מועדים לשמחה,

אנו והירח שכנים, על הקשר שבין מעוט הלבנה ועבודה שלשמה, המכפרת על נהמא דכסופא, שהוא ענין אכילת חינם ללא עבודה או יגיעה

במאמר שלפנינו אותו כתב רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל, בוחן הרב את האמרה הידועה "אומות העולם מונין לחמה וישראל מונים ללבנה", לנוכח פסוק מפרשת פנחס, "שעיר אחד חטאת לה'", אותו מפרשת מסכת חולין (דף ס' עמוד ב') כך: אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח.

ולפי מקורות אלו שואל הרב:

א) איך שייך לומר כביכול חטא על המיעוט, שהקדוש ברוך הוא עשה חטא, האם ייתכן כי הבורא חוטא?

ב) אם זה כביכול כמו חטא, למה הוא עשה את זה? (כלומר מהי סיבת מיעוט הירח בנפש האדם פנימה, שכן כל העולם כולו מצוי בנפש האדם, שמש ירח כוכבים חיות ועופות השמים, ואם אנו רואים שהלבנה מתמעטת כל חודש כאשר אנו מביטים בשמים, היכן נעשה מעוט הלבנה בנפש האדם פנימה, שכן האדם כלול מכל הבריאה כולה)

ג) למה על ידי הקורבן של ראש חודש יכופר החטא, (מדוע דווקא שעיר של ראש חודש יכול לכפר על מעוט הלבנה, וכיצד באה הקרבת קורבן השעיר בנפש האדם פנימה לידי ביטוי בנבראים).

ד) אנו אומרים בקידוש הלבנה "יהי רצון למלאות פגימת הלבנה". ומאי איכפת לו שהלבנה תהא נשארת בפגמה. וכי הלבנה היא בחינת בעלת הרגש, שתהיה בעל חסרון, אם יש לה פגם. (נשאלת השאלה מה אכפת לאדם שהלבנה היא במיעוט, מדוע הוא מבקש עליה שתתמתלא, וכי ללבנה יש כוח הרגש הגורם לה להרגיש את חסרונה ביחס לשמש).

ה) יש כלל: מי שחוטא מביא כפרה. ולמה ישראל צריך לו להביא כפרה. (אם ישראל לא מעטו הלבנה, מדוע דווקא מצווים הם להביא כפרה על דבר שלא עשו כלל, איזה הגיון יש כאן?)

ומסביר הרב להלן: הנה חז"ל אמרו, "ישראל מונין ללבנה ואומות העולם מונין לחמה". שענין שמש הוא הרמז לבחינת ידיעה, כמו שדרשו חז"ל (ריש פסחים) על פסוק "לאור יקום רוצח", אי פשיטא לך מילתא כנהורא, היינו ידיעה ברורה נקרא בחינת שמש, ואי מספקא לך מילתא כלילה. ששליטת הלבנה בלילה הוא הרמז על בחינת מלכות, ששליט בלילה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, היינו במקום שיש ספק מצד הדעת, אז שייך בחינת אמונה.

שני מצבים בחייו של אדם יום ולילה

כלומר שני מצבים בחייו של אדם יום ולילה, כאשר אדם יודע ידיעה ברורה, מצב זה נבחן אצלו כשמש המאיר ביום, וכאשר האדם אינו יודע בוודאות, ויש לו ספק, מצב זה נבחן אצלו ללילה [ ללא קשר למצב המאורות הפיזיים, אלא מדובר פה על מצבים בנפש האדם פנימה] ובמצב כזה צריך אדם להאמין שהכל לטובה.

וקודם המיעוט היתה בחינת מלכות שמים בגדלות, היינו מבחינת הגדלות, היה האדם יכול להרגיש בקבלת עול מלכות שמים תכף בחינת תענוג נפלא לאין קץ, ואז היה בנקל ללכת בדרכי השם. (כלומר לפני מעוט הלבנה, יכול היה האדם להרגיש מיד תענוג רוחני בעבודת ה', ואז היה קל לו לעבוד את ה', מטעם הרגש התענוג [האור] שבעבודה) אבל לאחר מיעוט הירח, נעשה ענין בעת שהאדם מקבל עול מלכות שמים, הוא מרגיש בחינת עול בלי תענוג (אור). אלא שעתה לאחר מיעוט הלבנה, הוא מקבל את בחינת האמונה בבחינת כוח, "כשור לעול וכחמור למשא" (כי קשה להאמין כשלא רואים דבר, זה משא נפשי כבד מאוד לאדם).

