אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

היחסים שבין יוסף ובנימין כמשל להנהגת העולמות באדם

שלום לכולם,

יוסף מתחבק עם בנימין, בתמונה ניתן לראות כיצד יוסף, המשל לאור המתפשט באדם גדול יותר מבנימין, האור המסתלק מן האדם, ומצוות אותו למעשים טובים, התפשטות האור והסלתקותו המה עושות הווית הכלים, הקשר שבין יוסף לבנימין בנפש האדם הוא זה אשר יוצר בנו כלים נפשיים להכלת אור האלוקות, תמונה ויקיפדיה

בפרשת השבוע פרשת ויגש, מתוודע יוסף אל אחיו לאחר שבע עשרה שנות ניתוק ובוכה במיוחד על צווארי אחיו בנימין ובנימין בוכה על צוואריו. מה מייחד כל כך את היחסים שבין יוסף לבנימין, לבד מהיותם בנים לאותו אב ולאותה אם.

מספר האר"י הקדוש, כי יוסף ובנימין אינם רק אחים בשר ודם, אלא שניהם יחדיו מהווים משל להנהגת העולמות באדם. נשאלת השאלה, כיצד פועלת הנהגת העולמות בנפש האדם פנימה, ומשיב לנו האר"י הקדוש ואומר כי אין יותר בעולם מאשר אור וכלי, האור הוא התענוג, והכלי הוא החסרון, הבית קיבול להכלת התענוג, אומר האר"י יותר מכך, לא תתכן מציאות של אור ללא כלי, כלומר לא ייתכן איזשהו תענוג בעולם, לפני שקדמה לו השתוקקות לתענוג, לא ייתכן שובע לפני שהיה קודם לכן רעב, כי הרעב הוא הכלי שאליו ימשך השובע, לא תתכן רוויה, לפני שיהיה צמאון, כי צמאון הוא כלי, מעין בית קיבול שאליו ימשכו המים, כי תכונת המים שהם זורמים מן המקום הגבוה אל המקום הנמוך לפי חוקי המשיכה.

נשאלת השאלה כיצד עושים כלים, או מי למעשה עושה את הכלים באדם פנימה, אומר האר"י הקדוש כי התפשטות האור והסתלקותו המה עושות הוויות הכלים. כלומר כאשר אנו מזכירים את המילה אור, אנו מתכוונים בשם כולל לכל תענוג, למשל כאשר אדם אוכל ארוחה טובה עם חברים ויש שיחה נעימה סביב השולחן, הארוחה אורכת מספר שעות והמפגש נעים, ובתום הארוחה כל אחד מן המשתתפים הולך אל ביתו, אותה ארוחה נעימה מותירה רשמים באדם. גם לאחר שנסתיימה הארוחה, האדם עדיין מהרהר בתוכן השיחה, הוא נזכר בתמונות שחלפו בו במהלכה, עוד שעות ארוכות לאחר תום הארוחה, כל כך נעים לאדם שהתקיים המפגש, כך שהוא חושב כיצד לקיימו שנית, כלומר התפשטות האור, הארוחה המשותפת, והסתלקותו, ההגעה הביתה בשקט ללא החברים, היא זו שעושה הווית הכלים, כלומר סיום הארוחה וההגעה לבד הביתה כבר יוצרת באדם השתוקקות למפגש הבא.

וכך בכל תענוג, אדם רואה סדרת טלויזיה נעימה, יש לו רשמים טובים ממנה, הוא חושב על הסדרה במהלך היום, הוא חושב מה יקרה לגיבורים, או שהוא מתרשם מן התמונות, אותו הרהור מצייר באדם מקום, מן חלל פנימי או בית קיבול נפשי בו יוכל יותר מאוחר להכיל את הפרק הבא של הסדרה.

כך למעשה פועלת הנהגת העולמות בנפש האדם פנימה, התפשטות האור מכונה בשם יוסף, והסתלקות האור מכונה בשם בנימין, אומר לנו האר"י הקדוש, כי יוסף ובנימין אינם רק בני אשתו האהובה של יעקב, ואינם רק אחים בשר ודם המתארים יחסים שהיו פעם בנקודת זמן הסטורית, אלא היחסים שבין יוסף לבנימין אמונים על בניית העולמות בנפש האדם פנימה.

כיצד מגיע האר"י הקדוש למסקנה שכזו? נתבונן בדברים: אומר האר"י הקדוש כי תופעת התפשטות האור באדם מכונה בשם יוסף, מדוע, כי מטבע הדברים האדם שואף לתענוג המכונה בשם אור, כי טרם שירדה הנשמה לעולם הזה היתה נזונה מזיו השכינה, והנשמה שואפת לחזור למקומה ושורשה, לכן האדם שואף לאור כעץ המתגבה השואף לאור השמש, אך יחד עם זאת זקוק האדם לא רק להתפשטות האור, אלא גם להסתלקותו המכונה בשם בנימין, כי יותר מדי אור יבטל את הכלי הוא האדם, לכן יש לנו מגנון אבטחה המכונה בשם בנימין, לפני שהכלי שלנו ישבר מיותר מדי תענוג, לפני שהספל הנפשי שלנו ימלא עד גדותיו, מסתלק האור באמצעות השם בנימין ומחזיר אותנו להיות דבוקים באמונה, שעניינה ימין, ומעשי חסד, ולא רק בגילוי התענוג הנקרא יוסף.

וכמו שאדם דורך על ב' רגליים וגופו נצב באמצע בניהם, כך אנו זקוקים לב' אופנים שיבנו בנו כלים נפשיים להמשכת אור אלוקותו יתברך. האופן האחד הוא התפשטות האור בנו, המכונה בשם יוסף, כי כאשר אדם מרגיש תענוג, הוא מטעם שיש לו בית קיבול להרגיש את התענוג, וכלים נבנים מקו שמאל באדם, כי הכלי עשוי מחסרון שהוא קו שמאל, כי כל הוספה (יוסף) היא מטעם חסרון, בעוד האופן השני בו פועלת הנהגת העולמות היא הסתלקות האור מהאדם המכונה בשם בנימין, שהוא קו ימין, בו נדרש האדם לעשות מעשים טובים, שהם מעשי חסד גם בתנאים שלא מאיר לו אור האלוקות, וזה נבחן ליד ימין היד הנותנת

כל טוב לכולם הצלחה וברכה

גַּדְּלוּ לַיהוָה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו צרופו של חודש טבת

שלום לכולם,

שנים עשר חודשים בשנה, כשנים עשר שבטי ישראל כשניים עשר המזלות, כשנים עשר גבולי אלכסון, כשניים עשר צירופי שם הוי"ה ב"ה. לכל חודש משוייך שבט משבטי ישראל, מזל בשמים, ואחד מי"ב צירופי שם ה' יתברך המשפיע לו אור ומזל, מזל מלשון נזילה מפני שהאור נמשל למים.

היות שהקב"ה ברא את עולמו להטיב לנבראיו הרי שברא את ערוצי השפע בהם יוכל להחיות ולקיים את עולמו, היות שהוא אינסופי ואינו מוגבל מצוייר ומתוחם באיזה שהוא גבול, כיצד הוא יוצר קשר עם עולמות מתוחמים מוגבלים וסופיים? אומרים לנו חכמינו באמצעות י"ב גבולי אלכסון, ניתן לשאול מדוע משפיע הקב"ה את טובו באמצעות גבולי אלכסון ולא קווים ישרים, והתשובה היא כי קו ישר הוא תדר קצר, והוא דין קשה, אך היות שהקב"ה רוצה להטיב לנבראיו, הוא עושה זאת בדרך טובה ומתונה ולא בדרך קצרה וחדה, באמצעות אלכסון שהוא קו ישר הנוטה על צידו כסולם שרוצים לטפס עליו למקום גבוה יותר, אם נניח אותו אנך לקיר הטיפוס יהיה תלול ומסוכן, אך אם נניח אותו באלכסון ניצור בסיס רחב בשתוף הקרקע, באופן שכאשר אדם יטפס על הסולם, בסיסו יהיה רחב ויציב, ויבטיח לנו טיפוס יציב ומתון, כך עשה הקב"ה בעולמו, כדי להבטיח את קיום ההטבה המיועדת לנבראים באופן רחב ויציב שניתן יהיה לעמוד עליה, הוא שולח את ההטבה בצורה מתונה,ללא זעזועים, באמצעות שנים עשר סולמות הנוטים באלכסון והיוצרים נקודת מפגש באינסוף.

