עֲ‍טִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

עטישותיו תהל אור

עטישותיו תהל אור

הנה רשימה שנכתבה כתשובה לתגובה על הפוסט הבא העוסק בענייני עיטוש מבחינה הלכתית.

מן המפורסמות הוא ,שעד יעקב אבינו היו אנשים מתים מן העיטוש, שנאמר במדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קפג (לבר' מ"ח, א' - ב'). 

"הנה אביך חולה. מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה ומצוה בשעת מיתה, אלא כשהיה בא עת פטירתו היה מתעטש ונפשו יוצאה מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זאת, אמר לפני הב"ה: רבון כל העולמים, אל תקח נפשי ממני עד שאני מצוה על יוסף ועל בני ביתו, ונעתר לו, שנ' ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. לפיכך חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו: חיים, שנהפך מות העולם לאור, שנ' עטישותיו תהל אור" (איוב מ"א י').

ומכאן למדים אנו שענייני עיטוש ענייני חיים ומוות הם, והמזורר שם אפוא נפשו בכפו ר"ל.

הנה שלושת האבות הם המוחין: חכמה, בינה, דעת (אברהם חכמה, יצחק בינה ויעקב דעת).
התכללות של חכמה ובינה יוצרת קו אמצעי הנקרא דעת. היות ודעת נמצאת פרוּשָׁה מעץ החיים עליה נאמר ועץ הדעת טוב ורע, הרי עליה נאמר כי חולת אהבה אני, כלומר הדעת חולה ומייחלת להיות כלולה מעץ החיים. וזה סוד שנאמר ביעקב, "הנה חולה אביך", כלומר מייחל לעץ החיים.

לשון מהיר, האויר שאנו נושמים, הוא אור המלובש בי' ספירות. האור הוא בבחינת נתיב לא ידעו עיט. היות והאדם לא יכול להכיל כל כך הרבה אור בבת אחת, קולטני העור שלנו משדרים לגוף איתות : "יותר מדי אור שאי אפשר לעמוד בו", או אז מתכווץ הגוף והאדם מתעטש, או מת-עשת (כלומר מתה דעתו [כי עשת היא דעת] האינפורמציה הרבה שקבל, שלא יכול לשמש בה על מנת להשפיע) אז אנו מברכים לחיים, כי במעבר בין קליטת האור לדחייתו היה מת, וזכה לתחיית המתים, וזה סוד "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים", אור ישר ואור חוזר, היוצא בזמן העיטוש, והמזורר נפשו שב לחיים, שנאמר "עֲ‍טִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר" (איוב מא י).

שבוע טוב ומבורך לכל הצלחה וברכה

...

תמונה : *Idit*