אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

מהי כתונת פסים ברוחניות

שלום לכולם,

וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתנת פסים

מספרת לנו התורה (בראשית לז) "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקנים הוא לו, ועשה לו כתנת פסים". כתונת הפסים של יוסף היתה השראה למחזות רבים ושירים רבים, זאת ועוד, גם בסרטו של ססיל דה מיל, "עשרת הדברות", נראים בנ"י המתגוררים בארץ מצרים לבושים כתונת פסים, ואפילו השמיכה שבה עוטפת יוכבד את תינוקה לפני שהיא מכניסה אותו לתיבה, היא של פסים (ראו החל מדקה 10:03 לסרט) אך האם זה הכל, הרי גם מלכי מצרים הקדומים צנפו ראשם בבד מפוספס, מהו אם כן ההפרש שבין כתונת הפסים של יוסף למצנפת המפוספסת של מלכי מצרים, ומהי למעשה כתונת פסים ברוחניות, שממנה נמשכת הגשמיות.

כתנת פסים בגימטריה 1060 כאשר נחלק את המספר 1060 לעשר, שהרי כל דבר שלם הוא בעל עשר ספירות, לא תשע ולא אחת עשרה כפי שגורס ספר יצירה, הרי שנקבל 106, 106, היא גימטריה של המילה קו (הרומז על אור הקו עליו נדבר בהמשך), או ו"ק, הרומזים על ו"ק (ששה) קצוות, ד' רוחות שמים מעלה ומטה, או שש ספירות, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד.

בפסוק שכותבת התורה, מופיעה העובדה ראשונה, "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", לאחר מכן מופיעה הסיבה, מדוע אהב ישראל את יוסף מכל בניו, ואז אומרת התורה, כי בן זקונים הוא לו. כאשר בודקים את הנתונים בשטח, רואים כי יוסף אינו ממש בן זקונים של ישראל, כי אחרי יוסף נולד בנימין, אם כן למה רומזת התורה כאשר כותבת כי יוסף הוא בן זקונים, הרי כבר הבהרנו כי בן זקונים, איננו הבן הצעיר ביותר, אם כן, מהו בן זקונים ברוחניות? כי התורה איננה מדברת בגשמיות כלל וכלל.

ברוחניות ספירת חכמה מכונה בשם אבא, וספירת בינה מכונה בשם אמא, מקשר וחיבור של ספירות חכמה ובינה, או אבא ואמא, נולדות שאר הספירות, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. ספירת יסוד היא הספירה האחרונה מצד המשפיע היות והיא המרכזת את כל שפע הספירות שמעליה ומשפיעה אותן למלכות, שהיא העולם הזה. לפיכך נמצא כי הבhטוי בן זקונים סובב על ספירת יסוד, שהוא הבן הצעיר ביותר של ספירת חכמה המכונה בשם אבא, לכן אהב ישראל (אותיות לי ראש, שהן סובבות על המשפיע הנקרא ראש) את יוסף, את ספירת היסוד, מכל בניו, מכל שאר הספירות, מדוע? כי בן זקונים הוא לו, כי ספירת יסוד קנה את חכמת אביו, ומהי חכמת אביו, היא סוד ההשפעה לעולם הזה הנקרא מלכות. כי מכל שאר הספירות רק יסוד הנמשל ליוסף יכול להשפיע כל הטוב למלכות, לכן אהב ישראל את יוסף מכל בניו, כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ורק ספירת יסוד נקרא טוב, כי אינו דואג לעצמו, אלא רק להשפיע. לכן ספירת חכמה (ישראל ואבא) אהב את יוסף (יסוד) מכל בניו (משאר הספירות).

ומכאן בא גם המעשה ויעש לו כתונת פסים, שהוא לבוש העשוי פסים של אור, כמו שאנו רואים מבעד לתריסים אחר הצהרים, המדובר הוא על אור הקו, אור הבא בשיעור ומידה של קו, שרק באמצעותו יכול אור אינסוף ברוך הוא להשפיע לנבראים לאחר שצמצם את אינסופיותו. לכן אמרו רבותינו כי לכתונת הפסים של יוסף יש שייכות עם כותנות האור של אדם הראשון. כלומר עם לבושי המוחין שלו, כלומר עם מחשבתו של אדם הראשו שהיתה להטיב לכל הבריאה, כי אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, ונברא בצלמו ודמותו, וכפי שהקב"ה טוב ומיטיב כך היה אדם הראשון לפני החטא טוב ומיטיב, לכן היו לאדם ואשתו כתנות אור, כלומר מחשבות טובות של הטבה לכלל הבריאה. ויוסף שהיה בנו של יעקב, קבל מאביו כתונת הפסים, שהיא משל ליכולת הרוחנית לחשוב מחשבה טובה שכל ענינה להטיב לנבראיו. כי אותו אור שנאמר עליו במעשה בראשית וירא כי טוב, התגלגל ונמשך להיות כותנות אור, שהם לבושי המחשבה של אדם הראשון שנולד מהול וטוב, שהועברו במהלך הדורות ליעקב אבינו ע"י רבקה אמו, אלו הם בגדי החמדות, וכאשר עברו בגלגולם אל יוסף נקראו בשם כתונת פסים, והכל אחד שכל השמות והכינויים, כותנות אור, בגדי החמודות, כתנת פסים, כולם סובבים על מחשבה אחת שהיא להטיב לנבראיו.

