אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

האם קין והבל היו אנשים ממשיים, או אבות טיפוס שמהם התפתחה האנושות?

שלום לכולם,

עלו למטה שניים וירדו שבעה

במדרש רבא בראשית פרשה כב מתוארת לידת קין והבל באופן הבא: אמר לו רבי יהושע בן קרחה: עלו למיטה שנים, וירדו שבעה. קין ותאומתו, והבל ושתי תאומותיו. ותאמר קניתי איש את ה', חמת לה הא איתתא בנין, אמרה: הא קנין בעלי בידי.

מי הם השניים שעלו למיטה? אדם וחוה, ומי הם השבעה שירדו, חוה ואדם הרי שניים, קין ותאומתו הרי שניים, ביחד ארבעה, הבל ותאומותיו הרי שבעה. נשאלת השאלה האם במדרש זה מדובר באנשים ממשיים או שרבי יהושע בן קרחה מספר לנו על השתלשלויות של אייכויות רוחניות. האם ייתכן כי הבל, בנו של אדם, מצביע על אייכות מסויימת, ואם כן מה היא? האם ייתכן כי קין, בנו של אדם, מצביע על אייכות מסויימת ואם כן מה היא, איזו אייכות יש לאדם, ואיזו אייכות יש לחוה, מה מסמלת אותה מיטה שעלו עליה מבחינה רוחנית, מי הן תאומותיו של הבל ברוחניות, ומדוע קנא קין בהבל על תאומתו היתרה והרגו. איזו איכות למעשה הרג קין, ומדוע אמרה חוה, קניתי איש את ה', מדוע בנים הם קנין?

נתבונן בעץ חיים, בעץ חיים עשר ספירות, כתר חכמה בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. בקו ימין של עץ חיים ספירות חח"ן, חכמה חסד ונצח, בקו שמאל שלו בג"ה, בינה גבורה והוד ובקו אמצעי שלו דת"י, דעת, תפארת יסוד (ומלכות).

שניים שעלו למטה הם אדם וחוה, או ספירות חכמה ובינה, כי הזיווג בין חכמה ובינה נקרא בשם דעת. ודעת היא מטה בחשיבות, לכן לאחר שידע האדם את חוה אשתו, נתמעטו המוחין, וחכמה ובינה שלפני חטא הידיעה הפכו לספירות חסד וגבורה שאחרי הידיעה. כלומר השכלי, (חכמה ובינה) הפכו לרגשי (חסד וגבורה), לכן גם חסד וגבורה נבחנות בגוף האדם לזרוע ימין וזרוע שמאל המקבילות ללב, שהוא בעל אייכות מרגשת.

הבל נמשל לספירת תפארת, כי הבל אותיות הלב, ותפארת היא ספירה כנגד הלב, ב' תאומותיו הן ספירות נצח והוד, כאשר קין נמשל לספירת יסוד, ותאומתו האחת המלכות. נמצא כי במדרש של רבי יהושע קרחה אין המדובר באנשים בשר ודם אלא באייכות רוחניות. השניים שעלו למטה (לזיווג בדעת) הם חכמה ובינה, והשבעה שירדו הן שבע הספירות התחתנות המכונות בקיצור ז"ת.

ספירת תפארת משפיעה לספירות נצח והוד, בעוד ספירת יסוד משפיעה רק למלכות, לכן קנא קין בהבל על שיש לו שתי ספירות משופעות ממנו, ואילו לו יש רק ספירה אחת, לכן הוא הורג את הבל, כלומר מבטל את בחינתו, כי על הבל נאמר בוחן כליות ולב, כי הלב הוא הוא בעל שני חדרים, והכליות הם שתיים, כמו שההבל הוא כפול, יש הבל המצוי תוך הפה המשמש לנשימה, והוא האויר הטהור הנכנס אל הלב ויש הבל חם היוצא מן הפה כדי לדבר, והוא ההבל החיצוני המחומצן.

היסוד לא יכול לסבול אלמנט כפול, היות שהוא רואה עצמו המשפיע היחיד למלכות, לכן הוא הורג את הבל, כלומר מבטל את המיית הלב, את רחשיו, וגם את מוסר הכליות הנובע ממנו (תאומותיו של הבל), והיות שהוא מופיע לכאורה החיצוני בעץ החיים, כיסוד הבולט והמשפיע, הוא נע ונד כי לאדמה הוא לא יכול להשפיע כי גורש ממנה, ותנועתו הנמרצת מימין לשמאל מובילה אותו לבנות עיר.

נשאלת השאלה מדוע אומרת חוה את הפסוק, קניתי איש את ה', ואומר רבי יהושע בן קרחה, ראתה האישה כי יש לה בנים, אמרה זה קנין בעלי בידי. מה הקשר בין בנים לקנין בעלי בידי? לבנים יש אבר זכרות בולט בלשון הספירות הוא נקרא יסוד, היות שספירת היסוד מקנה לספירת המלכות כל מה שחסר לה, נבחן היסוד לקנין, כלומר הוא יכול להקנות הכל למלכות. כמו שברך מלכי צדק מלך שלם את אברם, בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. לכן אמרה חוה כאשר נולדו הבנים קניתי איש את ה', כי ראתה שיש להם ספירת יסוד הנקרא קנין, שהוא קונה שמים וארץ, לכן קראה שמו קין. ולפי רבי יהושע בן קרחה, כעת יש לה את אותו קנין שיש לבעלה, רק שהפעם היא היא הבעלים של הקנין, כי אלו בניה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ מה פירוש

שלום לכולם,

מה פירוש הפסוק בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ (ויקרא כה יג)? וכי המדובר בנחלה גשמית, במספר דונמים רבוע, האם אחוזתו היא נחלת אבות נחלת דודים או כתובת מסויימת באיזה ישוב? מה פירוש המילה אחוז המוזכרת בפרשת מטות, וכיצד אחוז, שכיום אנו מכירים בו מבחינה חשבונאית כחלק אחד ממאה, קשור אל האחוזה המוזכרת בפרשת בהר ואל האחוז המוזכר בפרשת מטות.

