שלום וברכה לכולם,

תמרים ליד הכנרת משקיפים אל הגולן, תמונה fabcom

הנה הדברים: (מדרש רבא סדר בראשית פרשה מ')

"...צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ וְאֶרֶז אֵין בָּהֶם לֹא עִקּוּמִים וְלֹא סִיקוּסִים (בליטות נפוחות), כָּךְ הַצַּדִּיקִים אֵין בָּהֶם לֹא עִקּוּמִים וְלֹא סִיקוּסִים". מדוע נמשל הצדיק לתמר? כי כפי שהתמר הוא ישר, כלומר אין בו עיקומים הנובעים מקבלה עצמית, או אינטרסים אישיים, או סיקוסים, שהם בליטות נפוחות הנובעות מישות עצמית, כי על מי שהוא בעל גאוה, אנו אומרים שהוא נפוח, כך בצדיקים אין עיקומים, ואין סיקוסים, כי כל פעולתם היא ישר-אל, כלומר להשפיע נחת רוח לאלקים ואדם.

"מָה הַתְּמָרָה וְאֶרֶז צִלָּן רָחוֹק, כָּךְ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים רָחוֹק". נסביר את מהות המושגים קרוב ורחוק: קרוב, הוא קרוב לטבע האדם, שהוא רצון לקבל לעצמו, ורחוק פירושו, רחוק מטבע האדם, שהוא להשפיע נחת רוח לאלקים ואדם, והוא רחוק מטבע האדם כרחוק מזרח ממערב, לכן אומרים בעלי המשנה כי כפי שהתמר והארז מטילים צל רחוק (ארוך) כך מתן שכרם של צדיקים רחוק, כלומר בעולם הבא, שהוא בינה, כי העולם הזה נקרא קרוב, היות שהוא קרוב לטבע האדם, והעולם הבא, שהוא בינה ובחינתו חפץ חסד, הוא רחוק ביחס לטבע האדם.

והנה עוד היבט למונחים קרוב ורחוק והפעם בלשון ארם: כאשר מברכים אדם בארמית מאחלים לו אריכות ימים, וזו לשון הברכה: "בדאלו טולו", כלומר שצילו יהיה ארוך, כי דלו בארמית פירושו צלו בעברית, (ד' וצ' נחלפות) וטולו פירושו ארוך.

ומה עומק יש לברכה זו, שצל ימיו של האדם יהיה ארוך? הרי אדם רוצה אור, ומברכים אותו בצל ארוך שהוא היפך האור, היכן נמצאת כאן בדיוק הברכה? ויש לומר כי ענין של אריכות ימים מושפע מאורכה של החכמה, המושפעת לנבראים מפרצוף אריך אנפין. וכאשר מברכים אדם בארמית ומייחלים לו שצילו יהי ארוך, הוא ממש כפי הפסוק הכתוב בשיר השירים, בצלו חמדתי וישבתי, הכונה היא לצלו של אריך אנפין, וזו גם הסיבה שבעטיה בונה המשכן היה בצלאל בן אורי, שהיה בצלו של האל, כלומר בצלו של אריך אנפין, ולמרות שמשה היה רעיא מהימנא, על כל פנים הוטלה מלאכת בנית המשכן על בצלאל.

לכן אומרים בעלי המשנה כי צל התמרה והארז הוא רחוק, כי הם מקבלים את הארתם מפרצוף אריך אנפין, וכך מתן שכרם של צדיקים, אינו בא במידי, בתדר קצר של העולם הזה, אלא הוא נצבר לאורך חיי החכמה, שנאמר אורך חיים בימינה (משלי ג' ט"ז). כי הצדיק מוותר על השכר, שכר הצדיק הוא עבודת ה' וקרבתו, הוא אינו חפץ במתווך הנקרא שכר, כי המתווך יפריד אותו מה' יתברך שמו.

