בס"ד

שלום וברכה לכולם,

ב' אחיות נשא יעקב אבינו ע"ה, לאה ורחל, לאה הגדולה ורחל הקטנה. מלבד היותן אחיות ונשות יעקב, הן ב' מתוך ארבע האמהות. היות שהתורה מדברת באדם אחד, נכון לשאול, מה מסמלת לאה בנפש האדם פנימה, ומה מסמלת רחל בנפש האדם פנימה, מדוע לאה היא הגדולה, ומדוע רחל היא הקטנה, מהי גדלות בעבודת ה', ומהי קטנות בעבודת ה', מדוע שנואה לאה, ואילו רחל היא עקרת הבית והאהובת נפשו של יעקב, וכן, מה משמעות מקום קבורתן, מדוע נקברה לאה במערת המכפלה עם יעקב, כבת זוגו, ואילו מקום קבורת רחל הוא בדרך אפר"ת היא בית לחם.

לאה, היא אימא עילאה שהיא בינה, לאה, לשון לאות ועיפות שעייפה מן החכמה המכונה בשם אבא, שהפכה פניה מהחכמה מטעם שאין שם אור דחסדים, ולפיכך העינים דלאה שה"ס חכמה המה רכות שחושקים אחר אור דחסדים. לכן לאה היא הגדולה, משום שכל חשקה הוא להשפיע חסדים, וחסד נקרא גדול, כפי שאנו אומרים בדברי הימים א' כ"ט י"א, - לך יהוה הגדלה הגבורה והתפארת, שגדולה הוא חסד.

לאה שבאדם, נבחנת לאותיות המחשבה, ולאותיות י"ה משם הוי"ה, היא נבחנת לאלמנט הנסתר שבחיי האדם, כי לאה גימטריה ל"ו, שהיא בחינת ל"ו צדיקים נסתרים. כי מחשבותיו של האדם נסתרות גם ממנו עצמו. מה שאין כן רחל, היא נבחנת לאותיות הדיבור ולאותיות ו"ה משפ הוי"ה, והיא הנגלה בחיי בחיי האדם, כי כאשר אדם מדבר הוא מספר את צפונות ליבו. לכן אע"פ שכל אחד ואחת מאתנו יש לו אותיות המחשבה שלו, שהן נבחנות לאותיות המחשבה שהן לאה, עדיין אנו מצליחים לדבר ולתקשר אחד עם השני, ברחל בתך הקטנה, שהן אותיות הדיבור, וזהו פלא גדול, כי רחל הוא לשון חול, וחול מצוי לרוב על שפת ים החכמה, וכמאמר איוב, כחול ארבה ימים. ימים, הוא כינוי להארות בהן מואר הלב, למרות שאותיות הדיבור הן בחינת חול.

זאת ועוד, אותיות המחשבה הנבחנות ללאה, באות ממעלה למטה, ואילו אותיות הדיבור מופיעות ממטה למעלה. לאה שנואה על יעקב, שהוא בחינת עובד ה' שבנו, כי הגוף שונא את מעשה החסד, מטעם שהגוף מעדיף את קבלת החכמה, כי הגוף הוא בחינת הרצון לקבל שבאדם, ומה לגוף ולמעשה החסד, שהרי כל עניינו קבלת חכמה, לכן ויאהב יעקב גם את רחל מלאה, כי בגילוי החכמה, הנקרא רחל, יש בו אור החיה הנקרא גם. (תלמוד עשר הספירות).

מקום קבורתה של לאה הוא במערת המכפלה, הכפולה מדין ורחמים, כמו ספירת הבינה, לאחר שעלתה אליה המלכות, כדי שיוכל העולם להתקיים במידת הרחמים, ומקום קבורתה הוא נסתר, במערה, כלומר אינו גלוי לעין, כאותו חסד מופלא, ככתוב ועיני לאה רכות, כלומר עפעפיה עייפים ומכסים את עיניה, כאדם שאינו חפץ במכמני העולם הזה ומחפש את העולם הבא שהוא בינה. ואילו רחל שבנו קבורה בדרך אפרת היא בית לחם, לומר רחל, או החול שבחיינו, הוא גלוי לעיני כל ומצוי על הדרך, אך דווקא על ע"י החולין שבאדם ודווקא ע"י הנגלה, אנו מגיעים בסופו של יום, למחוז האמונה בחיינו, המכונה בשם בית-לחם.

כל טוב הצלחה וברכה בכל

~~~

מקורות: אור הבהיר סימן עיני לאה רכות, סימן לשון ארמית

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

תמונה  Theophilos Papadopoulos

בשנת תש"ג (1943), מסר בעל הסולם שיעור ובו סוד עבודת ה' לפי שמות חמשת חומשי התורה. את הדברים שמסר בעל בעל הסולם, כתב תלמידו רבי משה ברוך למברגר זצ"ל, והם מובאים להלן באדיבות אתר אור הסולם.

