שלום לכולם,
לפי האר"י ז"ל השנה נחלקת לב' חלקים: בחלק האחד, מחודש ניסן עד חודש תשרי עולים ובאים ששת חודשי הנוקבא אשר בהם מתארכים הימים ומצטמצמים הלילות, ובחלק השני, מחודש תשרי עד חודש אדר הולכים ובאים חודשי הזכר, בהם מתמעט היום ומתארך לו הלילה. לקראת סוף חודש תשרי הוא ירח האיתנים, בתפילת מוסף של שמיני עצרת מתחילים לומר בתפילת עמידה בברכת גבורות, "משיב הרוח ומוריד הגשם", שהוא לשון תפילה על הגשמים, למה דווקא אז? מדוע בחודש ניסן, שהוא חודש ראשון לנוקבא מתחילים לומר מוריד הטל, ואילו בחודש תשרי שהוא הראשון לחודשי הזכר אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם, האם נעוצה הסיבה בעבודת האדמה בלבד, שאם ירד מטר חזק בניסן הוא יהרוס את החיטה המיועדת להקצר בחודש סיון, או שאם לא ירדו גשמים בעונת הסתיו, לא יוכלו הזרעים להרקב באדמה, ואם לא ירקבו לא תוכל לצמוח חיטה חדשה, האם ספר התורה וסדור התפילה הם בחזקת עט (מלשון עצה) סופר מהיר לחקלאי, או ספרון הדרכה לעובד הפלחה, או שהתורה וסדור התפילה מספרים סיפור עמוק יותר ועתיק יותר מאשר הנהגה גשמית בעולם הזה, נתבונן בדברים.
מספרת התורה בבראשית וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. כותב הזהר פרשת תזריע אות קיג כך: א״ל והא כתיב וכו׳: אמר לו, והרי כתוב, ואדם אין לעבוד את האדמה. ואיזה חשיבות יש כאן שמזכיר השם אדם. א"ל בוא וראה, כל מה שיש בעולם לא היה אלא בשביל האדם, והכל מתקיים בשבילו. ע״כ לא נראו בעולם והכל נעכב, עד שבא אותו הנקרא אדם. ז״ש וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', טרם פירושו עוד לא, כתרגומו, משום שצורה עליונה, שנקראת אדם, לא נראתה. ז"ש ואדם אין לעבוד את האדמה. כלומר הכל נתעכב בשביל אותה הצורה עד שנראתה. ומשום כך, לא נבראה צורה זו, אדם, אלא בצורה הראויה לו, ז״ש, וייצר ה׳ אלקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהשם אדם הוא שלמות הכל וכלל הכל.
הרחבת דברים: כל הבריאה הוכנה בשביל האדם בבחינת פוטנציאל, בבחינת מחשבה שבכח, והמתינה לצורת ושכלול האדם המורכב מעליונים ותחתונים מנשמה ומגוף כדי שיתפלל ויבקש שתצא הבריאה מכוח המחשבה הנסתר אל המציאות הנגלית, וזה שאמר הכתוב מגיד מראשית אחרית, כי אחרי ככלות הכל, הכל נתון ומוכן לאדם שהוא פאר ונזר הבריאה מראשית, והוא כשלעצמו צריך לבקש רק על הגילוי וההוצאה לפועל של מציאות הטוב המונח ליראים הרואים את ה' באמצעות כוח מעשיו.
אם כן, מדוע אנו מתפללים משיב הרוח ומוריד הגשם, האם רק לתבואה אנו מתפללים ולעבודת האדמה בלבד, האם התורה וסידור התפילה הם ספרי אגרונומיה, התשובה על כך היא כי התורה וסידור התפילה מלמדים אותנו להתפלל ולבקש מחדרי לבנו על גילוי הטוב, שגילוי הטוב יבוא לידי הגשמה, לידי מציאות, וזה ענין משיב הרוח ומוריד הגשם, כי האדם נולד מן יסוד העפר הטחוב והירוד מכל ד' יסודות ארמ"ע, ואין בעפר יכולת תנועה כלל וכלל אלא אם כן תנשוב בו הרוח, וזה שאמר הכתוב משיב הרוח, כי כאשר נפח הברוך הוא נשמת חיים באפיו של אדם הראשון, נפח בו גם רוח חיים, כי נשמה כוללת קומת רוח, וכאשר נפח הברוך הוא נשמת חיים בו, נפח בו חיי עולם רוחני אצילי גבוה ומרומם, והיות שאדם היה לנפש חיה, הוא רוח ממללא, הוא יכול לדבר, לבקש ולהתפלל, וכל זאת תודות לרוח ה' המפעמת בו תמיד, כי באדם יש גם כוח האבן הדומם והשותק, וכדי שיעבור ממצב אבן דומם ושותק למצב של תפילה ברת נענוע פנימי, יש להסיר ולהעביר ממנו את כוח אבן הדומם, הוא שאמר הכתוב אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, אז נטעת בו רוח חדשה, רוח יהוה רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יהוה, אז יתעורר האדם התחתון במים נוקבין שלו, כי האדם התחתון לגבי הבורא הוא בחינת נוקבא, כי יש לו בחינת גוף שהוא נקב וחסרון המשתוקק אל ה', וכאשר מתעורר האדם התחתון ומעלה מים נוקביין שלו כתפילה, כבקשה כתחינה, אז משלים לו הבורא יתברך כל חסרונו.
לכן אנו מתפללים דווקא בחודשי הזכר בתפילת עמידה על "הגשם" שהוא גימטריה "שמח", שהוא בחינת האור, והמשפיע, בעוד בחודשי הנוקבא אנו מתפללים בתפילת עמידה "מוריד הטל", שהוא תפילה על הכלים, כי "הטל" גימטריה "מד", שהוא לשון שיעור ומדידה.
אז חג סוכות שמח לכולם 🙂