אותם סולמות נעלמים המגיעים מן האינסוף ברוך הוא הולכים ובאים לעולמינו מונחים באלכסון, הם י"ב צירופי שם הוי"ה ברוך הוא. היות שאמרנו בראשית דברנו כי לכל חודש מותאם שם הוי"ה ברוך הוא, הרי שלכל חודש מותאם סולם המיוחד לו המונח באלכסון במיוחד בשבילו כדי להשפיע לו את השפע המותאם לו.

כיצד בונה הקב"ה את י"ב הסולמות המבוקשים והנעלמים שאיש אינו רואה אותם, אך מרגיש במציאותם? זאת ועוד, כיצד בונה הקב"ה י"ב סולמות טמירים וגנוזים מד' אותיות ה' הפשוטות?

מובא בספר פרדס רימונים כי ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, במונח אבן התכוונו חכמים לאות, ודרשו כי באמצעות ארבע אבנים, המשולות לארבע אותיות, ניתן לבנות עשרים וארבעה בתים, כלומר עשרים וארבעה צירופים שונים, אך היות ושם הוי"ה ברוך הוא נכתב בשתי אותיות ה', מספר הצרופים שניתן להפיק ממנו נחלק בשניים ומצטמצם לשנים עשר צירופים. חכמינו מספרים לנו כי את י"ב הצירופים הקדושים, דרכם מושפע השפע לעולמות מסר לנו הקב"ה דרך פסוקי התנ"ך.

מספרים חכמינו כי צרוף שם הוי"ה המתאים לחודש טבת, הוא היה"ו כלומר להבדיל מחודש ניסן בו חל חג הפסח, ועליו נאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה, וצירופו הוא יהו"ה ביושר, הרי שצרוף אותיות השם של חודש טבת מופיעות בסדר הבא היה"ו, שאינו ביושר כמו בניסן, מדוע? כי בצרוף שם יהו"ה המתאים לחודש ניסן, מופיעות אותיות הזכר לפני הנקבה, כלומר אות י' היא מטעם הזכר המשפיע וכן גם אות ו' כך שבצרוף יהו"ה מופיעות האותיות המשפיעות י' ו' לפני אותיות הנקבה (אות ה'), ואילו בצרוף חודש טבת יש היפוך אותיות הנקבה מופיעות לפני אותיות הזכר, ה"י ה"ו, היות שאותיות הנקבה נכתבות לפני אותיות הזכר, הרי שבחודש זה מופיעים הכלים, החסרונות לפני האורות, כלומר ראשית מופיע החושך ואח"כ האור, חודש טבת הוא העשירי מניסן, לכן מופיעות בו אותיות הנקבה לפני אותיות הזכר, כי כל עשירי נבחן לנמשך מספירת מלכות, שאין לה משלה אלא מה שנותן לה זעיר אנפין בעלה, לכן גם חל בו צום י' בטבת שהוא היום העשירי בחודש העשירי, לכן נמנה חודש טבת על חודשי החורף בו ארוכים הלילות וקצרים הימים.

חודש טבת יונק את שפע מזלו (מזל מלשון נזילה, כי האור נמשל למים הזורמים מן המקום הגבוה למקום הנמוך לפי חוק המשיכה) מאותיות הפסוק "גַּדְּלוּ לַיהוָה' אִתִּי' וּנְרוֹמְמָה' שְׁמוֹ' יַחְדָּו" (תהלים ל"ד ד') כאשר סופי התיבות (המילים) יוצרים את הצרוף היה"ו, מזלו של החודש הוא גדי, גימטריה טו"ב, כאשר האות ע' משויכת אליו (ספר חכמוני פירוש לספר יצירה) וזאת כדי שנוכל לראות את המציאות בעין טובה, היא עין ימין.