באור הדברים: מספר לנו בעל הסולם, כי לשמות חמישה חומשי התורה, יש משמעות, והם למעשה מצביעים על סדר השתלשלות העולמות מלמעלה למטה, כלומר, מהעולמות הרוחניים אשר בנפש האדם, עד לעולם הזה הוא עולם העשייה, המכונה בשם מטה. וזה הסדר הוא מצד אור ישר, כלומר מטעם מטרת הבריאה, לכן, "בראשית" כלומר, בתחילה, צריך להשיג "שמות", היינו השמות הקדושים, כי מה שלא נשיג לא נוכל לקרוא בשם, אח"כ, "ויקרא, במדבר", כלומר לקרוא לה' ממדבר האנכיות היבש שלנו. אך היובש הוא לא כלל הסכנות האורבות לנו במדבר, אלא יש שם גם נחשים שרפים ועקרבים, כי נחש הוא מפתה את האדם לעבוד את ה' בדעת, והשרפים שורפים אותו כאשר הוא עובד בקו שמאל חזק, והעקרבים מקררים אותו בעבודת ה' כלומר דוחים אותו, כי לפעמים לא מרגישים חמימות בעבודת ה' אלא רק דחיות ועקיצות, וארס העקרב מתפשט בגוף האדם ומאיים עליו להפסיק להלוך בדרך ה'.

אבל כאשר אנו מתגברים על הסכנות האורבות לנו במדבר, מגיע חומש דברים שבו זוכים לדיבורים מהשי"ת. אך כל סדר העבודה הזה מתאים למי שרוצה להשפיע נ"ר ליוצרו.

אבל מתתא לעילא, כלומר ממטה למעלה, שהוא מטעם תיקון הבריאה, הנה צריכים להתחיל ב"ויקרא", כלומר מהחומש השלישי, בסוד קו אמצעי, כי עיקרו של חומש ויקרא הוא עבודת הקורבנות, כי בנברא שולט הרצון לקבל, שהוא קו שמאל, ודרך העבודה שצריך להשמאל להכלל בימין, ואיך עושים זאת, ע"י הקרבת קורבנות. וכפי שאומר הפסוק, אדם כי יקריב - מן הבקר, אדם יכול להקריב משהו, ולא בהמה, אדם מלשון אדמה לעליון, אדם הרוצה להדמות לה', שרוצה להיות טוב כמוהו, ורואה ע"י בקורת עצמית שלו שהוא עושה דברים הפוכים מטוב, רק באדם כזה שייך רצון להתקרב, ואז כאשר ראה כי תכונתו הפוכה מן הבורא, אז בא לבחינת "צאן", כלומר שיוצא מן הקדושה, כי הקדושה פירושה השפעת נ"ר , שאין לו מחשבות משל עצמו, רק דבקות בה' יתברך, ובעת שעושה בקורת ורואה את מצבו האמיתי, הוא רואה שהוא בבחינת "צאן", כלומר יוצא מבחינת הקדושה.

גם פירש להם  ב' קטבים הפוכים בשם ענן, האחד, במשמעות חיובית, שהוא גן עדן, כמו שאנו מתארים אדם שמח ומאושר, אנו אומרים עליו שהוא הולך בעננים, כמאמר הפסוק, השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח (תהלים קד, ג') והשני, ענן, במשמעות שלילית, כלומר ענן במשמעות של ערפל שאינו ידוע ואינו ברור. ויש פעמים שאדם משיג שם "ענן" ולא ברור לו אם עבודתו תוביל אותו לגן עדן במשמעות חיובית של עדן החכמה, או אם עבודתו תביא אותו להיבט השלילי של ענן הוא ערפל, דבר שהוא בלתי נתפס ואין לו בו השגה.

עם כל זה, אמר להם – הנה בחינת משה שבאדם נגש אל הערפל, שאפילו על אופן כזה לא נפסק, לומר לא לחשוש לגשת אל מצב של ערפל, משהו שאינו ידוע וברור, שלא יפסיק אותו הערפל מלהיות דבק בה' יתברך ולא יהווה מחיצה חס ושלום, כמו שנאמר שם: על אף שחטא, התדבק ביה כאילו לא חטא, כלומר שחטאינו לא יצרו פירוד בינינו ובינו חס ושלום, כי מקור החטאים גם הוא אחד.

והעיקר שצריכים להאמין שכל המחשבות הן מאתו יתברך שמו. רק קודם הבריאה הנה נאמר: הוא ושמו אחד, כי יש ב' מצבים: קודם הבריאה הוא ושמו אחד (פרקי דרבי אליעזר, פרק ג') היינו בזמן שהבריות היו עדיין נכללים באור א"ס. אבל הבריאה, היינו בתהליך יציאת הנשמות אל העולם הזה, – הנשמות, הם שותפים למעשי בראשית, ואז נעשה: הוא אחד ושמו אחד. כי הנשמות יוצאות בשם אל העולם הזה, אך מקורן הוא אחד, וביציאת הנשמות אל העולם מתקיים הפסוק הוא, הבורא אינסוף ברוך הוא, ושמו  - הכוונה, הנשמות בעולם הזה, הוא אחד. כי אנו הנבראים מהווים חלק אלוה ממעל, ואין הפרדה חס ושלום כי הכל אחד. כלומר, אין הפרדה בין "הוא", שהוא הבורא יתברך, לבין שמו, שהם נשמות הנבראים.