מהו עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו בנפש האדם פנימה

שלום לכולם,

הפיחי גני יזלו בשמיו

אנו מכירים את הפסוק ממגילת שיר השירים "עורי צפון ובואי תימן", אך איזו משמעות רוחנית יש לו, נתבונן בתחילה בספר הזהר פרשת ויקרא, מאמר עשרה שמות:

אומר רבי אבא כי הבטוי "עורי צפון", מכוון לפעולה שפועל הקב"ה בנבראים, ששולח להם מחשבות נסתרות הצפונות בליבם. פעולה זו מכונה בשם "עורי צפון", כלומר כוח בנפש האדם המעורר את מחשבת הנסתר שבו. הכוח הזה פועל במחצית הלילה, ואין המדובר בלילה גשמי, אלא לילה הוא זמן שלא מאיר לאדם, לא מרגיש שמח, אדיש, עמום לו בפנים, זהו זמן קטנות לאדם, בו מסתלקים ועולים המוחין שלו, זמן זה נבחן לשינה רוחנית, כלומר הוא אינו נוכח ממש במתרחש, אז באמצע הלילה הזה העמום, הקב"ה מעורר אותו באמצעות שליחת מחשבות נסתרות מצפונות ליבו אליו.

מצב זה מתואר במשל המסופר על דוד המלך, שהיה כנור תלוי מעל מטתו, ובחצות הלילה היה רוח צפון מנשב, וכינורו של דוד היה מנגן מאליו, ומעיר אותו משנתו ככתוב, "חֲצוֹת-לַיְלָה--אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ: עַל, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ". (תהלים קיט סב).

ובואי תימן, לאחר שמתעורר האדם מהקטנות ע"י מחשבת לב, הוא בא לתימן, לדרום ששם החסד, כי בדרום נשחטים קרבנות שלמים, ואין המדובר בו בקורבנות חיצוניים חס ושלום, אלא הכל בנפש האדם פנימה, אלא לאחר שמתעורר האדם ע"י מחשבה הצפונה בלב, הוא בא לתימן, לדרום, ששם נשחטים השלמים, ורואה דרך הימין והחסד (תימן) כי הכל שלם. משום זה חביבים על הקב"ה השלמים, יותר מכל הקורבנות, מדוע? כי קורבן אשם וחטאת נאכל ע"י כהנים, כי רק הם יכולים לכפר, ואילו השלמים נאכלים ע"י הבעלים, כי בהקרבת קורבן שלם, הנשחט בדרום, מצד החסד, רק דרך עדשת החסד, יכול לראות אדם כי הכל שלם ולא חסר דבר, לכן קורבן שלמים חביב על הקב"ה יותר מכולם, כי הקב"ה שלם, והאדם שלם באמונתו כי הכל טוב, ומתקיים שווי צורה בין בורא לנברא.

הפיחי גני, סובב על בקשת הקב"ה שאדם ייחל לקשר איתו, אז יזלו בשמיו, כלומר אז יזלו מי השפע העליון, ומדוע לא כתוב יזלו מים, אלא יזלו בשמיו, ויש להבין כי מדרך הטבע מים נוזלים מן המקום הגבוה למקום הנמוך, מלמעלה למטה, כפי שפועל כוח המשיכה, ואילו בבטוי יזלו בשמיו, אנו מוצאים תנועה אינסופית, נזילת השפע הבאה מן השמים המשפיעים מעלה באדם תחושה של ריח טוב, ותחושה של ריח טוב גורמת לו לשאוף אויר ולהתבשם בו, באופן שהוא מתקרב יותר למשפיע, במצב יזלו בשמיו  יש תנועה מעגלית אינסופית, השפעת השפע גורמת לאדם הנאה של ריח, המביאה אותו להתקשר יותר עם המשפיע, וזה ממשיך לטפטף לו שפע וכו'.

וזה שאמר שלמה המלך, הפיחי גני, בלשון נקבה, כי כלל הנבראים נבחנים לנקבה ביחס לבורא, כי הם בעלי חסרון ונקב כלפיו. ובאמצעות הבטוי הפיחי גני, הוא מבקש מכלל הנבראים לייחל אליו, כי הבורא הוא מעבר למקום וזמן, וכאשר האדם מייחל לקשר עם הבורא שהוא מעבר למקום וזמן, הוא למעשה מנשים את הבריאה, כלומר נופח בה נשמה, ובעת שהנבראים מנשימים את הבריאה, כלומר מייחסים אותה לאינסוף, אז גם תגובת הברוך הוא בהתאם, אז יזלו בשמיו, אז לאחר ייחול הנבראים אליו, יבוא השפע העליון בצורת נוזלים המעלים ריח מבושם, וכאשר אדם מריח את הריח הטוב, האדם נהנה וכל הבריאה מתעלה עם כל נשימה שלו.

יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו - יבא ר"ת י'צירה ב'ריאה א'צילות, שהן משל לאותיות יה"ו, כי אות י' היא עולם אצילות, אות ה' ראשונה היא עולם הבריאה, אות ו' היא עולם יצירה, לכן מילת יבא ניתן לקרוא כאותיות יה"ו, דודי הוא ז"א, אות ו',  לגנו היא המלכות, ה' אחרונה דשם הוי"ה, שהיא שורש נשמות הצדיקים. ויאכל פרי מגדיו, כלומר הקב"ה, הוא הדוד, ייזון מפירות המגידים והמספרים את מעשה ידיו, ככתוב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. (תהלים יט ב).

מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון

על ההפרש שבין מנחת קין למנחת הבל ברוחניות

שלום לכולם,

מה ההפרש שבין מנחת קין למנחת הבל ברוחניות, מדוע אע"פ שקין מופיע כיוזם הבאת המנחה, לא מתקבלת מנחתו, ואל מנחת הבל שועה ה', נתבונן בפסוקים:

בבראשית פרק ג' כתוב: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע יהוה אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה". מפרש רש"י "מפרי האדמה" - מן הגרוע ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה (ד"א מפרי מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר).

צמר מנחת הבל

אך האם זה הכל, נתבונן בערך הגימטרי של הבטוי "מפרי האדמה", הערך הגימטרי שלו הוא 385, כגימטריה של המילה "שפה", ומה פירוש שפה, כמו שאנו אומרים "אבן השפה" הכוונה היא לאבן המונחת בקצה המדרכה או בסופה לפני שמתחיל הכביש.

שפה היא גם תצורת היחיד של המילה שפתיים, שהיא למעשה שער או גבול בין ההבל (האויר) הפנימי הנמצא בחלל הפה, ובין ההבל (האויר) החיצוני הנמצא מחוץ לפה. השפתיים הן המוציאות לפועל של הדיבור, לכן כאשר אנו רוצים לתאר אדם המתאפק שלא להוציא דיבור מפיו, אנו שומעים את הביטוי "נושך שפתיים", באופן ציורי זה שומר אדם בכוח נשיכת השיניים, בכוח הלובן, שלא יצא הדיבור מפיו ויהיה מגולה בעולם.

זאת ועוד, שפה היא מלשון סוף (כי לש' שמאלית ולאות ס' יש אותו צליל) וחיץ, החוצצת בין ההבל (האויר) הפנימי הנמצא בחלל הפה, שאינו מלובש במילים, להבל (האויר) החיצוני היוצא ממנה המלובש במילים לחלל העולם. נמצא שקין הביא מנחה, מן הסוף, מן הקצה, מהחיצוני, ולא מן הפנימי שהיא הראשית, כמו שאנו מצטוים במצוות בכורים. והנה סיפור קטן, יום אחד נתבקש מלצר לחתוך עוגה שנאפתה בתבנית ארוכה, ולהגישה לאורח במסעדה. אותו מלצר החל לחתוך את העוגה כסדרה מן הקצה בשיטת הסלאמי, והניח את הפרוסות כסדרן על צלחת ההגשה. נזף בו בעל המסעדה ואמר, "לא מגישים את הקצה של העוגה לאורח, זה לא מכובד".