אז חודש טוב לכולם

מדוע תועבת מצרים כל רעה צאן

שלום לכולם,

בפרשת ויגש יורדים ישראל ובניו מצריימה לשבור שבר אצל יוסף המשנה למלך מצרים, יוסף מכין אותם למפגש עם פרעה ואומר להם אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה; וְאֹמְרָה אֵלָיו, אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ; וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, הֵבִיאוּ. וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן.

כלומר יוסף לא מסתפק בהודעה שלו למלך מצרים על הגעת אחיו ובית אביו למצרים, כלומר "בעדכון חדשות", אלא הוא מכין אותם לשיחה ישירה עם פרעה, כמו עורך דין המנחה את מרשו לדבר בבית המשפט, ומסביר להם כי אם ישאל אותם פרעה למעשיהם, יאמרו כי הם אנשי מקנה מנעוריהם עד עתה וגם אבותם, כדי שישבו בארץ גושן, וכאן גם נותן יוסף טעם, כי תועבת מצרים כל רעה צאן.

נשאלת השאלה, מה פירוש בטוי "אנשי מקנה" אשר נוקט בו יוסף לתאר את משלח ידם של אחיו ואבותיו, מדוע הבטוי "אנשי מקנה" הוא מילת מפתח לישוב אחיו בארץ גשן, מהי ארץ גשן, מדוע היא מקום מושבם של רועי הצאן, ומדוע תועבת מצרים היא כל רעה צאן, נשתדל להשיב על שאלות אלו אחת לאחת.

כאשר משתמש יוסף בבטוי "אנשי מקנה" הוא למעשה רואה בבטוי "מקנה" שתי מלים מ"ה ק"נ, כלומר שם מ"ה הוא כעין קן שם מקנן המקנה, נסביר את הדברים: הנה ידוע שמו הפשוט במידת הרחמים נכתב ד' אותיות י' ה' ו' ה' וגימטריה שלו כ"ו, שם הוי"ה פשוט יכול להכתב במילוי האות א' והוא יכתב: יוד הא ואו הא, גימטריה של שמו במילוי האות אלף הוא 45 או מ"ה, או אד"ם, כלומר כאשר נוקט יוסף בבטוי "אנשי מקנה" הוא מתכוון לכך שאחיו ואבותיו הם אנשים העוסקים ומקננים כמו ציפור בשם מ"ה, הוא שמו הגדול במידת הרחמים הוא צלם אלקים, שהוא רוחניות גמורה ואין להם שום סיג ושיח עם העולם הזה, לכן הם וצאנם אינם מהוים איום על פרעה ומצרים, כי פרעה ומצרים מסמלים את צרות המוחין של של העולם הזה, מצרים, את מיצר הצורה, שכל צורה באשר היא ממעטת אינסופיותו יתברך, ופרעה אותיות ערף ה', מסמל את הניתוק שבין הראש והגוף כי הראש והגוף מחוברים בצוואר ובעורף, ופרעה אותיות ערף ה', שהוא עורף את הראש (שהוא משל למחשבת ה' שהיא להטיב לנבראיו) וכל חיותו באה מן הגוף הצר שיכלה וימות כמוצר שפג תוקפו ביום פקודה.

לכן אומר יוסף "אנשי מקנה היו עבדיך" היו בלשון עבר, הי"ו גימטריה כ"א שהוא שם אהי"ה שהוא בספירת כתר, וזאת אומר יוסף כדי ששום גורם לא יוכל לפגוע בהם, כי בספירת כתר לא משיג אף אדם, היות שהוא טמיר ונעלם.