נמצא, שעל ידי המיעוט יש מקום שהאדם יבוא לידי חטא, היינו שלא ירצה לקבל עליו את העול מלכות שמים. (כלומר ע"י מעוט הלבנה נוצר מקום שאדם לא ירצה כלל להאמין, כי להאמין במלכות שמים, שהכל לטובה למרות שלא רואים דבר, זוהי עבודה כבדה מאוד לנפש האדם) ומביא לאדם רוח כפירה, חס ושלום. והקדוש ברוך הוא עשה את זה כדי שלא יהיה בחינת נהמא דכסופא (לחם הבזיון). כי דווקא במקום שאין התענוג מגולה, אזי יש מקום לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. נמצא שהמיעוט הוא תיקון, שהאדם יוכל לבוא לעבוד לשמה, היינו שלא להנות את עצמו, אלא לשם שמים.

מיעוט הלבנה גורם לשלמות נצחית

ולפי זה יוצא שהמיעוט הוא הגורם והסיבה שהאדם יוכל לבוא לשלימות הנצחי. אבל יחד עם זה התיקון נמצא גורם אחר, היינו זהו גורם, שהאדם יוכל לחטוא, משום שעל ידי זה המיעוט המלכות, האדם מתרחק מעבודת הקבלת עול מלכות שמים. אם כן זה כביכול כמו שלפני עוור לא תתן מכשול, שמזה המיעוט האדם יכול לבוא לידי כשלון.

(ועל ההתרחקות הזו מקַבָּלַת עול מלכות שמים, שיכולה לבוא מחמת מיעוט הלבנה, שהוא המיעוט בהרגשת התענוג של עבודה לשמה, יכול לאדם לבוא לידי כשלון), (ו)נמצא זה כאילו חטא וצריך כפרה. וכפרה זו דווקא על ידי ישראל יכולה לבוא. אלא ענין הקורבן הוא, לקרב את עצמו להקדוש ברוך הוא, שענין קירוב, היינו השתוות הצורה. היינו בזמן שהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים שלא על מנת לקבל פרס אלא להשפיע, זה נקרא בחינת התקרבות. וזה ענין קרבן לה'.

נמצא בזה שהאדם מקבל עליו את העבודה בעל מנת להשפיע, הוא מתקן את חטא של מיעוט הירח. כי מיעוט המלכות הוא הגורם, שהאדם יוכל לבוא לידי עבודה בעל מנת להשפיע. נמצא שאגלאי מלתא למפרע, שזה לא היה חטא, אלא להפך, שזה היה גורם, שהאדם יוכל לבוא לשלמות, כי לולא זאת המיעוט לא היה שום אפשרות שהאדם יוכל לעבוד בבחינת השפעה, כנ"ל. אזי ממילא רואים, שלא היה כאן שום חטא, אלא להפך, תיקון המביא לידי השלמות.

נמצא, שדווקא ישראל יכולים להביא כפרה. היינו עם הקורבן עובר החטא. וזה ענין שאנו מתפללים "יהי רצון למלאות פגימת הלבנה", היינו שמלכות תאיר בשלמותה. וזה על ידי תיקון מעשינו בעבודה על מנת להשפיע.

בשיר שלפנינו "אנו והירח שכנים", ששמו בערבית "נחנו ו(אל) אמר ג'יראן", מתואר הקשר שבין מעוט הירח למצב האדם. האזנה נעימה לכל

כל טוב ומועדים לשמחה

מועדים לשמחה,

תמונה RonAlmog

לרגל חג הסוכות אנו שמחים להביא לידי קהל הקוראים מאמר שכתב הברכת שלום, רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל. המאמר מספר על הקשר שבין הספירות לבנית הסוכה וקריאת שמע ובין היתר מסביר את חשיבותה של אתערותא דלתתא, כלומר התעוררות התחתון, הוא האדם.

קריאה נעימה לכל

שלום כולם,

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, (ויקרא כג מב) תמונה RonAlmog

בפרשת אמור, פרשת המועדות (ויקרא כג מב - מג) כתוב "כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". אם התורה מתארת מציאות הסטורית, איך ייתכן שהיא מזכירה את המונח אזרח ישראל, שלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפני שהייתה קיימת מדינת ישראל במתכונתה הידועה לנו היום.