ונחזור לענין, מביא רש"י מדרש אגדה האומר כי מנחת קין היתה זרעי פשתן, בעוד שהבל הביא צמר, צמר הוא לבן וזרעי פשתן הם כהים, זו אבחנה אחת, אבחנה שניה, גימטריה של המילה "פשתן" עולה 830 בעוד גימטריה של המילה "צמר" עולה 330, ההפרש בין 830 ל - 330 הוא חמש מאות. אומרים רבותינו כי מהלך עץ חיים הוא חמש מאות שנה.

נמצא כי ההפרש בין מנחת קין למנחת הבל היא חמש מאות שנה, כמהלך עץ החיים, כי הבל הביא מנחה מעץ החיים, שהם בכורות צאנו וחלביהן, שהבכור הוא מצד החסד הנקרא ברא בוכרא, כלומר בן בכור, וחסד הוא בחינת אור ומים וצבעו לבן, כמו החלב והצמר, כי כאשר חולבים צאן, החלב לא גורע מחיי הצאן, אלא הצאן ממשיך לחיות ומשתבח, וכן כאשר גוזזים את צמרו הלבן, הגזיזה לא רק שאינה גורעת מאייכות חיי הצאן, אלא להיפך היא מקלה עליו בימות הקיץ החמים, ואילו הצאן כשלעצמו, ממשיך לגדל צמר לעונה הבאה. נמצא כי הבל הביא מנחה לה' מאינסוף, כי צמר וחלב לא נוטלים חיים, אלא להיפך, רק ממשיכים אותם.

פרח הפשתן

ואילו קין, לא רק שלא הביא מנחה מאינסוף, אלא הביא מהקצה, "מפרי האדמה", דבר שיש לו סוף, ואפילו לא צמח שלם של פשתן שפריחתו כחולה או סגולה, אלא זרעי פשתן, וזרע נוטריקון "זה - רע", והזרע הוא כהה ולא בהיר, וזרעים הם מפורדים ואינם בכלל האחדות, והם רק הפוטנציאל של הצמח, ולא הצמח כולו, כי כדי להגיע לקומת שכלול הצמח, צריך ראשית לזרוע את הזרעים באדמה, להשקות אותם, ולהמתין לכלל בשולם לצורתם השלמה, וקין שהיה קצר בזמן, זרק משהו מפורד, כהה ולא שלם שנוטריקון שלו "זה רע", שהמרחק שלו מעץ חיים חמש מאות שנה.

זרעי פשתן

מה פירוש שמהלך עץ חיים הוא חמש מאות שנה. שנה היא מידה, כמו השנתות המודפסות על גבי המסורה, בה אנו מודדים כמה מ"מ גשם ירדו השנה. ואילו מהלך עץ החיים חמש מאות שנה, פירושו כי משהו שלם שנותן חיים יש לו מהלך של ה' בחינות, ה' אמות, ה' מאות, כמו לכף יד אדם שיש בה ה' אצבעות, למעשה יש בה ה' מידות כי כל אצבע היא מידה, כי ה' אצבעות שיש לנו בכף יד נמשכות מספירות כח"ב תו"מ, שהן כתר חכמה בינה תפארת ומלכות. ואלו נמשכות מקוצו של יוד וד' אותיות שם הוי"ה ברוך הוא שהן יחדיו חמש בחינות.

נמצא כי הביטוי מהלך עץ חיים חמש מאות שנה, סובב על ד' אותיות שם הוי"ה ברוך הוא וקוצו של יוד, וזה למעשה ההפרש שבין מנחת קין למנחת הבל, כי הבל הביא מנחה משם הוי"ה ברוך הוא שאין לו סוף, לכן הביא בכורות, חלב וצמר, שאינם באים בכלל כליה, ואילו קין הביא מן הסוף, מן הקצה, מן הגרוע, מן השפה והחוצה, מן ה"זה - רע", הכהה והמפורד שמרחקו ממנחת הבל חמש מאות שנה.

מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון

על הקשר שבין מיעוט הירח ועבודה לשמה לבין שירה של פיירוז אנחנו והירח שכנים

מועדים לשמחה,

אנו והירח שכנים, על הקשר שבין מעוט הלבנה ועבודה שלשמה, המכפרת על נהמא דכסופא, שהוא ענין אכילת חינם ללא עבודה או יגיעה

במאמר שלפנינו אותו כתב רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל, בוחן הרב את האמרה הידועה "אומות העולם מונין לחמה וישראל מונים ללבנה", לנוכח פסוק מפרשת פנחס, "שעיר אחד חטאת לה'", אותו מפרשת מסכת חולין (דף ס' עמוד ב') כך: אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח.

ולפי מקורות אלו שואל הרב:

א) איך שייך לומר כביכול חטא על המיעוט, שהקדוש ברוך הוא עשה חטא, האם ייתכן כי הבורא חוטא?

