מהו השורש הרוחני למילים שכתבה לאה גולדברג למלכה אין כתר, תמונה Zachi Evenor

נקרא את השיר

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה -
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

אך שבעה ימים הורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,
למלכה אין בית למלך אין כתר.
רק שבעה ימים חגים בשנה
ועמל ורעב כל היתר.

אך שבעה ימים הנרות ברוכים
ושבעה ימים שולחנות ערוכים,
ושבעה ימים הלבבות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים בתפילה,
ובנייך בנותייך חתן כלה,
וכל קבצנייך אחים.

עלובה שלי, אביונה ומרה,
למלך אין בית, למלכה אין כתר -
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך חרפתך כל היתר.

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה -
אלקט ואשמור למזכרת.

ומעיר לעיר, ממדינה למדינה
אנודה עם שיר ותיבת נגינה
לתנות דלותך הזוהרת.

במאמר (צ"ג) המובא בספר שמעתי כרך א', בהוצאת אור ברוך שלום, מהו שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא (מלכה ללא כתר) של בעל הסולם, שכתב, בנו, רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל, מוסבר הענין וזה לשונו :

ברית מלח על שום מה

מהי ברית מלח ומדוע נתנה לנו? שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח. דע כי מלח הוא ג' הויות, וכל מה שיש בו בחינת ג' קווים מובטח לו שעומד ומתקיים. בסוד תלת בחד קיימא. והנה מלח גימטריה ג' הויות. כדי להסביר את מהות הדברים, נתבונן תחילה בשם הויה פשוט. שם הויה פשוט נכתב י-ה-ו-ה, ובגימטריה עולה כ"ו הוא 26. מילת מלח עולה בגימטריה 78 או ג' הויות פשוטות. כלומר לערך המילה מלח יש אותו ערך כמו לג' הויות פשוטות.

כעת כאשר דורש הכתוב, על כל קרבנך תקריב מלח, על מה סובבת כוונתו, איזו איכות יש למלח, שהיא יכולה לקרב כל מהות נברא אל בורא עולם? נחזור לשם הויה פשוט שהוא מקור כל התורה וההוראה בעולם. ובכן שם הויה פשוט הוא בן ד' אותיות והוא נכתב י-ה-ו-ה, כאשר ג' האותיות הראשונות של שם הויה הוא יה"ו, והאות הרביעית והאחרונה בו היא אות ה'.

אותיות יה"ו משם הויה אנו מיחסים לבורא, ואות ה' אחרונה משם הויה אנו מיחסים לנבראים, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כלומר בה' בראם, באות ה' אחרונה של שם הויה ברא הקב"ה את הנשמות.

להיות הבורא טוב ומיטיב, ולהיות הנברא מקבל ההטבה, נמצא שהבורא והנבראים נמצאים בהופכיות הצורה, כלומר הבורא הוא נתינה, והנברא הוא קבלה. איכות זו של קבלה מפרידה את הנברא מן הבורא. לזאת, כלומר להפרדה הזאת שבין הנברא לבורא, באה התורה ואומרת יש רפואה, והיא, כאשר רוצה הנברא להתקרב לבורא יעשה זאת באמצעות האיכות שיש במלח.

במלח, יש אותה איכות מאחדת שיש בבורא, והוא יסוד קיום העולם, כלומר מילת מלח שקולה כנגד ג' הויות, שהיא האיכות המחברת והמאחדת, כנגד אותיות יה"ו משם הויה, לכן על כל קרבנך תקריב מלח. כלומר, בכל פעם שאנו רוצים להתקרב אל הבורא, עלינו לקרב את אות ה' אחרונה של שם הויה, שהיא סמל של הנברא של הרצון לקבל, אל אותיות יה"ו, שהוא הכח המאחד והמצרף שבבריאה, וכאשר נקרב את אות ה' אחרונה משם הויה אל אותיות יה"ו, נוכל ליחד את שם הוי"ה, וזה סוד הברית מלח שנתנה לנו.

כל טוב הצלחה וברכה

מפל דוד שמורת הטבע עין גדי, תמונה ויקיפדיה

בפרשת לך לך, כאשר מתוארת מלחמת ארבעה מלכים את החמישה, נכתב: "וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:" ומפרש רש"י, בחצצן תמר, הוא עין גדי, מקרא מלא, "וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר, בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם; וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר, הִיא עֵין גֶּדִי". (דברי הימים ב', פרק כ' פסוק ב') מה משמעות השם חצצון תמר בנפש האדם פנימה, מה משמעות עין גדי בנפש האדם פנימה, ומדוע הופכת חצצון תמר להיות עין גדי?

כדי להבין זאת נתבונן במילה חצצון. המילה חצצון היא נוטריקון חוצץ און, כאשר חוצץ, הוא לשון מחיצה וחציצה, ואון הוא כוח, ככתוב "הִנֵּה נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ." (איוב מ טז), כלומר לפי איוב, הכח או האון הוא בבטן שהיא אמצע גופו של אדם. מהו אם כן חצצון בנפש האדם פנימה? כאשר אדם מבין שכוחו מוגבל ומתוחם, זה נקרא חצצון. זו תחושת הנברא, כוחו מוגבל ומתוחם היות שהוא הוטבע בטבע של אהבה עצמית. תחושת האהבה העצמית ממררת לו את חייו ומרחקת אותו מכל דבר טוב, שכן מטבע הטוב להיטיב, והוא שרוי בהופכיות הצורה של הטוב, שכן הוא רוצה הכל לטובת עצמו.

בצומת הדרכים הזאת, שבין תחושת מוגבלות הנברא, לבין הרגשת המרירות שיש לו בעקבות מוגבלתו והופכיות הצורה של הטוב, פוגשת אותו תפילה. תפילה היא חוש טבעי של הנברא להתקשר עם הבורא, שהוא טוב ומיטיב. ברגע שאנו מתקשרים עם הטוב, שהוא אינו מוגבל כלל, אנו מיד מרגישים טוב, כי התחברנו לטוב באמצעות התפילה, ומשום כך, תמה בנו הרגשת המר, כלומר תמ-מר, ואנו מרגישים טעם של מתוק כי אנו בקשר עם השורש הוא טוב ומיטיב, וזו משמעות השם חצצון תמר בנפש האדם פנימה.

כעת, מהי משמעות השם עין עדי בנפש האדם פנימה, עין היא גימטריה 130, שהיא י' פעמים אהבה, או י' פעמים אחד. גדי הוא גימטריה טוב. ועין גדי הוא בפשטות הוא לראות את הטוב. כאשר אדם אוהב, כאשר הוא רואה בכל את אחדותו של בורא שהוא טוב ומיטיב, הוא מונח למעשה בעין גדי. והוא שמזהה רש"י את חצצון תמר עם עין גדי, כי לאחר שאדם חוצה את כוחו, מודה במוגבלותו, ומתקשר לאלופו של עולם באמצעות תפילה, הוא מרגיש שתמה מרירותו, ובאמצעות קשר התפילה הוא בא לכלל מדרגה הנקראת בשם עין גדי, שהיא עין שרואה טוב. וזה סוד הפסוק, "דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א יד).

 כל טוב הצלחה וברכה בראיית הטוב

בהגדה של פסח אנו אומרים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא חשב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה". ומפרש רש"י, משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב. ויעקב כשירד למצרים אמר (להלן מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו, הרי ארבע מאות שנה.

זרעך, מפרש רש"י, על יצחק, ככתוב, "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", (בראשית כא יב) זָרַע, האות ז' מנוקדת קמץ שהוא כתר כשם שאין אנו יודעים מה יש בידי אדם הקומץ את ידיו כך אין לנו הבנה בספירת כתר, ואילו האות ר' מנוקדת פתח, ופתח הוא בחכמה, ככתוב, "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה", (משלי ל') כי ספירת חכמה, בשתוף ספירת הבינה, מולידות את שאר הספירות, כאשר ספירת החסד, נחשב לבר בוכרא, כלומר לבן הבכור, של חכמה ובינה (הם אבא ואמא).

ועתה מתחיל רש"י לספור, "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם", (בראשית כה כו) וברדת יעקב למצרים אמר (בראשית מז ט) שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו, ככתוב "רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת", (בראשית מב ב) הרי ארבע מאות שנה.

וזה פרוש הכתוב גר יהיה זרעך בארץ לא להם,  כי זרע, הוא נוטריקון זה-רע, כפי שדורש רשב"י בספר הזהר, כלומר זה-רע,  הוא הרצון לקבל שבאדם, הוא רצון עצמי, יהיה גר, יתגורר באופן זמני, בארץ לא להם, כאן עובר הכתוב מיחיד לרבים:

כלומר, הזרע שהוא אחד, מתרבה מאוד בארץ לא להם, מהו ארץ לא להם, הרי לא נקט הכתוב באיזו ארץ מדובר, כלומר לשון פרט, אלא נקט הכתוב לשון כלל, כלומר ארץ לא להם. ארץ הוא לשון רצון, וארץ לא להם, הוא רצון שאין לו שייכות לרצון העברי. ומפרש האור בהיר, כי בארץ לא להם כי זהו ההיפך מהעברים שהם מטבור ולמעלה והמצרי מטבור ומטה. (אור הבהיר סימן עברי עמ' רנג טור ב').

כי לעברים יש רצון אחד, הוא להשפיע נחת רוח לאלקים ואדם, והיותם מתגוררים בארץ לא להם, פירושו שהם מתגוררים בארץ של רצונות דקבלה, מטבור ומטה, לכן נקראת לא להם, כי מה שיעד להם הברוך הוא רצון שמטבור ומעלה, (טבור לשון טוב-אור, טבור) הוא רצון עברי, כלומר רצון שנשתכלל בתיקונו ורוצה אינו אלא להשפיע נחת רוח.

"ואח"כ יצאו ברכוש גדול", כי כל היותם שם, בארץ לא להם, היא לשאול כלי קבלה מן המצרים שיוכלו לשמש בהם על מנת להשפיע, ורק אז כאשר יהיו מתוקנים בני ישראל ברצון אחד שהוא להשפיע, יוכלו להקרא עַם ישראל, עִם, שהוא לשון שותפות, עַם שהוא מיישר כוונה וקו עִם האל, הוא ישראל, או אז יוכלו לשוב לארץ המובטחת, המתוקנת באהבת אלקים ואדם, כי גם הם מתוקנים באותם התיקונים. באותה שעה יכנס עם ישראל, לארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו, ויתקיים היחוד, עם ישראל בארץ ישראל.

וזאת ההבטחה שנתן הברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים, כי לאחר כל החלקים, הניתוחים, הבתרים, והגזירות, מסתתר רצון אחד שלם וטוב, והוא להיטיב לנבראיו, וזה סוד הפסוק, "ואת הצפור לא בתר", הנאמר בברית בין הבתרים, כי ר"ת ה'צפור ל'א ב'תר הוא הבל, והבל הוא פנימי ואי אפשר לחלק אותו לחלקים, כי הוא פשוט, כרצונו להיטיב לנבראיו הנקרא בשם פשוט.

כל טוב ברכה והצלחה

יער על גדות הירדן, תמונה יעקב שקולניק

בפרשת לך לך, מתרגם אונקלוס את הפסוק, "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה", (בראשית יב', ו') כך : "וַעֲבַר אַבְרָם, בְּאַרְעָא, עַד אֲתַר שְׁכֶם, עַד מֵישַׁר מוֹרֶה". את הפסוק, "וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן", (בראשית יג', י') מתרגם, "וַחֲזָא יָת כָּל מֵישַׁר יַרְדְּנָא", ואת הפסוק "וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר", מתרגם, "וְלוֹט, יְתֵיב בְּקִרְוֵי מֵישְׁרָא", ואת הפסוק "עַד אֵיל פָּארָן", מתרגם, " עַד מֵישַׁר פָּארָן".

אומר רש"י על איל פראן, איל פארן: כתרגומו מישור. ואומר אני שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו אבל השטים, וכן בעל גד בעל שמו, וכולם מתורגמין מישור, וכל אחד שמו עליו:

מספר האר"י הקדוש כי אין יותר במציאות מאשר אור וכלי,  כאשר אור אנו מכנים רצון להשפיע, וכלי, אנו מכנים רצון לקבל, בצורה פשוטה נוכל לומר כי האור הוא בחינת זכר הנותן, וכלי הוא בחינת נקבה המקבל.

כפי שמפרש רש"י, המישור הוא הזכר, ככתוב (מלאכי ב' ו'), "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי", כי מישור הוא קו אמצעי, הוא האור, בבחינת כי טוב, הוא הכוח הפועל, האקטיבי (הכוח הפועל טוב) . מה שאם כן, שמו של המישור הוא המוּטב, הוא הפעוּל. כלומר מקבל את ההטבה. כפי שאנו רואים בגשמיות, כאשר אנו כותבים המחאה, אנו נדרשים למלא את שם המוטב, בשורה הראשונה, שאם לא כן, אם לא נכתוב את שם המוטב, למי יוזרם השפע?