כדי לקשור את כל השאלות הללו יחד נתבונן בשורשן. שורש המילה אחוזה הוא אחז, והפירוש הוא תשובו איש אל אחוזותו, הוא תשובו איש אל אחיזתו ונשאלת השאלה באיזו אחיזה מדובר והתשובה היא אחיזתו בעץ החיים. והראייה שהאות ח' במילה אֲחֻזָּתוֹ מנוקדת קובוץ. הניקוד קובוץ משתלשל מספירת יסוד, ותכונת ספירת יסוד היא לאגד את כל שפע הספירות שמעליה ולהשפיע אותן למלכות. כי כל ענין ספירת היסוד הוא נתינה, הוא אינו משתמש לעצמו דבר, הוא משמש לצורך הארת המלכות.

אם כן מדוע מכונה שנת היובל הזאת? וכי לא יכלה התורה לכתוב בשנת היובל סתם, מדוע לכתוב בשנת היובל הזאת. וראשית יש לומר כי שנת היובל היא שנת החמישים. אם כן למה לומר שנת היובל הזאת, כי חמישים הוא כפולה של עשר בחמש, מספר עגול, למה אם כן לצרף למספר עגול את המילה זאת, שבה משתמשת התורה לציין דבר נפרד?

ואם כך הוא, מנין לנו כי התורה משתשמת במילה זאת להצביע על דבר נפרד? הנה בשעה שמגיעה נעמי לבית לחם, אחרי עשר שנות רעב בשדי מואב, לאחר שנתאלמנה מאשה ושכלה את שני בניה, מצביעות עליה השכנות ואומרות: "הזאת נעמי?" כלומר האם זו אותה אחת שהיתה נעימה טובה ויפה, נשואה לאיש עשיר וחכם ואם לשני בנים שחזרה משדה מואב אלמנה מאיש, שכולה מבנים ופרושה מכלתה? כלומר בפסוק זה, המילה זאת באה להצביע על גורם נפרד ונבדל, נעמי שהיתה אשת איש פרנס בית לחם ואם לשני בנים, חביבת העיר בחלוף עשר שנים חוזרת משדי מואב נפרדת, ללא איש ללא בנים, ללא קשר, ועליה מצביעות השכנות ואומרות "הזאת נעמי"?

ונחזור לענין המילה זאת, מדוע כותבת התורה בשנת היובל הזאת? האם שנת היובל היא נפרדת, הרי חמישים הוא מספר עגול, כפולה של עשר בחמש, ובמספר עגול אין שארית. זה נכון כאשר מסתכלים על המספר חמישים ככפולה של עשר בחמש. אך ניתן להגיע למספר חמישים בצורה שונה. והיא במחזור של שבע שמיטות. הנה מצווה אותנו התורה לעבד את האדמה שש שנים ובשנה השביעית לתת לה לנוח, שנת המנוחה לאדמה מכונה בשם שמיטה. ועוד מצווה אותנו התורה לספור שבע שמיטות, כלומר לספור שבעה מחזורים של שבע שמיטות מה שנותן לנו את המספר ארבעים ותשע, ובשנה לאחריה, היא שנת החמישים, ושנת היובל מצווה אותנו התורה לקרוא דרור בארץ. כלומר ניתן להגיע למספר חמישים ע"י כפולה של שבע בשבע, סופרים שבעה מחזורי שמיטה ומקבלים ארבעים ותשע שנים והשנה הבאה היא שנת החמישים.

באופן ספירה זה של ז' שמיטות צריך להוסיף עוד שנה כדי להגיע למספר חמישים, כלומר השנה החמישים היא הנפרדת, לכן כותבת התורה בשנת היובל הזאת. כי דווקא במה שנראה לאדם נפרד ונבדל, דווקא הוא מקום החיבור, דווקא בשנה הזאת שמגיעה לאחר שבע כפולות של שבע, שאי אפשר להכניס אותה למחזור השביעיות, כי איננה שייכת לתחום החומר והזמן, דווקא בשנה זאת מחוץ לזמן ולחומר יכול אדם להתקשר בעץ החיים, שהוא אחוזתו.

וזה ענין אחוז מן החמישים שנתבקש משה לקחת מן האדם ומן הבהמה ולתיתו ללווים שמרי משמרת משכן ה' בפרשת מטות. כי דווקא בהפרשת האחוז (האחד) מן החמישים ונתינתו ללווים נדבק כלל ישראל בעץ החיים, כי ללוים אין נחלה גשמית, אלא נחלת ה' נחלתם ועבודת הקודש, ומי שנותן להם אחוז, אחוז בעץ החיים.

וזה הפירוש תשבו איש אל אחוזתו, אל אחיזתו בעץ החיים, כי עץ החיים נותן ומשפיע, וכאשר תשובו איש אל אחוזתו, או אל אחיזתו בעץ החיים, תוכלו להשפיע כמו ספירת יסוד שאין לו קיום משל עצמו אלא רק להשפיע.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

עזר כנגדו, הבריאה כנגד הבורא הייתכן

שלום וברכה לכולם,

עזר כנגדו

בראשית פרק ב' מספר לנו על יצירת האדם עפר מן האדמה, וכך כותבת תורה, "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה". כלומר בשלב הראשון נוטל ה' אלקים עפר מן האדמה, בשלב השני נופח ה' אלקים באותו עפר נשמת חיים, ובשלב השלישי נהיה האדם לנפש חיה. מהו נפש חיה, לא ברור כל כך, יש האומרים כי נפש היא המדרגה הנמוכה ביותר, בה נקשר  הדם, כי הדם הוא הנפש. ופירוש המילה חיה סובבת על יכולת יכולת התנועה שלו, כי לחיות, להבדיל מצמחים הנטועים בקרקע, יש יכולת לנוע ממקום למקום.

פירוש אפשרי נוסף לחיה, הוא היכולת ללדת, כי היולדת נקראת חיה, בשל יכולתה להעניק כח חיים לולד השוכן במעיה, ככתוב שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה (בראשית יח י) או בחומש שמות כאשר נשאלות המילדות העבריות מדוע הן מחיות את הילדים בניגוד לגזרת פרעה, הן משיבות: "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת, הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א יט), כלומר הנשים העבריות מכונות בכינוי חיות כי באמצעות תהליך הלידה הן מקנות לולדות חיים, שלא כנשים המצריות שיולדות עוברים מתים וזקוקות לכוח החיאת המיילדות.

כאשר נדרש אונקלוס לתרגם את הביטוי "נפש חיה" הוא כותב "רוח ממללא", כלומר רוח שיש בה יכולת לדבר, כי ממלל, מלשון מלא, או מעלה כלפי מעלה, מלשון מילתא בארמית שפירושו דבר, כלומר הפירוש של רוח ממללא היא היכולת לדבר, כלומר למלא את הפה במילים, ולהוציא אותם בתור דיבורים.

מה מיוחד ביכולת הפה להוציא מילים? איך הגיע אונקלוס לתרגום הזה? ויש לומר כי דרך בעלי חיים הואו לקבל הזנה דרך הפה פנימה אל גופם, וכך גם אצל האדם, רק שלאדם יש יכולת נוספת המייתרת אותו מן הבהמה והיא היכולת לדבר, כלומר להוציא דברים מפיו החוצה.ב דיוק אותה יכולת שיש לאלוקות, והיות שלאלקות יש כוח לברוא וליצור באמצעות הדיבור, הרי שבאותה נפיחה קבועה של נשמת חיים ביצירה מאפשרת האלוקות לרוח האדם לדבר, ליצור לתקשר, כלומר להוציא ממנו תולדות ע"י דיבור.

לאחר שמוקנת לאדם יכולת דיבור הבעה ותקשורת, נוטע ה' אלקים גן בעדן מקדם ושם שם את האדם אשר יצר, לאחר מכן הוא מזהיר אותו על העצים, ורואה כי האדם לבדו וחושב "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", ומיד "וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ".

כלומר לאחר שנתנה לאדם יכולת לדבר, מובאים לפניו כל חית השדה וכל עוף השמים, והוא קורא להם בשם, לומר  כי לאדם המדבר יש יכולת להבחין, להבדיל, אחרת הוא לא יכול היה לקרוא בשם, והיות שהוא קורא בשם הוא יודע, כי מה שלא נדע לא נוכל לקרוא בשם. תהליך המיון וקריאת השם, לחית השדה ולעוף השמים, מביאים את האדם למסקנה אחת כי לא החיות ולא העופות יכולות להיות עזר כנגדו, מדוע?

חית השדה נטועה בקרקע, היא אומנם יכולה לנוע ממקום למקום, אך אינה יכולה לדבר, ראשה בגובה גופה, היא אינה יכולה לעמוד זקוף, היא בהמית או חיתית, כי ארבע גפיה נוגעות בקרקע אין לה יכולת להתבונן מה מעליה, לכן בקרב חית השדה האדם לא מוצא עזר, כי לא מתקיים שוויון של תכונות בין האדם לחית השדה. אך גם עם עוף השמים לא מוצא האדם שווין, כי אומנם העוף מעופף גבוה מעל פני הקרקע, אך רק לעיתים הוא בקשר עם האדמה, ויש לו טפרים, ולא אצבעות כמו לאדם, ונוסף על כך רוב בעלי הכנף אינם יכולים לדבר. כלומר גם בין בעלי הכנף לאדם לא מתקיים שוויון.

זאת אומרת שאם חית השדה לא יכולה להיות עזר כנגדו, כי אין בניהם שווי צורה, וגם עוף השמים לא יכול להיות עזר כנגדו, כי אין בניהם שווי צורה, הרי שצריך להיות גורם שלישי שיהיה ממצע בין חית השדה לעוף השמים, ילך זקוף ויוכל לדבר. אם זאת הדרישה איך מקיימים אותה?

ע"י גורם שלישי שיבוא מתוך האדם עצמו, ויוכל להיות עזר כנגדו. איך עושים זאת? האדם שיצר ה' אלקים בהכרה מלאה חושב ומדבר וקורא בשם, איך מוציאים ממנו גורם שלישי שאינו חית השדה ואינו עוף השמים, גם אם הוא כלול מהם, ויחד עם זאת יכול לדבר וללכת זקוף?

האדם אשר יצר ה' אלקים נמצא בהכרה מלאה, ואם צריך להוציא משהו ממנו הרי שצריך להרדים אותו, כמו אדם שהולך לניתוח, אם ינסו לחתוך אדם שהוא ער, הוא יתנגד לכך, אך אם מרדימים אותו, מסירים את ההתנגדות של ההכרה וניתנת למנתח יכולת לפעול בגוף.

וזה בדיוק מה שקרה, אך לא באופן פיזי אלא בשורש הרוחני? נתבונן בדברים:

כללות הכל נבחנת לאות ....... א' (1)
ירודה ממנה שם בן ד' ........הוי"ה (4)
ירודה ממנה הערך הגימטרי של שם בן ד' (26)
ירודה ממנה שם הוי"ה במילוי אלפין (45)

ומהי ענין התרדמה שהזכירה התורה, כי לא מדובר בתרדמה גשמית, אם כן במה מדובר ויש לומר כי התרדמה שהזכירה התורה, היא לשון ירידה כלומר ירידה מן האחדות הכוללת לרבוי הנפרד ולענייננו פירושו הוא כי שם בן ד' שהוא שם הוי"ה ברוך הוא שגימרטיה שלו עולה 26, נכתב מעתה באותיות המילוי שגימטריה שלהן עולה 45 וזה נחשב לו לירידה. כי ככל שהערך הגימטרי קטן יותר, הוא קרוב יותר לאלופו של עולם, וככל שערכו הגימטרי של השם גדול יותר הוא רחוק ממנו יתברך.

וכעת אותיות המילוי של שם הוי"ה ברוך הוא הן וד א או א העולות גימטריה חוה שערכן הגימטרי הוא 19 וזה הפרוש עזר כנגדו, שאותיות מילוי שם השם, עומדות כנגד שם ה' ומסייעות לו, כי באותיות המילוי יש לנו שלוש פעמים אלף (רמז לאלופו של עולם) והוא הגורם השלישי שהיה צריך האדם כדי לא להיות לבד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

ויפן כה וכה וירא כי אין איש, מי הוא האיש המדובר ומה תפקידו

שלום וברכה לכולם,

ויפן כה וכה 

משה אשר גדל בבית מלך מצרים יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם. הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. המעניין הוא שלמרות שמשה גדל בבית מלך מצרים, הוא מזהה כי האיש המוכה הוא אחיו העברי. משה פונה כה וכה רואה כי אין איש, מכה את המצרי וטומנהו בחול.

זה תוכן הפסוקים (יא יב) המופיע בספר שמות פרק ב', המעניין הוא כי בפסוקים אלו המילה איש מופיעה שלוש פעמים, כל פעם בהקשר שונה. בפעם הראשונה מופיע הצירוף איש מצרי, בפעם השנייה מופיע הצירוף איש עברי, ופעם השלישית מופיע הצירוף וירא כי איש.

היות שהתורה אינה ספר היסטוריה, אלא היא מראה של נפש האדם פנימה, וכל האנושות כולה היא אדם אחד, ננסה לראות היום מי הוא משה אשר בתוכינו, מי הוא האיש המצרי אשר בתוכינו, מי הוא האיש העברי אשר בתוכינו, ומה משמעות הביטוי "אין איש", אשר מוביל להכאת המצרי ולטמינתו בחול.

אחד מכחות הטבע המוכרים ביותר הוא כח המשיכה, המושך כל דבר אליו, אילולא מערכת השרירים והשלד, היה האדם מושלך ארצה תדיר, מערכת השרירים והשלד מתנגדת לכוח המשיכה, ובעזרתה אנו יכולים לעמוד וללכת ולהתנגד לכח המשיכה. אך האם כוח המשיכה פועל עלינו רק מבחינה פיזית חיצונית, או שגם מבחינה נפשית פנימית? אומר בעל התהלים, "סור מרע, עשה טוב", יאמר לנו כל בר דעת, שמאל דוחה וימין מקרבת, ב' קווים כמו שמלמדים רופאים, ראשית כל לא לגרום נזק, ורק אחרי שלא גרמו נזק ניתן להטיב, מדוע כי פשוט לא ניתן לפעול ישר בבריאה, הבריאה כלולה מטוב ורע, הרע הוא החיצוניות והטוב הוא הפנימיות, היות שהטוב הפנימי, ניתן להגיע אליו רק כאשר מסירים את הקליפה החיצונה. לכן כל פעולה צריכה להיות כלולה מב' קווים ימין ושמאל.

בפנימיות האדם יש שלוש רמות של התקשרויות, נפש, רוח ונשמה. ממטה למעלה. הנפש היא בכבד, הרוח משכנה בלב והנשמה משכנה במח. הנפש היא הרמה הנמוכה ביותר בה נמצא הדם, ככתוב כי הדם הוא הנפש, מעליה נמצאת הרוח השוכנת בלב. בעוד הדם נמצא מוגבל בתוך גוף האדם, הרי שהרוח שאדם שואף אלי ריאותיו באה מחוצה לו, מחוץ לגופו, מן האויר הסובב אותו, כלומר הרוח שמשכנה בלב, באה מן האויר הכללי, כלומר ברוח יש גורם מאחד כמו שאנו אומרים "רוח טובה". בספרי קבלה הרוח נמשלת לאות ו' שסימנה כפול, או ו' החיבור, או ו' ההיפוך, כמו שבלב יש לנו שני חדרים, חדר אחד לחמצן שהוא אויר נקי וטוב, וחדר אחד לפחמן, שהוא האויר העכור שחזר מן הדם ומעכירות הנפש.