גם אמר לעיין בשער הכוונות של עש"ק, ששדה הוא מלכות, כלומר בחינת ה' תתאה משם הויה, כי יש ד' אותיות בשם הויה, י', ה', ו', ה', ומלכות היא אות ה' אחרונה משם הויה, ובינה היא אות ה' ראשונה משם הויה. ואות וא"ו שבאות ה' ראשונה משם הויה, הוא בחינת עיבור שבמעי אימא. אבל אם מוציאים את הוא"ו מאות ה' ראשונה, ממעי אימא, כלומר מוציאים החוצה את הפנימיות, את עץ החיים, אז עוסקים בבחינת קבלה לעצמו בלבד, ונעשה מאות ה' אות ק' (כי הרגל של אות ק' הוא אות וא"ו, שיצא מעיבור דאימא, והפך את האות ה' לאות ק', ומאות ד', של מילת שדה שדיברנו בה קודם לכן, נעשה אות ר', ו-שדה, שהוא השכינה הקדושה, הופך להיות שקר, כל זאת כי אות ו' שהוא עץ חיים יצא מעיבור דאימא, לכן, כדי שלא יהיה שקר, צריכים דווקא, כנגד השקר, לעשות להשפיע, כי השפעה היא אמת וקבלה היא שקר.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

בפרשת השבוע פרשת ויגש, נגש יהודה אל יוסף ושוטח בפניו את טענותיו. המדובר הוא לגבי בנימין, שהרי יוסף בקש לראות את בנימין, "אדני שאל את עבדיו לאמור, היש לכם אב או אחי, ונאמר אל אדני, יש לנו אב זקן, וילד זקונים קטן ואחיו מת, ויותר הוא לבדו לאימו, ואביו אהבו. ותאמר, אל-עבדיך, הורידוהו, אליי; ואשימה עיני, עליו". ז"א יוסף מבקש שיורידו את בנימין אליו. "ונאמר, אל-אדוני, לא-יוכל הנער, לעזוב את-אביו:  ועזב את-אביו, ומת. ותאמר, אל-עבדיך, אם-לא יירד אחיכם הקטון, איתכם--לא תוסיפון, לראות פניי". זאת היתה הדרישה של יוסף, וצריכים להבין את דרישת יוסף, מדוע הוא רוצה לראות את אחיו? לפי הפשט זהו אחיו, והוא מתגעגע אליו, ולכן הוא רוצה לראות אותו. אבל מה היא פנימיות הדברים?

רבינו בעל הסולם, מפרש את ענין בנימין, בתלמוד עשר הספירות חלק י"ד, אומר בעל הסולם כך, יש שני סוגים של צדיקים: צדיק דעייל ביה, צדיק שנכנס, וצדיק שיוצא, צדיק דנפיק, מה העניין בדבר? הצדיק הוא השם יתברך, כפי שכתוב ה' הצדיק, ויש שהצדיק נכנס ויש שהצדיק יוצא, כאשר הצדיק נכנס, מכונה זה התגלות השם יתברך לעבדיו, כאשר הצדיק יוצא, משמעות הדבר, הסתלקות השם יתברך מעבדיו, בשפת הקבלה צדיק שנכנס מכונה אור ישר, והוא בחינת יוסף, בחינת זכר. צדיק שיוצא, מכונה אור חוזר בחינת נקבה.

באור רש"י ובאור האר"י הקדוש

הנה אנו מוצאים ויצא יעקב מבאר שבע, אומר רש"י במקום, יציאת הצדיק מן העיר עושה רושם, והסביר מורי ורבי הרב אשלג זצוק"ל, הצדיק הוא הקב"ה, וכשהקב"ה מסתלק מן האדם, זה עושה רושם מאוד גדול באדם. מהו הרושם, אומר האר"י הקדוש, התפשטות האור והסתלקותו, המה עושים הוויות כלים. כלים כמו בגשמיות, כלי, הוא בית קיבול, מקום של חסר, שאפשר לתת בו מילוי. כך ברוחניות כלי, מורה על החסרונות הנפשיים של האדם. מה שחסר לאדם בחיים, מה שהוא מתגעגע אחריו, מה שהוא משתוקק אליו, ואומר האר"י הקדוש, שימו לב, התפשטות האור, זה בחינת יוסף, והסתלקותו זה בחינת בנימין, צדיק שיוצא, המה עושים את הכלי.

אפשר להסביר שבזמן שיש גילוי ה', אז הקב"ה מתוודע אל עבדיו, ואז כולם רוצים להדבק בה', ולהתבטל אליו כנר בפני אבוקה, ואח"כ הצדיק יוצא. כאשר הצדיק יוצא, אז נשאר חסרון וגעגועים, ואז האדם משתוקק לה', אז יש לו כלי, כפי כתוב, "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", זהו לאחר הסתלקות הצדיק, וזהו בעצם הסדר של הזיווג, החזרת עטרה ליושנה, והוצאת העטרה. אם הצדיק לא נכנס אז אין גילוי של השפע, ואם הוא לא יוצא אין געגועים אחריו, והנרצה הוא ליצור אצל האדם געגועים אחר ה'.

הצדיק שנכנס, זו בחינת יוסף, הצדיק שיוצא הוא בחינת בנימין, שנקרא בחינת כח נוקבא, שנוקבא מורה על נקב ועל חסרון, זה אור ישר (יוסף) וזה אור חוזר (בנימין). אם כן לפי הדברים הללו יכולים להבין, מדוע יוסף, ביקש את אחיו בנימין, כי יוסף עצמו, הוא בחינת צדיק שנכנס, אבל צדיק שנכנס בלי הבחינה של צדיק שיוצא, איננו יכול ליצור חסרון וגעגועים בכלי. והמטרה היא שהאדם יהיה לו געגועים לה'. זה מצב של אהבה, אהבה נבחנת ע"פ הגעגוע. לכן יוסף ביקש את בנימין, אבל יש בזה הבנה יותר עמוקה.