וממשיכים בעלי המשנה ואומרים, "מָה הַתְּמָרָה וְאֶרֶז לִבָּן מְכֻוָּן לְמַעְלָן, כָּךְ הַצַּדִּיקִים לִבָּן מְכֻוָּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים כה, טו): עֵינַי תָּמִיד אֶל ה' כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי". כי ליבו של הצומח מופנה כלפי מעלה, הוא גדל ומתפתח אל כוון האור, מה שאין כן הדומם, שואב הכל אליו בכח הגרביטציה, בכח הקרבה (craving) והתאבה. מהו אם כן הפירוש לפסוק עֵינַי תָּמִיד אֶל ה', היות שהבורא נקרא חכם, ועיני תמיד אל ה', פירוש עיני האדם שהם בחינת חכמה, מחפשות את ה' הנקרא חכם, ללמוד ממנו חכמה. ומדוע כי ה' יוציא מרשת רגלי, רשת היא לא רק מצודה, ופח, ומקום מארב, אלא רשת הן אותיות האחרונות באלף בית ולכן הן נחשבות לבחינות הקבלה העבות ביותר, לכן אומר הפסוק כי רק התבוננות בה' שהיא בחינת עיני אל ה' תמיד, תוציא את רגלו, שהיא בחינת הקבלה שבו מהעביות הגדולה ביותר הנקראת רשת. כלומר כפי שלב התמר והארז מכוון כלפי מעלה אל הנותן כך עיני האדם מכוונות להנותןף ובכך יושע מבחינות הקבלה שלו, כי טבע הגוף ללכת אחר העינים, והיות שהעינים אל ה' ילך גם הגוף וזאת לומדים בעלי המשנה מלב התמרה והארז.

ושואלים בעלי המשנה, "מַה תְּמָרָה וְאֶרֶז יֵשׁ לָהֶן תַּאֲוָה, אַף צַדִּיקִים יֵשׁ לָהֶן תַּאֲוָה, וּמַה הִיא תַּאֲוָתָן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶאֱמַר (תהלים מ, ב): קַוֹּה קִוִּיתִי ה'". כפי שלתמרה וארז יש תאוה אל ה' והם צומחים כלפיו מעלה מעלה, כך צדיקים תאוותם אל ה', ובתאוותם אל ה' מותחים אליו קו, ובקוותם אליו נוצרת תקוה.

"אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַעֲשֶׂה בִּתְמָרָה אַחַת שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַמְתָן וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה פֵּרוֹת, עָבַר דִּקְלַי אֶחָד וְרָאָה אוֹתָהּ, אָמַר תְּמָרָה זוֹ צוֹפָה מִירִיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ עָשְׂתָה פֵּרוֹת". אמר רבי תנחומאי מעשה בתמרה אחת, שהיתה עומדת בחמת (בחמת טבריה, או מבוא חמה, או חמת גדר וכולם מלשון ראיה , שכן החמה נקראת בשם שמש, והשמש מאירה לאדם) ולא היתה עושה פירות, ויש להבין כי ג' המקומות, בין אם חמת טבריה, מבוא חמה או חמת גדר, ג' המקומות הללו נמצאים צפונית ביחס ליריחו עיר התמרים. שכן עיר התמרים היא דרומית ביחס לחמת. כלומר חמת, מקום בו נמצאת התמרה, היא בספירת הגבורה, ואילו יריחו נמצאת בדרום בספירת חסד, וזה ענין שהיתה תמרה אחת עומדת בחמתן, ולא היתה עושה פירות , מדוע? חמתן הוא אותיות תן חם, שספירת הגבורה הנבחנת לתמרה, מבקשת חם ספירת החסד המתפשט הנמצא ביריחו.

עבר דקלי אחד, אדם המטפל בתמרים, כמו חלקאי שתחום עיסוקו הוא חקלאות, כך דקלי תחום עסוקו הוא דקלים ותמרים, וראה אותה, בחמתן, ללא פירות, צופה מיריחו, ומדוע היא צופה מיריחו, היות שיריחו נקראת עיר התמרים, ורצונה של התמרה להניב פירות, כתמרים הצומחים ביריחו, לכן הוא צופה מיריחו, לכן היא צופה ומביטה אל המטרה היא פירות.

כעת מדוע נוקט רבי תנחומא במילים דקלי אחד, כמו שאמרנו קודם, דקלי, הוא אדם המטפל בתמרים, ודקלים, מדוע אם כן, מכנה לו רבי תנחומי בכינוי אחד, למה הוא מתכוון? ויש לומר כי הכינוי אחד סובב על רצונו האחד שהוא להיטיב לנבראיו, ובתור שכזה הוא מחפש לעשות טוב, וכיוון שראה תמרה שהיתה מצפה לטוב, מיד הרכיב אותה (עם הזכר שהוא המשפיע ) ועשתה פירות.