באופן זה מפרש רש"י את הפסוקים, ואומר, כי מישור של פראן, הוא האור המשפיע השפע לשם הנקרא איל, ומישור של ממרא הוא האור המשפיע שפע לשם הנקרא אלון, ומישור של ירדן, הוא האור המשפיע שפע לשם הנקרא ככר, ומישור של שטים הוא האור המשפיע שפע, לשם הנקרא אבל, ומישור של גד, הוא האור המשפיע שפע לשם הנקרא בעל.

וכך למעשה מפרש רש"י את סוד היחוד, שהוא משפיע ומקבל, זכר ונקבה, אור וכלי, ואומר כי כל מישור הוא בחינת משפיע וכל שם הוא בחינת מקבל, וכאשר אנו קוראים את הצרוף של משפיע ומקבל יחדיו אנו גורמים לייחוד בעולמות.

אומר האר"י הקדוש, כי אין יותר במציאות מאשר אור וכלי. וכלל ידוע הוא שהכלי קודם להאור, לכן כתב רש"י, "וכל אחד שמו עליו", לומר כי השם, הוא הכלי, לעולם קודם למילוי, הוא האור המשפיע לו כל טוב. לכן בצרוף איל פראן, מופיע השם איל, שהוא בחינת כלי ומקבל, ואח"כ מופיע המילוי שלו שהוא פראן, וכן בצרוף אלוני ממרא, אלוני הוא בחינת שם, כלי ומקבל, והמילוי שלו הוא ממרא, וכן בצרוף ככר הירדן, ככר הוא שם, בחינת כלי, ומקבל, והמשפיע שלו הוא ירדן, וכן בצרוף אבל שטים, אבל הוא בחינת כלי ומקבל, והמשפיע שלו הוא שיטים, וכן בצרוף בעל גד, בעל הוא בחינת שם ומקבל והמשפיע שלו הוא גד.

כל טוב ברכה והצלחה בלימוד והבנת פירוש רש"י שהוא תנאי הכרחי ללימוד פנימיות התורה

להמשיך לקרוא ←

"קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה." תמונה Philippe Rouzet

בפרשת וירא מתבקש אברהם אבינו לקחת את בנו, את יחידו, אשר אהב, את יצחק, וללכת לו אל ארץ המוריה, ושם להעלותו לעולה על אחד ההרים אשר יאמר לו. וכך מספרת התורה : "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ:"

 ג' קווין פוגשים הויה

ויחבש אומר רש"י, הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה : כדי להבין את דברי רש"י המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי במדרש רבה לפרשת וירא אות נה סימן ח', נתבונן במילת ויחבש. מילת ויחבש בנויה ב' תיבות, שיח-בו, כאשר את מילת שיח, דורש האר"י ז"ל כראשי תיבות לשלושת בני נח : ש'ם, ח'ם, י'פת. כאשר שם הוא קו ימין המכונה חסד, חם הוא קו שמאל המכונה דין, ויפת הוא קו אמצעי המכונה רחמים. וכאשר רואים את התיבות שיח-בו, אנו מבינים כי באברהם פועלים ג' קווים, ימין שמאל ואמצע.

כאשר פועלים ג' קווים, ימין שמאל ואמצע, או חד"ר, שהם ר"ת ח'סד, ד'ין, ר'חמים, מתקיים העולם. מה למעשה מספרת לנו התורה במילת ויחבש, התורה אומרת במילה אחת כי כאשר נגש אברהם אל מעשה העקדה, הוא נגש אליו בצורה מאוזנת, כלומר בג' קווים. הוא אינו נגש מקיצוניות אחת, כלומר מקו ימין בלבד, כפי שדרש רבי שמעון בר יוחאי, כי אהבה מקלקלת את השורה, הוא אינו ניגש אל העקדה מהקיצוניות האחרת, מקו שמאל בלבד, כי שנאה מקלקלת את השורה, אלא הוא ניגש אל העקדה מפוכח, אוחז בג' קווין, ימין שמאל ואמצע, הוא שאמר הכתוב ויחבש, אותיות ויחשב, חושב להקריב את בנו, (את ההבנה שלו) כדי להתקרב לאלוקות.