החלת ההסבר בנפש האדם פנימה

כולנו מבינים שהאדם צריך לפרוש מהיצרים שלו, מהתאוות שלו, ממה שהוא רוצה להנות מהחיים לתועלת עצמו. לכן הסדר הוא בזמן שהקב"ה מזמן תענוג לאדם, עין רואה ולב חומד, ואז בעצם האדם, נמצא בשעת מבחן, האם יקח את התענוג וישרת את עצמו, ואז הוא עובד עבודה זרה, כי הוא עובד לאל אחר, דהיינו, לעצמו, או שהוא ידחה את התענוג, ויחזיר את התענוג לאחוריו, למי שנתן, ויוותר למרות שהוא מאוד רוצה, ואז הואו נבחן שהוא עובד אלוקים ולא עובד לעצמו.

בזמן שאדם מסוגל לדחות את התענוג, למרות ההשתוקקות הגדולה שלו, אז הוא נבחן לעובד ה'. בענייני גשמיות אני חושב שרוב האנשים יכולים להבין את מה שאני אומר. שזה ברור לאדם, שבזמן שהעין שלו רואה משהו, והלב שלו חומד את זה, שאם הוא רוצה להיות קשור לבורא עולם, הוא צריך לדחות את התענוג, מדוע? כי הוא צריך לשרת את הבורא, ולא את עצמו. ולקבל את התענוג אפשר רק בזמן שהבורא מצווה אותנו לקבל את התענוג, אבל לא באופן אחר. וצריכים להבין שאותה מערכת קיימת בדיוק ברוחניות. וזה כבר יותר קשה להבין, כי בזמן שהקב"ה מתגלה באדם, והאדם מרגיש את מציאות ה', הוא מכיר אותה, הוא מבין אותה, אז יש לו תענוג עצום, וגם אז הוא מקבל את התענוג הזה, לתועלת עצמו, וגם אז הוא אמור לבקש מה', שיקח ממנו את הגילוי הזה, היות שדווקא ע"י הגילוי הזה, הוא עובד את עצמו, ולא את הבורא.

כי התענוג הגדול שממלא את האדם, לא משאיר לו ברירה, שלא להתמקד בעינוגים הללו לענג את עצמו, לכן עובדי ה', תמיד בחרו בדרך האמונה, ודחו את הגילוי, אם כן זה הוא ההסבר, היותר פנימי בענין יוסף ובנימין. שיוסף הוא בחינת גילוי ה', והוא בחינת אור ישר, ובחינת זכר, ובנימין הוא בחינת הדחיה, ההתגברות לדחות את התענוג ממני, למרות שאני רוצה אותו, שבזמן שאדם מתגבר לעשות את הדחייה הזאת, אז הוא משיג כלים של אהבת ה', של התקשרות, וחיבור עם ה' יתברך.

הקשר שבין יוסף ובנימין

ובזה מובן יותר, מדוע יוסף הצדיק, רצה להתחבר עם בנימין, כי למעשה שניהם ביחד, מרכיבים את בחינת היסוד, בחינת הצדיק, רק מה, זה צדיק דעייל ביה, זה צדיק שנכנס, וזה צדיק דנפיק ממנה, זה צדיק שיוצא, הצדיק שיוצא, משמעותו, הדחייה, של האדם את בחינת התגלות ה', השם הוא הצדיק. בחינת הגילוי של הבחינה הזאת הוא יוסף, ובחינת הדחייה הזאת, זהו בנימין.

וזה מה שכתוב במשה רבינו, ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט, מסביר רבינו הקדוש, בעל הסולם, פנים נקרא גילוי האלוקות, ויסתר משה פניו, משה העדיף שפני ה' יהיו נסתרים, מדוע, כי ירא מהביט, היות והוא ירא ומפחד מלהביט, לתמונת ה'. למה הוא מפחד, מה הפחד כאן, אנשים מדמיינים לעצמם משהו, מעולם הדמיונות, מעולם האיימים, מפחד מאיזה משהו מיסטי, גדול, לא, זה לא נכון. הוא פשוט פחד שהתענוג הגדול הזה, יפתח בו את האגו שלו, את האנוכיות שלו, את הרצון לקבל שלו. כי אין דבר שיכול לפתח את האגו, יותר מאשר גילוי ה' יתברך.

תארו לעצמכם שמלך מלכי המלכים מתגלה אליכם, מה כל אחד מרגיש? הוא גובהה בכמה קילומטרים בשניה אחת, ומזה משה רבינו פחד. מהגאווה הזאת, מהישות הזאת, לכן ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט, הוא דחה את הגילוי הזה. לכן אומרים חז"ל בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט, הוא זכה לתמונת ה'. כי בכל ביתי נאמן הוא. מכיוון שהוא נאמן, הוא מעדיף ללכת באמונה, מטעם הנאמנות, מטעם שהוא לא רוצה לפתח את עצמו, אלא הוא רוצה להיות עבד ה'. מכיוון שהוא כל כך נאמן, זכה לתמונת ה' יביט.

משה ובנימין הם אותה בחינה צדיק דנפיק

וזהו כאן הענין גם כן, בנימין הוא הבחינה הזאת של ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט, בחינת צדיק דנפיק ממנה, צדיק שמסתלק, למה הוא מסתלק? האדם צריך להסתלק, ויוסף הוא צדיק דעייל ביה, בחינת הצדיק שמתגלה, אבל לא יכול להיות שהצדיק מתגלה, דהיינו תמונת ה' יביט, אם לא יהיה מקודם, דחיה של הצדיק, דחיה של גילוי ה'. הדברים הם עמוקים, אני לא יודע עד כמה יכולים להבין את הדבר, אבל כמה שמבינים גם כן טוב, זוהי תורת אמת, תורת רבינו הקדוש בעל הסולם, זוהי תורת הזהר, תורת הקבלה, והדברים מאירים מאוד כביום נתינתם, פעמים רבות גם אם לא מבינים בדיוק את הדברים, גם אם לא חווים (מלשון חויה) בדיוק את הדברים, מכל מקום זה מאיר לנשמת האדם, זה נקרא אור מקיף, זה מאיר לו, זה מושך אותו, זה מושך אותנו, וזה נותן בנו חשק גדול לעבוד את ה'. לעזוב את השטויות הקטנות שלנו, ולעבוד את ה'.

אנו נסיים בזאת מאזינים וצופים יקרים, אני רוצה לאחל לכל בית ישראל, שבת של שלימות, שלימות בה', שמחה בה', שמחה בעבודתו. כל טוב לכל בית ישראל הצלחה וברכה.

שיעור לפרשת ויגש מאת הרבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א, תשס"ד, בית המדרש ברכת שלום

שלום וברכה לכולם,

תכונת ישראל שבאדם היא לעשות נחת רוח לאלקים ואדם, שהן אותיות ישר-אל, תכונה של יושר, ותמימות, כאשר כיוון תנועת התכונה הוא מהאדם אל העולם, בקו ישר, ללא עקמומיות עקלתוניות, ונפתוליות. מאידך, תכונת עמל"ק, (ע'ל מ'נת ל'קבל) שבאדם, עניינה הוא, לקבל לעצמו בלבד, כשכל מחשבתו של אדם, דיבורו ומעשיו, נתונים לגרום ולהביא לרווחיו ותועלתו האישית בלבד. כיוון תכונת עמל"ק שבאדם נראה או מורגש כך, האדם הנמצא במרכז המעגל שואב לתוכו הכל, הכל נבלע בו, כמו חור שחור הבולע כל צורה של אור.

נמצא, יש לנו ב' תכונות הפוכות: תכונת ישראל שבאדם משפיעה אור וכל טוב אל העולם ואל האדם, באשר הוא, ואילו תכונת עמל"ק שבאדם בולעת כל טוב וכל שפע, ומעלימה אותו לתוכה.

בעוד תכונת ישראל שבאדם, נמשלת לקו ישר, הרי שתכונת העמל"ק שבאדם, נבחנת לעיגול, ביטוי לכך נוכל למצוא בשירו של מאיר אריאל, "נשל הנחש", בשורה הבאה: "והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת", כלומר אדם הנמצא במרכזו של מעגל, ולא יודע לאן לפנות, היות שכל נקודה על היקף המעגל מושכת אותו, והוא נמשך לכל נקודה על ההיקף, מצב שכזה הורס את האדם, מפני שהוא מונע ממנו ללכת בקו ישר. כי קו ישר הוא תולדה של אור, וכאשר אדם נמשך אחר תשקותיו לכל מיני נקודות על היקף המעגל, הוא נמצא במצב של חשיקה וחושך.

בשיר השירים אנו מוצאים את התיקון למצב שמתאר מאיר אריאל בפסוק, "אני לדודי, ועלי תשוקתו", כלומר קודם אני כנברא רוצה להשפיע לדודי, הוא בורא עולם, והתולדה של אותה דבקות היא, ועלי תשוקתו, כלומר, הבורא חושק להשפיע לאדם שפע טוב ואור, בשל שיווי הצורה שיצר הנברא עם הבורא באמצעות הפסוק, אני לדודי, ראשי תיבות א"ל.

הנה השיר

כל טוב ברכה והצלחה

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

אברהם פוגש את מלכי-צדק מלך שלם, הוא שם בן נח, לאחר מלחמת ארבעת וחמשת המלכים. תמונה ויקיפדיה

בפרשת לך לך מספרת התורה, כי נשבה לוט, בן אחי אברהם, וזו לשונה, "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן". מהו לשון וירק המוזכר בפסוק, האם זו לשון ריקות וריקנות? האם לשון וירק מצביע על הצבע הירוק, או ירק כלשהו, או האם בכלל יש קשר בין ירק לירוק לריקנות והורקה?

מספר בעל הסולם בספר האור הבהיר, כי ירק, הוא לשון ריקנות, ובכן זה המקום לשאול, מה בין ירק לריקנות? אומר בעל הסולם, כי כאשר האריה, מלך החיות, אוכל את טרפו, הוא את החיה כפי שהיא, עם כל החיוּת שבה, עם הדם, ואילו כאשר בהמה לוכחת עשב ירוק, היא אוכלת למעשה עשב שהוא ריק מחיוּת, כי בירק הירוק אין דם, כפי שיש בחיה, אותה צד האריה, ואוכל.

זאת ועוד, בספר הזהר הקדוש מוזכר הצבע הירוק (אותיות השורש ירק), כקו אמצעי, תלמוד לומר, כאשר אברהם עורך מלחמה, כדי להחזיר את בן אחיו שנשבה, לוט, הוא קודם כל, מרכז את כוחותיו בקו האמצעי, המכונה בס' הזהר הק' בכינוי שלום, ובכינוי ברית. כי רק מכח האחדות ניתן להלחם.