אך היות שהתורה אינה ספר הסטוריה בלבד, הגם שהיא מספרת על ארועים שהיו בעבר, אלא היא ספר הדרכה רוחני, למה מתכוונת התורה כאשר אומרת כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. מיהו אזרח ישראל ברוחניות, ומדוע פותחת התורה בלשון יחיד האזרח בישראל ומסיימת בפועל בלשון רבים ישבו בסוכות. על מה מספרת לנו התורה בעצם?

אומר בעל הסולם, כי אזרח הוא מי שמזריח את האות אלף דרכו, כלומר את אלופו של עולם, דרך מחשבותיו, דיבורו ומעשיו. ומה פירושו. רק אדם המאמין בבורא עולם שהוא אחד יחיד ומיוחד, יכול להחשב כאזרח ישראל, היות שהוא משדר אחדות אחווה ושלמות. כלומר המושג אזרח ישראל הוא לא סתם גיבובו של מילים בעלמא הכתובות בתעודת הזהות, כדי לציין איזו שהיא אבחנה בין אזרח צרפתי ספרדי, או ישראלי, אלא אזרח ישראל הוא מושג רוחני, בו אדם מזריח דרכו את אהבתו של אלופו של עולם לכל מעשיו, ומזריח דרכו את בחינת ישראל, שישראל אותיות לי - ראש, שראש הוא בחינת מחשבת בריאה שתכליתה להיטיב לנבראיו.

נמצא כי כאשר חושבים על המשמעות הרוחנית של הפסוק היא שונה. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, פירושו כי כל מי שמצליח להזריח דרכו את אהבת ה' ומחשבת הבריאה שתכליתה להיטיב לנבראיו, הרי שהוא גורם לכלל הציבור להאמין באהבת ה' ובהטבתו לכן חותמת התורה את הפסוק בלשון רבים ישבו בסוכות, שהפועל ישב, עניינו בושה ותשובה, כי כאשר אדם מאמין בקיום האל, הוא יכול לשבת בסוכה, שעניינה הסתרה, לומר אינני רואה הכל, אך אני בוטח שהכל הוא למען ההטבה התכליתית.

ופירוש נוסף פנימי יותר הוא באדם עצמו, כי כאשר אדם מזריח דרך ראשו את אמונתו באל אחד יחיד ומיוחד, כל איברי גופו מסכימים עימו, ואינם באים איתו עוד בטרוניה וריצה ממקום למקום, אלא הם ישובים במקום אחד, כי אדם שרעיונות שונים שולטים בו אינו יכול לשבת בניחותא, הוא אחוז תזזית ונע ממקום למקום בחוסר שקט.

נמצא כי הבטוי ישבו בסוכות סובב על איברי גופו של אדם ורצונות קבלה שלו המסכימים לשבת בצל אמונת הסוכה, כי הסוכה נקראת בלשון ארמי צילא דמהימנותא, כלומר צילה של האמונה, שהאמונת מסתירה את האדם מהבלי העולם הזה, ומביאה אותו לעולם הבא שכולו בינה.

חג שמח לכל בית ישראל

שלום לכולם,

לפי האר"י ז"ל השנה נחלקת לב' חלקים: בחלק האחד, מחודש ניסן עד חודש תשרי עולים ובאים ששת חודשי הנוקבא אשר בהם מתארכים הימים ומצטמצמים הלילות, ובחלק השני, מחודש תשרי עד חודש אדר הולכים ובאים חודשי הזכר, בהם מתמעט היום ומתארך לו הלילה. לקראת סוף חודש תשרי הוא ירח האיתנים, בתפילת מוסף של שמיני עצרת מתחילים לומר בתפילת עמידה בברכת גבורות, "משיב הרוח ומוריד הגשם", שהוא לשון תפילה על הגשמים, למה דווקא אז? מדוע בחודש ניסן, שהוא חודש ראשון לנוקבא מתחילים לומר מוריד הטל, ואילו בחודש תשרי שהוא הראשון לחודשי הזכר אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם, האם נעוצה הסיבה בעבודת האדמה בלבד, שאם ירד מטר חזק בניסן הוא יהרוס את החיטה המיועדת להקצר בחודש סיון, או שאם לא ירדו גשמים בעונת הסתיו, לא יוכלו הזרעים להרקב באדמה, ואם לא ירקבו לא תוכל לצמוח חיטה חדשה, האם ספר התורה וסדור התפילה הם בחזקת עט (מלשון עצה) סופר מהיר לחקלאי, או ספרון הדרכה לעובד הפלחה, או שהתורה וסדור התפילה מספרים סיפור עמוק יותר ועתיק יותר מאשר הנהגה גשמית בעולם הזה, נתבונן בדברים.

