מועדים לשמחה,

תמונה RonAlmog

לרגל חג הסוכות אנו שמחים להביא לידי קהל הקוראים מאמר שכתב הברכת שלום, רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל. המאמר מספר על הקשר שבין הספירות לבנית הסוכה וקריאת שמע ובין היתר מסביר את חשיבותה של אתערותא דלתתא, כלומר התעוררות התחתון, הוא האדם.

קריאה נעימה לכל

שלום כולם,

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, (ויקרא כג מב) תמונה RonAlmog

בפרשת אמור, פרשת המועדות (ויקרא כג מב - מג) כתוב "כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". אם התורה מתארת מציאות הסטורית, איך ייתכן שהיא מזכירה את המונח אזרח ישראל, שלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפני שהייתה קיימת מדינת ישראל במתכונתה הידועה לנו היום.

אך היות שהתורה אינה ספר הסטוריה בלבד, הגם שהיא מספרת על ארועים שהיו בעבר, אלא היא ספר הדרכה רוחני, למה מתכוונת התורה כאשר אומרת כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. מיהו אזרח ישראל ברוחניות, ומדוע פותחת התורה בלשון יחיד האזרח בישראל ומסיימת בפועל בלשון רבים ישבו בסוכות. על מה מספרת לנו התורה בעצם?

אומר בעל הסולם, כי אזרח הוא מי שמזריח את האות אלף דרכו, כלומר את אלופו של עולם, דרך מחשבותיו, דיבורו ומעשיו. ומה פירושו. רק אדם המאמין בבורא עולם שהוא אחד יחיד ומיוחד, יכול להחשב כאזרח ישראל, היות שהוא משדר אחדות אחווה ושלמות. כלומר המושג אזרח ישראל הוא לא סתם גיבובו של מילים בעלמא הכתובות בתעודת הזהות, כדי לציין איזו שהיא אבחנה בין אזרח צרפתי ספרדי, או ישראלי, אלא אזרח ישראל הוא מושג רוחני, בו אדם מזריח דרכו את אהבתו של אלופו של עולם לכל מעשיו, ומזריח דרכו את בחינת ישראל, שישראל אותיות לי - ראש, שראש הוא בחינת מחשבת בריאה שתכליתה להיטיב לנבראיו.

נמצא כי כאשר חושבים על המשמעות הרוחנית של הפסוק היא שונה. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, פירושו כי כל מי שמצליח להזריח דרכו את אהבת ה' ומחשבת הבריאה שתכליתה להיטיב לנבראיו, הרי שהוא גורם לכלל הציבור להאמין באהבת ה' ובהטבתו לכן חותמת התורה את הפסוק בלשון רבים ישבו בסוכות, שהפועל ישב, עניינו בושה ותשובה, כי כאשר אדם מאמין בקיום האל, הוא יכול לשבת בסוכה, שעניינה הסתרה, לומר אינני רואה הכל, אך אני בוטח שהכל הוא למען ההטבה התכליתית.

ופירוש נוסף פנימי יותר הוא באדם עצמו, כי כאשר אדם מזריח דרך ראשו את אמונתו באל אחד יחיד ומיוחד, כל איברי גופו מסכימים עימו, ואינם באים איתו עוד בטרוניה וריצה ממקום למקום, אלא הם ישובים במקום אחד, כי אדם שרעיונות שונים שולטים בו אינו יכול לשבת בניחותא, הוא אחוז תזזית ונע ממקום למקום בחוסר שקט.

נמצא כי הבטוי ישבו בסוכות סובב על איברי גופו של אדם ורצונות קבלה שלו המסכימים לשבת בצל אמונת הסוכה, כי הסוכה נקראת בלשון ארמי צילא דמהימנותא, כלומר צילה של האמונה, שהאמונת מסתירה את האדם מהבלי העולם הזה, ומביאה אותו לעולם הבא שכולו בינה.