כעת נשאל, מי הם חניכי אברהם, מדוע הם מונים שלוש מאות ושמונה עשר, על מה מרמז מספר זה, ומדוע? ועל כך באה תשובה כי התורה היא כולה שמותיו של הקב"ה, והבורא יתברך מלובש בהתורה, הוא וספירותיו מסתתרים בפסוקי התורה, מה שנותר לנו לעשות הוא להפשיט את לבושי התורה, ולראות את הלובש, הוא הקב"ה.

ולעבודה, גימטריה פשוטה מראה כי שלוש מאות ושמונה עשר, הוא גימטריה שי"ח, הרומז לג' הקווין המוזכרים בס' הזהר הק', כשמות בניו של נח, ש'ם י'פת ח'ם, ר"ת שי"ח. שם הוא כנגד קו ימין שהוא חסד, חם כנגד קו שמאל שהוא הדין, ויפת כנגד קו אמצעי. לדעת כי מספר חניכיו, ילידי ביתו של אברהם, הם בחינת ג' קווין, שהן ח'סד ד'ין ור'חמים, בחינת חד"ר, המאירים לאברהם במלחמה זו.

גם ניתן לראות את שי"ח (318) באופן הבא ש' מורכבת מג' פעמים ו', ו' היא סוד קו אמצעי, באשר ח"י הוא כינוי לספירת יסוד, כאשר הוא משפיע לספירת מלכות. כי רק השפעה נחשבת לחיים. בעוד שקבלה לעצמו בלבד, נחשבת היפך החיים.

וירדף עד דן, מדוע רודף אברהם את אויביו (כלי קבלה לעצמו בלבד) עד דן? מפני ששם דן יורה על בחינה ד', כלומר על הרצון לקבל לעצמו בלבד הנקרא בשם ר"ע או רצון עצמי, או בחינת הא תתאה משם הוי"ה, אם כן, מה משמעות הפועל רדף? ובכן, עד בחי"ג (או אותיות יה"ו משם הוי"ה) האורות רודפים בסוד רודף שלום שהוא קו אמצעי, ומדוע הרדיפה היא עד דן? כי דן הוא כינוי לבחי"ד (אור הבהיר) ובבחינה ד' הופכים האורות להיות נפרדים מהכלים מטעם היפוך הצורה, כי האורות רוצים להשפיע, ובחינה ד' רוצה לקבל לעצמה בלבד, מכאן נובע ההיפוך, וזה מה שכוון רש"י במקום, עד דן - שם תשש כחו (כנקבה, שהיא בחינה ד') שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל [לשון גילוי, נפרדות ועבודה זרה] (סנהדרין לו).

ויחלק עליהם, לילה, הוא ועבדיו, ויכם, וירדפם עד חובה, אשר משמאל לדמשק (בראשית יד טו). ויחלק עליהם, לילה מה פירוש? כותב זהר פרשת וירא אות שסא, "וזהו שכתוב בחשך ידמו. זהו לילה, דהיינו הנוקבא, שנקשר בחשך והרג אותם. אברהם רדף והלילה הרג אותם. וזהו שכתוב, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, ויחלק עליהם לילה, זהו הקב"ה, שחלק הרחמים מן הדין, כדי לנקום נקמת אברהם, ומשום זה כתוב, ורשעים בחשך ידמו. ויכם. ויכום היה צריך לומר, לשון רבים, כי אברהם ועבדיו הכו אותם. אלא זהו הקב"ה שהוא הכה אותם, כי לא בכח יגבר איש, כי הוא ואליעזר היו בלבדם. כי אליעזר בגימטריא שי"ח, והיינו שי"ח ילידי ביתו שאומר הכתוב.

וכותב רש"י כי "עד חובה" - אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה, על שם עבודת אלילים שעתידה להיות שם. הוא שכתבנו לעיל, כי חובה היא דן, היא בחינה ד', שהיא אות הא תתאה משם הוי"ה, והוא שדייקה התורה, עד חובה אשר משמאל לדמשק, כי ספירת היסוד מכונה בשם דמשק, שהוא נוטריקון דוֹלֶה ומשקה, דוֹלֶה ע"ש שדוֹלֶה, כלומר עושה עצמו דלי לאור הספירות שמעליו, ומשקה, ע"ש שמשקה אותן למלכות. ולכן פירוש המקרא, עד חובה, אשר משמאל לדמשק, הוא, עד ספירת מלכות, שהיא בחינה ד', שהיא משמאל (בשל היפוך הצורה שלה) לספירת יסוד, המכונה בשם דמשק.

כל טוב הצלחה וברכה

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

שובך יונים, באנגלית נקרא שובך בשם dovecote, והוא מזכיר את המונח העברי 'דבקות', תמונה sidebog7

בזהר פרשת לך לך שלפנינו, ישאל רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, מדוע כותבת התורה, "לך- לך" בלשון יחיד, ולא כותבת, "לכו-לכם", בלשון רבים, שכן כולם יצאו מאור כשדים יחדיו, לאחר שניצול אברהם מכבשן האש. גם נראה מדוע הומשל אברהם לאור בהיר בשחקים, מה הן שבע הברכות שקיבל אברהם ומה משמעותן.

הנה לשון הזה"ק ובאור הסולם שכתב הרבי יהודה לייב אשלג זצ"ל, מחבר תלמוד עשר הספירות.

לשון הזהר הקדוש: לד) ר' אלעזר, הוה יתיב, קמיה דר"ש אבוי, והוי עמיה, ר' יהודה, ורבי יצחק, ורבי חזקיה. א"ל ר' אלעזר, לר"ש אבוי. האי דכתיב, לך לך מארצך וממולדתך. כיון דכלהו נפקו למהך, אמאי לא אתמר ליה דכלהו יפקון.