ו' החיבור הוא בחינת האויר הנקי, בחינת רוחו של משיח, הרוח הטובה, בעוד ש - ו' ההיפוך הוא האויר המחומצן, הרוח הרעה הנושאת בקרבה את תחלואי הדם המפריד. אדם שיש לו רוח טובה מתקשר לאנשים דורש בשלומם מתענין בזולת, כלומר בא בקשר עם הכלל, בעוד שאדם שיש לו רוח לא טובה, מתחפר בעצמו, ומרגיש את עצמו תא בודד ללא קשר לכללות האנושות. (עיין ערך שאול)

היות שהנפש היא המדרגה הנמוכה ביותר והבסיסית ביותר, ובה שוכן הדם, הרי שבה באים לידי ביטוי כוחות הגרביטציה הגדולים ביותר, הדם יותר כבד מן האויר, ואילולא לא מתנגדים לכוח המשיכה שלו, האדם יפול לדכאון, לחוסר תנועה, ימנע מחברה אנושית, יפתח מחלות כלי דם, עד שיהפוך למאובן, אלו הם כוחות הטבע הפועלים עלינו.

משה שבאדם הוא הרוח שבלב, הוא ו' החיבור, הוא הרוח הכללית, האויר הצח המתנגד לכח המשיכה שיהפוך כל דבר לאבן. לכן בערבית נדרש שמו של משה מן הפועל "מאשי" שפירושו "ההולך, כי מי שהולך, מתנגד באופן טבעי לכח המשיכה החובק של הנפש, המוטבע בנו מאותו חטא קדמון של אדם הראשון.

אם כן, משה שבאדם, הרוח הטובה שבלב עליה התפלל דוד המלך ע"ה ורוח נכון חדש בקרבי, רואה שני אנשים, איש מלשון אש, איש מצרי, או אש מצרי שרוצה לכלות הכל כדי לשלוט ולהרוס, ואיש עברי, או אש עברית הרוצה להטיב להתחבר לנצח, לאינסוף.

כלומר משה שבנו, הרוח הטובה שבלב מבחינה בין שתי להבות באדם, אש המכלה היא האיש המצרי והאש המתעלה הוא האיש העברי. והאיש המצרי מכה את האיש העברי, האש המכלה מכה את האש המתעלה, כלומר כוחות הנפש הנמצאים בכבד מכים את כוחות הרוח הנמצאים בלב. משה רואה את המאבק בין הנפש לרוח, בין הנפש המתאוה של המצרי לבין הרוח הטהורה של העברי ומה עושה משה?

ויפן כה וכה, וירא כי איש, מהו איש? איש אותיות א - יש, כלומר יש אות א'. אות א' מורכבת מאות ו' כתובה באלכסון וב' אותיות י' כתובות לצידה. אחת מימין ולמעלה, אחת משמאל ולמטה. כאשר נחשב גימטריה של אות א' הכתובה כך נגלה כי ערכה עשרים ושש, כי אות ו' ערכה שש וב' אותיות י' ערכן עשרים הרי עשרים ושש.

עשרים ושש היא גם גימטריה של שם הוי"ה ברוך הוא, י - ערכה עשר, ה - חמש, ו' - שש, ה - ערכה חמש, הרי ביחד עשרים ושש, כלומר שמו הגדול במידת הרחמים, נרמז באות א' שגימטריה שלה עולה עשרים ושש.

נחזור למשה, מה אם כן הפירוש וירא כי אין איש, הכוונה היא כי אין אות א', כלומר הוא אינו רואה את מידת הרחמים הנרמזת באות א' של מילת איש, לכן הפעולה המתבקשת היא: ויך את המצרי כלומר את כחות הנפש הנמצאים בנפש המתאווה, ויטמנהו בחול, הוא טומן את כוחות הנפש המתאווה בחול, כי שם מקומם, כי נפש המצרי נמצאת כעת במקום המנוחה הראוי לה, הנפש שמקורה בדם המפריד נטמנת בחול המפריד, כי שם מקומה, בבחינת דומה בדומה מרפא.

ונחזור לענין, משה שבנו הוא הרוח הטובה שלב האלמנט המחבר, כדי שאדם יחבר את עצמו לכלל, עליו לראות בתוך עצמו ב' כוחות הפוכים, האחד הרוצה להתחבר לרוח האדם, שהוא בחינת האיש העברי, והאחר הבז לרוח האדם ובוער ומתכלה כחומר שהוא בחינת האיש המצרי, כאשר רואה משה שבנו כי האיש המצרי כלומר כוחות הפירוד מכים את רוח האחווה, שהוא בחינת האיש העברי, והוא רואה כי הכאה שכזו עניינה לחסל את רוח האדם הטובה העולה למעלה, מיד וירא כי אין איש, אין רחמים, על הכאה שבאה להרוג את הטוב אין רחמים, לכן ויך את המצרי, מכה את כוחות הפירוד שבו, וטומן אותם בחול כי שם מקומם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

והאדם ידע את חוה אשתו

שלום לכולם,

והאדם ידע את חוה אשתו

התורה אינה רק ספר היסטוריה, גאוגרפיה, פרוזה, או ספר שירה, למרות שנוכל למצוא בה ציון של ארועים שהתרחשו בעבר, ונוכל למצוא בה דיוק מקומות, ונוכל למצוא בה שירים ומזמורים. אם כן, מהי התורה, ומדוע חשוב כל כך להיות בקשר עם התורה.

התורה היא למעשה קוד פתוח ממנו יוצאת ואליו חוזרת האנושות. לדוגמא, יש מי שקורא את ספורי הבריאה וסיפורי האבות כארוע היסטורי חתום וסגור, ואם כך הוא עושה הרי שהוא מתייחס אל התורה כקורות חיי אבותיו שאינם מחייבים אותו בהסתכלות מעמיקה. גם זה שיסתכל על התורה כספר גאוגרפיה בלבד, יצמצם אותה לכלל חוברת עתיקה ומרשימה בה מוזכרים שמות של הרים ונחלים גבעות ומישורים, ובמקרה הכי טוב יכין ממנה מפת נווט, לכל מי שמנסה לטייל ולתור במרחבי המזרח התיכון. ושוב, דרך עדשה שכזו, התורה אינה מחייבת אותו,גם אם ישב סביב שולחן עם חברים בבר או בבית קפה, ויתהדר בשליטה בספורי התורה וישווה את סיפורי התורה לספורי המיתולוגיה של עמים אחרים.

כל זאת יעשה הקורא המצומצם, הוא יקח מן התורה את מה שהוא רוצה ומעוניין בו, ואת מה שלא, יזרוק לפח, כמו אותו אוהד כדורגל מושבע שקונה עיתון, רק כדי לתלוש ממנו את מדור הספורט, ואת שאר העיתון משליך לפח.עד כאן, אפשר להבין כי התורה אינה ספר היסטוריה, ג"ג, או פרוזה, אם כן, מה פירוש המאמר כי התורה היא קוד פתוח, ובהיותה שכזו, היא מחייבת אותנו בהתבוננות עמוקה יותר מזו שאנו רגילים לה.

כדי להשיב על שאלה זו, נתבונן בפסוק מספר בראשית: "והאדם ידע את חוה אשתו", מי הוא האדם המדובר בפסוק, מי היא חוה, מדוע מדגיש הפסוק "את חוה, אשתו", מדוע לא יכלה לכתוב התורה, את חוה, או את אשתו, מה, לא ברור כי חוה היא אשתו של אדם?נמשיך להתבונן בדברים, רק נזכור תוך כדי התבונננות כי אין מדובר באנשים גשמיים, זכר ונקבה ביולוגיים, שחיו בעבר ותמו וחלפו להם מן העולם, אלא המדובר בצורות, בתכונות, בווקטורים. למשל כאשר מגדילים או מקטינים ווקטור, הוא לא משנה את צורתו, אם מראים וקטור של שולחן בגודל מסויים, ואח"כ מקטינים את הווקטור עדיין נשארה צורה של שולחן, ההגדלה או ההקטנה, לא משנים את הצורה או התכונה של הוקטור.

כפי שאמרנו קודם לכן, האדם המדובר אינו זכר ביולגי, אם כן מה הוא? המילה אדם, כתובה א', ד', ם'. בגימטריה ערכה של המילה אדם ארבעים וחמש, כיצד, א - ערכה אחד, ד - ערכה ארבע, ם - ערכה ארבעים, הרי שמילת אדם ערכה בגימטריה ארבעים וחמש.נמצא כי כל מילה שיש לה ערך של 45, יש לה צורה או תכונה של אדם, ומכאן נמשיך ונראה איך שם ה' מקיים את אותה תכונה. שם הוי"ה פשוט נכתב ד' אותיות, יהוה. גימטריה של שם הוי"ה פשוט הוא עשרים ושש, כיצד? י - ערכה עשר, ה - ערכה חמש, ו - ערכה שש, ה - ערכה חמש. וביחד עשרים ושש או כ"ו. את שם ה' הפשוט ניתן לכתוב לא רק בארבע אותיותיו הפשוטות אלא גם במילויי האותיות שאנו הוגים ולא כותבים, למשל במקום לכתוב י' כותבים יוד, במקום לכתוב ה' כותבים הא, במקום לכתוב ו' כותבים ואו, ובמקום לכתוב ה' כותבים הא. וכך למעשה נכתב שם הוי"ה הפשוט במילוי האות אלף: יוד הא ואו הא. באופן זה הגימטריה של שם הוי"ה במילוי אלפין (האות אלף) יהיה ארבעים וחמש. שכן יוד - ערכה עשרים, הא - ערכה שש, ואו - ערכה שלוש עשרה, הא ערכה שש, נמצא כי כאשר נחבר את הסכומים הללו נקבל ארבעים וחמש, כי עשרים ועוד שש, הרי עשרים ושש, ועוד שלוש עשרה הרי שלושים ותשע, ועוד שש הרי ארבעים וחמש.