מדרש הפרקי דרבי אליעזר

מספר הפרקי דרבי אליעזר : "בן שלשים ושבע שנה היה יצחק בלכתו אל הר המוריה, וישמעאל בן חמשים שנה. נכנס תחרות בין אליעזר וישמעאל אמ' ישמעאל לאליעזר עכשו אברהם הקריב את יצחק בנו מוקדה על המזבח, ואני בכורו יורש אברהם. אמ' לו אליעזר, כבר גרשך כאשה שהיא מגורשת מבעלה ושלחך למדבר, אבל אני עבדו משרת אותו ביום ובלילה, ואני הוא היורש את אברהם, ורוח הקדש משיבה אותם ואומרת להם לא זה יורש, ולא זה יורש. ביום השלישי הגיעו לצופים וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה עומד על גבי ההר שנאמר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום. ומה ראה, עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים, והבין אברהם שנתרצה הנער לעולה תמימה. אמ' לישמעאל ולאליעזר רואים אתם מאומה באחד מן ההרים הללו אמרו לו לאו, וחשב אותם כחמור אמ' הואיל ואין אתם רואים מאומה שבו לכם פה עם החמור עם הדומים לחמור."

גם במדרש הנ"ל ניתן לראות את המצאות ג' הקווין. אברהם ניגש עם יצחק להשתחוות בהר, ומיד מתחילים ב' הקווים ימין ושמאל, ישמעאל ואליעזר להתווכח, מי ירש את אברהם, הרי אברהם עומד לשחוט את בנו יצחק, ואם כן מי ראוי לרשת את אברהם? ישמעאל חושב כי ירושתו תבוא מכוח בכורתו הפיסית בעולם הזה, וזו קליפת ימין, לעומת זאת, אליעזר עבד אברהם מאמין שהוא יהיה יורשו של אברהם, כי הוא משרתו ביום ובלילה. ורוח הקודש אומרת להם, לא זה יורש, ולא זה יורש, כלומר לא קליפת ימין היא ישמעאל יורשת את אברהם, ולא קליפת שמאל הוא אליעזר (בן בנו של חם) יורשת את אברהם. ביום השלישי, שהוא בחינת קו אמצעי, הגיעו לצופים, כלומר להר הצופים שממנו צופים על ירושלים ועל הר המוריה. נושא אברהם את עיניו ורואה את כבוד השכינה עומד על ההר, ומה ראה, ראה עמוד של אש מן הארץ ועד השמים, כלומר ראה כי עמוד האש הוא הקושר ב' הפכים ארץ ושמים מקבל ומשפיע, והבין כי נתרצה בנו לעולה תמימה. וכאשר שאלם האם הם רואים מאומה השיבו בשלילה, והבין שלא זכו לאור החיה המכונה ראיה, להיותם שקועים בחומר, לכן אמר, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומים לחמור, שכל מחשבתם דבוקה בחומר. כי חמור אותיות חומר. לומר אין לכם ולרוחניות דבר.

נסכם מעט את הדברים שנאמרו עד כה :

א) אברהם מתוקן בג' קווין בחינת ויחבש את חמרו = ויחבש שיח-בו ש'ם ח'ם י'פת ג' קווין.

ב) ביום השלישי נושא אברהם את עיניו ורואה את המקום מרחוק, כמאמר הפסוק מרחוק ה' נראה לי, מדוע מרחוק, מפאת ולא יראני האדם וחי. כי הויה הוא רצון להשפיע ואדם הוא רצון לקבל טוב ועונג, לכן מרחוק, מטעם שינוי צורה שבין משפיע ומקבל.

ג) בפרקי דרבי אליעזר מחתכת רוח הקודש את הקליפות, ימין ושמאל, מן הקדושה, שהיא קו אמצעי, ואומרת : "לא זה יורש, ולא זה יורש", לא קליפת ימין, הוא ישמעאל, יורש את הקו האמצעי, הוא אברהם, ולא קליפת קו שמאל, הוא דמשק אליעזר יורש את אברהם, כי אם בנו יצחק, הוא קו אמצעי, הוא זה אשר יורש (יורש אותיות ישר) את אברהם.

ובציור ניתן לומר כך :

                                אברהם

ישמעאל                     יצחק                   אליעזר

ומספר המדרש, כאשר הגיעה החרב על צווארו, פרחה נשמתו של יצחק. אולם כאשר השמיע הקב"ה את קולו ואמר "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נשמתו לגופו, ואביו התירו ונעמד יצחק על רגליו, וידע שכך המתים עתידים לחיות. פתח ואמר: "ברוך אתה ה', מחיה המתים". (פרקי דרבי אליעזר לא, מדרש הגדול בראשית כב יב).

כל טוב ברכה והצלחה