מכאן גם ניתן להבין מדוע תועבת מצרים היא כל רעה צאן, כי כאשר פועה הצאן הוא פועה ומבקש "מֶה, מֶה", כלומר הוא פועה ומחפש את שם מ"ה בניקוד סגול, לכן חזקה על כל רועה צאן שיביא את צאנו אל הכלל הנרצה הוא שם הוי"ה במלוי אלפין, שם מ"ה, כי הצאן נקרא צאן על שום היציאה מן הקדושה ועל הרועה להחזירו ולהכניסו תחת שם מ"ה, לכן פועה הצאן ומבקש "מֶה, מֶה", לחזור אל הקדושה והרועה מביאו אל שם מ"ה הוא שמו הגדול במידת הרחמים, לכן תועבת מצרים כל רועה צאן, ומדוע נוקט יוסף כל רועה צאן ולא רועה צאן בלבד, כי מילת כל סובבת על היסוד הקדוש המחבר שמים וארץ ככתוב כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים א' כט י"א) ומצרים בזים את היסוד הקדוש המחבר שמים וארץ, כי הם רוצים רק את הארציות, רק את העולם הזה ותועפותיו, ואין להם חלק לעולם הבא, לכן הם בזים את הצאן הפועה המבקש "מֶה, מֶה", שהוא שם הוי"ה במילוי אלפין שהוא גימטריה אד"ם, שהוא רוחניות גמורה, ובזים עוד יותר כל רועה צאן, כל נסיון להחזיר את צאן הנשמות לקדושת שם מ"ה.

לכן בפרק מז ד' כאשר נפגשים אחי יוסף עם פרעה הם אומרים, "יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן", עבדיך וודאי, כי עבדי ה' הרועים את צאן הנשמות אל שמו הפשוט במידת הרחמים, נמצאים תמיד בשמחה ולכן ישבו נא בארץ גשן, שהיא מקומם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

נ.ב

לאה גולדברג שבקרה פעם באחד הקיבוצים אל מול הגלעד ונכחה בלינה המשותפת, שכאבה לה עד מאוד כתבה את השיר ערב מול הגלעד, הנה שורות מתוכו:

"ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם,
והכבשה תשק אותו,
והיא תקרא אותו בשם"

ואולי זה הענין, לקרוא בשם, כי כאשר אדם קורא בשם, הוא קורא בשם של מה או מי שחסר לו

כל טוב לכולם וחג אורים שמח

מדוע לא חטא ראובן במעשה בלהה

שלום לכולם,

וַיֵּט אָהֳלֹה, מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר (פרשת וישלח בראשית ל"ה כא)

פרק לה בספר בראשית מספר לנו על הקושי של רחל אמנו בלדתה את בנימין בנה, ועל מותה כתוצאה ממנו. רחל נקברת בדרך אפרת היא בית לחם, ויעקב אבינו מקים לה מצבה הידועה בשם מצבת קבר רחל (בראשית לה כ).

בפסוק הבא כותבת התורה: " וַיִּסַּע, יִשְׂרָאֵל; וַיֵּט אָהֳלֹה, מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר". נשאלת השאלה מדוע כאשר מתוארת הצבת המצבה בקבר רחל מזכירה התורה שם יעקב, ואילו בפסוק הסמוך לו מזכירה את שם ישראל, הרי זה לכאורה אותו אדם, אז מדוע שני שמות, על מה מרמזים השמות הללו, ואיך הם ילוו אותנו וידריכו אותנו גם במעשה בלהה, היא הפרשה הסמוכה לקבורת רחל, נראה בהמשך.

רק נרמוז בקצרה כי שם יעקב מוזכר בנושאים הקשורים לעולם הזה, מסחר קנין, קבורה, ואילו שם ישראל מוזכר בסמיכות לענייני העולם הבא, שהם זכירה, נבואה וברכה. ונחזור לענין, ישראל, המרמז לחיי הרוח של יעקב אבינו, נוסע, מה פירוש נוסע, ויש לומר כי הרוח שבאדם היא בעלת תנועה, והיא היכולה להוביל אותו ממקום למקום, לכן כתוב ויסע ישראל, דווקא לאחר קבורת אשתו האהובה, רחל.