חג שמח לכל בית ישראל

שלום לכולם,

לפי האר"י ז"ל השנה נחלקת לב' חלקים: בחלק האחד, מחודש ניסן עד חודש תשרי עולים ובאים ששת חודשי הנוקבא אשר בהם מתארכים הימים ומצטמצמים הלילות, ובחלק השני, מחודש תשרי עד חודש אדר הולכים ובאים חודשי הזכר, בהם מתמעט היום ומתארך לו הלילה. לקראת סוף חודש תשרי הוא ירח האיתנים, בתפילת מוסף של שמיני עצרת מתחילים לומר בתפילת עמידה בברכת גבורות, "משיב הרוח ומוריד הגשם", שהוא לשון תפילה על הגשמים, למה דווקא אז? מדוע בחודש ניסן, שהוא חודש ראשון לנוקבא מתחילים לומר מוריד הטל, ואילו בחודש תשרי שהוא הראשון לחודשי הזכר אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם, האם נעוצה הסיבה בעבודת האדמה בלבד, שאם ירד מטר חזק בניסן הוא יהרוס את החיטה המיועדת להקצר בחודש סיון, או שאם לא ירדו גשמים בעונת הסתיו, לא יוכלו הזרעים להרקב באדמה, ואם לא ירקבו לא תוכל לצמוח חיטה חדשה, האם ספר התורה וסדור התפילה הם בחזקת עט (מלשון עצה) סופר מהיר לחקלאי, או ספרון הדרכה לעובד הפלחה, או שהתורה וסדור התפילה מספרים סיפור עמוק יותר ועתיק יותר מאשר הנהגה גשמית בעולם הזה, נתבונן בדברים.

מספרת התורה בבראשית וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. כותב הזהר פרשת תזריע אות קיג כך: א״ל והא כתיב וכו׳: אמר לו, והרי כתוב, ואדם אין לעבוד את האדמה. ואיזה חשיבות יש כאן שמזכיר השם אדם. א"ל בוא וראה, כל מה שיש בעולם לא היה אלא בשביל האדם, והכל מתקיים בשבילו. ע״כ לא נראו בעולם והכל נעכב, עד שבא אותו הנקרא אדם. ז״ש וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', טרם פירושו עוד לא, כתרגומו, משום שצורה עליונה, שנקראת אדם, לא נראתה. ז"ש ואדם אין לעבוד את האדמה. כלומר הכל נתעכב בשביל אותה הצורה עד שנראתה. ומשום כך, לא נבראה צורה זו, אדם, אלא בצורה הראויה לו, ז״ש, וייצר ה׳ אלקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהשם אדם הוא שלמות הכל וכלל הכל.

הרחבת דברים: כל הבריאה הוכנה בשביל האדם בבחינת פוטנציאל, בבחינת מחשבה שבכח, והמתינה לצורת ושכלול האדם המורכב מעליונים ותחתונים מנשמה ומגוף כדי שיתפלל ויבקש שתצא הבריאה מכוח המחשבה הנסתר אל המציאות הנגלית, וזה שאמר הכתוב מגיד מראשית אחרית, כי אחרי ככלות הכל, הכל נתון ומוכן לאדם שהוא פאר ונזר הבריאה מראשית, והוא כשלעצמו צריך לבקש רק על הגילוי וההוצאה לפועל של מציאות הטוב המונח ליראים הרואים את ה' באמצעות כוח מעשיו.

אם כן, מדוע אנו מתפללים משיב הרוח ומוריד הגשם, האם רק לתבואה אנו מתפללים ולעבודת האדמה בלבד, האם התורה וסידור התפילה הם ספרי אגרונומיה, התשובה על כך היא כי התורה וסידור התפילה מלמדים אותנו להתפלל ולבקש מחדרי לבנו על גילוי הטוב, שגילוי הטוב יבוא לידי הגשמה, לידי מציאות, וזה ענין משיב הרוח ומוריד הגשם, כי האדם נולד מן יסוד העפר הטחוב והירוד מכל ד' יסודות ארמ"ע, ואין בעפר יכולת תנועה כלל וכלל אלא אם כן תנשוב בו הרוח, וזה שאמר הכתוב משיב הרוח, כי כאשר נפח הברוך הוא נשמת חיים באפיו של אדם הראשון, נפח בו גם רוח חיים, כי נשמה כוללת קומת רוח, וכאשר נפח הברוך הוא נשמת חיים בו, נפח בו חיי עולם רוחני אצילי גבוה ומרומם, והיות שאדם היה לנפש חיה, הוא רוח ממללא, הוא יכול לדבר, לבקש ולהתפלל, וכל זאת תודות לרוח ה' המפעמת בו תמיד, כי באדם יש גם כוח האבן הדומם והשותק, וכדי שיעבור ממצב אבן דומם ושותק למצב של תפילה ברת נענוע פנימי, יש להסיר ולהעביר ממנו את כוח אבן הדומם, הוא שאמר הכתוב אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, אז נטעת בו רוח חדשה, רוח יהוה רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יהוה, אז יתעורר האדם התחתון במים נוקבין שלו, כי האדם התחתון לגבי הבורא הוא בחינת נוקבא, כי יש לו בחינת גוף שהוא נקב וחסרון המשתוקק אל ה', וכאשר מתעורר האדם התחתון ומעלה מים נוקביין שלו כתפילה, כבקשה כתחינה, אז משלים לו הבורא יתברך כל חסרונו.