מספרת התורה בבראשית וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. כותב הזהר פרשת תזריע אות קיג כך: א״ל והא כתיב וכו׳: אמר לו, והרי כתוב, ואדם אין לעבוד את האדמה. ואיזה חשיבות יש כאן שמזכיר השם אדם. א"ל בוא וראה, כל מה שיש בעולם לא היה אלא בשביל האדם, והכל מתקיים בשבילו. ע״כ לא נראו בעולם והכל נעכב, עד שבא אותו הנקרא אדם. ז״ש וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', טרם פירושו עוד לא, כתרגומו, משום שצורה עליונה, שנקראת אדם, לא נראתה. ז"ש ואדם אין לעבוד את האדמה. כלומר הכל נתעכב בשביל אותה הצורה עד שנראתה. ומשום כך, לא נבראה צורה זו, אדם, אלא בצורה הראויה לו, ז״ש, וייצר ה׳ אלקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהשם אדם הוא שלמות הכל וכלל הכל.

הרחבת דברים: כל הבריאה הוכנה בשביל האדם בבחינת פוטנציאל, בבחינת מחשבה שבכח, והמתינה לצורת ושכלול האדם המורכב מעליונים ותחתונים מנשמה ומגוף כדי שיתפלל ויבקש שתצא הבריאה מכוח המחשבה הנסתר אל המציאות הנגלית, וזה שאמר הכתוב מגיד מראשית אחרית, כי אחרי ככלות הכל, הכל נתון ומוכן לאדם שהוא פאר ונזר הבריאה מראשית, והוא כשלעצמו צריך לבקש רק על הגילוי וההוצאה לפועל של מציאות הטוב המונח ליראים הרואים את ה' באמצעות כוח מעשיו.

אם כן, מדוע אנו מתפללים משיב הרוח ומוריד הגשם, האם רק לתבואה אנו מתפללים ולעבודת האדמה בלבד, האם התורה וסידור התפילה הם ספרי אגרונומיה, התשובה על כך היא כי התורה וסידור התפילה מלמדים אותנו להתפלל ולבקש מחדרי לבנו על גילוי הטוב, שגילוי הטוב יבוא לידי הגשמה, לידי מציאות, וזה ענין משיב הרוח ומוריד הגשם, כי האדם נולד מן יסוד העפר הטחוב והירוד מכל ד' יסודות ארמ"ע, ואין בעפר יכולת תנועה כלל וכלל אלא אם כן תנשוב בו הרוח, וזה שאמר הכתוב משיב הרוח, כי כאשר נפח הברוך הוא נשמת חיים באפיו של אדם הראשון, נפח בו גם רוח חיים, כי נשמה כוללת קומת רוח, וכאשר נפח הברוך הוא נשמת חיים בו, נפח בו חיי עולם רוחני אצילי גבוה ומרומם, והיות שאדם היה לנפש חיה, הוא רוח ממללא, הוא יכול לדבר, לבקש ולהתפלל, וכל זאת תודות לרוח ה' המפעמת בו תמיד, כי באדם יש גם כוח האבן הדומם והשותק, וכדי שיעבור ממצב אבן דומם ושותק למצב של תפילה ברת נענוע פנימי, יש להסיר ולהעביר ממנו את כוח אבן הדומם, הוא שאמר הכתוב אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, אז נטעת בו רוח חדשה, רוח יהוה רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יהוה, אז יתעורר האדם התחתון במים נוקבין שלו, כי האדם התחתון לגבי הבורא הוא בחינת נוקבא, כי יש לו בחינת גוף שהוא נקב וחסרון המשתוקק אל ה', וכאשר מתעורר האדם התחתון ומעלה מים נוקביין שלו כתפילה, כבקשה כתחינה, אז משלים לו הבורא יתברך כל חסרונו.