כלומר למרות שקבר יעקב את האדם היקר לו בחייו, הוא ממשיך לחיות חיי רוח, ולנוע מהלאה למגדל עדר. יכול הפשט לומר שזהו שם של מקום גשמי, נקודת ציון של יישוב, קיבוץ או כפר, אך היות שהתורה אינה ספר הסטוריה או מדריך טיולים לתייר החובב, למה היא מתכוונת כאשר היא כותבת מהלאה למגדל עדר, והנה שלוש אפשרויות:

אפשרות ראשונה היא כי תיבת מהלאה אותיות מ"ה אהל, כלומר שם מ"ה הוא אהל בחינת נסתר ולא יכול להאיר בגלוי לנוקבא, אפשרות שנייה היא כי אותיות התיבה מהלאה הן אותיות התיבה מ-אׂהלָה כלומר מאהלה של רחל, ואפשרות שלישית היא כי שם מ"ה גימטריה אד"ם, ושם לאה גימטריה ל"ו, המראה על כינוס האורות שאין עזר כנגדו להאיר לו, כי מ"ה לו, אורות המ"ה מאירים לזעיר אנפין עצמו בלבד, כי אין לו עזר ומלכות להאיר לה, וזה שכתוב  וַיֵּט אָהֳלֹה, מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר, כי היסוד הקדוש נקרא מגדל עדר, ומשום מה נקרא כך, היות שהוא משפיע עדרים של נשמות למלכות, ולאחר מות רחל נאמר ויסע ישראל, שנסע מן המלכות הנקראת רחל, ויט אהלה, שתיבת ויט סובבת על מטה חסד, אהלה, גימטריה א"ם הסובב על ספירת הבינה, ועם הכולל שהוא אחד הרי מ"ב, שהוא גימטריה של שם בלה"ה.

ויש לומר כי השתומם ראובן, בכור לאה, אל מול בחירת אביו ישראל, מדוע נטה ישראל אהלה אצל שפחת רחל, בלה"ה, ששמה עולה מ"ב, שהוא בבריאה, ולא באהל אימו שהיא הגבירה והיא ספירת הבינה המקורית, מדוע מעדיף ישראל את אחורי רחל, היא שפחתה בלהה, ולא את פני לאה? ויש לומר כי צדיקים מעדיפים את מקום העבודה וההסתרה הוא הקטנות ולא את הפנים, שהוא גדלות ואור ה', לכן נטה ישראל אהלה אצל בלהה, מה עוד שלאחר המאבק עם המלאך במעבר יבוק לא יכול עוד להוליד ילדים כי נגע המלאך בכף ירכו, הוא גיד הנשה המוביל נשמות לעולם, ואם כן מדוע הלך ראובן וחלל יצועי אביו, הרי בן כך ובין כך, בשם ישראל לא יכול עוד להוליד גופים, אם כן, מדוע עשה ראובן מה שעשה, ומדוע נחלקו המפרשים אם חטא ראובן, אם לאו, ויש לומר כי מה שעשה המלאך למעלה, עשה ראובן למטה, כי כאשר נאבק עימו המלאך ונגע בכף ירכו, צלע יעקב על ירכו כתוצאה מן המאבק כלומר נפגמה יכולת ההולדה שלו בעולם הזה, לכן בפרקנו זה הקב"ה קורא שמו ישראל, הוא ולא אחר, להודיע קבל עם ועולם כי שמו ישראל אותיות לי ראש, לי-ראש ולא גופים, אם כן, אם כבר פגע המלאך ביכולת ההולדה שלו, וה' קרא שמו ישראל, אותיות לי ראש, מה לישראל ולזווג הגוף, ולמה ראה ראובן לבלבל יצועי אביו, שלא יוליד, הרי אמרנו לעיל שנטלה ממנו יכולת הולדת הגופים, ויש לומר כי ראובן גימטריה 259 נט"ר ועם הכולל שהוא אחד, הרי 260 שהן י' הווית פשוטות, וכאשר עלה על יצועי אביו, חתם את מאמר המלאך ומאמר הקב"ה, כי ישראל נקראים כר"ם ה', כי כר"ם גימטריה עשר הווית, כי שם הוי"ה פשוט הוא כ"ו, ועשר פעמים כ"ו הרי כר"ם, וזהו סוד שלא חטא ראובן, רק חתם למטה את שנעשה למעלה וזהו סוד שכתבה תורה בתום מעשה בלהה וישמע ישראל, הוא סוד הייחוד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

כפלח הרמון רקתך

שלום לכולם,

מהו שאמר בעל שיר השירים כפלח הרמון רקתך? מדוע נמשלה הרקה לרמון, אך לא לרמון שלם אלא לפלח שהוא חלק ממנו, מדוע פונה הכותב אל אהובתו בגוף שני נוכחת, את מי רואה הכותב לנגד עיניו, מדוע משווה הכותב את רקת אהובתו לפלח הרימון, ולא לפלח התפוח, התפוז או השזיף, איך ייתכן כי לרימון שרק את גרעיניו ניתן לאכול ולא את קליפתו, יש יתרון כל כך גדול על התפוח, שאת כולו ניתן לאכול, כל זאת ברשימה הבאה.