באור הסולם: לד) ר' אלעזר הוה יתיב וכו': ר' אלעזר היה יושב לפני ר' שמעון אביו, והיה עמו ר' יהודה ור' יצחק ור' חזקיה. א"ר אלעזר לר' שמעון אביו, מה זה שכתוב לך לך מארצך וממולדתך, כיון שכולם יצאו מאור כשדים ללכת ארץ כנען, למה לא נאמר לו שכולם ילכו.

הרחבת הדברים: חמישה מבעלי הזהר יושבים בליבון השאלה ששואל רבי אלעזר, רבי שמעון בר יוחאי, אביו, רבי יהודה, רבי יצחק, ורבי חזקיה. חמשת בעלי הזהר המופיעים במאמר זה הם כנגד ספירות כח"ב תו"מ, כתר חכמה בינה תפארת ומלכות.

לשון הזהר הקדוש: לה) דהא אע"ג דתרח הוה פלח לע"ז, כיון דאתער באתערותא טב למיפק בהדיה דאברהם, וחמינן דקב"ה אתרעי בתיובתא דחייביא, ושרא למיפק, אמאי לא כתיב לכו לכם. אמאי לאברהם בלחודוי לך לך.

באור הסולם: לה) דהא אע"ג וכו': כי הגם שתרח היה עובד עבודה זרה, אבל כיון שנתעורר בהתעוררות יפה לצאת עם אברהם, וראינו שהקב"ה חפץ בתשובת הרשעים, והוא התחיל לצאת, למה לא כתוב. לכו לכם, למה רק לאברהם לבדו נאמר לך לך.

הרחבת הדברים: כאן שואל רבי אלעזר היות שכולם פנו לצאת מאור כשדים, מדוע לא כתוב לכו לכם, הרי הקב"ה חפץ בתשובת רשעים, והיות שתרח היה רשע והיה עובד עבודה זרה, הרי הקב"ה חפץ גם בתשובתו, מדוע אם כן לא כתוב לכו לכם בלשון רבים, הכוללת את הרשע (תרח) עם הטוב (אברהם)? מדוע יש פניה כאן לאברהם בלבדו, לך-לך?

לשון הזהר הקדוש: לו) א"ל ר"ש, אי תימא, דתרח כד נפק, מאור כשדים, בגין לאהדרא בתשובה הוה, לאו הכי, אלא כד נפק, לאשתזבא נפק, דהוו כלהו בני ארעיה, בעאן למקטליה. כיון דחזו, דאשתזיב אברהם, הוו אמרי ליה לתרח, אנת הוא דהוית מטעי לן, באלין פסילין, ומגו דחלא דלהון, נפק תרח, כיון דמטא לחרן, לא נפק מתמן לבתר, דכתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. ואילו תרח לא כתיב.

באור הסולם: לו) א"ל ר"ש אי תימא וכו': אמר לו ר' שמעון, אם תחשוב, כשתרח יצא מאור כשדים, היה זה כדי לעשות תשובה, אינו כן. אלא כשיצא רק להנצל יצא, כי כל אנשי ארצו היו רוצים להורגו. כי אחר שראו שאברהם ניצל מכבשן האש, היו אומרים לתרח, אתה הוא, שהיית מטעה אותנו בפסילים הללו, והיו רוצים להורגו, ומשום הפחד מפניהם יצא תרח. ולפיכך, כיון שהגיע לחרן, לא יצא עוד משם, כי כתוב, וילך אברם וגו' וילך אתו לוט, ואלו תרח לא נזכר בהכתוב.

הרחבת הדברים: רבי שמעון, אביו של רבי אלעזר משיב על שאלה זו ואומר, אם אתה חושב כי תרח יצא מאור כשדים לעשות תשובה, אינו כן, שכן תשובה פירושה עשה טוב. (כי טוב, תו'ב ושוב הוראתן שווה). תרח יצא מאור כשדים רק כדי להנצל, בחינת סור מרע, כי כל אנשי עירו היו רוצים להרגו, כי לאחר שיצא אברהם מכבשן האש, היו אומרים לתרח, אתה מטעה אותנו בפסילים הללו, והיו רוצים להרגו, ומשום הפחד שפחד מהם יצא תרח, ולא משום סיבה אחרת. ולפיכך כאשר הגיעו לחרן, היא התחנה השניה בדרך, לא יצא משם, כלומר נשאר בחרן,  שכן כתוב וילך אברהם וגו' וילך אתו לוט, משמע תרח לא יצא מחרן.

לשון הזהר הקדוש: לז) פתח ואמר, וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר. האי קרא אוקמוה, אבל, וימנע מרשעים אורם, דא נמרוד ובני דריה, דנפק אברהם מנייהו דהוה אורם. וזרוע רמה תשבר, דא נמרוד.

באור הסולם: לז) פתח ואמר וימנע מרשעים אורם וכו': מקרא זה כבר בארוהו. אבל וימנע רשעים אורם, זה נמרוד ובני דורו, שיצא אברהם מהם, שהוא היה אורם. וזרוע רמה תשבר, זהו נמרוד.

לשון הזהר הקדוש: לח) ד"א. וימנע מרשעים אורם, דא תרח ובני ביתיה. אורם: דא אברהם. האור, לא כתיב, אלא אורם, דהוה עמהון. וזרוע רמה תשבר. דא נמרוד, דהוה מטעי אבתריה, כל בני עלמא. ובגין כך כתיב לך לך. בגין, לאנהרא לך, ולכל אינון דיפקון מינך, מכאן ולהלאה.