לפיכך, מה מלמדנו רבי תנחומא במדרש? כפי שהתמרה היתה צופה אל המטרה, כך האדם צריך להיות צופה אל המטרה, לרצות להיות בקשר עם ה', ותשועת ה' כהרף עין, בשבריר השניה שאדם מתכוון להיות בקשר עם הבורא יתברך שמו, מיד מושפעת לו הארת הטוב.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

מועדים לשמחה,

מהו שאמר איוב, "עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים"?

ועם קני אגוע וכחול ארבה ימים

מסופר במדרש בראשית רבא פרשה י"ט, עמ' צב-צג, כי לאחר שהאכילה חוה את אדם בסיבת הנחש, "האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הדא הוא דכתיב (איוב כ"ח י"ט) וכחול ארבה ימים. דבי ר' ינאי אמרי אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה, אש יוצאה מקנו, ושורפתו, ומשתייר בו כביצה, וחוזר ומגדל איברים כחי. ר' יודן בר' שמעון אומר, אלף שנים חי, ולבסוף אלף שנים גופו כלה, וכנפיו מתמרטין, ומשתייר בו כביצה, וחוזר ומגדל אברים".

ובמסכת סנהדרין קח, עמוד ב' מסביר רש"י כי יש עוף ושמו אורשינה, ושמו חול בלשון המקרא ואינו מת לעולם, וכאשר ראה אותו נח בתיבה, שאלו: "לא בקשת מזון?" השיב עוף החול:"ראיתיך שאתה טרוד, (בהאכלת החיות) ולא רציתי לצערך". אמר לו נח: "יהי רצון שלא תמות, שנאמר (איוב כ"ח י"ט) ואומר עם קני אגווע וכחול ארבה ימים.

ומובא בספר הליקוטים כתבי האר"י, כרך ט"ו פרשת בראשית, סימן ג', והנחש היה ערום, עמוד י"ט טור א', כי, "האכילה גם כן לכל בעל חי, ונפלו כולם ברשתה, חוץ מעוף אחד ששמו חול, דכתיב (איוב כ"ח י"ט) וכחול ארבה ימים.

נשאלת השאלה בין ראש הפסוק לסופו, מה בין עם קני אגוע, וכחול ארבה ימים? ויש להשיב, כי על דרך משל, ראשיתו של בעל כנף הוא בביצה מונחת בתוך הקן, ואם כן, מדוע מציין איוב תהליך הפוך ועם קני אגווע, שהיה לו לומר ועם קני אבקע (מן הביצה) ואעוף וכו', מדוע אם כן, מתאר איוב תהליך הפוך, ועם קני אגוע, הרי ידוע שראשית החיים של בעל הכנף הוא בקן שבנו הוריו, בו הוא מתפתח וגדל, עד שהוא מפתח יכולת לעוף מקינו, ולדאוג לחייו שלו, מדוע אצל איוב מתואר הקן כמקום של גויעה וצמצום?

אלא יש לומר, שדברי איוב מתארים את העולם כפי שהוא שלם, ללא חטא עץ הדעת, ובמה דברים אמורים? הרי חוה, אדם וכל בעלי החיים אכלו מעץ הדעת, ואכילה זו גרמה לכולם תפיחה וגדילה, ואילו עוף החול, שלא שמע לחוה, ולא אכל מעץ הדעת, לא עבר את תהליך הגדילה בישות, לכן הוא לא צריך לפרוח מקנו אשר בקע בו לראשונה, ולפתוח חיים חדשים במקום אחר, כעוף "בוגר", שכן לא עבר עליו תהליך של צמיחה גדילה והתחמצנות, שהרי לא אכל מעץ הדעת, שכן יש לו מקום אחד, המקום שהוא בקע מביצתו, והוא הקן, הוא גן העדן שלו, שלעולם לא יצא ממנו ולא גורש ממנו, שכן קיים את מצות ה' יתברך, "ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכל ממנו", אם כן, לא חסר עוף החול דבר, ובקשת איוב היא טבעית, ועם קני אגוע, שיש בה צמצום, אך היא אינה מיתה ממש, כפי שנכתב על יעקב אבינו, "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו"(בראשית לט מג), שכן יעקב אבינו לא מת (רש"י, במקום) כי הוא אור הקו, הרי שנכונו לו חיי אינסוף, הוא שכתב בעל הסולם באור הבהיר סימן ייסורים, ועל כן, יעקב לא מת, מפני שהיה לו תמיד גם בחי' הקטנות והחושך הדוחף ממטה למעלה ומגדיל את הקומה לאין סוף.

כל טוב ושבת שלום

מועדים לשמחה,

הביאני המלך חדריו

זהר חדש באור הסולם רכח) הביאני המלך חדריו וגו׳: בכה רבי שמעון כמקודם, ואמר, לו יהיה בידינו לגלות הסודות העליונים, שהיא שמחה לפני הקב״ה, כיון שרצונו לגלות סודות עליונים בדור הזה.

רבי שמעון בכה, סימן לקטנות, ואז מביע בקשה, לו יהיה בידינו לגלות סודות עליונים, רבי שמעון משתמש בגוף ראשון רבים, לו יהיה בידינו the royal we, ומלמד שמבקש רשות מאבא ואימא לגלות סודות עליונים. נשאלת השאלה מדוע לבקש רשות כדי לגלות סודות עליונים, היות שדור אותיות ירידה ולמעשה כל דור ירוד יותר מקודמיו, הרי שחש רבי שמעון צורך לגלות לדור הירוד והנפרד סודות עליונים כדי לחברו למקורו, והיות שהסודות הם עליונים משל אבא ואמא, חכמה, ובינה, הרי שרבי שמעון מבקש מהם רשות לשתף בהם את החברים.

כמו בן המבקש רשות מהוריו להביא לביתו חברים כדי לשחק עימם, היות שהזהר מדבר בסודות עליונים, הרי שצריך לבקש רשות להכניס את החברים בסוד הדברים. כמו הרשות שמבקשים מהורים להזמין חברים הביתה, כי הבית הוא של ההורים. כך סודות העליונים הם של אבא ואמא חכמה ובינה, על כן צריך לבקש מהם רשות, לכן נקט רבי שמעון במילים לו יהיה בידינו, the royal we, כי הרי הוא נמצא בשיתוף עם אבא ואמא בסוד הדברים.

ומדוע היא שמחה לפני הקב"ה, לגלות סודות עליונים בדור הזה, מפני שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, וההטבה כלפי הנבראים נבחנת לגלוי חכמה שהיא מטרת הבריאה, לכן שמחה היא לפני הקב"ה, שגילוי החכמה כלפי הנבראים נבחנת לשמחה לפניו, כי הקב"ה נקרא טוב ומיטיב, ובזמן שמשיגים הנבראים את ההטבה, שהוא טוב ומיטיב, הרי היא שמחה מלפניו.

זהר חדש באור הסולם רכט) אית למנדע דהא וכו׳: יש לדעת, שלא נמצא קשר הדברים בכתוב, כי כיון שאמר משכני, מהו, הביאני המלך חדריו, תביאני לחדריך היה צריד לומר, וע״ז נגילה ונשמחה בך. ולמה אומר הביאני.

יש לדעת אומר רבי שמעון כי אין קשר בין חלקי הפסוק, כי הפסוק פותח במילים, משכני אחריך נרוצה, משכני, לשון בקשה, ופניה לגוף שני, נוכח, אחריך נרוצה, ולכאורה, היה צריך להמשיך באותו רציונל ולומר תביאני, לשון בקשה, לחדריך, לשון בקשה, לחדרים שלך, שוב גוף שני נוכח, מדוע אם כן יש כאן "קפיצה"? והפסוק ממשיך במילים הביאני המלך חדריו, שהוראתו עבר ונושאו הוא נסתר, כלומר גוף שלישי יחיד?

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

תמונה audi_insperation

הרחבת הדברים: כאן מסביר רעיא מהימנא הוא משה, הרועה הנאמן, מספר מקבילות, כפי שהמקל יכול להכות מבחינה פיסית, כך יכול הלשון להכות מבחינה נפשית, כי כאשר נאמרות לאדם מילים קשות, הוא מרגיש מוכה מבחינה נפשית.

רעיא מהימנא מסביר, כי מבחינת התכונה, מקל, מטה, פרצוף ז"א ולשון הקודש נמשכים משורש אחד, מאות ו', של שם הויה, אשר ממנה נמשך שם הויה במילוי אלפין יוד, הא, ואו, הא, הכולל עשר אותיות וגימטריה שלו היא אד"ם, או מ"ה. ובאמצעותו, באמצעות שם הויה במילוי אלפין, הפליא הקב"ה את מכותיו במצרים.