מקום הרקה בגוף האדם הוא בשיפולי המצח ובמרווח שבין הזוויות החיצוניות של העיניים למקום צמיחת השער בראש. אנשים שחשים כאבי ראש מרגישים לעיתים דפיקות ברקות, בסרטי מתח רואים לפעמים כיצד מכוון שודד קנה אקדח לרקת אחד העובדים בחנות כדי לרוקן את שטרות הכסף שיש בקופה, תנועה זו נחשבת איום על חיי אדם.

על מה מרמזת מילת "רקתך", מדוע פונה אליה הכותב בגוף שני, את מי הוא רואה מולו? נתבונן בדברים, גימטריה של המילה "רקתך" היא 720. שבע מאות ועשרים הוא מספר מיוחד, בספר יצירה פ"ד ט"ז נאמר כי "שש אבנים בונות שבע מאות ועשרים בתים", כלומר משש אותיות תיבת בראשית ניתן לבנות שבע מאות ועשרים צירופים, נמצא כי לפי אבחנה זו, הכתוב לא מדבר באישה מסויימת בשר ודם, אלא בכלל מעשה הבריאה, כלומר המילה "רקתך" מצביעה על שולי הכתר, כי כאשר נניח כתר על ראשו של אדם, רקתו תמצא בשולי הכתר, נמצא כי מילת "רקתך" הוא שם נרדף למעשה בראשית, כי כל מעשה בראשית נתון למרותו של ספירת הכתר, הוא אור אינסוף ברוך הוא, לכן מכונה כאן מעשה בראשית בכינוי "רקתך", כי מעשה בראשית נמשל לרקת אדם, שהיא מתחת לכתר, וגם נמצאת בצידי הראש.

אם כן מדוע כפלח הרימון רקתך, היות שהרימון שהוא אדמדם, נמשלת כל הבריאה כולה לרימון שהוא אדמדם, כי הבריאה היא בפרצוף אמא, הנותנת אודם לולד, אם כן, מדוע נצרך הכתוב לומר כפלח הרימון רקתך,  מדוע אין מסתפק הכתוב במילים כרימון רקתך, כי היות שהבריאה היא אודם כפי שאמרנו, מדוע מתעקש הכותב לכתוב "כפלח הרימון רקתך", ולא "כפלח התפוח רקתך?" ויש לומר כי התפּוח הוא פרי עגול ותּפוּח' אך לרימון עצמו יש זוית, הוא אינו עגול שלם כתפוח, אם נרצה למשל לרשום צורת רימון בעפרון, נצטרך לקו ישר כדי לצייר את זוית הרימון, ברימון יש תחושה של קו ישר, המקביל לצמצום הראשון שנעשה כדי שיבראו העולמות, לכן אמר הכתוב כפלח הרימון רקתך, כי בפלח הרימון יש ציור של קו ישר, קו של דין, המצביע על בריאת העולם במידת הדין, ומדוע כפלח ולא פלח סתם, כי "כפלח" גימטריה "חלק", רומז על כך שנשמת אדם חלק אלוה ממעל, גם מילת "כפלח" גימטריה "חקל" שהיא בארמית שדה, כלומר כפלח הרימון רקתך פירושו כי כל הבריאה כולה, על כל פרטיה ודקדוקיה היא רק חלק קטן, כמו קרן זויות ביחס לאינסוף ברוך הוא.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