באור הסולם: לח) דבר אחר וימנע וכו': פירוש אחר. וימנע מרשעים אורם, זהו תרח ובני ביתו. אורם זהו אברהם. כי האור לא כתוב אלא אורם, שהיה עמהם. דהיינו אברהם שהיה עמהם, ויצא מהם. וזרוע רמה תשבר, זהו נמרוד שהיה מטעה אחריו כל בני העולם. ומשום זה כתוב לך לך, כדי להאיר לך, ולכל אלו שיצאו ממך מכאן ואילך.

הרחבת הדברים: וימנע מרשעים אורם, סובב על תרח ובני ביתו, שנשארו בחרן, לכן נוקט הכתוב לשון אורם, כי אברהם היה האור שלהם, כי היה עמהם ומאיר להם. וזרוע רמה תשבר נמרוד, שהיה מטעה אחריו כל בני העולם, ומשום זה כתוב לך לך כדי להאיר לך וכל אילו שיצאו מכאן ואילך.

לשון הזהר הקדוש: לט) תו פתח ואמר. ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם. ועתה לא ראו אור, אימתי, בשעתא דאמר קב"ה לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. בהיר הוא בשחקים. דבעא קב"ה לאדבקא ליה לאברהם, בההוא אור דלעילא, ולאנהרא תמן.

באור הסולם: לט) תו פתח ואמר, ועתה לא ראו אור: ושואל אימתי היה זה. ואומר שזה היה, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם לך לך וגו'. כי לאחר שאברהם יצא מהם, לא ראו יותר אור, בהיר הוא בשחקים, סובב על אברהם שרצה הקב"ה להדביק את אברהם באור העליון שיאיר שם.

לשון הזהר הקדוש: מ) ורוח עברה ותטהרם. דהא לבתר תבו בתיובתא, תרח וכל בני מאתיה בני מאתיה, דכתיב, ואת הנפש אשר עשו בחרן. תרח: דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו'.

באור הסולם: מ) ורוח עברה ותטהרם, סובב על תרח ובני עירו, כי לאחר כך חזרו בתשובה, תרח וכל בני עירו. שכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, הרי שבני עירו עשו תשובה. תרח עשה תשובה, שכתוב ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ואם תרח לא היה עושה תשובה, לא היה אומר לו הקב"ה לאברהם, שיבא אל אבותיו בשלום.

הרחבת הדברים: ורוח עברה ותטהם סובב על רוח התשובה, כי לאחר כך חזרו בתשובה, תרח וכל בני עירו, שכן כתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן, הרי שבני עירו עשו תשובה. תרח עשה תשובה שכן כתוב בברית בין הבתרים, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו טו), ואם תרח לא היה עושה תשובה, לא היה אומר לו הקב"ה לאברהם שיבא אל אבותיו בשלום.

פירוש: אב פירושו רצון, מלשון אבה, כפסוק אם לא תאבה האישה (בראשית כד), ופרוש הפסוק ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, הוא כי אברהם יבוא אל הרצונות הראשונים שלו, אבותיו בשלום, כי השלום, הוא האיזון, הוא התשובה.

לשון הזהר הקדוש: מא) ואעשך לגוי גדול, האי ברכתא חדא. ואברכך, תרין. ואגדלה שמך, תלת. והיה ברכה, ארבע. ואברכה מברכיך, חמש. ומקללך אאור, שית. ונברכו בך כל משפחות האדמה, הא שבע. כיון דאתברכו באלין שבע ברכאן, מה כתיב, וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. לנחתא להאי עלמא, כמה דאתפקדא.

באור הסולם: מא) ואעשך לגוי גדול וכו': בכתוב הזה יש שבע ברכות. ואעשך לגוי גדול, אחת. ואברכך, שתים. ואגדלה שמך, שלש והיה ברכה, ארבע. ואברכה מברכיך, חמש. ומקללך אאור, שש. ונברכו בך כל משפחות האדמה, הרי שבע. ואחר שנתברך בשבע ברכות הללו, מה כתוב, וילך אברם כאשר דבר אליו ה', שפירושו, שהלך לירד לעולם הזה כמו שנצטוה. פירוש, כי אברהם הוא הנשמה (כמ"ש לעיל אות י"ג) ואחר שהנשמה נתברכה בשבע ברכות הנ"ל, יורדת לעולם הזה להתלבש בגוף.

הרחבת הדברים: יש אורות שהם בחינת רצוא ויש אורות שהם בחינת שוב, האורות הרצים הם אלו המגיעים אל הארץ, אל הנבראים, הם בחינת רצוא, ואילו האורות השבים להדבק בבורא עולם הם הנקראים בחינת שוב, מלשון שבע, אלו הם האורות הדבקים בבורא, וזו היא למעשה הברכה שקיבל אברהם, היא אור הדבקות. ולאחר שנתברך בשבע הברכות הללו, יכול אברהם, שהוא משל לנשמה, לירד לעולם הזה כמו שנצטוה, כי מובטח לו בשבע הברכות הללו, כי אע"פ שירד לעולם הזה להתלבש בגוף, ישאר דבוק באור השם יתברך בבחינת שוֹב, שהם שבע הברכות שנתברך בהן טרם התלבשות הנשמה הגוף.

כל טוב הצלחה וברכה