אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

מדוע הכה משה בסלע פרשת חוקת

שלום וברכה לכולם,

מדוע הכה משה בסלע, הרי נתבקש ע"י הקב"ה לאמר, קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם (במדבר כ, ח).

מה כל כך קשה לקחת את המטה, להקהיל את העדה עם אהרון אחיו ולדבר אל הסלע לעיניהם, הרי כל במאי מתחיל יכול לביים סצנה שכזו, מדוע מסרב אם כן משה להוראות הבמאי? האם הסלע המדובר הוא גוש אבן גדול, אבן צור חלמיש, האם אהרון הוא רק אח גדול כהן גדול, ומי היא העדה המדוברת ומהי בערתה?

כדי שנוכל להשיב על שאלות אלו נתבונן בדברי האר"י ספר הליקוטים פרשת חוקת מאמר: עוד וירם משה את ידו ויך את הסלע אות ט: דע, כי ישראל היו רוצים התורה פב"פ בלי שום קליפה, אלא המים הזכים. ומרע״ה ראה, שעדיין הערב רב היו מגבירין קליפתן של ישראל, ולכך ויך את הסלע במטה, לשבור אותה בחינה, מגוף ומלבוש התורה, כמו שאנחנו מכים איש את רעהו בפלפול, להכות ולשבר הקליפה. והקב״ה לא צוה אותו, כי אם ודברתם אל הסלע לעיניהם, בדיבור לבד, כמו ששונים למעלה פב״פ בדיבור. וזהו ונתן מימיו, בדיבור, כלומר: האמיתים, ושיקח את המטה בלבד בידו, שזהו רמז שישאר בידו מעט מגוף התורה, שבלעדה אי אפשר.

נראה מדברי האר"י כי המים המדוברים בפרשת חוקת אינם מים פיזיים הרשומים בטבלת היסודות הכימיים כ- h2o, אלא הם מי תורה, כלומר מי תורה רוחניים המרווים את נפש האדם העיף מתלאות העולם הזה, כלומר רעיונות רוחניים המשקים ומשקיטים את נפש האדם ונותנים לו מרגוע ומנוחה. ועוד אומר האר"י כי רצו ישראל לקבל את התורה פנים בפנים, בלי שום מחיצות, בלי שום קליפות, כיסויים ולבושים, ללא שום מעטפות, כלומר רוחניות נטו, אך משה הרועה הנאמן ראה, כי כוחות הערב רב שהם ביטוי לשלל הדעות והאמונות הכוזבות מסובבין את ישראל כמו קליפה החופפת על פרי, ולכך נזקק להכות בסלע.

ומהו אותו סלע? אותו סלע הוא משל לגרעין הקשה של ההכרה האנושית, הכוזב, שאותו ניתן לשבור ולרוקן מתוכן ע"י ההכאה במטה, כשם שאנו מכים באגוז קוקוס על גבי הקרקע כדי לפצח את הקליפה הקשה, שהיא דימוי לאמונות והדעות הכוזבות, כדי להגיע אל חלב הקוקוס הלבן, שהוא העיקר, כך נאלץ משה להכות בסלע, להכות בשורש ההכרה האנושית, וע"י ההכאה להפריד את הקליפה מן התוכן, כי התוכן הוא חיים והקליפה היא רק מעטה לפי שעה, אך לא העיקר, ואותה הכאה שהכה משה בסלע אינה הכאה של מטה על סלע כמו בסרטים מצויירים, אלא היא הכאה באמונות הכוזבות של ישראל בפלפול, כדי לשבור את הדעות הכוזבות, שהן בחינת קליפה וחיצוניות. לכן צווה אותו הקב"ה ודברתם אל הסלע כמו ששונים למעלה בעולמות הנפש של האדם, בשיחה, ברכות, בהבנה, וכאשר מדברים אל האדם והוא מבין, הוא נותן מימיו, כלומר הוא מחזיר ומשיב אל הדיבור המדובר במילים, וזה פירושו ונתן מימיו, לכן אמר לו הברוך הוא לקחת את המטה, שהוא לשון מע"ט כלומר לאוחוז במעשים הטובים במעט, כלומר ביד, והעיקר יהיה הדיבור אל הסלע, כלומר העיקר יהיה השיחה והדיבור בנחת כמו שמדברים אל אדם שליבו טהור.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