ומשום שכל המכות היו מצד ה', ה' (אחרונה) של שם הויה, (כי היא נספרת ביחידות) על כן רבי עקיבא אומר, מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של (נכפלת ב)חמש מכות וכו'.

אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, רבי עקיבא לומד, כי כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של חמש מכות, מן הפסוק הבא, "שֶׁנֶּאֱמַר: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים". א) חרון אפו, ב) עברה, ג) זעם, ד) וצרה, ה) משלחת מלאכי רעים, חמש מכות אשר נמשכות מאות ה' אחרונה של שם הויה, וכאשר נכפיל אלו חמש המכות בי' משם הויה, שהיא עשר, נקבל חמישים מכות שלקו במצרים, אך יציאת מצרים לא נשלמת עד לקריעת ים סוף, הווא ים החכמה, לכן מכפיל רבי עקיבא החמישים מכות שלקו במצרים בה' ראשונה משם הויה, הנמשכת מספירת בינה, ומקבל מאתים וחמישים מכות שלקו על ים החכמה.

נמצא, ה' מכות שלקו במצרים הם כנגד ה' אחרונה משם הויה, אותה הכפיל רבי עקיבא בי' משם הויה, שהיא עשר, וקבל חמישים מכות שלקו במצרים, ואת אלו החמישים הכפיל בה' ראשונה של שם הויה, וקבל מאתים וחמישים שלקו על ים החכמה, ואז נבקע הים, בסוד רחמים שלום וקו אמצעי שהוא ו' משם הויה, איתו פתחנו את המאמר.

פסח כשר ושמח

שלום וברכה לכולם,

מהו שכתוב בברכת אבות אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל? מסביר זהר פקודי אות תתא כך: ובגין דאתברכא וכו׳: ומשום שהמלכות נתברכה מכל אחד מהם מן חג״ת דז״א, צריכים להזכירה על כל אחד ואחד, דהיינו אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, שמזכירים השם, אלקי, שהוא מלכות על כל אחד ואחד מן האבות. ואחר כך מתאספים כולם בחבור אחד, ומתעטרים עמה, דהיינו האל הגדול הגבור והנורא, הרי כולם יחד להעלותה למעלה, לחג״ת, אשר האל הוא מלכות, הגדול הוא חסד, הגבור הוא גבורה, והנורא הוא ת״ת. והשם האל, שהוא מלכות, נאמר להעלותה אל כל חג״ת יחד, מתחילה, באלקי אברהם וכו', היתה מקבלת מהם מלמעלה למטה, מחג״ת אל המלכות, ועתה, בהאל הגדול וכו', היא נכללת בהם ממטה למעלה, לכלול אותם עמה, כי כיון שאמר, האל הגדול הגבור והנורא, הרי כולם נכללים בה, ואז היא עולה עם החג״ת לבינה, ואז, אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל. אשר אל עליון, הוא קו ימין דבינה, והוא גומל חסדים טובים לקו שמאל דבינה, וקונה הכל, הוא קו אמצעי דבינה, הקונה ב׳ הקוין יחד. שזהו כלל הכל. כי כל המוחין וכל המדרגות יוצאים מג' קוים אלו שבבינה.

הרחבת הדברים: ומשום שהמלכות נתברכה מכל אחד מהם מן חג״ת דז״א, כלומר משלושת הקווים, שהם חסד, גבורה ותפארת דזעיר אנפין, צריכים להזכיר את המלכות על כל אחד ואחד מהאבות, דהיינו אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, למשל, כאשר מזכירים אלקי אברהם, הכוונה היא שהמלכות נתברכה בחסד, כאשר מזכירים אלקי יצחק הכוונה היא כי המלכות נתברכה בגבורה, וכאשר מזכירים אלקי יעקב, המלכות נתברכה בתפארת. כוון הברכה מלמעלה למטה, כאשר מילת אלקי שהיא הכלי מקדימה לאור.

