שבעים הרעיונות לאחדות אחת, ומכאן גם בא הבטוי ליל מנוחה, ומחצות הלילה ואילך, אנו אומרים "לילה טוב", כי החל מחצות הלילה נשאר הערוב בצידו השמאלי של השעון, ומצידו הימני של השעון מתחיל הלילה הטוב, כמאמר השיר "השעות הקטנות של הלילה, הן אולי הגדולות באמת, בשעות הקטנות של הלילה, העולם את ההגה שומט", כי הגה נמצא בצד שמאל של הרכב, ובשעות הקטנות של הלילה לאחר חצות, נשמט ההגה הוא קו שמאל או מידת הדין, ואז מופיעה הגדלות הוא צד ימין וחסד.
אך שוב עולה השאלה מדוע אמר דוד המלך את הפסוק ובלילה שירה עמי, כדי להשיב על שאלה זו עלינו להבין מהי שירה, אך לפני כן עלינו להבין כי יש ב' אופנים לקרוא את האלף בית העברי, האחד מאלף ועוד ת' שזה נקרא מצב היושר, הפנים והברכה, והאפשרות השניה והיא לקרוא את האותיות מת' עד א' בסדר הפוך, מהסוף להתחלה, מצב זה נקרא אחור, או מצב הקטנות או מצבי החשכה, שעה שלא מאיר לאדם.
משה רבינו ע"ה מנחה את עם ישראל בספר דברים ומכין אותם למצבי ההסתרה והקטנות שהם יחוו בלעדיו, ואומר כי כאשר יגיעו לרגעים כאלה, שלא מאירים לאדם, מצבים הנבחנים לחשכה וערוב, תהיה השירה הזאת עמהם, אומנם בטקסט המקורי התכוון משה לשירת האזינו, אך אנו יכולים לגזור מדבריו גזרה שווה ולומר כי בכל מצבי הקטנות בהם נסתר אור ה' מאדם, דווקא השירה יכולה להאיר לו, מדוע? כי אותיות המילה שירה נכתבות בסדר הפוך, כלומר לא מא' עד ת' בסוד יושר והארת הפנים, שהם הארת פניו יתברך, אלא בסדר הפוך מת' עד א', כאשר אות ש' מופיעה לפני אות ר' שזהו מצב של קטנות, ומצבי הקטנות תמיד מופיעים לפני מצבי הגדלות כפי שהערב מופיע לפני הלילה, כפי שמצבי האחור מגיעים לפני מצבי הפנים, כפי שתת מודע מופיע לפני המודע. לכן השירה מאירה לאדם במצבי הקטנות החשכה והלילה כי דומה בדומה מרפא, כי הלילה והחשכה הם מצבים לא מודעים ומצבי קטנות באדם, כפי שהשירה היא מצב קטנות ואחוריים באדם.
למה הדבר דומה, כאשר אדם מרגיש שהוא חסר אונים ולא יכול לעשות דבר, אז הוא שומע שיר, או קורא שיר ובאמצעות מילות השיר הוא מתעודד באמצעות הקשר המתפתח דרך מילות השיר והלך הרוח המובע בו. לכן האלמנטים המאפיינים את דוד המלך הם הכנור והנבל, כלי המיתר, שהם כלים התרים ומחפשים את אור ה' יתברך.
כל טוב לכולם ושבת שלום
השעות הקטנות של הלילה שכתב יוסי גמזו הלחין יוחנן זראי ושר אריק איינשטיין
מכירת הבכורה, הנדריק טר ברוגן (1588 - 1629) צייר הולנדי במרכז התמונה התאומים יעקב ועשו, עשו מימין מעומד עם תליו וכליו, לשמאלו יעקב מיושב מגיש נזיד עשים בימין, בעומק עומדת רבקה האם מאחורי יעקב בקומת עשו, יעקב נראה כתוכה של רבקה יצחק הוא צללית דקה מיושבת מאחורי עשו, יחסי האלכסון עשו רבקה ישנו את התמונת הבכורה
היום בו הכין יעקב אבינו נזיד עדשים, הוא היום בו נפטר אברהם אבינו ע"ה, לכן הכין בו נכדו יעקב נזיד עדשים שהוא מאכל להברות את החולה ואת האבל. אברהם חי מאה שבעים וחמש שנים, ובמותו היה יצחק בנו, בן שבעים וחמש שנה. יצחק נולד לאברהם בהיותו בן מאה שנה, ובן ארבעים לקח את רבקה, עשרים שנים התפלל יצחק עליה שתלד, ובהיותו בן שישים שנה נולדו התאומים, מכאן שכאשר מת אברהם, היו יעקב ועשו בני חמש עשרה שנים, זה שכתוב ויגדלו הנערים (בראשית כה, כז).