מה פירוש הפסוק וישלחהו מעמק חברון ברוחניות

שלום לכולם,

שואלים המפרשים מדוע שלח ישראל את יוסף בנו האהוב היושב עימו בעמק חברון, לשאול לשלומם של אחיו הרועים בשכם, וכי לא ידע שהם שונאים אותו על כתונת הפסים המיוחדת שעשה לו אביו, וכי לא ידע כי שוטמים הם אותו על כך שהוא מספר להם את חלומותיו, מדוע נוהג כך אבא שאוהב את בניו, מדוע לשלוח כבשה תמימה למאורת זאבים, זאת ועוד יוסף הוא בנה של רחל, בן האשה האהובה של יעקב שנתקשתה בלידת אחיו בנימין ונפטרה, אם כך מדוע לנקוט בצעד חמור שכזה, מה מביא אב לשלוח בן היקר לו מכל למשימת התאבדות, ולא זאת, היות שהתורה היא אינה ספר היסטוריה אלא מפת דרכים רוחנית, מה מלמדנו הפסוק הזה ברוחניות, נשתדל להשיב על שאלות אלו אחת לאחת.

אומר רש"י, והלא חברון בהר שנאמר (במדבר יג) ויעלו בנגב ויבא עד חברון אלא (ב"ר) מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך, כלומר לפי מדרש רבא שמביא רש"י, השילוח של יוסף מעמק חברון הוא כדי לקיים עצה עמוקה, שהיא ההבטחה שנתנה לאברם בברית בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך, שעניינה הוא הניבוי שצאצאי אברם, יהיו גרים בארץ לא להם, כי שילוח יוסף לשכם הוביל בסופו של יום למכירתו לאורחת ישמעאלים שירדה מצריימה, ולרעב כבד בארץ כנען, שגרם לירידת כל בנ"י למצרים, לקיים גזרת השיעבוד שנתנה בברית בין הבתרים גר יהיה זרעך בארץ לא להם, היא העצה העמוקה עליה מדבר רש"י.

עד כאן סיפורי האבות, אך האם ניתן לראות את הפסוק וישלחהו מעמק חברון באופן מופשט, נתבונן בדברים. בפרשת חיי שרה כתוב, קרית ארבע היא חברון, אומר בעל הסולם כי קרית ארבע היא לא רק שם של מקום אלא קרית ארבע היא תכונה רוחנית, כלומר היות ששם בן ד', שם הוי"ה ב"ה, נכתב ד' אותיות, הרי שכל אימת שמתקיים ייחוד ד' אותיות ה' נקרא בשם קרית ארבע, לכן כותבת התורה קרית ארבע היא חברון, כלומר כל ייחוד של ד' אותיות ה' הקדוש, נקרא בשם חברון על שם חיבור ד' האותיות לכלל אחד, לשם אחד.

אם כן, מה פירוש הביטוי מעמק חברון, עמק לשון עומק, מהו אם כן עומק חיבור אותיות השם הקדוש? השם הקדוש נכתב ד' אותיות יהו"ה, חיבור של ד' אותיות, עומק החיבור הן אותיות י"ה משם הוי"ה, אותיות י"ה, גימטריה של שם י"ה במילוי האות א' נכתב כך: יוד הא, וגימטריה שלו כ"ו או 26, כלומר כבר באותיות השם י"ה במילוי האות א' יש רמז לשם הקדוש (הוי"ה) שגימטריה שלו כ"ו.

השם י"ה הוא כנגד ספירות חכמה ובינה אבא ואמא רעין דלא מתפרשין, אך כאשר אנו רואים שם הוי"ה בניקוד אלקים כלומר כאשר מופיעות ד' אותיות השם הפשוט, בניקוד אלהים שהוא, חטף סגול, חולם חיריק, שם זה הוא בבינה, אמא עילאה, וזה הפירוש וישלחהו מעמק חברון, מעומק חיבור אותיות ה' הקדוש ל - חיצונית, כי בספירת בינה היא אמא, מתחיל בנין הכלים, ואז נוצר הפירוד בין האור והכלי, נמצא אם כן הפירוש וישלחהו מעמק חברון הוא שילוח הכלים מאצילות האור, ממש כמו בשילוח הקדמון מגן עדן.

 

כל טוב לכולם הצלחה וברכה