לכן אנו מתפללים דווקא בחודשי הזכר בתפילת עמידה על "הגשם" שהוא גימטריה "שמח", שהוא בחינת האור, והמשפיע, בעוד בחודשי הנוקבא אנו מתפללים בתפילת עמידה "מוריד הטל", שהוא תפילה על הכלים, כי "הטל" גימטריה "מד", שהוא לשון שיעור ומדידה.

אז חג סוכות שמח לכולם 🙂

שלום לכולם,

ועת לתפור (קהלת ג ז)

בפרוס עלינו חג הסוכות הנעים והטוב עליו נאמר וימינו תחבקני, בו מחבק ז"א את המלכות וזוכה היא לכל הטוב, החסד, האור, המים והשמחה, חשבתי לשתף באורו של רמ"ד ואלי על דרך הסוד למגילת קהלת אותה היה קורא שלמה המלך בירח האיתנים עת הקהל כל איש ישראל בירושלים לרגל חידוש הברית.

הנה הקישור מאתר היברו בוקס באור על ספר קהלת על דרך הסוד רבי משה דוד ואלי, את הספר ניתן להוריד ישירות או לפתוח בדפדפן.

מקווים שתהנו ותשתפו עם חברים, שנאמר ושמחת בחגך והיית אך שמח, ואין שמחה אלא תורה

אז חג שמח 🙂

שלום לכולם,

כי אשב בחושך ה' אור לי (מיכה ז' ח')

לשלוש הדתות המונותיאיסטיות שלושה לוחות שנה. לנוצרים לוח שנה הבנוי מימות החמה שהם שס"ה ימים כלומר 365 ימים, למוסלמים לוח שנה הבנוי משנת לבנה, שהיא בת שנ"ה ימים כלומר 355 ימים, ולעבריים בלבד לוח שנה הכולל את שנת החמה ושנת הלבנה כאחד. איך בונים לוח שנה משוכלל שכזה, נקרא ברשימה הבאה.

כאשר מתבוננים בלוחות השנה רואים, כי לשנת החמה יתרון של עשרה ימים על שנת לבנה. נשאלת השאלה כיצד מחבר הלוח העברי את שתי תפיסות העולם הללו, הרי לשנת החמה יש יתרון של עשרה ימים, ולבנה יש חסרון של עשרה ימים, כיצד אם כן משווים בניהם. אומרת התורה כי ניתן לעשות זאת באמצעות סוד אחד הנקרא עשרת ימי תשובה. בעשרת הימים הללו שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נשלמים עשרת הימים החסרים לשנת הלבנה. כיצד? מראש השנה הנוכחי עד ראש השנה הבא יש 355 ימים, ומראש השנה הבא עד יום הכיפורים הבא יש עשרה ימים, וכאשר נוסיף אותם ל 355 הימים של שנת הלבנה, נקבל שוויון של 365.

נמצא כי כדי להשוות בין שנת חמה לשנת לבנה, צריך להוסיף לשנת הלבנה את עשרת ימי התשובה, כי בתוספת הימים הללו, מושווה שנת הלבנה לשנת החמה, באופן שבכל יום כיפורים מאירים ב' המאורות באופן שווה (אור הלבנה שווה לאור החמה, כלומר מנין ימי הארת הלבנה שווה למנין ימי הארת החמה) כמו שהיה לפני קטרוג הלבנה, שטענה שאין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד.

ובפשטות יש לומר כי כל יום כיפורים נשלמת שנת הלבנה לשנת החמה, באופן ששני המאורות שווים בגודלם ובהארתם. וזה סוד הפסוק כי אשב בחושך ה' אור לי, מדוע? כי אשב בחושך סובב על שנת הלבנה, שהיא בחינת כי אשב בחושך, מפני מעוט אורותיה שהיא מאירה רק 355 ימים, וה' אור לי פירושו, כאשר אני מונח בחשכה ובמחסור של שנת לבנה, יש פתרון, ה' אור לי, כלומר אני סופר עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואז יש לי תוספת של עשרה ימים מוארים שמשווים את שנת הלבנה החסרה לשנת החמה המלאה.

ומהשוואת פרצופים אלו, פרצוף לבנה עם פרצוף חמה, באים רחמים גדולים לעולם, וזה סוד, ישראל אור לגויים.

כתיבה וחתימה טובה

שלום לכולם,

מצחיק אולי משעשע, אך ללא מעשה עגל הזהב לא היו לנו מועדי ה', מקראי קודש. כדי לפענח את המשפט הזה, צריך להזכר במעשה עגל הזהב, ואח"כ במקראי הקודש, ולהוכיח את הקשר בניהם.