כלומר שם ה' במילוי אותיות אלף מקיים שווי צורה, או תכונה עם המילה אדם. כי אדם גימטריה ארבעים וחמש, ושם הוי"ה במילוי אלפין ארבעים וחמש, הרי שוויון. בספרות המקצועית נמצא כי שם הוי"ה במילוי אלפיו ידוע כשם מ"ה, כי דרך הקודש, לא לציין מספרים אלא אותיות. עד כאן הבנו כי האדם המדובר בספר בראשית אינו גשמי, אלא הוא ציור רוחני של האותיות: יוד הא ואו הא, שסכום אותיותיהן שווה ארבעים וחמש. ולא זאת אלא התורה אומרת לנו כי אדם הוא שם שלם הכולל בתוכו זכר ונקבה, ככתוב, "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". כלומר רק זכר ונקבה, שפירושם משפיע ומקבל ראויים להתגדר בכינוי אדם.

אם כן, בשם הוי"ה במלוי אלפין יש משפיע ומקבל, אחרת לא היה מתקיים שוויון בינו ובין מילת אדם. כיצד נוכל איפוא לאתר את המשפיע ואת המקבל בשם הוי"ה במילוי אלפין? שם הוי"ה פשוט נבחן למשפיע, בעוד שאותיות המילוי שלו נבחנות למקבל. נתבונן בשם הוי"ה במלוי אלפין הנכתב באותיות: יוד הא ואו הא, ונוכל לראות כי אותיות השם הפשוט המוגדשות ערכן עשרים ושש, כפי שהראינו לעיל, בעוד שאותיות המילוי ערכן תשע עשרה. כי אותיות המילוי הן: וד שערכן עשר, א - ערכה אחד, או - שערכן יחדיו שבע, ואות א - שערכה אחד הרי ביחד תשע עשרה.

תשע עשרה היא גם הגימטריה של השם חוה, כי ח - ערכה שמונה, ו - ערכה שש, ה - ערכה חמש, ביחד תשע עשרה. כלומר כאשר כתוב כי האדם ידע את חוה, אין הכתוב מכוון אל מינים ביולוגיים, אלא הכתוב מדבר באופן דרכי ההשפעה, שם בן ד', הוא שם הוי"ה, משפיע לאותיות מילוי שמו העולות גימטריה חוה. כלומר בפסוק והאדם ידע את חוה, אנו רואים כי משהו שלם, שם ה', משפיע לאותיות שמחוצה לו, כאשר אותיות אלו מקיימות שווי צורה או תכונה עם השם חוה. כלומר השם השלם, שם בן ד', שם הוי"ה משפיע תדיר לאותיות המילוי שלו המקיימות שווי צורה ושווי תכונה עם השם חוה.
אם כן מדוע כותבת התורה והאדם ידע את חוה, אשתו? מדוע לא מסתפקת התורה בשם חוה או בכנוי אשתו, מדוע היא מדגישה כי חוה היא אשתו. כדי להשיב על שאלה זו נתבונן במילת אשתו. מילת אשתו כתובה אש - תו. כלומר פירוש המילה אשתו, היא אש של התו, מהו תו? תו פירושו אות, כפי שכתוב ביחזקאל (ט ד) והתויתו תו על מצחות האנשים. כלומר אשתו, היא האש אשר נמצאת באותיות מילוי שמו.

וכאשר כותבת התורה והאדם ידע את חוה אשתו, הכוונה היא כי אותיות השם הפשוט, משפיעות לאותיות המילוי – אור, באופן תדיר המקיים את כל הבריאה, כלומר הפסוק והאדם ידע את חוה אשתו, הוא דימוי, או משל, או צורה, לדרך שבה מתנהלת האנושות, שם ה' הפשוט מתפשט או משפיע אור רוחני באותיות המילוי וכך מתגדל העובר האנושי במעי הבריאה.

כלומר הפסוק והאדם ידע את חוה אשתו הוא אינו תאור של פעולה בזמן עבר בלבד, כפי שקוראים ספר היסטוריה, אלא תאור של הוי"ה רוחנית פועלת ומשפיעה אור אינסוף קבוע ותדיר אל כל היקום ומקיימת אותו תדיר, פלנטות, צמחים, עשבים, פרחים, עצים, חיות, בעי כנף, דגים, יונקים, וכו' וכו'. באופן זה גם מתפשטת מחשבת האדם ומתקדמת האנושות. ובאמצעות פסוק זה יכול בן אנוש להתמלא תדיר, כי כלל הבריאה כולה על כוכבי הלכת שלה, בעלי החיים, בעלי הכנף הצמחים העצים האנשים והדגים בים כולם יחד נבחנים לחוה, למקבל, בעוד שה' עצמו נבחן למשפיע, לכן כל הבריאה כולה היא אשה אחת, או אש אחת, אותיות מילוי שמו המקיימות צורה עם השם חוה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

לעבד נמכר יוסף, החיים כמשל

שלום לכולם,

לעבד נמכר יוסף

כתונת הפסים שמכין ישראל ליוסף בנו, מגבירה את שנאת אחיו אליו. מדוע? כתונת הפסים היא בטוי חיצוני לקשר רוחני עמוק בין ישראל ליוסף בנו, ששאר בניו לא יכולים לסבול, בנוסף לכך חולם יוסף שני חלומות המבטאים את שליטתו על אחיו ואביו, וסיפור חלומות אלו לאביו אחיו, מביאים לתגובה שאין חזור ממנה.

אחי יוסף רועים את צאן אביהם בשכם, ויעקב שולח את בנו יוסף מעמק חברון, לדרוש בשלום אחיו. יוסף תועה בשדה, וכאשר לבסוף הוא נמצא ע"י אחיו הם רוצים להרגו, שניה אחת לפני ביצוע זממם הם יושבים לאכול לחם, ומיד לאחר מכן, הם חוזרים בהם מהחלטתם בעצת יהודה ומוכרים אותו לאורחת ישמעאלים היורדת מצריימה.