ואחר כך מתאספים כולם בחבור אחד, ומתעטרים עמה, דהיינו האל הגדול הגבור והנורא, הרי כולם יחד להעלותה למעלה, לחג״ת, אשר האל הוא מלכות, הגדול הוא חסד, הגבור הוא גבורה, והנורא הוא ת״ת. והשם האל, שהוא מלכות, נאמר להעלותה אל כל חג״ת יחד, מתחילה, באלקי אברהם וכו', היתה מקבלת מהם מלמעלה למטה, מחג״ת אל המלכות, בפרטות, כל ספירה לחוד, ועתה, בהאל הגדול וכו', היא נכללת בהם ממטה למעלה, בקשר אחד, לכלול אותם עמה, כי כיון שאמר, האל הגדול הגבור והנורא, (שלושה תארים ברצף, כאשר לפניהם מופיעה מילת האל, שהיא מלכות) הרי כולם נכללים בה, ואז היא עולה עם החג״ת לבינה, ואז אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל. אשר אל עליון, הוא קו ימין דבינה, והוא גומל חסדים טובים לקו שמאל דבינה, וקונה הכל, הוא קו אמצעי דבינה, הקונה ב׳ הקוין יחד. שזהו כלל הכל. כי כל המוחין וכל המדרגות יוצאים מג' קוים אלו שבבינה.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

פרשת מצורע, עוסקת במצורע, כלומר באדם שמוצא רע בכל דבר, והיות שהבורא יתברך הוא טוב ומיטיב, הרי שהמוצא רע, כלומר המצורע, נפרד ממנו יתברך בשל היפוך התכונה, הבורא עניינו להיטיב, והנברא עניינו למצוא רע בכל דבר וענין. נמצא, כדי לחזור ולהתחבר לבורא יתברך שמו, על המצורע להטהר, וכך מספרת לנו התורה על תהליך הטיהור:

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן: וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב". (ויקרא י"ד ב'-ד').

מסביר הזהר הקדוש, כי כל אחד מן האלמנטים הנזכרים בתהליך הטהרה, הוא כנגד ספירה מסוימת, ובחבורן יחדיו מתקיים האיחוד והיחוד בין הבורא לנברא.

הנה לשון המאמר באדיבוות אתר אור הסולם, זהר פרשת מצורע אות טז) ר' יהודה אמר וכו׳: רבי יהודה אמר, זאת שהיא (ספירת) המלכות תהיה ודאי כנגדו להפרע ממנו, מאותו מוציא שם רע, כי מצורע, הוא אותיות מוציא רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן, מה מלמדנו. הוא, שמי שיש בו לשון הרע אין תפלתו נכנסת לפני הקב״ה, כי מתעורר עליו רוח הטומאה. כיון שחזר בתשובה וקבל עליו תשובה, מה כתוב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו׳ וראה הכהן וגו׳.

הרחבת הדברים: רבי יהודה הנמשך מספירת המלכות (כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אור הבהיר) אומר על תיבת זאת, שהיא מכוונת לספירת מלכות, שהיא בחינתו, וב' תיבות זאת תהיה, פירושן כי המלכות המכונה זאת, תעמוד כנגד האדם המוציא שם רע כדי להפרע ממנו, כי כאשר האדם מוציא שם רע הוא נפרד מהבורא יתברך, ונבחן לו שהוא מפריד את אות ה' תתאה מאותיות יה"ו וגורם להפרדה בין המשפיע הנבחן לאותיות יה"ו, לבין המקבל הנבחן לה' תתאה, או ספירת המלכות. ומספר לנו רבי יהודה שמי שיש בו לשון הרע, אין תפילתו נכנסת לפני הקב"ה, כי תפילה פירושה תנועה ממטה למעלה, מן התחתון כלפי העליון, ומי שיש בו לשון הרע אין תפילתו נכנסת לפני הקב"ה, כי יש גורם המפריד בין התפלה העולה ממנו, לבין הבורא יתברך והוא רוח הטומאה, שהוא לשון הרע (מחיצת ברזל) כיוון שחזר אותו אדם בתשובה, וקיבל עליו תשובה, כלומר להשיב את ה' תתאה לאותיות יה"ו, כדי שיהיה יחוד קודשה בריך הוא ושכניתה, מה כתוב ביום טהרתו הובא אל הכהן, וגו' וראה הכהן, וגו'.

יז) וצוה הכהן ולקח למטהר וגו׳: ר׳ יצחק ור׳ יוסי היו מצוים לפני ר׳ שמעון. יום אחד אמר להם, עץ ארז הרי ידוע, שהוא תפארת, שכתוב, מן הארז אשר בלבנון, כי עץ ארז ההוא, שהוא ספירת תפארת, אין נטיעותיו משתרשות אלא בלבנון, שהוא ספירת בינה. וכבר למדנו זה. אבל אזוב, למה. ומה הוא.