בחודש סיון נתנו לוחות ראשונים לעם ישראל, לוחות ראשונים היו אצבע אלהים, ומכתב אלהים. תורה זו שנתנה בסיון היתה תורה של עולם אצילות, תורה הראויה לבעלי סוד, לאנשים שחיים מעבר לגבולות הזמן והחומר, לאנשים המעוניינים בחירות. בתורה הזו הכל טוב, כי יסודה בעץ חיים. אך את התורה הזו לא היה מוכן כל ישראל לקבל, שכן היא דקה מאוד עדינה מאוד ושקופה מאוד, לכן התמקם עם ישראל בתחתית ההר, ועשה בעזרת אהרון הכהן את עגל הזהב.

מהו עגל הזהב, האם זו תבנית גשמית של כמה אונקיות זהב, שהותכו באש ויצקו מהם עגל של זהב, כמו הסמל של הבורסה בוול סטריט ניו יורק? כמובן שלא, התורה איננה מדברת בנושאים גשמיים כלל וכלל, המדובר הוא בתפיסה של עגל זהב, כלומר עגל זהב מבחינה רעיונית קונספטואלית.

מהי תפיסה של עגל זהב, איך תופסים זהב במחשבה, ואיך תופשים עגל זהב במחשבה. כדי להשיב על שאלות אלו, נתבונן במונח עגל זהב. עגל מלשון גלוי, כלומר כל מה שהוא מגולה לעין השכל, וזהב מלשון זה - הב, כלומר את זה אני רוצה, כלומר התפיסה של עגל הזהב גורסת "תן לי כל מה שמתגלה בעין השכל", כלומר בדעת האנושית. ומעשה עגל הזהב פירושו שאנשים רוצים כל מה שהשכל שלהם תופס ולא למעלה מזה.

היות ומשה ירד מן ההר ובידו לוחות ראשונים שהם שייכים לעולם האצילות, שהם מעל לזמן ולחומר, אין להם שייכות עם אנשים שרוצים לתפוס הכל במסגרת הזמן והחומר, בתחום העולם הזה. לכן נאלץ משה לשבר את הלוחות הראשונים תחת ההר. כי תורה של עולם אצילות שהיא תורת הסוד, ועץ חיים, אין לה שייכות עם העולם הזה, לכן היה צריך משה להעלים אותה, ביחס לאנשים הנמוכים והשפלים של העולם הזה.

אך למרות שלא מגיע לאנשים שפלים תורה של עולם אצילות, בכל זאת מבקש עליהם משה רחמים, וכותב להם לוחות שניים, לוחות הראוייים למי שחי בתוך הזמן והחומר, לוחות שניים שיש בהם טוב ורע, אסור ומותר כשר וטמא, לוחות שניים מצד עץ הדעת טוב ורע, מה שמתאים לאנשים שפלים ונמוכים.

ובתוך הלוחות השניים כותב משה, את הדיבר הרביעי בנוסח הבא: "שמור את יום השבת לקודשו". לא זכור את יום השבת לקודשו, כי אם שמור, כי שמירה היא מצד עץ הדעת טוב ורע.

והיות ומעשה עגל הזהב מפיל את עם ישראל מעץ החיים, לארציות לגשמיות לעביות, לחומר, לעולמות הנפרדים והסגורים, הרי שה' בחסדי משה מרחם עליהם ונותן להם בתמורה, מקראי קודש ואלו הם:

א) שבת

ב) פסח, בארבעה עשר לחודש ניסן

ג) חג המצות, בחמישה עשר לחודש ניסן.

ג) שבעת ימי חג המצות, מקרא קודש

ד) שביעי של פסח, מקרא קודש

ה) בכורים, מקרא קודש

ו) בחודש השביעי באחד לחודש, שבתון זכרון תרועה, מקרא קודש (ראש השנה)

ז) בעשור לחודש השביעי יום כיפורים מקרא קודש

ח) חמישה עשר לחודש השביעי חג הסוכות, ביום הראשון מקרא קודש

ט) וביום השמיני של חג הסוכות מקרא קודש

כלומר כנגד תורה דאצילות שלא יכלו ישראל לקבל במתן תורה, ניתן להם תחליף, משהו קל יותר, מקראי קודש. כי היות שאינם יכולים להיות דבוקים בעץ החיים כל הזמן, ניתנו להם מועדי ה', מועדים מוסכמים וברורים בהם יוכלו לקרוא לקודש להתקרב אליהם.

כל טוב ושנה טובה לכולם