מהו ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם זוהר תניינא פרשת מקץ

שלום לכולם,

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם

פרשת מקץ פותחת במילים הבאות: ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם, על איזה קץ מדובר, מה הן השנתיים המדוברות, האם שנתיים אלו הן רק עשרים וארבעה חודשים בלוח השנה, או שהן ביטוי לשורשים רוחניים, האם פרעה הוא רק מלך מצרי קדמון או שהוא כח פועל נוכח בכל אחד ואחת מאתנו, ומדוע כותבת התורה ופרעה חולם בזמן הווה, ולא בזמן עבר, או עתיד. מדוע לזמן יש שלושה ביטויים אפשריים, ומנין נמשכים שורשים אלו, על כל זאת בזהר תניינא שכתב רמח"ל לפרשת מקץ.

והא אברהם סבא חסידא אתי פתח ואמר רבי רבי, ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם, ופרעה חלם לא כתיב, או ויחלום, אלא ופרעה חולם, אמאי? הכא רזין עלאין, עמיקין וטמירין, בארחין דמלכא קדישא, ארחין טמירין וגניזין מבני נשא, דלא מסתכלי ולא ידעין בנהירו דיקרא דמאריהון, דס"א אחשיכת עיינין דילהון, ואינון חשבין למיהך בארחין דיליה, ולית אינון אורחין דיליה, דכתיב כי ישרים דרכי ה' [וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם] (הושע יד, י).

כדי לסבר את האוזן, אחד המגידים שהגידו לרמח"ל היה אברהם סבא חסידא, והרי הדברים שהוא אומר על הפסוק הראשון מפרשת מקץ: ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם, כלומר, בזמן הווה, ולא כתוב ופרעה חלם בזמן עבר, או ויחלום שהוא לשון עתיד, אלא ופרעה חולם לשון הווה, למה? (הנה) כאן (חבויים) סודות עליונים עמוקים ונסתרים בדרכי המלך הקדוש, דרכים נעלמים וגנוזים מבני אדם, שאינם מסתכלים ואינם מכירים באור יקר אדונם, שהצד האחר (ס"א) מחשיך עיניהם והם (מצד עצמם) חושבים שהם הולכים בדרכיו שלו, (של הקב"ה) ואין הם דרכיו שלו, ככתוב כי ישרים דרכי ה'.

בדברים אלו מעלה אברהם סבא חסידא שאלה עיקרית שהיא השורש להנהגת העולמות, מדוע כתבה התורה ופרעה חולם בלשון הווה, ולא כתבה תורה, ופרעה חלם לשון עבר או ויחלום לשון עתיד, כדי להשיב על שאלה זו ורבות אחרות נתבונן בציור האות א'. אות א' בנויה מאות ו' נוטה באלכסון, ולצידה ב' אותיות י' אחת כתובה מימין לה ולמעלה, ואחת כתובה משמאלה ולמטה. בסה"כ ג' אותיות מרכיבות את האות א', ב' אותיות י', ואות ו'.

מציור האות א' נמשכת הנהגת העולמות בסוד חד"ר חסד דין ורחמים, או ימין שמאל ואמצע, והנהגת הזמן עבר הווה עתיד. אות י' עליונה המרכיבה את האות א' היא בסוד קו ימין וחסד, אות י' תחתונה היא בסוד קו שמאל ודין, ואות ו' הכתובה באמצע האות א' היא בסוד רחמים וקו אמצעי.

ובהנהגת הזמן, אות י' עליונה המרכיבה את האות א' היא לשון עבר, אות י' תחתונה המרכיבה את האות א' היא לשון עתיד, ואות ו' המרכיבה את האות א' היא לשון מאזניים, והיא לשון הווה. נמצא לפי ציור זה כי הדגש שנותן אברהם סבא חסידא על לשון התורה בפרשת מקץ הוא על הפועל חולם בזמן הווה, שעניינו, רחמים, קו אמצעי ויושר, להורות שהנהגת העולמות היא ביושר.

כי חלם חסר ואו, בגימטריה קטנה הוא י"ה, סוד או"א רעין דלא מתפרשין, כי ח' = 8, ל' = 3, מ' = 4 וביחד הרי 15 שהוא י"ה המרמזים לזווג של חכמה ובינה, כי חכמה נרמזת באות י' ובינה באות ה', הרי י"ה.

גם ופרעה חולֵם לשון חולָם, שניקוד חולם נמשך מספירת תפארת שהיא קו אמצעי, ומקץ שנתיים ימים, הכוונה לאחר הארת שתי ספירות חכמה ובינה, שכל אחת מהן מכונה בשם שנה, באה ספירת תפארת בסוד חולם, כי סדר הספירות ממעלה למטה הוא: חכמה בינה תפארת ומלכות.

זאת ועוד, פרע"ה גימטריה שנ"ה, ויהי מקץ שנתיים ימים, כלומר לאחר (תום) הארות הספירות חכמה ובינה, שטווח ההארה שלהן הוא ארוך, וּפרעה חולם, שפרעה שהוא כינוי לגוף, חולם, ומתקשר באמצעות החלום שהוא קו אמצעי לאבא ואמא חכמה ובינה, באמצעות החלום, כי בזמן השינה מסתלקין המוחין כדי לאפשר לגוף לחדש חיותו, וכדי לשמור על קשר עם עולמות עליונים בזמן שהגוף מנותק בזמן השינה, מתקשרת הנשמה בגוף באמצעות מראה דק המכונה בשם חלום.

אם כן, מהו וּפרעה חולם? פרעה שהוא כינוי לכוחות הגוף והפירוד באדם שבנו, חולם כלומר מתקשר באמצעות קו אמצעי של ספירת תפארת אל אבא ואמא חכמה ובינה, בזמן הווה. ופה הנקודה של אברהם סבא חסידא, תמיד יכול האדם להתקשר בהווה לעולמות עליונים, לא משנה עד כמה הוא שקוע בחומר, בפירוד בניתוק, וזאת ע"י הארת החלום, שעניינו הארת החולם שהוא נמשך מספירת תפארת, שהוא קו אמצעי ורחמים, והווה, כי ישראל קודשא בריך ואורייתא חד הוא.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת, כח השריקה של השורוק אדיר במרום לרמח"ל

שלום וברכה לכולם,

הניקוד הטברני, דוד פיין המוזיאון הפתוח טבריה, באדיבות טלמור יאיר ויקיפדיה

מה הקשר שבין הניקוד העברי לספירות? איך קושר רמח"ל בין שם העצם שׂוֹרֵק שהוא כינוי לגפן מובחר המובא בדברי ירמיה לפועל אשרקה המובא בנבואת הנביא זכריה, ומדוע תלוייה הגאולה בכח השריקה של השורוק כל זאת ועוד ברשימה הבאה.

מהו שאמר הנביא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת (ירמיהו ב כא) אומר רמח"ל בספר אדיר במרום, כי כדי להבין את הפסוק הזה עלינו להקדים בדברי הנביא זכריה שאמר (אבל לעתיד לבא) אשרקה להם ואקבצם (זכריה י, ח).  פירוש: כבר הסברנו באחד הפוסטים הקודמים כי שורשיו של הניקוד העברי נעוצים בספירות, (קמץ בכתר, פתח בחכמה, בינה בצירה, סגול בחסד, גבורה בשוא, חולם בתפארת, חיריק בנצח, שורוק בהוד וקובוץ ביסוד) לפיכך כאשר משתמש הנביא זכריה בפסוק "אשרקה להם ואקבצם", הוא מתכוון לפעולת ב' הספירות הוד ויסוד, כי כפי שכתבנו לעיל, כי הפועל אשרקה נעוץ בספירת בהוד (מלשון שורוק) היות כי השריקה היא אותיות קשר והקשר כוחו במקום הפזור, נמצא השריקה היא דווקא בספירת הוד, שהיא הספירה התחתונה ביותר בקו שמאל, שהיא שיא הפזור כי ספירת הבינה (קו שמאל) מתפשטת עד ספירת הוד ששם אלף יומין דחול, ומה יותר מראה על הפזור מאשר אלך יומין דחול, כי הריכוז יורה על אָלֶף והפיזור יורה יורה על אֶלֶף, כמו גם המילה חול שעניינה ריבוי גרגרים והיא ההפך מקודש, שעיינו כוח אחד, לכן אמר הנביא מיד ואקבצם והתכוון לספירת יסוד, שהיא הספירה המרכזת את השפעת שלושת הקווים (ימין שמאל ואמצע) אליה ומשפעת אותם למלכות. כי אשרקה בסוד קריאה המצביעה על חסרון, שהוא הכלי, כי אנו קוראים בשם מה שחסר, ואקבצם בסוד זימון, שהוא בחינת האור המשפיע, כי סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם באמצעות הזמן שהוא גימטרי' מ"ה ב"ן. שהוא ייחוד של ספירות ז"א ומלכות.