הרחבת הדברים: רבי יצחק ורבי יוסי היו מצווים לפני רבי שמעון, הרי הם ביחד, שלושה, שהם תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא,  שב' הקוין ימין ושמאל שבבינה מחולם שורק, נקראים משאבים, וקול מחצצים שהוא ז"א הנק' יעקב, עולה אליהם ומכריע ביניהם בסוד המסך דחירק, שעי"ז נכללים ימין ושמאל זה מזה, ויוצאים שם בבינה ג' מוחין הנקראים חב"ד, הרי שג' מוחין חב"ד יוצאים מאחד, שהוא ז"א שעלה לבינה, ומתוך שז"א גרם גילוי ג' מוחין חב"ד אצל הבינה, זוכה גם הוא בהם, כי כל השיעור שהתחתון גורם להאיר בהעליון זוכה בו גם התחתון, ולפיכך חד שהוא ז"א, בתלת קיימא שזוכה גם הוא בג' מוחין הללו, שהם חב"ד בראש וחג"ת עד החזה בגוף (בראשית א' שס"ג).

יום אחד אמר להם, עץ ארז הוא ספירת תפארת, שכתוב מן הארז אשר בלבנון, כי עץ ארז ההוא, שהוא ספירת תפארת, אין נטיעתיו משתרשות אלא בלבנון שהוא ספירת בינה, מדוע? כי לבנון הוא: אותיות לב נון, לב בחינת ליבא והוא ספירת בינה כי בה הלב מבין (פתח אליהו ז"ל)  נון, הוא חמישים שערי בינה, באופן שגם מילת לב וגם מילת נון נבחנות לספירת בינה, שתיהן ביחד וכל אחת לחוד. אבל אזוב, למה ומה הוא.

יח) פתח ואמר ולקח וגו׳: פתח ואמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. בוא וראה, אדם העוסק בעבודת רבונו, ועוסק בתורה, הקב״ה שורה עליו והשכינה מתחברת עמו. כיון שהאדם בא להטמא, השכינה מסתלקת ממנו, הקב״ה מתרחק ממנו, וכל צד הקדושה של רבונו מתרחקים ממנו, ורוח הטומאה שורה עליו וכל צד הטומאה. בא לטהר עוזרים אותו ואחר שנטהר וחזר בתשובה, חוזר אליו מה שנסתלק ממנו, דהיינו הקב״ה ושכינתו, ושורים עליו.

הרחבת הדברים: פתח רבי שמעון ואמר, לקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. כאן מופיעים ב' קשרים משולשים: הקשר המשולש האחד הוא שתי ציפורים חיות ועץ ארז, ווהקשר המשולש האחד הוא שני תולעת ואזוב. אדם העוסק בעבודת רבונו ועוסק בתורה, הקב"ה שורה עליו והשכינה מתחברת עמו, שכתוב ברוך מתדבק בברוך. כיון שהאדם בא להטמא, שאין ארור מדבק בברוך, מחמת שינוי צורה, השכינה מסתלקת ממנו, הקב"ה מתרחק ממנו, וכל צד (זיו הארת) הקדושה של רבונו מתרחקים ממנו, כלומר אינם מאירים בו יותר, ואת מקום החלל הפנוי, תופס הצד האחר, ורוח טומאה שורה עליו, וכל צד הטומאה. בא לטהר מטומאתו, כלומר יש לו רצון להטהר, הנקרא הבא לטהר, עוזרים אותו, ואחר שנטהר וחזר בתשובה, חוזר אליו מה שנסתלק ועלה ממנו, דהיינו הקב"ה ושכינתו, ושורים עליו.