אותו היום בו הכין יעקב אבינו נזיד, היה לא רק יום מותו של אברהם אבינו ע"ה שמת בשיבה טובה, אלא היה יום מותו של נמרוד, צורר אברהם, שהשליך אותו אל כבשן האש באור כשדים. נמרוד לא מת בשיבה טובה כאברהם, אלא נהרג ע"י נכדו של אברהם אבינו, עשו. נמרוד היה גיבור ציד לפני ה', ומה פירוש גיבור צייד לפני ה', הפירוש הוא, שהוא היה צד את דעת הבריות ומסית אותם נגד ה', וכיצד היה עושה זאת? באמצעות טקטיקה מיוחדת, עליה נקרא בהמשך.
לאחר חטא עץ הדעת, הכין ה' אלהים כתונות עור לאדם וחוה, שיוכלו להתלבש בהם בעולם הזה, ושלח אותם מגן עדן. את כותנות העור הללו, כעבור עשרה דורות, לקח איתו נח לתיבה, ושמר עליהן בזמן המבול. כאשר יצאו נח ובניו מן התיבה, גנב אותם חם, ונתן אותם אותם לנכדו נמרוד (בן כוש). נמרוד היה לובש את כותנות העור הללו, ושוב אין המדובר בבגדים גשמים, אלא מדובר בלבושי המוחין, ביכולת דיבור ורטוריקה, כמו הנחש הקדמון, והיה צד את הבריות ומטעה אותם, כדי שלא יאמינו באל אחד.
על פי ספר הישר, נמרוד ידע על עשו, נכד אברהם, ורצה להרגו, לכן היה מתנכל לו להמיתו, עשו שידע זאת ארב לו, הרגו, ולקח ממנו את כתונות העור, אלו בגדי החמודות, שכל הבריות חמדו אותם, והגיע עייף ותשוש לאוהלו של יעקב, והוא קץ בחייו, נשאלת השאלה מדוע?
לעשו יש ביד את מה שחפץ בו כל צייד, יש לו בגדי החמודות, יותר מזה הוא לא צריך, והוא מבקש מיעקב שילעיט אותו מן האדום האדום הזה, יעקב מתנה את מתן המאכל במכירת הבכורה, עשו שקץ בחייו, לאחר הריגת נמרוד, אינו חפץ בחיים רוחניים ובוודאי שלא בבכורה, שהיא תולדה שלהם, לכן הוא מוכר בכורתו ליעקב בהיותם בני י"ה שנים.
שאל השואל, איזו תנועה רווחת יותר בעברית, תנועת O או תנועת U, לכאורה שאלה בענייני לשון, אך לא רק, היות שמנועי החיפוש של גוגל הובכו מן השאלה, זכרנו כי ספר הזהר מדבר על תנועות באופן הבא:
תנועת חולם מופיעה כנקודה מעל האות ו', ברוחניות תנועת חולם O, נבחנת למהות של לחסד, ככתוב חסד אל כל היום, ואילו תנועת U תנועת השורוק, כאשר הנקודה היא בבטן האות ו' נבחנת למהות החכמה, כאשר אדם עושה מעשים טובים זה נבחן לתנועת O כמו במאמר ויהי אור, ואילו כאשר יש לו הבנה, זה נחשב לתנועת U, כלומר אדם לפני שתופס משהו הוא בבחינת תנועת חולם O, ומצב חולם dreaming ואחרי שתפס משהו בשכל, זה נחשב לתנועת U, היות שכתוב עולם חסד יבנה, בנין העולם נסמך על חסד, ואילו החורבן נמשך מתנועת U שעניינה קבלת חכמה כמו במילה אוּר כַּשְׂדִּים המסמלת קבלת חכמה, ומסמלת חורבן, לכן יצא אברם משם.