ב) אם זה כביכול כמו חטא, למה הוא עשה את זה? (כלומר מהי סיבת מיעוט הירח בנפש האדם פנימה, שכן כל העולם כולו מצוי בנפש האדם, שמש ירח כוכבים חיות ועופות השמים, ואם אנו רואים שהלבנה מתמעטת כל חודש כאשר אנו מביטים בשמים, היכן נעשה מעוט הלבנה בנפש האדם פנימה, שכן האדם כלול מכל הבריאה כולה)

ג) למה על ידי הקורבן של ראש חודש יכופר החטא, (מדוע דווקא שעיר של ראש חודש יכול לכפר על מעוט הלבנה, וכיצד באה הקרבת קורבן השעיר בנפש האדם פנימה לידי ביטוי בנבראים).

ד) אנו אומרים בקידוש הלבנה "יהי רצון למלאות פגימת הלבנה". ומאי איכפת לו שהלבנה תהא נשארת בפגמה. וכי הלבנה היא בחינת בעלת הרגש, שתהיה בעל חסרון, אם יש לה פגם. (נשאלת השאלה מה אכפת לאדם שהלבנה היא במיעוט, מדוע הוא מבקש עליה שתתמתלא, וכי ללבנה יש כוח הרגש הגורם לה להרגיש את חסרונה ביחס לשמש).

ה) יש כלל: מי שחוטא מביא כפרה. ולמה ישראל צריך לו להביא כפרה. (אם ישראל לא מעטו הלבנה, מדוע דווקא מצווים הם להביא כפרה על דבר שלא עשו כלל, איזה הגיון יש כאן?)

ומסביר הרב להלן: הנה חז"ל אמרו, "ישראל מונין ללבנה ואומות העולם מונין לחמה". שענין שמש הוא הרמז לבחינת ידיעה, כמו שדרשו חז"ל (ריש פסחים) על פסוק "לאור יקום רוצח", אי פשיטא לך מילתא כנהורא, היינו ידיעה ברורה נקרא בחינת שמש, ואי מספקא לך מילתא כלילה. ששליטת הלבנה בלילה הוא הרמז על בחינת מלכות, ששליט בלילה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, היינו במקום שיש ספק מצד הדעת, אז שייך בחינת אמונה.

שני מצבים בחייו של אדם יום ולילה

כלומר שני מצבים בחייו של אדם יום ולילה, כאשר אדם יודע ידיעה ברורה, מצב זה נבחן אצלו כשמש המאיר ביום, וכאשר האדם אינו יודע בוודאות, ויש לו ספק, מצב זה נבחן אצלו ללילה [ ללא קשר למצב המאורות הפיזיים, אלא מדובר פה על מצבים בנפש האדם פנימה] ובמצב כזה צריך אדם להאמין שהכל לטובה.

וקודם המיעוט היתה בחינת מלכות שמים בגדלות, היינו מבחינת הגדלות, היה האדם יכול להרגיש בקבלת עול מלכות שמים תכף בחינת תענוג נפלא לאין קץ, ואז היה בנקל ללכת בדרכי השם. (כלומר לפני מעוט הלבנה, יכול היה האדם להרגיש מיד תענוג רוחני בעבודת ה', ואז היה קל לו לעבוד את ה', מטעם הרגש התענוג [האור] שבעבודה) אבל לאחר מיעוט הירח, נעשה ענין בעת שהאדם מקבל עול מלכות שמים, הוא מרגיש בחינת עול בלי תענוג (אור). אלא שעתה לאחר מיעוט הלבנה, הוא מקבל את בחינת האמונה בבחינת כוח, "כשור לעול וכחמור למשא" (כי קשה להאמין כשלא רואים דבר, זה משא נפשי כבד מאוד לאדם).

נמצא, שעל ידי המיעוט יש מקום שהאדם יבוא לידי חטא, היינו שלא ירצה לקבל עליו את העול מלכות שמים. (כלומר ע"י מעוט הלבנה נוצר מקום שאדם לא ירצה כלל להאמין, כי להאמין במלכות שמים, שהכל לטובה למרות שלא רואים דבר, זוהי עבודה כבדה מאוד לנפש האדם) ומביא לאדם רוח כפירה, חס ושלום. והקדוש ברוך הוא עשה את זה כדי שלא יהיה בחינת נהמא דכסופא (לחם הבזיון). כי דווקא במקום שאין התענוג מגולה, אזי יש מקום לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. נמצא שהמיעוט הוא תיקון, שהאדם יוכל לבוא לעבוד לשמה, היינו שלא להנות את עצמו, אלא לשם שמים.