וממשיך רמח"ל ואומר ... והנה כאן נכלל גם הקובוץ, שהברתו כמו השורוק והוא תיקון ההוד, ששם אלף יומין דחול, פירוש: תנועת השורוק והקובוץ היא u" רק שתנועת השורוק היא בסוד פיזור כמו אדם שורק שנושף אויר מפיו, ותנועת הקובוץ היא בסוד פיזור, כי תנועת הקובוץ נכתבת שלוש נקודות באלכסון המייצגת את שלושת הקווים שמשפיע היסוד למלכות, והיות שהברתו של הקובוץ היא כמו השורוק, הקובוץ יכול לתקן קו שמאל של השורוק, בקו ימין בסוד מידת השיתוף הידוע שזכרנו. ונחזור לענין וכאן יש העלייה מחיריק לשורוק ומשורוק לחולם והיינו עד שתעלה השכינה בסוד עטרה בראש מלך.

ביאור: בניקוד הקובוץ שתחת היסוד ג' נקודות באלכסון המתפרטות להלן:
הנקודה שמימין ולמטה בקובוץ היא בחינת החיריק שבו, (הנמשך מקו ימין של נצח, שניקודו חיריק)
הנקודה האמצעית בקובוץ הוא בחינת שורוק שבו (הנמשך מקו שמאל של ספירת הוד שניקודה שורוק)
והנקודה העליונה שבקובוץ היא בחינת חולם שבו (הנמשך מקו אמצעי של תפארת שניקודה חולם).

והעליה שמזכיר רבינו היא מחיריק לשורוק, ומשורוק לחולם היא בסוד אלכסון וזה שכתוב עד שתעלה השכינה בסוד עטרה בראש מלך, והוא ממש ענין החזרת הרע לטוב, שצריך ליעשות בהוד דייקא, שמה שהוא דוה נעשה הוד, שכל ענין הפזור והפציעה (דוה) שיש בספירה זו, הופך ליופי (הוד) כאשר מחברים את כל המרכיבים יחדיו.

ולכך התכוון הנביא ואנכי נטעתיך שורק, אני נטעתיך שורק בסוד (הניקוד) שורוק שעניינו קשר הייחוד, לכן כלה זרע אמת.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

המאור הגדול והמאור הקטן בתיקוני זהר של רמח"ל

שלום וברכה ולכולם,

בפרק א' בחומש בראשית מוזכרים המאור הגדול והמאור הקטן, בדרך כלל כאשר אנו חושבים על "המאור הגדול", אנו חושבים על שמש, היות והוא נעשה לממשלת היום, וכאשר אנו חושבים על "המאור הקטן" אנו חושבים על ירח היות והוא נעשה לממשלת הלילה עם הכוכבים. מדוע אנו חושבים כך? היות שהשמש הא גוף מאיר שאורו גדול וקבוע והא מאיר ביום, ואילו הירח הוא גוף מאיר קטן המושל בלילה עם הכוכבים.אך האם זה הכל, האם רק לפלנטות וכוכבי לכת ניתן לקרוא בשם המאור הגדול או המאור הקטן, או שהכינויים הללו רומזים לנו על תכונה שהיא פנימית, ולא רק על גופים שהם חיצוניים? נתבונן בתיקוני זהר של רמח"ל המתייחסים למאור הגדול והמאור הקטן:

"פַּתָּח, מִינֵּיהּ תְּלֵיסַר מְכִילָן תִּיקּוּנִין עִלָּאִין דְּקַיְּימִין לְדַבְּרָא עָלְמִין בִימִינָא שְׂמָאלָא וְאֶמְצָעִיתָא. כֹּלָּא אִינוּן עֶשְׂרִים, דִּבְהוּ בְּנָא שְׁלֹמֹה תְּרֵין בַּתִּין לְתַתָּא. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּשֶׁבַע, דְּאִינוּן כְּלָלָא דִּמְקוֹרִין עִלָּאִין. בֵּיתֵיהּ בְּי"ג דְּאִיהוּ קָאִים לְדַבְּרָא עַמָּא כְּגַוְנָא דִּלְעֵילָא. וְדָא בְּרָזָא דִּשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים דְּאֵלִין אִינוּן שְׁקִילִין כְּחַד. אֲבָל לְתַתָּא "הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל" דָּא חוֹלָם, דְּאָחְזֵי לְעֵילָא שֵׁירוּתָא דְּכָל מִילִין. "וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן" (בראשית א, טז) דָּא חִירִק, דְּאָחְזֵי לְתַתָּא סוֹפָא דְּכֹלָּא וְהָכָא אִיהוּ קָּטֹן. דִּימִינָא שַׁלִּיט לְעֵילָא, וּשְׂמָאלָא קָאִים לְתַתָּא לְדַבְּרָא עָלְמִין תַּתְאִין. וּבִכְלָלָא דִּתְרֵין נְקוּדִין אִלֵּין בְּנָא שְׁלֹמֹה מַקְדְּשָׁא בְּרָזָא דִּלְתַתָּא, "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל וְכוּ' וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן" (בראשית א, טז). וְאִינּוּן תְּרֵין יודי"ן כ' וַדַּאי. וּבְכֹלָּא אַחֲזֵי שְׁלֹמֹה רָזִין עִלָּאִין לְעֵילָא וִלְתַתָּא".

תרגום: פתח (בחכמה): ממנו (ית' משתלשלים) שלושה עשר מכילא (מידות) דרחמי (רחמים שהן תיקונין) עליונים הקיימים להנהיג עולמות (בג' קווין) ימין, שמאל ואמצע.

הכל הם עשרים, שבהם בנה שלמה שני בתים למטה. (את) בית המקדש (בנה באמצעות) שבע(ה) (תיקוני גלגלתא) שהם כלל מקורות עליונים. (ואת) ביתו (של המלך שלמה בנה) בי"ג (מידות רחמים) שהוא קיים להנהיג (בהן את) עַמו כמו שמנהיג בעליון. וזאת בסוד שני המאורות הגדולים, שהם שקולים כאחד.

אבל למטה, "המאור הגדול" הוא חולם (ספירת ת"ת) המראה למעלה התחלה של כל הדברים, (כי החולם הוא נקודה מעל האות, והכל בא למעלה, לכן הוא התחלה של כל הדברים, וגם ספירת תפארת היא כוללת ו"ק ספירות כנגד ו' ימי הבריאה).

"ואת המאור הקטן" הוא חיריקׁׁׁ (שהוא נקודה מתחת האותיות) המראה למטה סיום הכל, וכאן הוא קטן.

שקו ימין שולט למעלה, וקו שמאל קיים למטה להנהיג עולמות תחתונים (עולמות הנפש של האדם).

ובכללות שתי נקודות אלו (חולם וחיריק, שחולם הוא מעל האותיות וחיריק הוא מתחתן), בנה שלמה מקדש בסוד שלמטה, "את המאור הגדול וכו' ואת המאור הקטן",

והם שני יודי"ן (ב' אותיות י') העולות כ' שהן כתר, ובכל ראה שלמה סודות עליונים למעלה ולמטה. (כי כל אות י' נמשלת לנקודה, להבדיל מאות ו' הנמשלת לקו, והמאור הגדול שהוא חולם שהוא נקודה מעל האותיות נחשב לאות י', והמאור הקטן שהוא נקודה מתחת לאותיות, נחשב לאות י', הרי ביחד המאור הגדול עם המאור הקטן הן ב' אותיות י' העולות כ' (המרמזות יחדיו על ספירת כתר) ובכל ראה שלמה סודות עליונים למעלה ולמטה.