לכן אנו מתפללים דווקא בחודשי הזכר בתפילת עמידה על "הגשם" שהוא גימטריה "שמח", שהוא בחינת האור, והמשפיע, בעוד בחודשי הנוקבא אנו מתפללים בתפילת עמידה "מוריד הטל", שהוא תפילה על הכלים, כי "הטל" גימטריה "מד", שהוא לשון שיעור ומדידה.

אז חג סוכות שמח לכולם 🙂

שלום לכולם,

ועת לתפור (קהלת ג ז)

בפרוס עלינו חג הסוכות הנעים והטוב עליו נאמר וימינו תחבקני, בו מחבק ז"א את המלכות וזוכה היא לכל הטוב, החסד, האור, המים והשמחה, חשבתי לשתף באורו של רמ"ד ואלי על דרך הסוד למגילת קהלת אותה היה קורא שלמה המלך בירח האיתנים עת הקהל כל איש ישראל בירושלים לרגל חידוש הברית.

הנה הקישור מאתר היברו בוקס באור על ספר קהלת על דרך הסוד רבי משה דוד ואלי, את הספר ניתן להוריד ישירות או לפתוח בדפדפן.

מקווים שתהנו ותשתפו עם חברים, שנאמר ושמחת בחגך והיית אך שמח, ואין שמחה אלא תורה

אז חג שמח 🙂

שלום לכולם,

כי אשב בחושך ה' אור לי (מיכה ז' ח')

לשלוש הדתות המונותיאיסטיות שלושה לוחות שנה. לנוצרים לוח שנה הבנוי מימות החמה שהם שס"ה ימים כלומר 365 ימים, למוסלמים לוח שנה הבנוי משנת לבנה, שהיא בת שנ"ה ימים כלומר 355 ימים, ולעבריים בלבד לוח שנה הכולל את שנת החמה ושנת הלבנה כאחד. איך בונים לוח שנה משוכלל שכזה, נקרא ברשימה הבאה.

כאשר מתבוננים בלוחות השנה רואים, כי לשנת החמה יתרון של עשרה ימים על שנת לבנה. נשאלת השאלה כיצד מחבר הלוח העברי את שתי תפיסות העולם הללו, הרי לשנת החמה יש יתרון של עשרה ימים, ולבנה יש חסרון של עשרה ימים, כיצד אם כן משווים בניהם. אומרת התורה כי ניתן לעשות זאת באמצעות סוד אחד הנקרא עשרת ימי תשובה. בעשרת הימים הללו שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נשלמים עשרת הימים החסרים לשנת הלבנה. כיצד? מראש השנה הנוכחי עד ראש השנה הבא יש 355 ימים, ומראש השנה הבא עד יום הכיפורים הבא יש עשרה ימים, וכאשר נוסיף אותם ל 355 הימים של שנת הלבנה, נקבל שוויון של 365.

נמצא כי כדי להשוות בין שנת חמה לשנת לבנה, צריך להוסיף לשנת הלבנה את עשרת ימי התשובה, כי בתוספת הימים הללו, מושווה שנת הלבנה לשנת החמה, באופן שבכל יום כיפורים מאירים ב' המאורות באופן שווה (אור הלבנה שווה לאור החמה, כלומר מנין ימי הארת הלבנה שווה למנין ימי הארת החמה) כמו שהיה לפני קטרוג הלבנה, שטענה שאין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד.

ובפשטות יש לומר כי כל יום כיפורים נשלמת שנת הלבנה לשנת החמה, באופן ששני המאורות שווים בגודלם ובהארתם. וזה סוד הפסוק כי אשב בחושך ה' אור לי, מדוע? כי אשב בחושך סובב על שנת הלבנה, שהיא בחינת כי אשב בחושך, מפני מעוט אורותיה שהיא מאירה רק 355 ימים, וה' אור לי פירושו, כאשר אני מונח בחשכה ובמחסור של שנת לבנה, יש פתרון, ה' אור לי, כלומר אני סופר עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואז יש לי תוספת של עשרה ימים מוארים שמשווים את שנת הלבנה החסרה לשנת החמה המלאה.

ומהשוואת פרצופים אלו, פרצוף לבנה עם פרצוף חמה, באים רחמים גדולים לעולם, וזה סוד, ישראל אור לגויים.

כתיבה וחתימה טובה