ולא שמעו, אל-משה, מקוצר רוח, ומעבודה קשה. שמות ו' פרשת וארא, תמונה Toni Martínez

בפרשת וארא פונה ומדבר משה אל בני ישראל, ומבשר להם על הגאולה הקרבה ובאה, אך אין שומע, ומספרת התורה וזו לשונה, "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ" (שמות ו'). מסביר הזהר הקדוש פרשת וארא אות סה, את הפסוק וזו לשונו:

בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי

מה פירוש הביטוי כבד פה ולשון אנכי? הפשטנים מסבירים כי הדבור של משה רבינו היה מגומגם, ומשום כך לא יוכל עם ישראל להבין אותו, לכן פסל משה את עצמו מראש, והחליט כי אינו יכול להיות שליח, כי כדי לבצע את השליחות צריך השליח (משה) להיות בקשר של דיבור עם בני ישראל, וכאשר השליח הוא מגמגם, נפגם הקשר, ומראש בטלה השליחות.

אך על דרך הסוד פירוש הפסוק הוא הפוך לחלוטין. כי מילת כב"ד היא גימטריה כ"ו, שהיא גימטריה של שם הוי"ה פשוט, והוא שאמר משה כי כבד פה וכבד לשון אנכי, כי פי ולשוני מדברים בהוויות, והעם מדבר בלשון אלקים. ויש להבין זאת. כאשר משה מדבר בהוויות, היא לשון של השפעה, וכאשר העם מדבר בשם אלקים, הוא לשון של קבלה, וזו היתה טענת משה, כי לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם, גם מאז דברך אל עבדך, כלומר משה אינו איש דברים, אינו יודע לדבר בלשון שתהיה מקובלת ומעוגלת לאוזן בני ישראל, הוא מדבר בהוויות, בחינת קו אמצעי, דיבורו הוא ישר בסוג ג' קווין, דיבור של משפיע, אבל כדי להשמיע דברים לאוזני בנ"י, צריך להשמיע מילים שיתקבלו על אוזנם וליבם, ולזאת משה אינו מסוגל, הוא אינו יכול לעגל פינות, משום היותו איש ישר.

על כך משיב לו הברוך הוא, מי שם פה לאדם, ויש לקרוא את הפסוק כהגדה, ולא כשאלה. כי מילת מי סובבת על ספירת בינה, ומילה פ"ה, עם הכולל שהוא אחד, היא גימטריה אלקי"ם, כלומר בינה שחזרה להיות חכמה תגרום לך לדבר גם בשם אלקים, כדי שבני ישראל יבינו אותך.

ואכן משה הפך להיות דַּבָּר, כלומר המנהיג המדבר אל בני ישראל, וחומש דברים, הוא משנה תורה, פותח בפסוק, אלה הדברים, אשר דיבר משה אל-כל-ישראל, בעבר, הירדן:  במדבר בערבה מול סוף בין-פארן ובין-תופל, ולבן וחצרות--ודי זהב.

שבת שלום לכל בית ישראל

....

תמונה, דוויד ריבס

מהו השורש הרוחני למילים שכתבה לאה גולדברג למלכה אין כתר, תמונה Zachi Evenor

נקרא את השיר

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה -
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

אך שבעה ימים הורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,
למלכה אין בית למלך אין כתר.
רק שבעה ימים חגים בשנה
ועמל ורעב כל היתר.

אך שבעה ימים הנרות ברוכים
ושבעה ימים שולחנות ערוכים,
ושבעה ימים הלבבות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים בתפילה,
ובנייך בנותייך חתן כלה,
וכל קבצנייך אחים.

עלובה שלי, אביונה ומרה,
למלך אין בית, למלכה אין כתר -
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך חרפתך כל היתר.

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה -
אלקט ואשמור למזכרת.

ומעיר לעיר, ממדינה למדינה
אנודה עם שיר ותיבת נגינה
לתנות דלותך הזוהרת.

במאמר (צ"ג) המובא בספר שמעתי כרך א', בהוצאת אור ברוך שלום, מהו שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא (מלכה ללא כתר) של בעל הסולם, שכתב, בנו, רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל, מוסבר הענין וזה לשונו :

ברית מלח על שום מה

מהי ברית מלח ומדוע נתנה לנו? שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח. דע כי מלח הוא ג' הויות, וכל מה שיש בו בחינת ג' קווים מובטח לו שעומד ומתקיים. בסוד תלת בחד קיימא. והנה מלח גימטריה ג' הויות. כדי להסביר את מהות הדברים, נתבונן תחילה בשם הויה פשוט. שם הויה פשוט נכתב י-ה-ו-ה, ובגימטריה עולה כ"ו הוא 26. מילת מלח עולה בגימטריה 78 או ג' הויות פשוטות. כלומר לערך המילה מלח יש אותו ערך כמו לג' הויות פשוטות.