ומה ששאל השואל בתחילה היא שאלת אברם שהיה באור כשדים, מה יש יותר יותר בעולם חסד או חכמה, מים או אש, היות שאלו שני כתובים (אלמנטים) המכחישים זה את זה, אמר לו הקב"ה לך לך, כלומר צא מן המחשבות הללו, מן האצטגנינות שלך (עבודת כוכבים וחישובים אינסופיים) שאין בהם יכולת להכריע, ומשם (מאור כשדים)
הלך לחרן ובא לארץ כנען. שלימים תקרא ארץ ישראל, ושוב אם ישאל השואל מה יש יותר, חסד או חכמה, ימין או שמאל, תנועת O או תנועת U, התשובה תהיה לא מה יש יותר אלא מה האלמנט המכריע בין השניים, והאלמנט המכריע בין שתי התנועות, או שני הקווים, או שני היסודות, הוא תנועת חיריק (i) שהיא נקודה מתחת האות, לכן היה צריך אברם לעזוב את האש (חכמה) אור כשדים, ולהגיע לארץ כנען, (ארץ ישראל) שהיא קו אמצעי והמכריע. כי המכריע (קו אמצעי) נקרא אמת ושלום. לכן נתבקש אברם למול את עצמו בארץ, כי המילה נבחן לאות י' ברית קודש, והברית נחשב תמיד לשון מאזניים, בין שני השוקיים, כי ב' שוקיים לאדם ימין ושמאל ואות ברית מכריע בניהם.
הפעם זאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת
לאישה, שנבנתה עזר כנגדו, קרא אדם בשם אישה והבאור הוא כי מאיש לוקחה זאת, כלומר השורש הוא איש, והענף הוא אישה, הזכר הוא איש והאישה נקבה. כמו שאנו מכנים לאדם שנולד בירושלים - ירושלמי, ומי שנולד בטבריה אנו מכנים - טברייני, כלומר אדם נקרא ע"ש מקורו.
נשאלת השאלה מדוע לא הסתפקה התורה במונחים הכללים איש ואישה, מדוע היה צריך להנתן לאישה שהיתה עזר כנגדו שם פרטי, ומנין גזר אדם, שהיה בעל שם פרטי שמה של אשתו, ואיך קשורים שמותיה של העזר כנגדו, לשם ה', כל זאת ועוד ברשימה הבאה.
לאחר שיוצר ה' אלקים אדם עפר מן האדמה, הוא מניח אותו בגן עדן לעבדה ולשמרה, מצווה אותו שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ורואה למעשה, כי האדם לבדו, אין לו עזר כנגדו, אין לו שותף מתאים. במהלך יצירה מפליא יוצר ה' אלקים מן האדמה את חית השדה ועוף השמים, ומביא אותם לאדם, לראות מה יקרא להם, כי כאשר מתבונן אדם בחית השדה ובעוף השמים הוא רואה את טבעם ומעניק להם שמות לפי חיותן תכונתם ואופיים, כלומר לפי כוח הנפישה והתנועה שבהם, אך מכל השמות שקורא האדם לחית השדה לעוף השמים ולבהמה, לא מוצא האדם עזר כנגדו, כלומר אף אחד מן השמות שהוא קורא לחיות לעופות ולבהמות לא יכול למלא את החלל הפנימי העצום שיש בו, אף אחד מן השמות לא פונה אליו, אף אחד מן השמות לא ממלא פנימיותו, אף אחד מן השמות לא מניע בו את החלל הפנימי שנותר בו מאז יצירתו, האדם נעצב מתעייף ונרדם.
בעת תרדמתו לוקח ה' אלהים צלע מן האדם, סוגר בשר תחתנה, בונה את הצלע שלקח מן האדם לאשה ומביא אותה אל האדם. האדם מתבונן בה ואומר: "הפעם זאת, להבדיל מכל הפעמים האחרות בהן הובאו לפניו חיות בהמות ועופות, "עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת".
מה למעשה אומר אדם, הוא לא מדבר על צלעות בקר, או כבש, זו אינה שיחה שמתנהלת אצל הקצב, מה היא הצלע המדוברת? ויש לומר כי שם ה' הפשוט במידת הרחמים נכתב י', ה', ו', ה'. וגימטריה של 26 או כ"ו, את שם ה' ניתן לכתוב במילוי האות אלף והוא ייכתב כך: יוד, הא, ואו, הא, באופן זה גימטריה של שם ה' במילוי אלפין יהיה 45 שהוא גימטריה של המילה אד"ם, כלומר שם אד"ם הוא שווה ערך לשם ה' במילוי האות א'.
נמצא כאשר כתוב ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן, פירושו שהאדם מתחיל לרדת משם מ"ה, משם אד"ם, כי תרדמה אותיות תרד מ"ה, וה' אלקים מוריד ממנו תוך כדי שינה, אותיות משמו. אומר השל"ה הקדוש כי כאשר נוריד משם מ"ה, או שם אד"ם שהם גימטריה 45 את שמו הפשוט במידת הרחמים (הוי"ה) שהוא גימטריה כ"ו נקבל שם חוה.
כי אותיות השם הפשוט יהו"ה הוא 26, ואותיות המילוי שלו הן וד, א, או, א' שהן גימטריה חו"ה