מיעוט הלבנה גורם לשלמות נצחית

ולפי זה יוצא שהמיעוט הוא הגורם והסיבה שהאדם יוכל לבוא לשלימות הנצחי. אבל יחד עם זה התיקון נמצא גורם אחר, היינו זהו גורם, שהאדם יוכל לחטוא, משום שעל ידי זה המיעוט המלכות, האדם מתרחק מעבודת הקבלת עול מלכות שמים. אם כן זה כביכול כמו שלפני עוור לא תתן מכשול, שמזה המיעוט האדם יכול לבוא לידי כשלון.

(ועל ההתרחקות הזו מקַבָּלַת עול מלכות שמים, שיכולה לבוא מחמת מיעוט הלבנה, שהוא המיעוט בהרגשת התענוג של עבודה לשמה, יכול לאדם לבוא לידי כשלון), (ו)נמצא זה כאילו חטא וצריך כפרה. וכפרה זו דווקא על ידי ישראל יכולה לבוא. אלא ענין הקורבן הוא, לקרב את עצמו להקדוש ברוך הוא, שענין קירוב, היינו השתוות הצורה. היינו בזמן שהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים שלא על מנת לקבל פרס אלא להשפיע, זה נקרא בחינת התקרבות. וזה ענין קרבן לה'.

נמצא בזה שהאדם מקבל עליו את העבודה בעל מנת להשפיע, הוא מתקן את חטא של מיעוט הירח. כי מיעוט המלכות הוא הגורם, שהאדם יוכל לבוא לידי עבודה בעל מנת להשפיע. נמצא שאגלאי מלתא למפרע, שזה לא היה חטא, אלא להפך, שזה היה גורם, שהאדם יוכל לבוא לשלמות, כי לולא זאת המיעוט לא היה שום אפשרות שהאדם יוכל לעבוד בבחינת השפעה, כנ"ל. אזי ממילא רואים, שלא היה כאן שום חטא, אלא להפך, תיקון המביא לידי השלמות.

נמצא, שדווקא ישראל יכולים להביא כפרה. היינו עם הקורבן עובר החטא. וזה ענין שאנו מתפללים "יהי רצון למלאות פגימת הלבנה", היינו שמלכות תאיר בשלמותה. וזה על ידי תיקון מעשינו בעבודה על מנת להשפיע.

בשיר שלפנינו "אנו והירח שכנים", ששמו בערבית "נחנו ו(אל) אמר ג'יראן", מתואר הקשר שבין מעוט הירח למצב האדם. האזנה נעימה לכל

כל טוב ומועדים לשמחה

מאמר לסוכות מאת הברכת שלום רבי ברוך שלום הלוי אשלג

מועדים לשמחה,

תמונה RonAlmog

לרגל חג הסוכות אנו שמחים להביא לידי קהל הקוראים מאמר שכתב הברכת שלום, רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל. המאמר מספר על הקשר שבין הספירות לבנית הסוכה וקריאת שמע ובין היתר מסביר את חשיבותה של אתערותא דלתתא, כלומר התעוררות התחתון, הוא האדם.

קריאה נעימה לכל

"בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כג, מב - מג). רבי אליעזר אומר, סוכות ממש. ולרבי עקיבא, ענני כבוד.

שואל הרב ברוך שלום הלוי אשלג, איך אפשר שיהיה כל כך מרחק בין זה לזה, (כלומר בין מה שאומר רבי אליעזר הגדול לבין מה שאומר רבי עקיבא) ואחד מפרש סוכה גשמי (רבי אליעזר), ואחד סוכה רוחני (רבי עקיבא) שהוא ענני כבוד. אלא שזה פנים (דברי רבי עקיבא), ואחוריים (אלו הם דברי רבי אליעזר), שמבחינת אתערותא דלתתא הוא עשית הסוכה זהו סכות ממש, ומבחינת אתערותא דלעילא הוא ז' ענני הכבוד.

"תשבו", אין תשבו אלא כעין תדורו, בסוד, "הנסתרות לה' אלוקינו". חכמי המוסר מפרשים, שהענין "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי", בכדי שידעו וישימו לב שהעולם הזה דומה למלון אורחים ודירת ארעי. בתהלים (לא, כא) כתוב, "תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת". ופרש רש"י, מרוכסי איש, מחיבורי רשעים המתקשרים יחד להרע להם. ויש להבין, מהו בסתר פנים, הלא כלל הוא שהפנים הוא מגולה, ומשום כך מה בחינת פנים שייך לומר לגבי הקדוש ברוך הוא. מהו לשון "תצפינם בסוכה מריב לשונות", איזה הפרש יש בין סוכה לבחינת סתר - פנים. אנחנו מצינו את לשון "יושב בסתר עליון" והפירוש סתר עליון - מהו סתר תחתון. כמו כן אנו מצינו "סתרו-יושר". יש לשאול אם זה סתר, מניין לנו שזה יושר ולא עגול (אולי זהו בחינת יושר ועיגולים, שמבחינת עיגולים אין סתר, אלא שהאור מאיר כקטן וגדול שזה הרשימות מעולם הצמצום).

(הרחבה ובאור הדברים: כאן שואל הרב מספר שאלות לגבי הפסוק מתהלים, תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת".

א) מהו בסתר פנים?

ב) הלא כלל הוא שהפנים הוא ענין הגלוי, ואם כן מדוע בחינת פנים שייך לגבי הקדוש ברוך הנקרא כאן        בלשון נסתר? הרי לכאורה יש כאן סתירה.

ג) מהו לשון תצפינם בסוכה מריב לשונות? איזה הפרש יש בין סוכה לבחינת סתר - פנים?

ד) דהרי מצינו את לשון "יושב בסתר עליון", (תהלים צא א) אם כן מהו הפרוש בסתר תחתון?

ה) כמו כן אנו מצינו "סתרו יושר", שמה שנראה לאדם כמידת הדין, הרי שפנימיותה היא יושר כלומר קו       ישר ואור הבא ליישר אותנו מחמת העיקום שלנו, כי פנימיות הדבר אינו מגולה לאדם עצמו.

ו) ויש לשאול אם זה סתר, מדוע נאמר עליו יושר ולא עיגול? ומשיב כי העיגול הוא לשון גילוי לכן סתר         נבחן ליושר, כלומר להיפך הגלוי העגול.

וכאן מסביר הרב את מחשבותיו:

"יושר" היינו לפי הקו שנעשה צמצום. ולפי זה היינו מה שאנו רואים שיש הסתרה זה דבר יושר מלשון סברה ישרה. (ענין פנים, היינו גלוי פנים והסתרת פנים). הסוכה נעשית מד' דפנות וסכך. אבל המקום של הסוכה הוא מהמוכן שהאדם יכול לעשות סוכתו על הקרקע שהוא בחינת החומר ועל החומר הזה עושים צורה, היינו צורת סוכה. ויש להבין ענין דפנות וענין הסכך שהוא פסולת גורן ויקב.

ידוע הכלל שיש ד' צדדים ומעלה ומטה, הנקרא חג"ת ומלכות ונצח למעלה (גג) והוד למטה (קרקע). בקריאת שמע אנו אומרים "בשם ה' אלוקי ישראל, מימיני מי - כאל ומשמאלי גברי - אל ומלפני אורי - אל ומאחור רפ-אל ועל ראשי שכינת אל", ומדוע למטה המרומז נגד הוד לא אומרים שום דבר. שלמטה הוא בחינת הקרקע, שהוא האדם, שאם עושה סוכה כשירה הוא בחינת "הוד" הנקרא "נוי סוכה" ואם לאו חס ושלום ה"הוד" הפך "לדוה". היינו, על מקום הארץ לא צריכים שום דבר לרמז, אלא מה שהוא ממשיך ומכוון בכל החמשה בחינות, כך באותו הצורה מתראה בארץ שהוא בחינת האדם הנמשך משורש המלכות, הנקרא לית לה מגרמה ולא מידי, היינו מבחינתה עצמה אין לה שום דבר אלא מה שיהבין לה, היינו זה תלוי בצורת הסוכה.