כעת כאשר דורש הכתוב, על כל קרבנך תקריב מלח, על מה סובבת כוונתו, איזו איכות יש למלח, שהיא יכולה לקרב כל מהות נברא אל בורא עולם? נחזור לשם הויה פשוט שהוא מקור כל התורה וההוראה בעולם. ובכן שם הויה פשוט הוא בן ד' אותיות והוא נכתב י-ה-ו-ה, כאשר ג' האותיות הראשונות של שם הויה הוא יה"ו, והאות הרביעית והאחרונה בו היא אות ה'.

אותיות יה"ו משם הויה אנו מיחסים לבורא, ואות ה' אחרונה משם הויה אנו מיחסים לנבראים, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כלומר בה' בראם, באות ה' אחרונה של שם הויה ברא הקב"ה את הנשמות.

להיות הבורא טוב ומיטיב, ולהיות הנברא מקבל ההטבה, נמצא שהבורא והנבראים נמצאים בהופכיות הצורה, כלומר הבורא הוא נתינה, והנברא הוא קבלה. איכות זו של קבלה מפרידה את הנברא מן הבורא. לזאת, כלומר להפרדה הזאת שבין הנברא לבורא, באה התורה ואומרת יש רפואה, והיא, כאשר רוצה הנברא להתקרב לבורא יעשה זאת באמצעות האיכות שיש במלח.

במלח, יש אותה איכות מאחדת שיש בבורא, והוא יסוד קיום העולם, כלומר מילת מלח שקולה כנגד ג' הויות, שהיא האיכות המחברת והמאחדת, כנגד אותיות יה"ו משם הויה, לכן על כל קרבנך תקריב מלח. כלומר, בכל פעם שאנו רוצים להתקרב אל הבורא, עלינו לקרב את אות ה' אחרונה של שם הויה, שהיא סמל של הנברא של הרצון לקבל, אל אותיות יה"ו, שהוא הכח המאחד והמצרף שבבריאה, וכאשר נקרב את אות ה' אחרונה משם הויה אל אותיות יה"ו, נוכל ליחד את שם הוי"ה, וזה סוד הברית מלח שנתנה לנו.

כל טוב הצלחה וברכה

מפל דוד שמורת הטבע עין גדי, תמונה ויקיפדיה

בפרשת לך לך, כאשר מתוארת מלחמת ארבעה מלכים את החמישה, נכתב: "וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:" ומפרש רש"י, בחצצן תמר, הוא עין גדי, מקרא מלא, "וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר, בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם; וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר, הִיא עֵין גֶּדִי". (דברי הימים ב', פרק כ' פסוק ב') מה משמעות השם חצצון תמר בנפש האדם פנימה, מה משמעות עין גדי בנפש האדם פנימה, ומדוע הופכת חצצון תמר להיות עין גדי?

כדי להבין זאת נתבונן במילה חצצון. המילה חצצון היא נוטריקון חוצץ און, כאשר חוצץ, הוא לשון מחיצה וחציצה, ואון הוא כוח, ככתוב "הִנֵּה נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ." (איוב מ טז), כלומר לפי איוב, הכח או האון הוא בבטן שהיא אמצע גופו של אדם. מהו אם כן חצצון בנפש האדם פנימה? כאשר אדם מבין שכוחו מוגבל ומתוחם, זה נקרא חצצון. זו תחושת הנברא, כוחו מוגבל ומתוחם היות שהוא הוטבע בטבע של אהבה עצמית. תחושת האהבה העצמית ממררת לו את חייו ומרחקת אותו מכל דבר טוב, שכן מטבע הטוב להיטיב, והוא שרוי בהופכיות הצורה של הטוב, שכן הוא רוצה הכל לטובת עצמו.

בצומת הדרכים הזאת, שבין תחושת מוגבלות הנברא, לבין הרגשת המרירות שיש לו בעקבות מוגבלתו והופכיות הצורה של הטוב, פוגשת אותו תפילה. תפילה היא חוש טבעי של הנברא להתקשר עם הבורא, שהוא טוב ומיטיב. ברגע שאנו מתקשרים עם הטוב, שהוא אינו מוגבל כלל, אנו מיד מרגישים טוב, כי התחברנו לטוב באמצעות התפילה, ומשום כך, תמה בנו הרגשת המר, כלומר תמ-מר, ואנו מרגישים טעם של מתוק כי אנו בקשר עם השורש הוא טוב ומיטיב, וזו משמעות השם חצצון תמר בנפש האדם פנימה.