באור: את בית המקדש בנה המלך שלמה בשבע שנים, את ביתו שלו בנה בי"ג שנים, שבע שנים ועוד י"ג שנים הרי כ' שנים כנגד ספירת כתר. זו היא אבחנה אחת. אבחנה שניה, המאור הגדול הוא חולם, והוא נקודה הנכתבת מעל האות, המאיר מלמעלה למטה, בסוד אור הזכר, המאור הקטן הוא חיריק, והוא נקודה הנכתבת מתחת לאות, המאיר ממטה למעלה בסוד נקבה, היות שכל נקודה נבחנת לאות י' שערכה עשר, הרי ב' נקודות חולם וחיריק נבחנות לב' אותיות י' שעולות כ' הרומזת לספירת כתר המצביעה על שלמות.

אבחנה שלישית, בית המקדש שורשו בשבעה תקוני גלגלתא (שעניינם חסד והם נמשלים למאור הקטן) ואילו ביתו של המלך שלמה שורשו בי"ג מכילתא דרחמי שהן שלוש עשרה מידות רחמים (המשולות למאור הגדול).

כאשר מחברים שבעה (תיקוני גלגלתא) עם שלוש עשרה מידות רחמים, מקבלים עשרים הנרמזים באות כ' הרומזת לספירת כתר.

לכן ב' המאורות הגדול והקטן, שקולים כאחד (המאיר) שהוא ספירת כתר. כי כאשר הנברא יכול להתקשר עם הבורא בסוד קו אמצעי שהוא רחמים, הוא מתקשר עימו באמצעות המאור הגדול, וכאשר הנברא יכול להתקשר עם הבורא באמצעות מעשה חסד, הוא מתקשר עימו באמצעות המאור הקטן, וב'  ההתקשרויות, דרך הרחמים או דרך החסד שקולים כאחד, היות שהן ב' דרכים להתקשר עם הבורא, שהוא אחד.

כל טוב הצלחה וברכה

על מהות הקשר שבין האמת לאדם תיקוני זהר

תמונה PRORudy Wilms

מה הקשר שבין המושג אמת למושג אדם, היכן וכמה פעמים מוצנעת המילה אמת בפסוקים הראשונים בספר בראשית, ועל מה היא מרמזת.

הנה הדברים:

בראשית ברא אלהים, סופי תיבות אמת (בראשית א, א) אשר ברא אלהים לעשות סופי תיבות אמת (בראשית ב,ג) כלומר הקב"ה פותח את מעשה הבריאה בתיבת אמת הנרמזת בסופי תיבות של המילים בראשית ברא אלהים ומסיים אותה בתיבת אמת הרמוזה במילים אשר ברא אלהים לעשות.

מה אומר רשב"י על הופעת המילה אמת בראשית הבריאה ובסופה ואיך הוא קושר אותה למושג אדם, נקרא את התיקון השישים ושלושה בתיקוני זהר, הנה הדברים:

דף צה ע"א) אֱמֶת א' בְּרֵישָׁא דְאַלְפָא בֵּיתָא, מ' בְּאֶמְצָעִיתָא, ת' בְּסוֹפֵיהּ, עישורא דִילֵיהּ "יוד הא ואו הא", אֱמֶת דְּאִיהוּ עישור דְּאַרְבַּע מֵאָה וְאַרְבְּעִין וְחַד, הָא רָזָא דְחַמְשָׁא וְאַרְבְּעִין מ"ה, בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְשַׁקְּרִין בְּתוֹרַת אֱמֶת, בְאוֹמָאָה דְשִׁקְרָא, אִתְּמַר בֵּיהּ "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב), מַאי "אַרְצָה"? דָּא שְׁכִינְתָּא, וּבְזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין תּוֹרַת אֱמֶת בְאוֹמָאָה דִקְשׁוֹט, אִתְּמַר בֵּיהּ "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

אמת א' בראש האלף בית, מ' באמצע, ת' בסופו, עשירית שלו יוד, הא, ואו, הא. נסביר את הדברים:

רשב"י אומר וניתן לראות כי אות א' היא האות הראשונה באלף בית העברי, מ' היא באמצע, כלומר מ' היא האות השלוש עשרה מאות א' כאשר סופרים את האותיות ביושר מא' עד ת', ומ' היא האות השלוש עשרה כאשר מונים מאות ת' לאחור בסוד תשר"ק. נמצא המילה אמת כלולה משלושה אלמנטים, שהם ראש אמצע סוף.

כלומר במילה אמת יש שלמות, היא כוללת שלוש אותיות, הנבחנות לשלושה קווים, חסד דין ורחמים ר"ת  תיבות חד"ר, והיות שהיא שלמות היא עניין הנרצה.

ונמשיך בענין, כיצד הגיע רשב"י למסקנה כי האדם הוא בחינה עשירית של המושג אמת, נתבונן בדברים:
אמת גימטרי' 441 כיצד?  א = 1, מ = 40, ת = 400, ועם מילוי אותיותיו, אלף, מם, תיו (שהן שמונה אותיות) הרי 449 ועם הכולל שהוא אחד, 450

עשירית הימנו הוא 45 שהוא גימטריה אד"ם, או שם הוי"ה במילוי אלפין, יוד, הא, ואו, הא, וכל מעשר מעלים למעלה בסוד אשת חיל עטרת בעלה שהוא רוחניות, לכן המעשר של האמת, הוא שם הוי"ה במילוי אלפין שהוא מ"ה, או דמות אד"ם.

(כאן התנועה היא ממטה למעלה, בסוד התנופה) כעת, כאשר מצמצמים את הערך הגימטרי של המילה אמת בעשר (הוא עִישׂוּר) נקבל את המראה הבא: ת  = 40, מ = 4, א = 1, הרי 45 או מ"ה, כלומר ערכה של המילה אמת "דרך (השתלשלות) הצמצום בעשר" מלמעלה למטה הוא מ"ה, שהוא הוי"ה במילוי אלפין, יוד הא ואו הא. נמצא מ"ה למעלה (בחשוב המאות), מ"ה למטה (בחשוב עשרות) והכל אמת.
בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְשַׁקְּרִין בְּתוֹרַת אֱמֶת, בְאוֹמָאָה דְשִׁקְרָא, אִתְּמַר בֵּיהּ "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב) מַאי "אַרְצָה"? דָּא שְׁכִינְתָּא,
בזמן שישראל משקרים בתורת אמת, בשבועת שווא (שקר), נאמר בה ותשלך אמת ארצה, כי ניקוד המילה אמת הוא א חטופה בסגול (ה' נקודות), מ' מנוקדת בסגול (ג' נקודות) כלומר הנקוד של המילה אמת כולל שמונה נקודות, וכאשר ישראל בשבועת שקר, הם גורמים לשבירת העולמות ופיזור כל שמונה הנקודות של המילה אמת, ופזור השכינה בין כל אומות העולם.

וּבְזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל מְקַיְימִין תּוֹרַת אֱמֶת בְאוֹמָאָה דִקְשׁוֹט, אִתְּמַר בֵּיהּ "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

ובזמן שישראל מקיימים תורת אמת בשבועת אמת, נאמר בה אמת מארץ תצמח, כלומר הם גורמים לייחוד שלושת הקווים במילת אמת, ולייחוד שמונה הנקודות שתחתיה בסוד וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב (בראשית לו לט).

מהו מקו"ה ישראל בנפש האדם?

שלום וברכה לכולם,

יש המייחסים את בית הספר מקוה ישראל, למייסדו קרל נטר והוא נכון.

מקוה ישראל מושיעו בעת צרה, תמונה אבישי טייכר

אך מקור השם "מקוה ישראל", הוא בפסוק (ירמיה יד, ח) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה, לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ, וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. מהו מקוה ישראל המדובר, מדוע הוא מושיעו בעת צרה, מה הקשר שבין מקוה ישראל לתחושת הגרות והנכור שאדם מרגיש בארץ, ומדוע תחושה זו מובילה אותו לסיפת הפסוק וכאורח נטה ללון, שהוא גם שמו של ספר שכתב ש"י עגנון, בו הוא מתאר את גוויעתה רוחנית של יהדות מזרח אירופה רגע אחד לפני השתלחות מידת הדין בה.

כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו להסביר מספר מושגים, מהו קו, מהו רשימו, מה היחסים בניהם, מהו מקוה, מהו מקוה ישראל וכו' וכו'.