הרחבת הדברים: אומר הרב כי כפי שיש ד' צדדים (ארבע רוחות) ומעלה ומטה, כך יש ו"ק, וו קצוות, שהן נחלקות בדרך הבאה: חסד גבורה תפארת ומלכות הם ארבע ספירות כנגד ד' דפנות הסוכה, ספירת נצח היא הגג, כאשר ספירת הוד היא הקרקע.
כעת מביא הרב ראיה מקריאת שמע אשר בה כתוב, "בשם ה' אלוקי ישראל, מימיני מי-כאל ומשמאלי גברי-אל ומלפני אורי-אל ומאחור רפ-אל ועל ראשי שכינת אל", כי ד' מלאכים ושכינת אל, הם למעשה ארבע דפנות, כאשר שכינת אל היא הגג. שואל הרב מדוע בברכת המלאכים מופיעים ד' מלאכים ושכינת אל הבאים כנגד ה' ספירות שהן חסד גבורה תפארת מלכות ונצח, ולא מופיע בה ההיבט של הספירה הששית היא הוד שהיא הקרקע, ומשיב, שהקרקע תלויה בבחירת האדם, שאם עושה סוכה כשירה, שהוא בחינת "הוד", הנקרא "נוי סוכה", אז יש קרקע שהיא ספירה שישית הנקראת הוד ויופי. ואם חס ושלום לא, הופך הפוטנציאל של "הוד" כלומר יופי ל"דוה" כלומר לפצועה וכואבת.
למעשה משקפת צורת הסוכה בארץ את יחס האדם אליה, אם הוא בונה סוכה שהיא בחינת "הוד" ויופי הוא מושך אליה באמצעות יופיה והודה את חמש הספירות שהזכרנו לעיל,חסד גבורה תפארת נצח ומלכות, ואם חס ושלום לאו, אז צורת הסוכה היא "דוה" וכואבת ובשל כך לא יכולים להמשך אליה חמש הספירות חסד גבורה תפארת נצח ומלכות. נמצא הכל תלוי בעבודת האדם.
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות

שלום כולם,

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, (ויקרא כג מב) תמונה RonAlmog

בפרשת אמור, פרשת המועדות (ויקרא כג מב - מג) כתוב "כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". אם התורה מתארת מציאות הסטורית, איך ייתכן שהיא מזכירה את המונח אזרח ישראל, שלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפני שהייתה קיימת מדינת ישראל במתכונתה הידועה לנו היום.

אך היות שהתורה אינה ספר הסטוריה בלבד, הגם שהיא מספרת על ארועים שהיו בעבר, אלא היא ספר הדרכה רוחני, למה מתכוונת התורה כאשר אומרת כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. מיהו אזרח ישראל ברוחניות, ומדוע פותחת התורה בלשון יחיד האזרח בישראל ומסיימת בפועל בלשון רבים ישבו בסוכות. על מה מספרת לנו התורה בעצם?

אומר בעל הסולם, כי אזרח הוא מי שמזריח את האות אלף דרכו, כלומר את אלופו של עולם, דרך מחשבותיו, דיבורו ומעשיו. ומה פירושו. רק אדם המאמין בבורא עולם שהוא אחד יחיד ומיוחד, יכול להחשב כאזרח ישראל, היות שהוא משדר אחדות אחווה ושלמות. כלומר המושג אזרח ישראל הוא לא סתם גיבובו של מילים בעלמא הכתובות בתעודת הזהות, כדי לציין איזו שהיא אבחנה בין אזרח צרפתי ספרדי, או ישראלי, אלא אזרח ישראל הוא מושג רוחני, בו אדם מזריח דרכו את אהבתו של אלופו של עולם לכל מעשיו, ומזריח דרכו את בחינת ישראל, שישראל אותיות לי - ראש, שראש הוא בחינת מחשבת בריאה שתכליתה להיטיב לנבראיו.

נמצא כי כאשר חושבים על המשמעות הרוחנית של הפסוק היא שונה. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, פירושו כי כל מי שמצליח להזריח דרכו את אהבת ה' ומחשבת הבריאה שתכליתה להיטיב לנבראיו, הרי שהוא גורם לכלל הציבור להאמין באהבת ה' ובהטבתו לכן חותמת התורה את הפסוק בלשון רבים ישבו בסוכות, שהפועל ישב, עניינו בושה ותשובה, כי כאשר אדם מאמין בקיום האל, הוא יכול לשבת בסוכה, שעניינה הסתרה, לומר אינני רואה הכל, אך אני בוטח שהכל הוא למען ההטבה התכליתית.

ופירוש נוסף פנימי יותר הוא באדם עצמו, כי כאשר אדם מזריח דרך ראשו את אמונתו באל אחד יחיד ומיוחד, כל איברי גופו מסכימים עימו, ואינם באים איתו עוד בטרוניה וריצה ממקום למקום, אלא הם ישובים במקום אחד, כי אדם שרעיונות שונים שולטים בו אינו יכול לשבת בניחותא, הוא אחוז תזזית ונע ממקום למקום בחוסר שקט.

נמצא כי הבטוי ישבו בסוכות סובב על איברי גופו של אדם ורצונות קבלה שלו המסכימים לשבת בצל אמונת הסוכה, כי הסוכה נקראת בלשון ארמי צילא דמהימנותא, כלומר צילה של האמונה, שהאמונת מסתירה את האדם מהבלי העולם הזה, ומביאה אותו לעולם הבא שכולו בינה.

חג שמח לכל בית ישראל