כעת, מהי משמעות השם עין עדי בנפש האדם פנימה, עין היא גימטריה 130, שהיא י' פעמים אהבה, או י' פעמים אחד. גדי הוא גימטריה טוב. ועין גדי הוא בפשטות הוא לראות את הטוב. כאשר אדם אוהב, כאשר הוא רואה בכל את אחדותו של בורא שהוא טוב ומיטיב, הוא מונח למעשה בעין גדי. והוא שמזהה רש"י את חצצון תמר עם עין גדי, כי לאחר שאדם חוצה את כוחו, מודה במוגבלותו, ומתקשר לאלופו של עולם באמצעות תפילה, הוא מרגיש שתמה מרירותו, ובאמצעות קשר התפילה הוא בא לכלל מדרגה הנקראת בשם עין גדי, שהיא עין שרואה טוב. וזה סוד הפסוק, "דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א יד).

 כל טוב הצלחה וברכה בראיית הטוב

בהגדה של פסח אנו אומרים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא חשב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה". ומפרש רש"י, משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב. ויעקב כשירד למצרים אמר (להלן מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו, הרי ארבע מאות שנה.

זרעך, מפרש רש"י, על יצחק, ככתוב, "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", (בראשית כא יב) זָרַע, האות ז' מנוקדת קמץ שהוא כתר כשם שאין אנו יודעים מה יש בידי אדם הקומץ את ידיו כך אין לנו הבנה בספירת כתר, ואילו האות ר' מנוקדת פתח, ופתח הוא בחכמה, ככתוב, "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה", (משלי ל') כי ספירת חכמה, בשתוף ספירת הבינה, מולידות את שאר הספירות, כאשר ספירת החסד, נחשב לבר בוכרא, כלומר לבן הבכור, של חכמה ובינה (הם אבא ואמא).

ועתה מתחיל רש"י לספור, "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם", (בראשית כה כו) וברדת יעקב למצרים אמר (בראשית מז ט) שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו, ככתוב "רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת", (בראשית מב ב) הרי ארבע מאות שנה.

וזה פרוש הכתוב גר יהיה זרעך בארץ לא להם,  כי זרע, הוא נוטריקון זה-רע, כפי שדורש רשב"י בספר הזהר, כלומר זה-רע,  הוא הרצון לקבל שבאדם, הוא רצון עצמי, יהיה גר, יתגורר באופן זמני, בארץ לא להם, כאן עובר הכתוב מיחיד לרבים:

כלומר, הזרע שהוא אחד, מתרבה מאוד בארץ לא להם, מהו ארץ לא להם, הרי לא נקט הכתוב באיזו ארץ מדובר, כלומר לשון פרט, אלא נקט הכתוב לשון כלל, כלומר ארץ לא להם. ארץ הוא לשון רצון, וארץ לא להם, הוא רצון שאין לו שייכות לרצון העברי. ומפרש האור בהיר, כי בארץ לא להם כי זהו ההיפך מהעברים שהם מטבור ולמעלה והמצרי מטבור ומטה. (אור הבהיר סימן עברי עמ' רנג טור ב').

כי לעברים יש רצון אחד, הוא להשפיע נחת רוח לאלקים ואדם, והיותם מתגוררים בארץ לא להם, פירושו שהם מתגוררים בארץ של רצונות דקבלה, מטבור ומטה, לכן נקראת לא להם, כי מה שיעד להם הברוך הוא רצון שמטבור ומעלה, (טבור לשון טוב-אור, טבור) הוא רצון עברי, כלומר רצון שנשתכלל בתיקונו ורוצה אינו אלא להשפיע נחת רוח.

"ואח"כ יצאו ברכוש גדול", כי כל היותם שם, בארץ לא להם, היא לשאול כלי קבלה מן המצרים שיוכלו לשמש בהם על מנת להשפיע, ורק אז כאשר יהיו מתוקנים בני ישראל ברצון אחד שהוא להשפיע, יוכלו להקרא עַם ישראל, עִם, שהוא לשון שותפות, עַם שהוא מיישר כוונה וקו עִם האל, הוא ישראל, או אז יוכלו לשוב לארץ המובטחת, המתוקנת באהבת אלקים ואדם, כי גם הם מתוקנים באותם התיקונים. באותה שעה יכנס עם ישראל, לארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו, ויתקיים היחוד, עם ישראל בארץ ישראל.

וזאת ההבטחה שנתן הברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים, כי לאחר כל החלקים, הניתוחים, הבתרים, והגזירות, מסתתר רצון אחד שלם וטוב, והוא להיטיב לנבראיו, וזה סוד הפסוק, "ואת הצפור לא בתר", הנאמר בברית בין הבתרים, כי ר"ת ה'צפור ל'א ב'תר הוא הבל, והבל הוא פנימי ואי אפשר לחלק אותו לחלקים, כי הוא פשוט, כרצונו להיטיב לנבראיו הנקרא בשם פשוט.

כל טוב ברכה והצלחה