הנה כתוב בעץ חיים כי טרם שנברא העולם היה אורו ממלא את המציאות, כלומר האינסוף ברוך הוא היה מתפשט לאין סוף ולאין תכלית, אך מיד כאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים... הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית, כלומר הבורא יתברך שמו, הפסיק את הבלתי תכליתי, ומתוקף פעולה זו נהיה תכליתי וצמצם עצמולנקודה האמצעית, כלומר הסיג את את כוח ההתפשטות שלו, הסגת והגבלת כוח ההתפשטות מכונה בשם צמצום, למה הדבר דומה, לאדם שנמצא בבית ויוצא ממנו, אך שלושה חפצים שלו נשארו בבית, ספר, מחברת ועט. וכעת, כאשר ילדיו באים הביתה, הם רואים את הספר, המחברת והעט, הם יודעים שאבא היה פה, כלומר יש להם "רושם", כלומר, חפציו של האבא יוצרים בילדים רושם שאבא היה כאן.

רישומו של האור שהיה והסתלק הותיר חלל פנוי ממנו, וכדי לתת קיום לחלל שלח האינסוף ברוך הוא קו אחד שיזין אותו ויקיימו תדיר. למה הדבר דומה, ליו-יו, זורקים את היו-יו מאתנו והלאה ומושכים אותו אלינו באמצעות הקו, או החוט המחבר אותו אלינו.

יו יו

זהו היחס בין הקו לרשימו, רשימו גימריה 556, קו גימטרי 106, וההפרש שבין הרשימו לקו הוא 450, שהוא י' פעמים שם מ"ה. שם מ"ה הוא שם הוי"ה במילוי אלפין, יוד הא ואו הא, ועשר פעמים שם מ"ה, כלומר עשר פעמים שם הוי"ה במילוי אלפין הוא ההפרש שבין רשימו לקו.

ונחזור לענין, מהו מקור האחדות של ישראל, הנקרא בשם מקוה ישראל, מלשון יקוו המים אל מקום אחד? אומר לנו הנביא, מקור האחדות של ישראל הוא אור הק"ו. כלומר, כאשר ישראל רוצה להיות אחד, בחינת לי-ראש (אותיות ישראל) עליו למתוח קו, שעניינו גילוי שם מ"ה בעולמות שהוא גימטריה אד"ם, בסוד שאמר רשב"י אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרווים אד"ם.

אתנחתא קלה 🙂

בסרטון שלפנינו רואים את מר קו, מר קו נזקק לעזרת המאייר שיאייר ויצייר לו עולם שיוכל להתקיים בו. מר קו, הוא שמו העברי, באיטלקית הוא נקרא לינוס. לינוס הוא קו דק, כעין חוט הפלך.

ונמשיך, מקוה ישראל מושיעו בעת צרה, כי כאשר אדם בעת צרה, עליו להוסיף אות ו' ,הוא אור הקו, לצרה ואז הוא מקבל צורה, כי כאשר מאיר אור הקו לצרה, בסוד אות ו', הוא מיחס את ה"צרה", לנותן הצורה, ובכך מתבטלת הצרה לנותן הצורה, כנר בפני אבוקה.

כאשר אדם גר בארץ, כלומר זר למנהגי המקום, כי ג"ר גימטריה 203 ועם חיבור הארת הקו אליו בסוד שם בן ד', הרי שהופך מג"ר, לאו"ר, כי הכלי שהוא בסוד ג"ר בארץ, בטל באמצעות אור הקו, שם בן ד' אותיות, לאו"ר, כנר בפני אבוקה. כי ג"ר גימטרי 203 ועוד ד' אותיות, הרי 207 גימטרי אור.

ארח הוא בא והולך, אינו גורם קבוע, לון גימטרי שם אלקים, הגוף שהוא אורח בא והולך הוא נוטה ללון, גם לשון תלונה, וגם לשון שינה, הגוף הוא אורח, והנטיה הטבעית שלו הוא שם אלקים שעניינו דין, לכן הוא נוטה ללון, לישון, להתלונן, להצר, וכל זאת למה, כי אין לו את אור הקו, הוא שם הוי"ה במידת הרחמים.

מה שמביא אותנו לספרו של עגנון "אורח נטה ללון" המתאר את צרת יהדות מזרח אירופה בעלות עמוד השחר מעל מלחמת העולם הראשונה, כגוף ללא נשמה, כאנשים ללא צורה, שלא מאיר בהם אור הקו, שהוא שמו הגדול והטוב במידת הרחמים.

אורח נטה ללון