בעשרים שקל נמכר יוסף להיות עבד במצרים. לעבד אין מעמד, הוא חפץ. במדרש המסופר בספר הזהר נכתב כי יוסף נמכר למשכב זכור, כלומר יוסף נמכר להיות כלי, אינסטרומנט, כלומר להיות חיית מחמד.

מה משמעות משכב זכור? במערכת יחסים טיבעית ונורמלית קיום יחסי אישות מתבצע הלכה למעשה פנים אל פנים, זכר מול נקבה, משפיע מול מקבל אור מול כלי. כאשר במקרים רבים, קיום יחסים טבעיי מוביל לפרייה ורביה. כאשר הזכר נחשב לבחינת שמים, מזריע אורות בנקבה, היות שלנקבה יש בית גידול הנקרא רחם. כך הם פני הדברים במערכת נורמלית וטיבעית, היות שמערכת יחסים שבין זכר לנקבה בנויה על רצון הנקבה.

במשכב זכור יש שני זכרים, היות שלאחד הזכרים אין רחם, כי הוא זכר, יש לו איבר זכרות מלפנים, שהוא בולט, ולא בית קיבול שהוא רחם, הרי שהבית קיבול היחיד שיש לו, הוא פי האחור, שהוא מקום הוצאת הפסולת, וריקון בני המעיים. במשכב זכור לא יכולים לבוא לידי בטוי יחסים של "פנים אל פנים", מחוסר כלים, ומה שנותר הוא ביאה של זכר אחד על פי האחור של הזכר האחר. כלומר הזכר הפאסיבי הוא הנבעל והנשלט, והזכר הבועל הוא המתעלל.

נמצא לפי המדרש בספר הזהר, שלא רק לעבד נמכר יוסף, שהוא משול לחפץ, לדבר דומם, שאין לו רצון, או יכולת תנועה משלו, אלא הוא נמכר להבעל ע"י זכרים. זו היתה מטרת מכירתו ע"י אחיו, לפי הבנתם, כך יתעללו בו בצורה הטובה ביותר, ויסגרו איתו חשבון על כתונת הפסים ועל החלומות המשונים.

אך מה פירוש מכירת יוסף ברוחניות? יוסף נמשל לספירת יסוד. ספירת יסוד היא הספירה התשיעית מלמעלה למטה, כאשר מתחילים למנות מספירת כתר, לכן היא נקראת בשם "טוב", וזמן הזווג שלה עם המלכות נבחן ל"כל טוב", כל הטוב שיש בספירת יסוד מושפע למלכות. ספירת יסוד הוא יוסף נמצאת על קו אמצעי בעץ חיים, לכן אוהב אותו ישראל אביו, שהוא נמשל לספירת תפארת מכל בניו. כי גם ספירת תפארת נמצאת על קו אמצעי, ישראל אוהב את יוסף כי להם תכונה משותפת הם רוצים להשפיע. ישראל בפנימיות, בספירת תפארת, שהיא בלב, ואילו יוסף בספירת יסוד, שהיא בברית הנקראת שלום. אך היות שאחי יוסף לא נמשכים מקו אמצעי בעץ חיים, שהוא איזון ושלום, הם אינם יכולים לדבר איתו לשלום, לא כי אינם רוצים, כי אינם יכולים, מדוע? היות או שהם נמצאים על קו ימין של עץ חיים, או שהם נמצאים על קו שמאל של עץ חיים, כלומר הם מחזיקים בעמדות קיצוניות ואילו יוסף נמצא על הקו האמצעי, הנקרא שלום, היות שאחי יוסף אוחזים בקיצוניות או ימין או שמאל, אינם יכולים להיות על קו האמצעי בעץ חיים, זה נבחן לביטול ספירת יסוד, השלום, המתבטא ברצון להרוג את יוסף

איך מבטלים את הקו האמצעי, את הטוב, את השלום, ואת הברית את הקשר שבין אב לבן? מוכרים את יוסף למשכב זכור, ע"י כך הם מבטלים את תכונת ההשפעה שלו, כי במשכב זכור הנבעל לא אמור להשתמש ביסוד המשפיע שלו פנים אל פנים עם הנקבה שמולו, אלא להבעל בפי האחור. זו היתה מחשבתם, למנוע מיוסף את הארת הפנים שלו, ככתוב יאר ה' פניו אליך ויחונך, את השפעת השלום בעולם, אך לא מחשבת הבורא, יוסף הורד מצריימה, לכאורה ע"י שנאת אחים, אך מטרת מכירתו השמיימית, ע"י יודע תעלומות, היתה הפוכה. דווקא כדי לקיים את הברית, את הקשר, את השלום את הטוב, את מילוי צרכי הרעבים הרוחניים באשר הם שם.

לכן כאשר פוגש יוסף את אחיו בפרשת ויגש הוא אומר את הפסוק הבא: "וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם", כלומר "פי" כי הפה נמצא בפני האדם המדבר אליכם, שהיא הארת הפנים המדוברת בברכת כוהנים, ולא האחור אליו כיוונו אחיו כאשר מכרו אותו לעבד, כלומר הקללה שהיא מכירת יוסף וסוד האחור נהפכה לברכה בסוד הפנים.

כל טוב לכולם ושבת שלום