יט) ת״ח כתיב ולקח וגו׳: בוא וראה, כתוב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. שואל, כיון שאמר, שתי צפרים, איני יודע שהן חיות, ולמה כתוב, חיות. ומשיב, אלא, כבר העמידוהו, אמנם חיות, פירושו חיות ממש. כש״א וארא החיות, שהם כנגד המקום שיונקים משם נביאים הנאמנים, דהיינו נצח והוד, שנקראים חיות תחתונים. ועץ ארז כבר למדנו, שהוא ת״ת, ושני תולעת. הוא צד האדום דגבורה שבשכינה שנשתתפה עמו בתחילה (כנ״ל אות י״ח), ואזוב זו היא ו׳ קטנה, שהוא יסוד, שמניק את כנסת ישראל, שהיא השכינה, ומשום זה, עץ ארז ואזוב, שהם ת״ת ויסוד, הולכים יחד, כלומר שנחשבים כאחד. וע״כ ו׳ ו׳ נמצאים כאחד בשם הויה, כי ו׳במבטא היא ו״ו, אחת היא עליונה, דהיינו ת״ת, ואחת היא קטנה דהיינו יסוד, וקוראים אותה, ו׳ עליונה, ו' תחתונה. וכולם, הקב״ה, שהוא ת״ת ויסוד, והשכינה, חוזרים לשרות עליו כבתחילה (כנ״ל אות י״ח) משום שנטהר, וכנגד אלו, שחוזרים אליו, שהם ת״ת ויסוד והשכינה הם למטה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת הנמצאים בטהרה הזו, שתלוים מאלו ספירות העליונות.

הרחבת הדברים: בוא וראה אומר רבי שמעון כתוב ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, כיוון שאמר שתי ציפורים, מדוע כותב הכתוב חיות, ומסביר כי חיות פירושו חיות ממש, כשם שאמר וארא החיות (יחזקאל א') שהם כנגד המקום שיונקים משם נביאים הנאמנים, דהיינו נצח והוד, שנקראים חיות תחתונים, משום שהן הספירות התחתונות ביותר המאירות את אור החיים לספירת יסוד, לכן מכונות בשם חיות, על שום אור החיים שמשפיעות.

ועץ ארז כבר למדנו שהוא ספירת תפארת, ושני תולעת הוא צד אדום דגבורה שבשכינה שנשתתפה עמו בתחילה, ולפי האר"י הקדוש שני תולעת הן ספירות חסד וגבורה ככתוב, שער הכוונות א', מאמר דרוש ג' בענין תפילת השחר, "כי יש תולעת בקדושה, וה"ס פסוק אל תיראי תולעת יעקב, וה"ס שם אבגית"ץ, שהוא בגימטריא תולע, כי ה"ס החסד, המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בקר ובקר, כמבואר בזוהר. וכבר ידעת, כי שם הנזכר הוא בחסד. אמנם להיות שרשו בגבורה, שהוא שם בן מ"ב, אלא שהוא בבחינת החסד שבגבורות, ולכן נקרא תולעת שני. וכמבואר אצלינו בפסוק ותכלת וארגמן ותולעת שני, בפרשת תרומה קל"ו ע"א, כי גוון אדום בסוד תולעת שני, לפי ששרשו גבורה, אבל הוא בחינת החסד שבגבורה. ולהיותו משרש הגבורה, לכן נקרא ישראל על שמו, תולעת יעקב, לפי שהם מכלים את העכו"ם, בסוד הגבורה, כדמיון התולעת הרך, המרקיב ומכלה את העץ הקשה והחזק".

נמצא יש לנו עד כה שני קשרים משולשים המופיעים בסדר הבא: שתי צפרים חיות וארז, יוצרים משולש אחד, שבסיסו נצח והוד וראשו תפארת, ושני תולעת ואזוב,יוצרים משולש שני שבסיסו ספירות חסד וגבורה, וקודקודו הוא ספירת יסוד, אשר הוא מקבל את הארת הספירות שמעליו ומשפיע אותן למלכות המכונה בשם זאת. באופן שאת צורת הקשר הנכון בין הספירות, בין משפיע למקבל קובע הפסוק.

ואזוב היא ו' קטנה שהוא יסוד, שמניק את כנסת ישראל, שהיא השכינה, ומשום זה, עץ ארז ואזוב הם ספירות תפארת ויסוד , הולכים יחד ונחשבים כאחד. ועל כן ו' ו' נמצאים בשם הוי"ה  כי ו' במבטא היא ו"ו, אחת היא עליונה דהיינו תפארת, ואחת היא קטנה, דהיינו יסוד, וקוראים אותה, ו' עליונה, ו' תחתונה.

וכולם, הקב"ה שהוא תפארת ויסוד (בחינת משפיע) והשכינה (בחינת מקבל) חוזרים עליו כבתחילה (אות י"ח) משום שנטהר, וכנגד אלו, שחוזרים אליו, שהם תפארת ויסוד והשכינה למטה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת הנמצאים בטהרה הזו, שתלוים מאלו ספירות העליונות.

פסח כשר ושמח לכל בית ישראל