שלום לכולם,
מה ההפרש שבין עבד עברי לאדם חופשי, מדוע יש לנו עשר אצבעות, אך רק שבעה ימים בשבוע, מה הקשר שבין עבודת העבד ועבודת האדמה, מדוע כאשר העבד יוצא לחופשי, גם האדמה יוצאת לחופשי ובמה מתבטא חופש זה, ומדוע מצווים ישראל להעניק חירות לעבדים עבריים, ומדוע כל מי שמעניק חירות לעבד עברי נמשל לבחינת ישראל שבאדם.
נתבונן בפסוקים מפרשת ראה, "כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה--וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--הַיּוֹם."
עברי עבריה
כדי להבין את הכתובים הללו, נתבונן במילת המפתח בטקסט והיא העברי או העבריה, מי הם העברי העבריה המדוברים כאן? אנו מכירים את המונח אברהם העברי, שעבר את הנהר הגדול נהר פרת בדרכו לארץ ישראל, אך האם המינוח עברי נכון רק למי עבר את הנהר הגדול נהר פרת ממזרח למערב? עברי הוא כינוי כולל לאדם שאינו עוצר בשום מטרה, ואינו מקובע בשום תפישה וחומר, הוא ממשיך לנוע אל מרחבי האינסוף כדי לגלות אותו. לכן נקרא אברהם, אבי האומה, בכינוי אברהם העברי, הוא ממשיך לעבור ולנוע ככתוב ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם. או ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה.
למה כל כך חשובה התנועה? כאשר אדם עוצר, חלים עליו חוקי החומר, הוא עוצר הוא עומד, כוח הכבידה פועל עליו, ומושך אותו למטה, בעוד שבשעת ההליכה הכוח המושך הוא הפנים, ככתוב באברהם, התהלך לפני והיה תמים.
נמצא העברי או העבריה הם אנשים שלא עוצרים ומסתפקים בקיבוע עצמם בנוחות בחיי החומר, אלא ממשיכים לנוע אל מרחבי האינסוף. ובשני היבטים אלו עוסקת פרשת ראה, גם אם אותו אספקט עברי או עבריה נמכר לעבד, כלומר נשבה בחוקי החומר, שהם חוקי הזמן, בשנה השבעית אנו מצווים לשלח אותו לחפשי, מדוע?
מדוע פג תוקפם של ימי החול בשבת
ימי החול או ימי השבוע נבחנים למוצר שיש לו תאריך תוקף, תוקפם של ימי החול פג בשבת, שבת הוא מעוז הנשמה, לכן אנו מצויים על השביתה ממלאכה בשבת, קיום השבת על ידינו הוא למעשה הודאה שהעולם קיים ומתקיים ללא צורך בעבודת האדם. בעוד שימי החול מסתירים עובדה זו, היות שהאדם נמצא בתנועה מתמדת וחושב שהכל תלוי בו, הרי שבשבת רואה אדם, כי השמש זורחת בבוקר, לא מכח הפעלת שירותי היקיצה (הוא כיוון את השעון בלילה, השעון צלצל עם שחר והשמש זרחה) אלא השמש זורחת מכח הבריאה, וכך העצים, הצמחים, הפרחים, השדות ובעלי החיים קיימים מתוקף רצון רוחני אחד, ולא כתוצאה מהתערבותינו.
היחס הפועל בין ששת ימי המעשה לשבת, פועל גם בין ששת השנים בהם מעבדים את האדמה לשנת השמיטה, בה נותנים לה לנוח. אז רואים כי מעלה תנובה, ללא קשר לעבודת האדם, כלומר מכח חיות הבורא בה. באותו אופן אנו מצוים להוציא לחופשי עבד עברי בשנה השביעית, וזאת כדי להעיד כי כל אספקט שהוא עברי, כלומר שיכול לעבור את מחסום החומר יוצא לחופשי, אל מרחבי האינסוף של הנשמה.
מה הם המרחבים האינסופיים של הנשמה
אך כפי שמראה התורה עבד עברי איננו משולח ריקם, אלא עלינו להעניק לו מצאננו מגרננו ומיקבנו, וכפי שניתן לשער, אין המדובר כאן בשילוח גשמי של עבד עברי גשמי היוצא לחופש מחזיק בכבשה, צרור שיבולים, ובקבוק יין (שיהיה למסכן מה לאכול וללבוש בדרך, הגם שזה פירוש אפשרי ונכון, כי מצמר הכבשה ניתן להכין מלבוש, ומחלבה ניתן לשתות ולגבן גבינה, מן השבולים ניתן להכין לחם, ומן היקב ניתן לשתות יין), אלא מדובר בשילוח רוחני, העבד העברי, כלומר הבחינה שבאדם המוכנה לעבוד למען ההליכה מחיל אל חיל, לעבור תדיר אל עולם הרוח, ואל מרחבי הנשמה, לא יוצאת ריקם עם תובנות של עולם השבע וחוקי הטבע המוטבעים בחומר, אלא היא יוצאת מעולם החומר עם ג' מושכלות אלוקיות, שהן היבט של שלושת הספירות הראשונות, המכונות ג"ר, שהן כתר חוכמה ובינה, הבאות לידי ביטוי במילים צאנך גרנך וייקבך, שהן מוחין דחירות, כי מילת צאנך רומז לספירת כתר, שהוא כביכול יוצא ונעתק מן המאציל העליון, וצבעו לבן כצמר הכבשה, ומילת גרנך רומז לספירת חכמה, כי בגורן מאחסנים את החיטה שתהפוך ללחם, ומילת יקבך רומז לספירת הבינה, שכן היין הוא אדום, וספירת הבינה מכונה בשם אדמה (אמא אדמה) ובמילת אדמה יש אודם.
וכל זאת למה, כי כפי שאנו היינו עבדים בארץ מצרים, וה' אלוקינו פדה אותנו מעבדות לחיי החומר, והעניק לנו מוחין דחירות וחיי נשמה אינסופיים, כך אנו מצויים להנחיל את התורה, ואת המוחין דחירות שהן עיקרה, לכל שמי שמוכן לעבור מחיי החומר לחיי הנצח.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן
